רוכשי דירות - היזהרו

כשתיעלם תרועת פסטיבל הקורונה - אנחנו נישאר עם מיתון כלכלי. איו לי מושג איך ייראה המיתון: מה יקרה לתוצר, מה יקרה לשיעור האבטלה, וכמה זמן יעבור עד שהמשק יחזור למסלולו. אבל אני לא לבד: גם לכל מי שמתיימר לומר משהו ספציפי לגבי העתיד אין מושג. אנחנו יודעים רק שעל אף שיתמהמה (המיתון) - בוא יבוא. לכן האזהרה לקוראים היא כפולה: 1) צפו לבואו של מיתון כלכלי וזכרו שעליכם "לסגור מדפים" לקראתו; 2) אל תתייחסו להכרזות רשמיות ולתחזיות שתפורסמנה כאל עובדות שניתן לבנות עליהן - אלו רק דעות והערכות (במקרה הטוב) או פוזיציות (במקרה הפחות טוב).

מדוע יהיה מיתון כלכלי? במהלך משבר הקורונה חלק מהעסקים נפגעו, וחלק מהמועסקים איבדו את מקומות עבודתם או לפחות הכנסתם נפגעה. המשק לא יקיץ מהמשבר באחת: חלק מהעסקים וחלק מהמועסקים לא יחזרו למסלול חייהם בחודשים הקרובים. התוצאה תהיה הגברת הזהירות הפיננסית, החזרה איטית של מועסקים, ונטייה כללית לחסוך בהוצאות (ולדחות השקעות). במילים אחרות: ירידה של הביקושים. ירידה זו תשפיע על כל הענפים, לרבות כאלו שלא נפגעו ישירות בעת משבר הקורונה.

מה פירוש "לסגור מדפים"? הכוונה היא שלא לייחס לעצמכם ידע וראיית הנולד שכנראה אין לכם, ולא לגבש דעות ומסקנות על סמך הכרזות ופירסומים שתקראו או תשמעו. במקום להוביל מהלכים ספקולטיביים אמיצים (השאירו זאת ל"טורפים") - שיקלו אפשרות לניהול שמרני של סיכונים כשמדובר בכספכם. אל תתפתו לפרשנויות של שוק ההון, לחשוב ש"השוק יודע" או "השוק כבר הפנים את המיתון המתקרב" - כנראה שהוא לא: התגובות התזזיתיות של שוקי הכספים רומזות לכך שהשוק מעט היסטרי, ושכרגע הוא מאמין שלא יתרחש מיתון כלכלי משמעותי. היזהרו מחשיבה כזו.

רוכשי דירות פוטנציאליים צריכים לשקול אם העיתוי הוא נכון לרכישת דירה: ייתכן שהמיתון המתקרב יפגע בביקוש לרכישת דירות ויביא לירידת מחירי הדיור, ולכן אין סיבה כיום למהר ולרכוש דירה; ייתכן גם שלאור המיתון הקרב הכנסותיכם העתידיות פחות בטוחות משחשבתם בעבר, ולכן נטילת התחייבות לתשלומי משכנתא גבוהים עלולה לסכן אתכם. אז נכון שרוכשי דירה ראשונה צריכים בדרך-כלל להעדיף שיקולים של הטווח הארוך על-פני שיקולים של הטווח הקצר, אבל עדיין כדאי לחשוב מה יקרה אם חלילה הכנסותיכם תיפגענה בשנים הקרובות.

על כלכלנים 'טובים' וכלכלנים 'לא טובים'

נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של העיתון 'הארץ', פירסם בשבוע שעבר (12.5.20) רשימה זועמת בשם "הקלקלנים" (ראו כאן) שנפתחת במילים: "הוי הימים הטובים, ימי קורונה. הימים המאושרים של נביאי השקר, הרואים בכוכבים, חוזי השחורות והפסוודו־כלכלנים. הם מדברים עכשיו על עוני נורא לשנים רבות, קץ הקפיטליזם, מות הגלובליזציה, וקשקושים נוספים שברור שלא יקרו. אבל הנזק שלהם גדול. הם גורמים לפאניקה הרסנית, שגרועה לא פחות מהקורונה". שטרסלר יוצא כנגד כלכלנים אקדמיים ישראלים שמציעים לממשלה לאמץ מדיניות מרחיבה כדי להילחם בסיכון של מיתון כלכלי שיגיע בעקבות משבר הקורונה, ולממן את ההוצאות הנוספות באמצעות מלוות מהציבור, הגדלה של הגירעון, או הדפסת כסף. שטרסלר פוסל בבוז דעות אלו: "... אל תדאגו. יש גם פרופסורים רבים שכן מבינים במאקרו־כלכלה. על שר האוצר החדש, ישראל כץ, למנות אותם ליועציו, ולא חס וחלילה את הטועים".

כאליהו הנביא בשעתו, שטרסלר היה מן-הסתם לוקח את נביאי השקר ("הקלקלנים") לנחל הקישון ושוחט אותם.

מיהו כלכלן טוב?

אני תמה מניין לשטרסלר היומרה לקבוע מהי המדיניות המקרו-כלכלית הנכונה לעת הזו, ועוד יותר מכך - היומרה לדרג כלכלנים אקדמיים כ-"מבינים" וכ-"טועים". 

כלכלנים אקדמיים עוסקים בפיענוח המציאות - בניסיון מתמשך לגבש תובנות לגבי העולם שסביבם. הם מנסיים לזהות תבניות ב"רעש" הכלכלי האינסופי. הם מנסים לנסח קשרים סיבתיים ולהציע מודלים ותיאוריות שיעזרו להם להבין את חוקי היקום הכלכלי: לנסח את חוקי הכלכלה, לחזות מראש התפתחויות כלכליות ולגבש מדיניות כלכלית מתאימה. אפילו כשהכלכלנים מצליחים להסביר את המציאות הכלכלית - גורלם המר הוא להיות 'צודקים' רק לתקופות ביניים, עד למשבר הכלכלי הבא, שלרוב טופח על פניהם ומערער את הקונספציה שגיבשו. כך קרה בתקופת ה'סטגפלציה' של שנות ה-70' כשהעולם נקלע לשילוב עקשני ולא מובן של אבטלה ואינפלציה (לא הייתה אז שום תיאוריה שמיישבת שילוב זה). כך קרה במשבר הפיננסי של 2008, שהופיע לכאורה 'משום מקום' וגרם למיתון הכלכלי הקשה ביותר מאז השפל הגדול של שנות ה-30' של המאה הקודמת. כך קרה בעשור האחרון, כשלמרות מדיניות מוניטרית מרחיבה ומימון גרעוני של הוצאות ממשלתיות - קצב הצמיחה של משקי המערב הוא נמוך והתעסוקה לא חזרה למתכונתה לפני המשבר. 

מכל כישלון לומדים. התפתחויות מפתיעות מחייבות את הכלכלנים לחשיבה מחדש, לניסוח מודלים כלכליים חדשים שיחליפו מודלים קודמים, ספרי הלימוד מתעדכנים בהתאם, וחוזר חלילה. לכן טבעי שאין אמת מקרו-כלכלית שנוסחה כשאני למדתי כלכלה ושנלמדת עד היום. המקצוע משתנה ללא הרף, וכלכלן שיחבוש כיום את ספסלי האוניברסיטה לא ימצא זכר למה שלמד בזמנו. מאחר שהדיון האקדמי בנוי על תזות מתחרות - טבעי שקיימים חילוקי דעות בין כלכלנים. שום ועדת חקירה ממלכתית לא תוכל לקבוע עם מי הצדק. הניסיון לקבוע שכלכלן המחזיק בדעה א' הוא "טוב" וכלכלן המחזיק בדעה ב' הוא "לא טוב" הוא ניסיון חסר משמעות.

כיצד פועלים כלכלני הממשלה?

בכל פעם שמתרחש משבר כלכלי, האתגר של כלכלני הממשלה הוא לנווט את ספינת המשק בהסתמך על מפות לא-מעודכנות. המפות אינן מעודכנות לא בגלל הזנחה, אלא כמעט בהגדרה: משבר חדש יוצר דילמה חדשה ומערער את אמינות הידע הקיים. זה מחייב את הכלכלנים לשלב כללים ישנים עם חשיבה חדשה, מקורית. לפעמים זה אומר שיש לחשוב מחוץ לקופסה (כלומר: שלא לפי התפיסה הכלכלית הישנה). לדוגמה, נתייחס למציאות הכלכלית שנוצרה לאחר המשבר הפיננסי האחרון: מזה למעלה מעשור שממשלות המערב משתמשות בשילוב של מדיניות פיסקלית ומדיניות מוניטרית מרחיבה. שילוב זה ננקט כדי להמשיך ולתמוך ככל האפשר בתהליך שברירי ומתמשך של שיקום משקי המערב לאחר המיתון של 2008. התוצאה של שילוב זה היא גירעונות ממשלתיים גדולים, וגידול משמעותי של החוב הפנימי ושל כמות הכסף. מדיניות כזו הייתה נחשבת בעבר (עד למשבר האחרון) למדיניות כלכלית חסרת-אחריות. כיום, קיים קונצנזוס בין הכלכלנים שזוהי המדיניות הנכונה. המסקנה היא שהיחס ל'ערכים' כמו גירעון, כמות הכסף, גודל החוב - השתנה לחלוטין. זה לא קרה כי הכלכלנים "הרעים" השתלטו על סדר היום - זה קרה כי תפיסת המציאות של הכלכלנים השתנתה. ייתכן, לכן, ששטרסלר מחזיק בידו מפה שאיננה מעודכנת למציאות של 2019 וצועק (בתוקפנות) שכולם מסביבו טועים בניווט.

את מי צריכים לפצות בגין המשבר?

משבר הקורונה מביא בעקבותיו משבר כלכלי

אנחנו בדרך למשבר כלכלי. לא מדובר רק בתופעות המיידיות, אלו שכבר חווינו - סגירת חלק מהמשק הפרטי למשך חודש-חודשיים ופגיעה מיידית בתעסוקה - מדובר בהשפעות לטווח שמעבר לאירוע הרפואי עצמו, לאחר שהממשלה תפתח לחלוטין את הסגר. מה שצפוי הוא מיתון כלכלי: האטה של הפעילות הכלכלית, תוך פגיעה קשה (ואף התרסקות) בחלק מהסקטור הפרטי. מיתון זה יימשך תקופת-מה (חודשים? יותר משנה?) ורק אחריה תחל התאוששות איטית. בינתיים, ייגרם נזק למשק: התוצר של ישראל ירד ב-2020 בכמה אחוזים לעומת 2019. המיתון ישפיע גם על צמיחת המשק בשנים הבאות.

הנזק שייגרם לא יהיה רק תוצאה ישירה של פגיעתו של משבר הקורונה - ירידה בביקוש לשירותי תיירות, לשירותי תרבות ובידור, למסעדות ובתי הקפה - הוא ישקף גם השפעה עקיפה, כתוצאה מירידת הצריכה הפרטית בעקבות המיתון והפגיעה בהכנסה. ואז נראה פגיעה גם בענפים שאין כלל קשר ישיר בינם לבין משבר הקורונה. 

אז זהו המחזה המועלה הערב על במותינו. השאלה היא אם יש לנו מה לעשות, או שאנחנו צופים פסיביים במחזה: אם נחוצה התערבות ממשלתית במשבר הצפוי.

סטייה: מה איננו תפקידה של הממשלה?

ישנו איזשהו רפלקס ישראלי ייחודי: בכל פעם שמתרחש אירוע שפוגע בענף כלשהו במשק, נשמעים קולות הדורשים מהממשלה לפצות את הנפגעים מהאירוע. כך קורה כשמתרחש אירוע אקלימי, כך קורה כשעולים (או יורדים) המחירים (מחירי מניות, מחירי דירות, שער החליפין, הריבית), וכך יקרה כנראה לכשתתרחש רעידת אדמה. גם באירוע הקורונה עולה הדרישה מכל עבר שהממשלה תפצה את הנפגעים בגין הפסדים. והכוונה היא כמובן להפסדים שכבר קרו.

יש משהו ילדותי ברפלקס זה, סוג של התנערות כללית מאחריות. אנחנו יכולים לשאול את דורשי הפיצויים: מה אתם עשיתם כדי לקדם את הרעה? דאגתם לביטוח? ניהלתם את כספכם בזהירות ובשמרנות? חסכתם כסף לימות סגריר? או שאתם חשים פטורים מנטילת אחריות לגורלכם ופורצים מיד בבכי תמרורים כשמתרחשת תקלה ומצפים (ואפילו דורשים!) שמישהו אחר ישא בנזקים? צריך להתפכח מהלך-רוח לא-בוגר זה. ייתכן אמנם שהממשלה תתערב כדי לסייע למישהו בעיתות משבר, אבל זה צריך לקרות רק כאשר טובת הכלל מחייבת התערבות כזו - לא כי אתם מפגינים ומייללים "אכלו לי!", ולא רק כי מישהו נפגע. שימו לב שהפסדים שכבר נגרמו אינם עילה מספקת לדרישת פיצויים: הממשלה איננה סוג אבסורדי של חברת ביטוח שמבטחת הכל ובדיעבד בלא שדרשה תחילה מהמבוטחים לשאת בתשלומי פרמייה. לממשלה גם אין "כיסים": מאחר שהדרך היחידה שיש לממשלה להיטיב עם צד א' היא ע"י חיוב של צד ב' לשאת בנטל - היא צריכה לנמק לצד ב' מדוע עליו לשאת בנזק שקרה למישהו אחר.

לא תמיד הממשלה צריכה להתערב

המשק הפרטי הוא יצור אורגני: יש לו יכולת לשרוד פגיעה, יש לו מנגנוני הגנה, יש לו מערכת חיסונית משלו. הוא מסוגל להתמודד עם תקלות. יותר מזה - הוא מתמודד עם תקלות ועם שינויים ללא הרף: הוא מתמודד עם שינויים בביקוש, עם תחרות מחו"ל, עם שינויים טכנולוגיים, עם תהליכי גלובליזציה, עם אינפלציה, עם שינוי בלתי צפוי של שער החליפין. יש למשק הפרטי תהליכי ריפוי 'אוטומטיים' שמאפשרים לו להתמודד עם תקלות: עסקים כושלים נסגרים ואחרים קמים במקומם; יזמים שכשלו מאבדים את הונם ועסקיהם נמכרים לאחרים; קווי ייצור לא יעילים נסגרים, וכוח האדם וההון שהתפנו עוברים לייצר משהו שונה. הכלכלנים קוראים לתהליך הזה Creative Destruction: התפרקות עסקים כושלים שמאפשרת צמיחה של עסקים חדשים תחתם. 

לכן הבעייה שלנו איננה שהמשבר הנוכחי הוא בלתי-פתיר ללא התערבות ממשלתית: המשק הפרטי יכול להתמודד איתו; עסקים יקרסו ויימכרו, חובות יימחקו; מועסקים יפוטרו ויעברו למקומות עבודה חדשים. המערכת האקולוגית הקרויה 'משק' תתמודד ותבריא בכוחות עצמה. השאלה היחידה שעומדת בפנינו לכן היא אם לאפשר לסקטור הפרטי להתמודד בכוחות עצמו או שישנם שיקולים להתערבות ממשלתית כדי לשנות במשהו את תהליך ההחלמה ה"טבעי".

מה בעייתי ב'החלמה טבעית' של הסקטור הפרטי? 

נתחיל מכך שהבעייה איננה נעוצה בנזקים שכבר קרו: חלק מהאנשים היו בחופשה-ללא-תשלום וספגו ירידת הכנסות זמנית. עסקים פרטיים הפסידו כסף. נפילת שערי ניירות-הערך בבורסה גרמה לפגיעה ב"עושר" של משקי בית - בערך החיסכון הצבור, לרבות זה הפנסיוני. ייתכן שגם בעלי דירות ספגו כבר ירידה של ערך דירותיהם. כל זה איננו מצדיק כשלעצמו התערבות ממשלתית: הייתה סערה פתאומית, וחלק מהפרטים נפגעו ממנה. אם בכלל, הממשלה צריכה לשקול פיצוי רק למי שנפגע כתוצאה מצווים ומהלכים בהם נקטה הממשלה: סגר, סגירת השמיים, וכו'.

הבעייה החשובה יותר לדיון זה היא ההשפעה המשנית, העקיפה של המשבר: ירידת הביקושים הצפוייה. צפוייה ירידה בביקוש לתצרוכת בגלל פגיעה בהכנסות של חלק ממשקי הבית; צפוייה ירידה (או דחייה) של ההשקעות בגלל חשש של עסקים פרטיים שפני המשק למיתון; ייתכן גם שיחול שינוי בדפוסי הצריכה בעקבות המגיפה (פחות הוצאה לתרבות ובידור, פחות תיירות יוצאת, דחיית תכניות לרכישת רכב, וכו'). ירידת הביקוש, גם אם היא זמנית, תרחיב את ההאטה הכלכלית מעבר לפגיעה הראשונית (הישירה) של המגיפה. יתחיל מעגל קסמים של 'הדבקה'. זהו האפקט שפעם קראו לו 'המכפיל הקיינסיאני': תגובות השרשרת שמעצימות את הנזק המקורי ועשויות להוביל את המשק לתקופה ארוכה של מיתון כלכלי; לתקופה שבה הוא יפעל רק בחלק מהפוטנציאל שלו.

הבעייה עם המיתון הזה היא שזהו למעשה תהליך סרק, תוצאה של שרשרת תגובות אוטומטית של השוק הפרטי. זהו שלב זמני ומיותר, שכן כחלוף תקופה קצרה (או בינונית) המשק הפרטי יתאושש. לכן, על-אף שלמשק הפרטי ישנם תהליכים אוטומטיים של ריפוי שבהם עסקים כושלים יימחקו ואחרים יקומו במקומם - מנקודת מבט לאומית התהליך הזה כרוך בסבל ארוך מידי, במיתון עמוק מידי, ובעיקר בחוויה מיותרת. זוהי העילה להתערבות ממשלתית בכלכלה: הניסיון להאיץ את תהליכי ההחלמה והשיקום של המשק; הניסיון 'לחסוך' לכולנו את המיתון.

מה צריכים להיות היעדים להתערבות ממשלתית?

שני יעדים צריכים להיות להתערבות הממשלתית: האחד הוא יעד כלכלי - לנטרל את הירידה הצפוייה בפעילות המשקית כדי לקצר ככל האפשר את אורך המיתון הכלכלי; השני הוא יעד חברתי - לדאוג לכך שהחבטה הכלכלית שספג המשק בגלל משבר הקורונה לא תיפול רק בחלקם של ענפים מסוימים (ובכך תגרום לקריסתם) אלא תתפזר על כלל המשק. 

ההיגיון של היעד הכלכלי הוא למנוע שקיעה של המשק למיתון (מיותר) על-ידי עידוד של הביקושים הפרטיים והציבוריים. עידוד כזה נעשה על-ידי 'פתיחת הברזים הממשלתיים', באמצעות מדיניות פיסקאלית (גירעון ממשלתי) ומוניטרית (אספקת נזילות לשוקי הכספים) מרחיבה. שימו לב לאנומליה: התנהגות שבתקופות של יציבות כלכלית נתפסת כחסרת-אחריות (הגדלת הגירעון, הגדלת החוב הממשלתי) -  היא ההתנהגות הנכונה בתקופה כזו.

ההיגיון של היעד החברתי הוא שבמקרה הספציפי של מגיפת הקורונה לא מדובר בהתפתחות בת-קיימא (כמו התחממות גלובלית), כזו שמחייבת התאמה של המשק למציאות חדשה ומצדיקה את קריסתם של עסקים שמתקשים להתמודד, אלא מדובר באירוע חד-פעמי וממוקד (חישבו על תאונה) שאין ממנו לקחים ממשיים. יכולתו של המשבר לגרום להרס חלקים מהסקטור הפרטי איננה קונסטרוקטיבית, ולכן אין לתת לעסקים אלו לקרוס תחת המשבר. הדרך תהיה לכן לספוג את נזקי המשבר לרוחב כל המשק: לתמוך בעסקים שנפגעו ובמשקי בית שהכנסתם נפגעה, ולממן תמיכה זו על-ידי הטלת מס על עסקים ומשקי בית שיצאו מהמשבר ללא פגע. אם תרצו - סוג של שיוויון בנטל המשבר. למי שעד כאן נותר שלו ורואה בדברים שנכתבו אמירות חיוביות או סתם סיסמאות מעצימות של סולידריות - הכוונה היא שיש להטיל מיסוי על בעלי הכנסה גבוהה (לא על משפחת עופר - עליכם!), על מקבלי קיצבאות, על רכוש, וכו'.

ונקודה למחשבה

משבר הקורונה פגע מיידית ובאכזריות בחלק מהעסקים ובחלק ממשקי הבית. מעסיקים פרטיים, ברצותם להציל את עסקיהם מקריסה, שלחו עובדים לחל"ת או פיטרו אותם. למעלה ממיליון עובדים נשלחו כמעט מייד לבתיהם. אירוע חיצוני כמו מגיפת הקורונה היה יכול להיות מטופל (כלכלית) טוב יותר אילו הממשלה הייתה נכנסת מייד בנעלי המעסיקים ונוטלת על עצמה תשלום שכר (ולא חשוב כרגע באיזה גובה) לעובדים שמקומות העבודה שלהם נפגעו, למשך מלוא תקופת המשבר. באותה מידה, תשלום כזה יכול היה להיות משולם גם לעצמאים שעסקיהם נפגעו. כניסת הממשלה במקרה כזה (וצפויים מצבים דומים גם בעתיד) תמנע טרגדיות אישיות בכך שהיא תבטיח לכולם שכר מינימום (אחיד) למשך תקופת המשבר. הפעלה של תכנית כזו מחייבת היערכות מראש, ואולי כדאי שהממשלה תכין תוכניות מגירה למצבים מעין אלה. הם כנראה יגיעו, ועדיף שנהיה מוכנים.

מה מאכזב בהחלטת שופטי בג"צ?

מה מטריד בהחלטת 11 שופטי בג"צ? הבעייה איננה שלושת תיקי האישום של נתניהו - הם עתידים להתברר במהלך משפטו בבית המשפט המחוזי, ובינתיים הוא עדיין בחזקת חף מפשע ולפי החוק היבש יכול לקבל מנדט מהנשיא להקים ממשלה. זו איננה לכן שאלה חוקית. הבעייה היא שכמו יאסר ערפאת, שעלה לנאום ב-1974 בפני האו"מ כשהוא חגור אקדח - גם נתניהו מקבל את המנדט כשהוא חגור אקדח, והאקדח שלמתניו נועד להילחם במערכת אכיפת החוק. על זה ניטשה מערכת הבחירות, ומדובר במצעי כל המפלגות. ברור לכולנו שלא מדובר בממשלת חירום לאומית נוכח משבר הקורונה: ההסכם הקואליציוני הוא כולו מארג של סעיפים והסכמות סביב ניסיונו של נתניהו להתחמק ממשפט וניסיונות של בני בריתו למנוע זאת ממנו. כלומר: פנינו למלחמה משפטית ארוכה. נתניהו עומד להישבע אמונים לשווא: הוא איננו מקבל על עצמו את התפקיד כדי להנהיג את ישראל במשברי המציאות - הוא אוחז בתפקיד כמנוף להתחמקות ממשפט. כל השאר - מלחמות, משבר כלכלי - רק הזדמנות לפוטו-אופ.

על כוונותיו נוכל ללמוד ממהלכיו בעבר: כיצד מנע מינוי מפכ"ל למשטרה, כיצד מינה בובה לתפקיד מבקר המדינה, כיצד מינה שר תקשורת שישתיק את התקשורת, כיצד מינה מוקש חי לשר המשפטים כדי שיפריע ככל האפשר לשלטונות החוק לנהל את המשפט ויקעקע את אמון הציבור במערכת המשפט, וכיצד איים בשבוע האחרון על שופטי בג"צ שאם הם יחלקו על פרטי ההסכם הקואליציוני הם יהיו אחראים להתפטרות הכנסת ולהליכה לסיבוב בחירות רביעי. לא מדובר לכן בראש ממשלה שמתנהל כנגדו משפט והשאלה היא מוסרית, ציבורית או תפקודית (עצם יכולתו לתפקד כראש ממשלה במהלך המשפט) - מדובר באדם שבא להילחם כדי שהמשפט לא יתקיים.

מי יציל אותנו מידיו?  קיווינו אולי שהליכוד יתעשת ויאמר לנתניהו 'עד כאן!', כי מדובר בתנועה פוליטית ציונית שמובילה את ישראל כבר ארבעה עשורים כמעט-ברציפות ואחראית להרבה הישגים לאומיים. אבל הליכוד השתתק, וראשיו החרישו ללא יוצא מהכלל. האור כבה בחלונות הליכוד.

קיווינו אולי שהימין הדתי יעצור את ההתקפה הצפויה מצד נתניהו על מערכת החוק. אבל הוא עצם את עיניו בתמורה לאתנן פוליטי. ואולי הוא איננו מצר על החלשת מערכת החוק בישראל מסיבות סקטוריאליות.

קיווינו אולי שנשיא המדינה ינצל את שיקול הדעת שלו ויחסום את מחזה העיוועים הצפוי - לשם מה אחרת יש בכלל שיקול דעת לנשיא? הוא לא עשה זאת והסתתר אחרי שיקולים משפטיים. 

קיווינו אולי שבג"צ יחסום את המנדט: בג"צ יכול היה להסתכל על התמונה הכוללת ולשמש כפוסק ההלכה של דורנו. הוא לא עשה זאת והסתתר אחרי שיקולים משפטיים.

כלו התקוות. מה נותר? שורות המחאה האזרחית דלות. הסיכוי למחאה אזרחית גורפת הוא נמוך. נותר רק לצפות שממשלה זו לא תשלים את ימיה. יש לכך סיכוי סביר בהינתן רוח ההסכם הקואליציוני והעדר תחושת שליחות וסולידריות מצד חלקי הממשלה הצפויה.

מדיניות כלכלית לחילוץ המשק מהמשבר

המשק עומד להיחלץ ממצב של שיתוק חלקי בו הוא נמצא בחודשיים האחרונים. השיתוק הוא תוצאה משולבת של מגפת הקורונה (פגיעה אוטונומית) ושל מדיניות ההסגר שהוכרזה על-ידי הממשלה כדי לעצור הדבקה המונית (תגובה רגולטורית). המשק עתיד לצאת בהדרגה מהמצב הנוכחי, בו הוא פועל רק בחלק מהפוטנציאל המלא שלו (נאמר, לשם המחשה, שהוא פועל כרגע ב- 70% מהפוטנציאל שלו), ויגביר בהדרגה את ניצול הפוטנציאל. לכאורה, הכל טוב: אפשר להחזיר את ניצול הפוטנציאל למצב שלפני פרוץ משבר הקורונה (נתייחס למצב זה כאל ניצול של 100% מהפוטנציאל). אבל זה לא יכול לקרות, בוודאי שלא בטווח הקצר. ההפרדה שעשינו בין התגובה הרצונית לבין התגובה הרגולטורית תסייע לנו להבין משהו לגבי תהליך היציאה הצפוי מההסגר.

כל מה שהממשלה יכולה לעשות בשלב הראשון הוא להתיר בהדרגה את האיסורים שקבעה: להחזיר את מערכות החינוך, התחבורה וכו' למצב שהן אינן פועלות עוד תחת מיגבלה כמותית, לפתוח את השמיים, ולבטל את כל האיסורים לגבי בילוי פנאי, בידור, מקומות אוכל וכו'. ניידות המשטרה תיעלמנה מרחובותינו, והשב"כ יפסיק לעקוב אחרינו. אבל אם הממשלה תשחרר אותנו ותפסיק לקבוע תקנות - האם המשק הפרטי יחזור לפעילות 'נורמלית'? נראה שלא: מיגבלה רגולטורית (המיגבלה האפקטיבית כיום) אמנם תיעלם, אבל קצב הפעילות יחזור רק לחלק מהפוטנציאל המלא שלו. לא נחזור באחת לעולם המופלא שבו חיינו (ולא ידענו).

מה ימנע שיקום מלא של הפעילות המשקית? ראשית, ייתכן שיחולו שינויים בהרגלי הצריכה של משקי-בית (פחות פעילויות חברתיות הכרוכות בהתכנסות המונית, פחות נסיעות לחו"ל, ועוד), לפחות לטווח הביניים. זה אומר שהפעילות בחודשים הקרובים תתאושש, אבל לא במלואה. סיבה שנייה היא קריסת עסקים פרטיים, אם בגלל הנזק שכבר ספגו על רקע הסגירה המקורית ואם על רקע חוסר יכולת להתמודד עם חודשים נוספים של פעילות חלקית. סיבה שלישית היא השפעה חוזרת של ירידת התעסוקה והביטחון הכלכלי על נכונותם של משקי הבית להמשיך בקצב הצריכה שהיה בעבר: ירידה של הצריכה הפרטית.

האמירה היא שצפוי מיתון כלכלי, וזאת מבלי לנסות ולנחש את ממדיו ואת משכו (את זה נשאיר לחוקרים). אם כיום המשק פועל ב-70% מהפוטנציאל שלו - ייתכן שהוא יעלה לרמה גבוהה יותר ואף יחזור ל100%, אבל השיקום עלול להימשך כמה חודשים ואולי אף כמה רבעונים. הנזק הכולל שצפוי למשק תלוי בהצלחתה של המדיניות הכלכלית לסייע למשק להיחלץ מהמיתון, כיון שללא סיוע ממשלתי מסיבי - האיום הוא שהמשק ישקע למיתון קשה יותר וארוך יותר.

מה יכולה הממשלה לעשות? לגבי שכירים, היא צריכה היתה כבר מזמן להבטיח לכולם רשת ביטחון בצורת תשלום שכר אחיד, כדי להציל את משקי הבית מלהיקלע למצוקת נזילות שעלולה לגרום לתגובת שרשרת מיותרת (קושי לממן הוצאות מזון, קושי לשלם שכר-דירה, קושי לעמוד בתשלום חובות). אילו הממשלה היתה מציעה הסדר מתאים למעסיקים - ייתכן בכלל שכל תופעת החל"ת ההמונית והמיותרת הייתה נחסכת, העובדים היו נשארים במקומות העבודה שלהם, משקי הבית לא היו נקלעים לחוסר ביטחון תעסוקתי והמעסיקים שעסקיהם נפגעו היו מקבלים כיסוי של הוצאות השכר.

לגבי העצמאים והעסקים הקטנים, הממשלה צריכה להקל על תזרים המזומנים שלהם כדי למנוע קריסה. דוגמה לכמה צעדים אפשריים: דחיית מועדי תשלומי המיסים עד לסוף השנה, ויתור על ארנונה ומיסים עירוניים למשך מספר חודשים, והעמדת קרן אשראי בערבות המדינה לצרכים מוגדרים כדי שלא להפקיר את העסקים הקטנים לציפורני הבנקים או חו"ח השוק האפור.

נקודת המבט של הסיוע הממשלתי צריכה להיות דומה למצב שלאחר מלחמה. המשק הפרטי זקוק לסיוע כדי לצמצם את הסיכון של קריסת עסקים: קריסה כזו תביא לתגובת שרשרת, תעביר את הנזק למעגלים רחבים יותר, תעמיק את המשבר ותאריך אותו. 

הגדלה מסיבית של הסיוע הממשלתי עלולה להגדיל משמעותית את הגירעון הממשלתי (חשבו על 10-20 אחוזי תוצר!); זה בסדר: כך נראה משק לאחר מלחמה, כשהממשלה מנסה להחזיק אותו בכוח מליפול לתהום. ובכל מקרה מדובר על מדיניות שתימשך לכל היותר שנה אחת. ובכל זאת, רצוי שלא להיקלע למצב של איבוד עשתונות תקציבי ופיזור חסר-אחריות של כספים, ולכן על הממשלה למצוא מקורות מימון לחלק משמעותי מהסכום. חלק ממימון זה היא תוכל להשיג על-ידי קיצוץ חד-פעמי של הוצאות השכר בסקטור הציבורי: קיצוץ אחיד (10%) של השכר שמעבר לרף מסויים. מקור אחר הוא קיצוץ דומה בתשלומי הפנסייה (גם פנסייה תקציבית, וגם פנסייה צוברת). מקור שלישי יכול להיות הגדלה חד-פעמית של שיעור המס על הכנסות מעבר לרף מסויים. מקור רביעי יכול להיות השתה של מס חד-פעמי על רכוש (פיננסי, נדל"ן), גם כאן מעבר לרף שייקבע. נקודת המוצא היא שמדובר במהלך חירום שתפקידו להזרים דם למשק למשך תקופה קצרה כדי לסייע למשק הפרטי להתאושש ולקום על רגליו. לכן, גם המימון (חלקו באמצעות גירעון וחלקו באמצעות מיסוי) צריך לשאת אופי חד-פעמי - לא אופי של רפורמה יסודית.

יש על מי לסמוך? אנחנו סקפטיים, בצדק, אחרי מופע האימים של ניהול משבר הקורונה, ואחרי תקופה שבה אנשי האוצר 'שיחקו' במספרי התקציב כדי להציג חזות שקרית של ניהול מדיניות כלכלית אחראית. אבל בכל זאת מדובר במצב חירום אמיתי, מוקמת (כנראה) ממשלת חירום שתפקידה המוצהר הוא לטפל במשבר, ונוכל להטיל את יהבנו על הדרג המקצועי במשרד האוצר ובבנק ישראל שיטו כתף כדי לחלץ את המשק מהמיתון הכלכלי. אז אולי יש תקווה.