היום לפני 155 שנים נשא נשיא ארה"ב אברהם לינקולן נאום קצר - רק 262 מילים - בטקס להקדשת בית הקברות הצבאי בעיירה גטיסבורג שבפנסילווניה. קרב גטיסבורג, שהתחולל ארבעה חודשים קודם לכן - 1-3 ביולי 1863 - היה הקרב העקוב ביותר מדם במלחמת האזרחים האמריקנית, והוא סימן את המפנה במלחמה זו לקראת נצחונן של מדינות הצפון. צבא הקונפדרציה החל לסגת עד להכרעה הסופית. בשטח נותרו כ-7,000 גופות של חללים ולכן רכשה המדינה שטח לצורך הקמת בית קברות צבאי במקום.
לינקולן כלל לא היה הנואם העיקרי בטקס: את הנאום העיקרי נשא אדוארד אוורט, שכיהן לפני כן בשורה של תפקידים - מזכיר המדינה של ארצות הברית, סנאטור, חבר בבית הנבחרים, מושל מסצ'וסטס ונשיא אוניברסיטת הרווארד - ונחשב לאחד הנואמים הגדולים בארה"ב. לינקולן הוזמן רק במחשבה שנייה של מארגני הטקס, והתבקש לכבד בנוכחותו את הטקס ולהעיר בהמשך כמה הערות משלו (בתוכניה נאמר שהנשיא יוסיף 'כמה הערות משלו' בתוך הטקס). ואכן, הנאום הפותח נישא ע"י אוורט, והוא נמשך כשעתיים: 13,609 מילים. לינקולן דיבר אחריו, ונשא נאום בן 262 מילים בלבד, שנמשך כנראה 2-3 דקות (ניתן להקשיב לנאום המשוחזר ברשת. אורכו: 2 דקות). זהו הנאום שלינקולן כינה אותו בדיעבד "הנאום הקטן", ושבו הוא הדגיש רעיון חדש, לפיו מטרת המלחמה לא הייתה להציל את מדינות האיחוד (הצפון), אלא זה היה מאבק למען חופש ושיוויון לכול.
הנאום הקצר לא השאיר רושם מיידי. חלק מהתגובות שהופיעו בתקשורת היו ארסיות - מתחלקות כצפוי לפי קווים פוליטיים קיימים. אבל בדיעבד זהו אחד הנאומים המפורסמים בהיסטוריה וביטוי נעלה של החזון הדמוקרטי.
אנקדוטה: מרטין לותר קינג נשא ב-1963 - מאה שנים מאוחר יותר - את נאומו המפורסם "יש לי חלום" על מדרגות האנדרטה של לינקולן בוושינגטון, ואיזכר בדבריו את נאום גטיסבורג של לינקולן.
הנאום המקורי:
Four score and seven years ago our fathers brought forth, on this continent, a new nation, conceived in Liberty, and dedicated to the proposition that all men are created equal. Now we are engaged in a great civil war, testing whether that nation or any nation so conceived and so dedicated, can long endure. We are met on a great battle-field of that war. We have come to dedicate a portion of that field, as a final resting place for those who here gave their lives that that nation might live. It is altogether fitting and proper that we should do this.
But, in a larger sense, we cannot dedicate—we cannot consecrate—we cannot hallow—this ground. The brave men, living and dead, who struggled here, have consecrated it, far above our poor power to add or detract. The world will little note, nor long remember what we say here, but it can never forget what they did here. It is for us the living, rather, to be dedicated here to the unfinished work which they who fought here have thus far so nobly advanced. It is rather for us to be here dedicated to the great task remaining before us—that from these honored dead we take increased devotion to that cause for which they here gave the last full measure of devotion—that we here highly resolve that these dead shall not have died in vain—that this nation, under God, shall have a new birth of freedom—and that government of the people, by the people, for the people, shall not perish from the earth.
תרגום לעברית:
לפני שמונים ושבע שנים הקימו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר הורתה בחרות וחזונה האמונה כי כל בני האדם נבראו שווים. עתה, כשאנו מצויים במלחמת אזרחים המהווה מבחן אם אומה זו, או אומה כלשהי שכך לידתה ושזהו חזונה, עתידה להאריך ימים - נפגשים אנו בשדה הקטל של אותה מלחמה. באנו להקדיש חלקה משדה זה כבית מנוחת-עולמים לאלו שמסרו את חייהם למען אומה זו. אכן ראוי ונכון הוא כי כך נעשה. אולם, במובן עמוק יותר, לא אנחנו מקדשים קרקע זו: האנשים האמיצים אשר נאבקו כאן, החיים או המתים, הם שקידשוה, הרבה מעבר למה שבכוחנו הדל להוסיף או לגרוע.
העולם ישית ליבו מעט, ואף לא יזכור לאורך זמן את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את מה שהם עשו כאן. מוטב כי אנו החיים נקדיש עצמנו למלאכה הלא-גמורה אשר הם נשאו אותה עד כה באצילות כה רבה. מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו, כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם, כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו, שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש, וכי ממשלה של העם, על-ידי העם, למען העם - לא תכלה מן הארץ.
