מספר המאומתים בישראל ל-COVID-19 הגיע אתמול (14.3) ל-818 אלף. לפי נתוני השוואה בינלאומיים של האתר OurWorldInData, ישראל חולקת עם ארה"ב את המקום השני בין מדינות העולם הבינוניות ומעלה בשיעורי המאומתים באוכלוסייה (9%). ראו לדוגמה את גרף שיעור המאומתים המצטבר (למיליון תושב) שבו מוצגים נתוניה של ישראל לעומת ארה"ב ולעומת אירופה.
באיזה תחום נוסף אנחנו מובילים את העולם? למרות שרובנו שומעים שישראל היא המדינה "הכי בעולם", קשה לי להיזכר בתחום כזה. אז איך הצלחנו להתברג לצמרת המדינות דווקא בטבלת הקורונה? האם יש לנו תנאי טבע ייחודיים? האם תנאי האקלים שלנו הם הסיבה? האם מדובר בהצטברות חריגה של אוכלוסיית עוני? האם אנחנו סובלים ממערכת רפואית ירודה? התשובה איננה מצויה באפשרויות הללו; היא כנראה משהו אחר: משהו שמתחלק בין התנהגות אזרחית לא ממושמעת, חסרת-אחריות ולא-סולידרית שמאפיינת אולי את החברה הישראלית, לבין כישלון מהדהד בניהול הלאומי של המשבר הרפואי ונגזרותיו. העובדה ששיעורי התמותה בישראל היו נמוכים קשורה אולי לחתך הגילאי של האוכלוסייה שהוא צעיר יחסית לאירופה, ואולי ליכולתה המצויינת של המערכת הרפואית להתמודד עם המקרים הקשים. חשוב להבין מה בדיוק קרה פה בשנה האחרונה לא כי יש לנו נטייה להקמת ועדות חקירה ולחיפוש אשמים נקודתיים, אלא כי הליקויים שהתגלו במשבר מגיפת הקורונה עלולים לגרום להעצמת המשבר הלאומי הבא.
זה התחיל בהיערכות איטית מידי, כשבעולם כבר פשטו ידיעות ונתונים על המגיפה שפרצה בסין. זה המשיך באי-הפעלתה של המערכת שהוקמה ספציפית לצורך טיפול במשברים לאומיים - רשות החירום הלאומית - ובאילתור מערכת שליטה חלופית שכללה אלמנטים מחיל המודיעין ומהמוסד לתפקידים מיוחדים כדי להשאיר את ניהול המערכה בידי נתניהו ולא בידי מערכות השליטה הייעודיות של משרד הביטחון שהוקמו למטרה זו. זה נמשך בהשארת נמלי האוויר פתוחים ליבוא הנגיפים. זה נמשך בהפצת מיסאינפורמציה על הצלחותיה כביכול של ישראל במיגור המגיפה, תופעה שנמשכת גם כיום, ובהטרלת הציבור על-ידי דחיית החלטות הממשלה עד לרגע האחרון וזיגזוג בלתי פוסק. זה הסתיים בחוסר משמעת המוני בנושא ריחוק חברתי ועטיית מסכות.
התוצאה היא 6,000 מתים. התוצאה היא אובדן אמון מוחלט של הציבור בממשלה. התוצאה היא שהתקשורת נשבתה בידי גורמי תעמולה על רקע מערכת הבחירות הנצחית ששלטונו של נתניהו גזר עלינו והשאיפה היוקדת ליטול קרדיט פוליטי גם על הצלחות בדויות.
הקורונה, לכאורה, מאחורינו. יותר מאשר מציאות - מדובר בסיסמת בחירות שמטרתה לקחת קרדיט ובעיקר לטשטש את הסאגה האומללה של ניהול המגיפה. אבל מערכת הבחירות תחלוף בקרוב, ולנו רק נשאר להיווכח בנזקים הכלכליים העצומים שיישארו אחריה: באבטלה, בקריסת עסקים פרטיים לאחר שהמשק ייפתח, ביצירת גירעון ממשלתי מתמשך ומאיים, בחלוקת כספים מיותרת המונעת על-ידי שיקולים פוליטיים במקום על-ידי שיקולים מקצועיים להבראת המשק.
אנחנו נצא מזה, גם אם בשן ועין. אבל הבעייה שלנו חייבת להיות כיצד ניערך לאסון הלאומי הבא, בין אם מדובר באסון רפואי, בכזה הקשור לרעש אדמה או באירוע ביטחוני. באירוע הקורונה קיבלנו ציון שלילי, למרות אווירת הניצחון שמפיץ נתניהו.
