ֶבאחת הרשימות הקודמות בבלוג זה (ראו: "הרהורים על הצבעה לקראת הבחירות הקרובות", 18.1.21) קבלתי על התפוררות גוש המרכז-שמאל, הגוש שאמור היה להציע אלטרנטיבה שלטונית לנתניהו אבל בחר להתפרק למפלגות קטנות, רובן פרסונליות, ובכך יצר לנו מערכת בחירות בעייתית שבה מתמודד הענק (נתניהו) נגד הגמדים. כתבתי אז את המשפטים הבאים:
"אם … נגיע ליום הבחירות עם מערך מפלגות ננסיות, יש למתנגדי נתניהו שתי חלופות: האחת - להצביע בהתאם להעדפותיהם לרשימות השונות ולקוות שריבוי הרשימות לא יגרום כשלעצמו לניצחון הגוש של נתניהו; השנייה - להחליט שהעדיפות הראשונה כיום צריכה להיות להביא לסיום כהונתו של נתניהו והשאר יכול לחכות. במקרה כזה, עדיף אולי להצטרף לאופוזיציה הימנית לנתניהו, שסיכוייה להבטיח את החלפת השלטון הם כנראה גבוהים יותר. זה צריך להיות האיום על עשרת המפלגות במרחב המרכז-שמאל: מטרתנו בבחירות הקרובות היא להביא להחלפתו של נתניהו - לא 'לסדר' לכם קריירה פוליטית. It's not about you. אם אינכם מסוגלים לשלב ידיים למאמץ משותף וליצור גוש פוליטי בעל סיכוי להשגת המטרה - אנחנו נתמוך ברשימה של גדעון סער. כי לנו יש סדר עדיפויות."
זכיתי לתגובות שליליות בשל אמירה זו. מצביעי שמאל ותיקים טענו כלפי שלא רק שהשיקולים האסטרטגיים שלי אינם נכונים, שכן מבחינת היכולת לחסום את נתניהו אין הבדל בין מנדט למפלגה הנמצאת מימין לנתניהו לבין מנדט למפלגה הנמצאת משמאלו, אלא שאסור לוותר על האג'נדה הפוליטית של השמאל (על העקרונות האידיאולוגיים, אמרו כולם) לטובת הצבעה אסטרטגית.
אני חש צורך להתגונן, להסביר מדוע אני מתקשה להצביע אידיאולוגית, וזה לא רק בגלל שמערכת הבחירות הפעם היא נטו-נטו משאל עם על זכותו של נתניהו להמשיך לכהן כראש ממשלה. אינני איש שמאל: אני מחזיק בדעות ציוניות-לאומיות הממוקדות בחיפוש פתרון לאומי בטוח לעם היהודי, וככזה אני גאה בהישגיה של מדינת ישראל, מתרגש בכל יום עצמאות ובעת נגינת ההמנון ומתאכזב כשמדינתי אינה ממצה את יכולותיה להגשים את חזונה להיות חברת-מופת; בדעותי החברתיות אני תומך בכלכלת שוק ומתנגד להתערבות ממשלתית בתכנון ובניהול המשק מעבר למינימום הנדרש. אני שייך ל"סמול", שם הגנאי שהמציא נתניהו לכל מי שאיננו מסכים לחזון הפוליטי של שליטה בכוח בכל שטחי ארץ ישראל ובתושביה הערביים בשם נרטיב דתי מומצא או בשם שיקולים "ביטחוניים" המצדיקים-לכאורה צורך ב"מרחב מחייה". לו היה בישראל זרם ליברלי אידיאולוגי הייתי כנראה תומך בו, אבל מה שקרוי בישראל 'מרכז פוליטי' (בגילגוליו ההיסטוריים השונים) איננו באמת מרכז אידיאולוגי אלא ניסיון להתחמק מקביעת עמדות ברורות לגבי שאלות היסוד העומדות בפנינו והתמקדות במקום זאת בהפרחת סיסמאות כלליות שנשמעות נאורות ואינן כרוכות בבחירה אמיתית בין חלופות. כך, במקום להתעמת בינינו על שאלות יסוד, הדרדרנו לעולם של ניסוחים סתמיים. בהתאם, המנהיגים הפוליטיים הם בעיקר פרזנטורים של סיסמאות - לוחמים ביניהם על רייטינג, לא על עמדות אידיאולוגיות.
באין מרכז ציוני-ליברלי יכולתי אולי לבחור במפלגות השמאל, בבחינת הרע-במיעוטו: אנשים סימפטיים, ערכיים. אלא שאין להם אג'נדה פרט אולי למאבקים מתוקשרים על העצמת נשים וזכויות הלהט"ב ולהכרזה כללית על הצורך בסיום הכיבוש. ישנם נושאים, רובם חברתיים, שהיו צריכים להיות על הפרק, והם חסרים. חסרונם צורם אפילו לי, שחונכתי להאמין ביתרונותיה של כלכלת-שוק. לכן קשה לי להצביע עבור גוש השמאל שלדעתי מפקיר את החזית משיקולים פופוליסטיים.
להלן רשימת הנושאים שהייתי רוצה לראות כלולים במצעי המפלגות - לא במצע הפורמלי, הגנוז הרחק מעיני הציבור, אלא זה הזועק מהדגלים ומהסיסמאות, זה שהיינו אמורים לפגוש יום-יום בצמתים. זוהי כמובן רשימה אישית - לכם יש אולי רשימה אחרת, ארוכה יותר, מנומקת יותר, שונה בדגשיה. אדרבא - נסחו אותה לעצמכם. דירשו מהמערכת הפוליטית טיפול בבעיות יסוד - לא הצגת כריזמה אישית של ראשי הרשימות.
על ישראל להגיע להסכם מדיני עם הפלסטינים: לא נסיגה חד-צדדית, לא הבדייה של 'שלום תמורת שלום' - הפרדת השטח שממערב לנהר הירדן לשתי מדינות. הפרדה ברוח הסכמי החלוקה מפעם, כזו המבוססת על שיקולים דמוגרפיים ומאפשרת לעמים חיים לאומיים (ולא כלכליים) בנפרד. ההסכם עם הפלסטינים צריך להוות חלק מהסכם אזורי מזרח-תיכוני שיביא לסיום הסכסוך הערבי-ישראלי ויאפשר לאזור כולו לצאת לדרך חדשה בברכת מדינות המערב. ההסכם יגדיר לראשונה את גבולותיה הרשמיים של ישראל. סיום הכיבוש יאפשר לישראל לחזור לממשל דמוקרטי-אזרחי אמיתי, ללא אפרטהייד וללא ממשל צבאי בתחומיה. נראה לי שהמצב הגיאופוליטי במזרח התיכון יוצר הזדמנות נוחה לקידום המהלך.
מדינת ישראל תנהיג הפרדה של הדת מהמדינה: לא עוד העדפת הזרם האורתודוכסי, לא עוד רבנות ראשית, לא עוד רבנות צבאית, לא עוד הכתבת חוקי האישות בישראל על-ידי המשפט העברי (נישואין, גירושין), לא עוד כפייה דתית, לא עוד חוקי-עזר עירוניים המגבילים משיקולים דתיים את חופש הפרט (פתיחת עסקים בשבת, תחבורה ציבורית בשבת וחג), לא עוד שליטה דתית במשרד הפנים, לא עוד חוקי כשרות.
יבוטל חוק השבות ויומר בחוקי הגירה: מדינת ישראל רואה עצמה אמנם כארץ מפלט לבני העם היהודי - לקח משואת יהדות אירופה - אבל אין בכך כדי לחייב את המדינה להעניק זכויות אזרח מלאות לכל יהודי הרוצה בכך: ניתן היה להסתפק במעמד של מבקש מקלט כדי לענות על איום פיזי אפשרי. הענקת אזרחות מלאה - להבדיל ממעמד של מבקש מקלט או של תושב - צריכה להיות סלקטיבית, כפופה לשיקולי המדינה, ומפורטת בקריטריונים שייקבעו במדיניות הגירה. היא אינה יכולה להתבסס על דת. קבלת אזרחות צריכה להיות מותנית בעמידה בתנאי-סף שייקבעו, במילוי חובות אזרחיים מלאים (השתתפות בכוח העבודה, עמידה בדרישות חוק שירות הביטחון) ובתקופת הכשרה שתיקבע. עובדים זרים צריכים לזכות למעמד אזרחי שיאפשר להם ליהנות משירותים ציבוריים וממלוא הזכויות הסוציאליות הניתנות לעובד ישראלי לפי חוק ולהיות מוגנים מניצול על-ידי מעסיקיהם.
מדינת ישראל תקפיד על קיום תחרות כלכלית הוגנת: כלכלת שוק מבטיחה יעילות והוגנות רק כאשר נשמרים כללים של תחרות - ריכוזיות מביאה להפקעת היתרונות הגלומים בתחרות חופשית מכלל הציבור לטובת מעטים. לפיכך, המדינה תבטיח שמירה על תנאי תחרות, תמנע חוקים ותקנות שתפקידם להגביל את התחרות כדי להגן על קבוצות אינטרסים (יצרנים, יבואנים, נותני שירות), תמנע צבירת כוח-שוק על-ידי מעטים (או על-ידי התאגדויות), תמנע מסירת אוצרות-טבע ותשתיות לאומיות לבעלותן של חברות פרטיות, ותבטיח שמירה על זכויות משקי הבית באמצעות רשות מיוחדת לצרכנות.
המדינה תנהיג רפורמה כלכלית שמטרתה להגביל את אי-השוויון הכלכלי: למרות שהשאיפה האינדיבידואלית לשיפור חומרי היא הכוח המניע את המערכת הכלכלית הפרטית, איננו יכולים כחברה מוסרית וסולידרית להפקיר את שאלת התחלקות העושר לכוחות השוק. איננו יכולים לקבל מצבים חריפים של אי-שוויון כלכלי, ועלינו לנקוט בצעדים שיגבילו את מידת אי-השוויון. תונהג הכנסה מינימלית שתבטיח קיום סביר לכלל משקי הבית. תונהג פנסיה ממלכתית מחייבת לכלל האוכלוסייה (לרבות עובדים עצמאיים, מועסקים במשק הבית וכדו') שתבטיח קיום בכבוד לבני הגיל השלישי ללא קשר לזכויות פנסיוניות צבורות כנהוג כיום. יש להנהיג תשלום קיצבה פנסיונית מלאה לבני הגיל השלישי שלא צברו זכויות פנסיוניות בגלל שעלו ארצה בגיל מבוגר. אפשר בהזדמנות זו לבטל את קצבאות הזיקנה ולקבוע תקרה לקיצבה הפנסיונית המשולמת במסגרת הפנסיה התקציבית והפנסיה ההסתדרותית: אלו הם תשלומי העברה מנופחים ומוגזמים הממומנים על-ידי כספי משלמי המיסים - לא פירות של חיסכון אישי או של הצטברות הפרשות אישיות לפנסיה. רצוי היה גם לבטל את תשלומי הרווחה המשולמים בגין מספר הילדים, תשלומים שמעודדים הגדלה בלתי-רצויה של משקי בית מוחלשים. תונהג רפורמה של מערכת המס שתגדיל את מידת הפרוגרסיביות (הקשר בין שיעור המס לבין גובה ההכנסה) של המיסוי על הכנסה. הרפורמה צריכה גם לחסל 'מקלטי מס' שנוצרו במשך השנים ושנועדו להקטין את חבות-המס של קבוצות האוכלוסייה החזקות. יונהג מס עיזבון משמעותי, כנהוג במדינות מערביות אחרות. יוגדלו שיעורי המס על רכוש.
המדינה תנהיג רפורמה מקיפה במערכות הציבוריות - חינוך, בריאות, רווחה: המערכות הציבוריות, שהורעבו בעשורים האחרונים, יזכו לשיקום ותמיכה שוטפת כנגזר מצרכי החברה בעשורים הבאים. המטרה צריכה להיות סיפוק שוויוני של הצרכים המוסכמים של הציבור בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה כדי שלא לשלול מקבוצות האוכלוסייה המוחלשות את רמת השירותים הראויה וכדי שלא לדחוף להתפתחותן של מערכות פרטיות מקבילות שמפצות על התפוגגות השירותים הציבוריים אבל עונות רק על צרכי האוכלוסייה המבוססת. העיקרון המנחה צריך להיות רמת שירותים ציבוריים נאותה ושוויונית לכל מגזרי האוכלוסייה. יש להגדיר לכן רמה רצויה של הוצאה ציבורית אזרחית (לאומית) כחלק מהתמ"ג ולשמור עליה לאורך זמן, ולהימנע בעתיד מקיצוץ תקציבים אלו בשם עקרונות של הפחתת מיסוי ושל יעילות משקית.
הבטחת שוויון הזדמנויות לצעירים: כללי המשחק הקפיטליסטי יכולים להיחשב כהוגנים רק אם הם שומרים על שוויון הזדמנויות לצעירים המצטרפים לכוח העבודֶה. יש להבטיח מוביליות חברתית ולמנוע הילכדות של קבוצות אוכלוסייה במצב של מוחלשות שעוברת מדור לדור: אסור ש'שיני בנים תקהינה', ואסור לעודד הגירה שלילית של צעירים בגלל העדר הזדמנויות כלכליות. שוויון הזדמנויות צריך להישען על זכות כללית לחינוך ממלכתי ברמה נאותה ובחינם, על הכשרה מקצועית והשכלה אקדמית שימומנו על-ידי המדינה, על מתן סיוע כספי מהותי של המדינה שיאפשר לכל משק בית חסר-דיור הבוחר בכך - לרכוש לעצמו דירה, וכו'. צעד חשוב באותו כיוון יהיה הנהגת שכר אחיד והוגן לכלל המתגייסים לשירות חובה לכל אורך השירות הצבאי, גם כדי לפצות אותם כלכלית על אובדן השתכרות וגם כדי להעמיד לרשות החיילים המשוחררים הון עצמי לתמיכה בהמשך חייהם.
קביעת מדיניות תעסוקה: תהליכים כלכליים מהירים המתרחשים בעולם המודרני - גלובליזציה, אוטומציה, שינויים מבניים בהרכב הענפי של המשק הפרטי - פוגעים בצורה לא-שוויונית בכוח העבודה ויוצרים כיסי אבטלה הממוקדים בחלק מכוח העבודה. בנוסף, שינויים טכנולוגיים מודרניים גורמים לשחיקת ההון האנושי של חלק מכוח העבודה, מבלי יכולת של העובדים להתאים עצמם לדרישות משתנות. הטיפול בכוח העבודה הנפלט ממעגל התעסוקה איננו יכול להיוותר בידי השוק הפרטי: תפקידה של המדינה הוא לספק לכוח העבודה אפשרויות ומשאבים להכשרה מקצועית הדרושה כדי להתמודד עם שוק העבודה המשתנה. במקום לתמוך נקודתית בענפי-משק ובמקומות עבודה שאולי אינם כדאיים למשק, וזאת רק כדי למנוע פיטורי עובדים - המדינה צריכה לספק רשת ביטחון לעובדים שתבטיח את משקי הבית מפני דעיכה כלכלית, ולהשקיע משאבים בהכשרה מקצועית כדי לאפשר לעובדים שנפלטו ממקומות עבודה להשתלב מחדש במעגל התעסוקה.
אימוץ מדיניות תחבורה המתאימה לצרכי המשק: הרכב הפרטי איננו יכול להוות פתרון לצרכי התחבורה של המשק. זה ברור כבר כיום, וזה יחמיר על רקע הצטופפות האוכלוסייה הצפוייה בישראל בעשורים הקרובים. המשך ההשקעה בתשתיות תחבורה שנועדו להגדיל את קיבולת התנועה (צמתים, מחלפים) היא חסרת-תוחלת מבחינת פתרון צרכי התחבורה הלאומיים: הפתרון הוא החלפת הפלטפורמה. על המדינה לבחור בתחבורה ציבורית כפתרון העיקרי לצרכי המשק: להשקיע בתשתיות התומכות בתחבורה הציבורית, לעודד שימוש שוטף בתחבורה ציבורית על-ידי שיפור איכות השירות ועל-ידי סיבסוד השימוש בתחבורה ציבורית, להנהיג תחבורה ציבורית גם בסופי שבוע ובחגים, לעודד פתרונות פרטיים של תחבורה שיתופית, לעודד שימוש בתחבורה אישית (אופניים וכו'), להקצות נתיבים נאותים לשימוש בתחבורה אישית על חשבון הרכב הפרטי, למסות את השימוש ברכב הפרטי, לצמצם את השימוש בנתיבי תחבורה לצרכי חנייה של רכב פרטי, לשקול סגירה של מרכזי ערים ותעסוקה לתחבורה פרטית בשעות עומס, וכו'.
הכרזה על מדיניות למאבק במשבר האקלים: ישראל צריכה להצטרף ביתר-שאת למאבק במשבר האקלים. היא צריכה לקבוע יעדים אתגריים להפחתת הפליטה של גזי חממה ולהתייעלות אנרגטית, לעודד מעבר לכלי רכב המונעים בתחליפי נפט, להאיץ את המעבר לייצור חשמל ממקורות אנרגיה מתחדשים ולצמצום השימוש בדלק מאובנים, לקבוע יעדים להפחתת זיהום האוויר, לעודד בנייה "ירוקה", וכו'.
