שמחה מוקדמת

בשבוע שעבר פורסמה בתקשורת התמונה הזו:

נתניהו מצולם בתמונה ביחד עם שר האוצר כחלון. הוא מחזיק בידיו גרף מוגדל של מדד מחירי הדירות, ואצבעו מורה על התייצבות מדד מחירי הדירות בשנתיים האחרונות. זוהי תמונה שמשדרת ניצחון: נתניהו משווק לציבור את העובדה שהוא הצליח לעצור את עליית מחירי הדירות. לפי הכיתוב בתחתית התמונה, "גם את התקשורת מנסה היא לא תוכל להתעלם מזה".

לא נעים לקלקל את המסיבה, אבל יש היבט שלא זוכה לתשומת-לב ראויה בהצגת דברים זו. כדי להבין זאת נסתכל על הגרף הבא, המתאר את התפתחות מדד מחירי הדירות לאורך 22 שנים, מתחילת 1997 (הנתונים התקבלו באדיבות אריק מירובסקי מ-"גלובס").

אלו אותם נתונים, אבל "זווית הצילום" שלהם שונה, ומספקת תובנות מעט שונות:

• במשך עשור שלם - בשנים 1997 עד 2007 - מחירי הדירות היו יציבים. היו אמנם תנודות מחירים שנתיות בשיעור של אחוזים בודדים, אבל לא הייתה מגמה יציבה של עליית מחירים. ואמנם, מדד המחירים בסוף 2007 (כעבור 11 שנים) עמד קרוב לרמתו בתחילת 1997 .
• מצב זה של תנודות ללא מגמה השתנה לחלוטין בשנת 2008: מחירי הדירות החלו לעלות, ועלייה זו שמרה על מגמה יציבה לאורך השנים. במהלך 2008 עלו מחירי הדירות בכ-11%, ובמהלך 2009 - בכ-20%. מגמה זו של התייקרות נמשכה ברציפות כעשור, עד 2017. העלייה המצטברת של מחירי הדירות בתקופה זו הסתכמה ב-130% - קצב שנתי ממוצע של 8.4%.
• במהלך 2017 התייצבו מחירי הדירות, לפי המוצג על-ידי מדד מחירי הדירות. המדד עומד כיום (ברבע האחרון של 2019) באותה רמה שבה נמצא באמצע 2017. זוהי ההתפתחות עליה הצביע נתניהו במסיבת העיתונאים לעיל, ועליה נטל קרדיט.
• אני מציע לחשוב שהדרמה האמיתית העולה מהגרף איננה העובדה שמדד מחירי הדירות התייצב בשנתיים האחרונות, אלא העובדה שמחירי הדירות בישראל התייצבו (לפחות בינתיים) ברמה הגבוהה ב-130% מהרמה (היציבה) שבה היו לפי עשור. גם אם נתרגם את המדד למונחי כוח קנייה (כלומר: נסתכל על מחירי הדירות ה"ריאליים", בניכוי האינפלציה) וגם אם נתקן את מדד מחירי הדירות עבור שינויי השכר הממוצע (כלומר: נסתכל על מחירי הדירות במונחים של חודשי שכר) - עדיין ניוותר עם התופעה הדרמטית שהחלה בבת-אחת ב-2018, של התייקרות עצומה של מחירי הדירות שנמשכה כעשור. 
• לא מדובר כאן בוויכוח על התרשמות אמנותית - מה יותר דרמטי - אלא בתופעה שיש לה השלכות חברתיות חשובות: התייקרות כה משמעותית ומתמשכת של מחירי הדירות גרמה וממשיכה לגרום להדרה של קבוצות אוכלוסייה מוחלשות ומשקי בית צעירים משוק הבעלות על דיור. משקי בית שהצליחו בשנים אלו לרכוש דירות (או לשפר דיור) למרות עליית המחירים - עשו זאת במקרים רבים על-ידי נטילת חובות בנקאיים מוגדלים שיעיקו עליהם לשנים רבות. ונשים לב לכך שהעובדה שמחירי הדירות הפסיקו לעלות אינה מתקנת את המצב אלא מקבעת אותו, כשמחירי הדירות הגבוהים בישראל אינם מאפשרים גם כיום לחלק מהאוכלוסייה להגיע לבעלות על דיור.

אנחנו עוסקים בכלכלה, ולכן מה שאנחנו מודדים איננו ניתן לפרשנות חד-משמעית וכמובן איננו מאפשר לנו חיזוי אמין: יש לנו השערות וויכוחים מקצועיים לגבי התופעה שמניעה את המציאות, וכמובן לגבי משמעותה בעתיד. האם מחירי הדירות באמת התייצבו או שהם ימשיכו לעלות? ואולי הם בכלל עומדים להתרסק כיון שהם נמצאים ברמה שאינה יכולה להישמר לטווח ארוך, והשוק מחכה לאירוע/משבר חיצוני שיניע את תחילת ההתרסקות? בעולם המעורפל שבו אנחנו פועלים, נטילת הקרדיט להתייצבות מחירי הדירות אמנם מובנת (מדובר באינסטינקטים פוליטיים) אבל היה רצוי לשים לב למצוקה שיצרה התייקרות הדירות בקרב חלק מהאוכלוסייה. המחשבה שמהלך כמו "מחיר למשתכן" עונה על הבעייה היא טעות, מבלי לחלק ציונים למהלך עצמו.

בחירות נוספות=אסון? קצת אופטימיות!

כשנודעו תוצאות הבחירות האחרונות, הנשיא ריבלין היה מודאג. הוא קבע שהעם אינו רוצה סיבוב נוסף של בחירות (מניין לו?), והציע מיתווה שמאפשר להיחלץ מהמילכוד. משמעות הצעתו היא להיכנס לחופה מבלי לברר קודם מי החתן ומי הכלה - העיקר שתהיה חופה, ולמרות שיש חשד שאחד הצדדים כבר מאורס (לשב"ס). חלפו שלושה חודשים מאז הבחירות ההן, ואשר יגור(נו) - בא: מבוי סתום! בחירות נוספות. וזה מוזר שזה מפתיע: לאור חתירתו של נתניהו לקבל מחדש אמון כראש ממשלה ובמקביל להילחם על חסינותו מפני העמדה לדין - הייתה בכלל אפשרות למצוא פתרון? וחוץ מזה, אם סיבוב נוסף של בחירות הוא כל-כך נורא - מדוע הצדדים למשא-ומתן הקואליציוני צעדו מרצונם החופשי ובחוסר מעש בדרך שמובילה בהכרח לבחירות חוזרות? אולי זה לא כל-כך נורא בעיניהם?

ואולי זה באמת לא כל-כך נורא? 

ישנה דרך פחות פסימית להתייחס להתפתחויות: לחשוב שהחזרה לבוחר הייתה כנראה בלתי-נמנעת, וייתכן שהזמן וסיבוב בחירות נוסף יפעלו להתגבשותו של פתרון סביר. כך נחסוך לעצמנו את הצורך לעשות דברים איומים: לשנות את חוקי היסוד של הכנסת, לשנות את שיטת הבחירות הנהוגה בישראל, לשנות את חוקי החסינות של חברי הכנסת, וליצור מפלצות פוליטיות מבעיתות כמו הגדרת מ"מ ראש הממשלה (בנבצרות) שהוא חבר מלא בקבינט הביטחוני. רק תחשבו ממה נחלצנו, בזכות התעקשותן של "כחול-לבן" ושל "ישראל ביתנו": ממציאות מטרידה של "הנבצר המעופף" המסתובב בעולם עם המטוס המלכותי החדש. אז אם המערכת הפוליטית אינה יודעת כיצד לתרגם את את תוצאות ההצבעה האחרונה למבנה קואליציוני יציב - אולי עדיף לאפשר לבוחר להסיק מסקנות מהמצב ולחזור על ההצבעה במקום להיכנע להצעה חפוזה לרפורמה אד-הוק של השיטה הדמוקרטית הנהוגה בישראל? להלן כמה יתרונות במצב החדש שנוצר.

חגיגת הדמוקרטיה

המבוי הסתום עלול להיתפס כעדות לחולשתה של השיטה הדמוקרטית בכלל, או לפחות של שיטת הבחירות הנהוגה בישראל. אז נכון שיש חשש לפגיעה באמון הציבור במשטר הדמוקרטי ולנטייה לחפש מנהיגות כריזמטית כמוצא, אבל זהו גם רגע של חגיגה דמוקרטית: כולם, כולל הספקנים, המאוכזבים, החרדים, הערבים, הילדים, נוכחים שהריבון בישראל הוא העם - לא הממשלה, לא הכנסת, לא בית המשפט. המפתח לפתרון הוא בידי העם, והוא יכול גם לשנות את בחירתו. 

אז אפשר אמנם לנקוט בצעדים שמטרתם לסכל את המהלך המשפטי בשם טובת העם: לנפנף באיום הגרעין האירני, לטעון שאזרחי ישראל הערבים הם גייס חמישי ואינם פרטנר פוליטי לגיטימי, לרקום תככים שימציאו "פתרון עוקף-עם" למילכוד, ללהטט בצעדים משפטיים שיחסמו מהלכים פוליטיים ויגבירו את תחושת המבוי הסתום, לאיים על שלומן של רשויות אכיפת החוק כדי למנוע מהן לפעול, ואפילו להציע שהשיפוט בשאלת נתניהו יופקע מידי רשויות החוק ויועבר לשדה הפוליטי. אבל צריך להיות ברור שהפתרון הסביר הוא לחזור אל העם בשאלה הפוליטית: עדיף שהוא, באמצעות הצבעה מחדש, יוציא אותנו ממבוי הסתום. אם אפשר.

זוהי מחשבה מעצימה. זוהי מחשבה שמאפשרת להבין מחדש, ויותר לעומק, את מהותה של הדמוקרטיה. אז נכון שעם שמתקשה להחליט בקלפי מאתגר את הדמוקרטיה (היה פשוט יותר אם אחת המפלגות הגדולה הייתה מנצחת "בגדול" ומקימה ממשלה בקלות), אבל דמוקרטיה חלשה עדיפה על כל שיטה אחרת, "יציבה".

השעון המשפטי ממשיך לתקתק

הרעשים שסביבנו אינם משתיקים את השעון החשוב ביותר שמתקתק לו ברקע: השעון המשפטי. זה לקח שנים, זה היה מוטל בספק, אבל כעת זה ברור: כתבי האישום כנגד נתניהו מגיעים לבית המשפט. התהליך לא נעצר בהמלצות המשטרה כפי שהבטיח נתניהו, הוא לא התחפר בפרקליטות, והוא לא איבד את עוצמתו בהליכי השימוע: יש כתבי אישום. עכשיו נותר רק לאפשר לבית המשפט להכריע מה באמת היה כאן. זה יקח שנים, וזה לא יהיה נעים: עוד יהיו ניסיונות לחסום את מהלך המשפט, עוד יהיו פסקי-דין וערעורים, אבל בהדרגה מתפוגג הספק שכירסם נוכח הכרזותיו החוזרות של נתניהו כי 'אין כלום'. יש משהו, ושבית המשפט יחליט מה.

צריך אולי להשמיע 'אזהרת מסע': המאבק המשפטי של נתניהו יכול בקלות לזלוג לפוליטיקה ולרחוב. זה אומר שמלחמת ההכפשות תגבר, ואיתה השנאה ואפילו תופעות של אלימות. יהיה יותר רע לפני שיהיה יותר טוב. וישנה עוד סכנה: ייתכן שתום תקופתו הפוליטית של נתניהו יביא לרגיעה, לניקוי כללי של האווירה הרעילה האופפת את המערכת הפוליטית; ייתכן, מאידך גיסא, שנתניהו יפרוש אבל הסגנון העוין והמכפיש יישאר איתנו - סוג של 'מורשת נתניהו'. זה יהיה חבל, להפקיר את הזירה הפוליטית שתפקידה לבחור מדיניות לישראל, ולעסוק במקום זאת בנושאים של 'אתם ואנחנו'.

תחייתה של הכנסת

הדמוקרטיה הישראלית אימצה את עיקרון הפרדת הרשויות, שנועד להבטיח את תפקודה התקין של  הדמוקרטיה. זהו אמנם עיקרון רציונלי ואפילו אלגנטי כשהוא מתואר בספרי הלימוד, אבל הוא תמיד מפריע לרשות המבצעת: הוא מפריע ל"משילות". הממשל רוצה להגיע להישגים ולהצדיק את האמון שנתן בו הבוחר, וההפרדה בין הרשויות מסרבלת כל מהלך ממשלי: צריכים לקבל אישור של הכנסת, צריכים להתמודד עם קיומה של אופוזיציה, צריכים לעמוד בדרישות החוק, וצריך להיות חשוף להתקפות משפטיות מרגיזות ומסכלות כל הזמן. ובמקביל, צריך להילחם על התודעה: "למכור" תדמית חיובית לציבור באמצעות תקשורת חופשית. באסה.

אין פלא שמנהיגים תמיד רצו קצת יותר חופש פעולה כדי שיוכלו למלא את הבטחותיהם לציבור. הם (משמאל ומימין) רצו תמיד לחסום את בג"צ כדי שלא יסכל את צעדיהם. הם רצו לשלוט בייעוץ המשפטי ובביקורת. הם רצו להטיל איפול על צעדים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים כדי להגביר את סיכויי הצלחתם. הם רצו לעצב את תודעת הציבור ע"י שליטה בתקשורת, בביקורת, ובמידע המתפרסם. הם העדיפו קצת צנזורה כדי לעצב קצת אחרת את התודעה הציבורית ('לטובת הציבור'). הם רצו לחסוך מעצמם את החיכוך עם הרשות המחוקקת: להיות פחות שקופים לכנסת, להשתחרר מעולן המכביד של ועדות הכנסת, ואפילו לצמצם את מעגל יודעי הסוד בתוך הממשלה ע"י יצירת ועדות שרים וקבינטים. 

המצב הנוכחי מחזיר עוצמה לכנסת. לממשלה (הזמנית) אין רוב אוטומטי בהצבעות. ועדות הכנסת אינן נשלטות ע"י הקואליציה. הכנסת יכולה, אחרי הרבה שנים, להיות לעומתית: במקום להיות חותמת גומי ליוזמות הממשלה היא יכולה להוות גוף מפקח ומבקר. זה איננו מצב קבוע, אבל יש בו הזדמנות.

זה לא נורא שאין תקציב ממשלה לשנה הנכנסת

ההפחדה המושמעת באחרונה בתקשורת היא שאין למדינה תקציב לשנת 2020. הכותרות מאיימות: המים בברזים יפסיקו לזרום, לא יהיה ביטחון, לא יהיו שירותים ממשלתיים, לא תהיינה השקעות. אז כדאי להירגע: התקציב עליו מחליטה הכנסת מידי שנה אינו תוצר של הערכת מצב יסודית, דיון אסטרטגי ואימוץ תוכנית עבודה אופרטיבית - זהו בעיקר המשך כמעט אוטומטי של תקציב השנה הקודמת, עם תיקונים קלים. הכנת תקציב לשנה החדשה היא בעיקר מהלך של העתק/הדבק של תקציב השנה החולפת, עם עידכוני מחירים. יש אמנם למתכננים חלום קבוע, סוג של אוטופיה, על עולם שבו התקציב נבנה כל שנה מאפס ומשקף את צרכי המשק ואת מטרות המדיניות. אבל המציאות אינה מאפשרת לחלומות כאלו להתגשם: המתכננים אינם נדרשים בכל שנה לשאלה אם לשלם שכר לעובדי המדינה, אם להחזיק את המערך הנוכחי של צה"ל, אם להחזיר חובות, אם לשלם קיצבאות, אם לגבות מס הכנסה - כמעט כל ההחלטות מוכתבות מראש; כמעט כל התקציב כבר מחולק מראש. מה שנדרש להשלמת המהלך התכנוני הוא בעיקר קיזוזים והתאמות שנובעים משינויי מחירים ומהצורך ליישם החלטות ממשלתיות חדשות.

החלטות ממשלתיות אוטונומיות, כאלו שמשנות את התקציב, חשובות בעיקר כשמדובר בטווח הארוך: השקעות בתשתית, החלטות אסטרטגיות. לעומת זאת, השינויים השנתיים שאנו רואים בתקציב - הרקע לדרמה השנתית הגדולה של דיוני התקציב בוועדות הכנסת ובמליאה - משקפים יותר ניסיונות של הדרג הפוליטי להשפיע כבר בטווח הקצר (בתוך "האופק הפוליטי"), ולגמול לקבוצות אינטרסים להן הפוליטיקאים מחוייבים. התוצאה התכופה של שינויים אלו היא, מטבע הדברים, חריגה מתוואי הגירעון התקציבי הרצוי. לכן, כשאין ממשלה שמכינה הצעת תקציב ואין דיון בכנסת - רוב התקציב נקבע אוטומטית ומאפשר בכך את פעולתו התקינה של המשק, בוודאי כאשר מדובר בטווח של מספר חודשים. לכן אפשר להירגע: יהיו אוטובוסים ותהיינה רכבות ויהיו לימודים ויזרמו מים וחשמל. ובכל מקרה מדובר כנראה רק בתקופת-ביניים של חצי שנה. ובינתיים לא תהיה חריגה מתוואי הגירעון הרצוי. ואח"כ נחזור לדרמה הרגילה.

הכל הופך לשאלה לגיטימית

כשהייתי חבר בתנועת הצופים, המתכונת של ה"פעולה" השבועית היתה קבועה: הקראה של סיפור, ואח"כ דיון בשאלות העולות ממנו (זה זכה לכינוי הגורף "הדיונים על רצח-מתוך-רחמים"). הדיון הציבורי הער סביב המשך כהונתו של נתניהו מזכיר לי (לטובה!) תקופה זו. אנחנו עדים לוויכוחים על נושאים שלכאורה אין לגביהם כלל שאלה: מהי משמעותה של "חפות"? האם אי-הפללה, או סגירת תיק חקירה בגלל התיישנות, או סגירת תיק בגלל חשש של הפרקליטות שאין בו מספיק חומר כדי להשיג אישום בהסתברות גבוהה - כמוהם כ"חפות" במה שנוגע למישור הציבורי? האם ממשלת מעבר רשאית לקבל החלטות מעבר לאלו ההכרחיות לתפקוד השוטף של המדינה? האם ראש ממשלה יכול לכהן בתפקידו גם לאחר שמוגש נגדו כתב אישום? האם חסינות הכנסת נועדה להגן על חברי כנסת של מפלגות המיעוט מפני התנכלות מצד הרשות המבצעת כדי לאפשר להם למלא את תפקידם הפוליטי, או שתפקידה הוא בעצם להעמיד אותם מעל לחוק למשך כהונתם?

הוויכוחים בתקשורת אולי נראים כמו מצב של אובדן הסכמות, של התפרקות הבסיס המשותף, אבל אפשר גם לראות בזה תהליך חינוכי, של דיון מחדש בכל השאלות. זה הופך את המשתתפים בדיון לאזרחים טובים יותר, מעורים יותר, דעתניים יותר. הדלקת, כמו שאומרים הרופאים, אינה המחלה - היא רק עדות להתמודדות של הגוף עם גורמי המחלה.

בחירות הניטשות על נושאים פוליטיים?

ככל שמצבו המשפטי של נתניהו הלך והחמיר, המאבק הפוליטי הפך להיות יותר מר, יותר אישי - לא על נושאים פוליטיים עקרוניים. שלוש מערכות בחירות (כולל זו הקרובה) ממוקדות בהישרדותו של נתניהו. נראה שתקופת מנהיגותו של נתניהו מתקרבת לסופה. שינוי פרסונלי של העומד בראש הליכוד יכול להביא לשינויים בהיערכותה הפוליטית של שאר המערכת, ולשינוי (נקווה) של אופי הבחירות מפרסונליות לאידיאולוגיות.

זה יהיה לטובה. ברגע שהשאלה האישית לגבי נתניהו תרד מסדר היום תשתנינה החלטות לגבי הצבעה אסטרטגית ("רק לא נתניהו"). מצביעים שנטשו במערכות הבחירות האחרונות את מפלגות השמאל כדי להירתם לקריאה של "כחול-לבן" יוכלו לשקול לחזור למפלגותיהם על בסיס עקרונות אידיאולוגיים: ההצדקה העיקרית לקיומה של "כחול-לבן" לא הייתה אידיאולוגיה חדשה ומלהיבה שנתגלתה לפתע במרכז הפוליטי, אלא יכולתה להציע לבוחר אלטרנטיבה לממשלת נתניהו. ייתכן שהחלקים "הימניים" של "כחול-לבן" יחברו לליכוד. האפשרות העולה כאן היא שינוי ביחסי הכוחות במרכז המפה הפוליטית. ודווקא במרכז המפה תידרש הבהרה מהו ההבדל האידיאולוגי (חברתי, מדיני) בין שמאל, ימין ומרכז. הגיע הזמן: אי-אפשר להמשיך לנהל מדינה ללא הבהרה של הכיוונים הפוליטיים ולהשתית את ההצבעה על פרסונות ועל שבטיות.

הזדמנות לחשבון נפש: בחינה מחדש של שאלות היסוד של ישראל

הוויכוחים הפוליטיים הערים והלהט המושקע סביבם אינם רק עדות להתפרקותה של החברה הישראלית ל"שבטים" - הם יוצרים לנו הזדמנות לחשבון נפש לגבי שאלות יסוד של החברה הישראלית. כל מה שנקבע פעם, ולא נגענו בו מאז כדי שלא לטלטל את הסירה - יכול לעלות מחדש לדיון. אחרי הכל, המפלגות החרדיות ניצלו את מלחמת ההישרדות של נתניהו לשיפור ההטבות שהם מבטיחות לקהל הבוחרים שלהן ולשינוי של ה"סטטוס קוו" בנושאי הדת, והמפלגות הערביות הוכיחו יכולת להשתלב בדיון הפוליטי הניטש בישראל במקום להיוותר מחוץ לו. 

אז אולי הגיע הזמן לבחון מחדש עמדות בשאלות היסוד: מערכת היחסים בין הדת והמדינה; הגדרת היחסים בין המדינה לבין העם היהודי שבתפוצות; מדיניות ההגירה לישראל (לרבות זכויות אזרח ו'חוק השבות'); הפרדת רשויות; הגדרת גבולות המדינה ומעמד השטחים המוחזקים; הנהגת זרם חינוך ממלכתי אחיד לכל; הנהגת שירות לאומי/צבאי חובה (ובשכר) לכלל האוכלוסייה; הנהגת פנסיה ממלכתית מקיפה ואחידה; הנהגת ביטוח רפואי וסיעודי ממלכתי מקיף ואחיד. זוהי כמובן רשימת נושאים שרירותית, שאפשר להתייחס אליה כהצעה פרטית - כל אחד יכול לבנות רשימה משלו. ההצעה היא רק שנושאים אלו יעלו לדיון מחודש. 

מה לחשוב על מיזוג מזרחי-טפחות עם בנק איגוד?

ההחלטה על המיזוג

בית הדין לתחרות (לשעבר: בית הדין להגבלים עסקיים) אישר בשבוע שעבר את הבקשה למיזוג בנק מזרחי-טפחות עם בנק איגוד. חלפו שנתיים מאז שסוכמו תנאי המיזוג בין הצדדים, כשבנק ישראל תומך בו (מטעמי התייעלות) ורשות התחרות ומשרד האוצר מתנגדים לו (מטעמי פגיעה בתחרות). אבל יותר משהיה כאן ויכוח אקדמי - זה היה מאבק יוקרה בין בנק ישראל לבין שר האוצר, המשמש לאורך כהונתו כממטרה של מהלכים פופוליסטיים חסרי-תועלת ואף מזיקים. לפני כשנה וחצי התנגדה הרשות לתחרות למיזוג בטענה שמיזוגו של בנק איגוד לתוך קבוצה בנקאית אחרת יקטין את מספר הבנקים הפועלים בישראל ולכן עלול לפגוע בתחרות המועטה-ממילא על לקוחות פרטיים במערכת הבנקאית. החלטתו בשבוע שעבר של בית הדין לתחרות לאשר את המיזוג התבססה על ההערכה כי "בהתחשב במאפייניו של בנק איגוד, בדרכי פעילותו, בקשיים העומדים בפניו, לרבות במישור היעילות, ובהעדר אינדיקציה משמעותית בדבר השפעה של הבנק על השחקנים האחרים בשוק, אין בסיס לקביעה כי גריעתו של הבנק צפויה לפגוע באופן משמעותי בתחרות".

מדוע בעצם בנק ישראל תומך במיזוג בנקים? 

בנקאות מסחרית נהנית מיתרונות לגודל - מצב שבו רווחיותו של השלם (בנק ממוזג) עולה על רווחיות חלקיו (הבנקים המתמזגים). זה נובע לא רק מסף כניסה גבוה לענף ומהדרישה הרגולטורית להון עצמי ניכר, אלא גם מקיומן של הוצאות קבועות גבוהות הקשורות בניהול בנק, ומהצורך להשקיע במערכות יקרות של מיחשוב בנקאי, ניהול סיכונים, בקרה וכו'. בנקים קטנים סובלים לכן מרווחיות נמוכה יחסית, ובמאבקיהם לשרוד הם עלולים בלית-ברירה להיקלע לסיכונים או לנסות 'לחתוך פינות'. אני משער שקריסת 'בנק למסחר' (2002) על רקע מעילת הענק שהייתה בו (ושהתאפשרה בגלל העדר מערכות מיחשוב נאותות) הביאה ליחס רגולטורי שלילי מצד בנק ישראל כלפי בנקים קטנים ולהעדפה של בנקים שהם מספיק גדולים כדי לשאת במערכות היקרות התומכות בניהול ובקרה. התוצאה היא שבעשורים האחרונים לא רק שלא נפתחו בישראל בנקים חדשים, אלא שבנקים קטנים קיימים הולכים ונעלמים ע"י מיזוגם לתוך קבוצות בנקאיות גדולות שמאפשרות מיצוי של היתרונות לגודל. כך, לדוגמה, 'בלע' בנק מזרחי בתוך מעט יותר מעשור שלושה בנקים - 'טפחות', 'אדנים', 'יהב' - והוא עומד כאמור להתמזג עם בנק איגוד. להתמעטות מספרם של הבנקים יש השלכה על מידת התחרות, אבל בנק ישראל מחזיק בדעה שקיום תחרות בין מספר מצומצם של בנקים בינוניים וגדולים נותנת תשובה מספקת לשאלת הריכוזיות מבלי להסתכן בקיומם של בנקים קטנים או אפילו קטנים-מידי. העובדה שפלח השוק של בנק איגוד עומד על 2% בלבד מהווה נימוק להערכה שתרומתו לתחרות איננה משמעותית ואיננה מצדיקה את המשך פעילותו, בעיקר לאור התנהלותו הבעייתית (יעילות נמוכה, רווחיות נמוכה, מאבקים בין בעלי-שליטה) בעשורים האחרונים.

האם משרד האוצר הוא באמת נושא לפיד התחרות?

בעוד שבנק ישראל מכיל בתוכו את שתי הדעות לגבי הדילמה אם יש הצדקה לאפשר את פעילותם של בנקים קטנים (עם הטייה מובנת לשאלת הסיכון, שהיא אחריותו הבלעדית והסיבה לפיקוח שהוא מפעיל על הבנקים) - במשרד האוצר מיוצגת רק השאיפה להגברת התחרות בתחום הבנקאי. אבל השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא אם יש בסיס מקצועי לדעות ולהכרזות המושמעות ע"י משרד האוצר - כמו, למשל, מחקרים שנעשו לגבי תרומת בנקים קטנים לתחרות, הערכה כלכלית לגבי השפעת פעילותם של בנקים קטנים על עלות השירותים הבנקאיים לסקטור הפרטי, או אפילו עבודת מטה המצביעה על האמצעים בהם צריכה המדינה לנקוט כדי לעודד את פעילותם של בנקים קטנים ומתווה תוכנית עבודה מתאימה - או שמדובר רק בהשמעת אמירות כלליות המבוססות על אינטואיציה וחוכמת רחוב. אני חושש שהאפשרות השנייה היא התשובה הנכונה, אחרת בוודאי היינו שומעים משהו מנומק מצד משרד האוצר מעבר לנקיטת עמדה והפרחת סיסמאות.

מדוע יש בישראל בנקים כל-כך גדולים?

שיווי המשקל הפיננסי שהיה קיים בישראל לאורך רוב התפתחותה הכלכלית היה מעוות: לא השתתף בו שוק הון פרטי מתפקד. היעדרו של שוק הון פרטי נבע מהיותו של המשק הישראלי מתחילתו משק מתוכנן, שבו הממשלה משמשת כמתווך פיננסי ענקי: מצד אחד היא 'שואבת' את החיסכון הפרטי (ראו: תוכניות חיסכון, קופות גמל, קרנות השתלמות, פנסיה תקציבית, פנסיה הסתדרותית, ביטוח חיים) ומצד שני מנתבת את החיסכון הפרטי להשקעות לפי בחירתה (ראו: אשראי ממשלתי מוכוון ליצוא, לתעשיה, לחקלאות, ואפילו לדיור). מה שהחמיר את המצב היה משבר כלכלי שפרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים ועליית מחירי האנרגיה, שיצר רצף אירועים שהביא בסופו של דבר לקריסת המשק הישראלי ב-1984 ולהנהגת 'התוכנית לייצוב המשק' (1985).

בהעדר שוק הון פרטי משמעותי, התיווך הפיננסי הצטמצם לפונקציה תפעולית והוטל כמעט בלעדית על הבנקים המסחריים: מעבר לפעילות פרטית שולית, הם שימשו זרוע מבצעת עבור הממשלה. הם עסקו גם במיגוון עיסוקים שאין להם הצדקה: ניהול קופות גמל, ניהול השקעות, בעלות על חברות לכרטיסי אשראי, וכו'. הבנקים הפכו לסוג של סופרמרקטים פיננסיים. רק בעשורים האחרונים, כשהבנקים מאבדים בהדרגה נתחים מפעילותם ההיסטורית לטובת גופים פיננסיים לא-בנקאיים בסידרה של רפורמות ממשלתיות יזומות - שוק ההון הישראלי עובר שינויים מתבקשים וקולט תפקידים נוספים. 

תמורות בבנקים

אנו נמצאים במהלך היסטורי רצוף של ירידת כוחם של הבנקים. בישראל זה נגרם ע"י הרפורמות שהונהגו בשוק ההון הישראלי במסגרת מהלכי-המשך של 'התוכנית לייצוב המשק'. אבל לסיבות המקומיות מצטרפת תופעה גלובלית, מתמשכת, בלתי-תלוייה: התפתחות טכנולוגית מהירה שיש בה כדי לשנות את פני הבנקאות. מה שאנו רואים הוא צמצום הממשק הפיזי של הלקוחות עם הבנקים והחלפתו ההדרגתית בממשק ממוחשב ואף סלולרי. הסימפטום הגלוי הוא צמצום מתמשך של מערכי הסניפים של הבנקים. ההשפעה העיקרית של המהפכה הטכנולוגית הזו היא בתחום הקמעוני, שהכתיב בעבר ריבוי סניפים פיזיים ופריסתם באזורי מגורים. השינוי הטכנולוגי מהווה לא רק נטל תפעולי על הבנקים, הנדרשים ליישם טכנולוגיות חדשות ולשנות בהתאם תהליכים והיערכות, אלא גם איום של הופעתם של בנקים מסוגים חדשים, הנשענים על אסטרטגיות שיווק וניהול שונות.

הבנקים המסחריים נמצאים בדרכם למציאות כלכלית שונה. שדה הקרב העתידי שלהם שונה מזה שבו פעלו. זה מחייב אותם לעבור התאמות מכאיבות כדי לשרוד את השינוי. זו בעייה עבורם, בגלל חוסר הגמישות הבסיסי שלהם ובגלל שכאשר מדובר בבנקים - הסיכון שלהם הוא הסיכון של כולנו. חוסר הגמישות של הבנקים נובע מעוצמתם ההיסטורית, שאפשרה להם בעבר ליהנות מרנטה גבוהה מידי. התוצאה היא לא רק רווחיות שממנה נהנים בעלי המניות, אלא התנהלות בזבזנית במישורים שונים. כוח האדם המועסק בבנקים הוא מנופח, ונהנה משכר גבוה ומתנאים סוציאליים שכבר מזמן אינם קיימים במגזר הפרטי. מערכות המיחשוב של הבנקים הן מפלצות יקרות ומיושנות, שמתקשות להתמודד עם שינויי הטכנולוגיה ועם דרישות הרגולציה. התוצאה היא שתהליך ההתחדשות של הבנקים צפוי להיות תהליך יקר (השקעות בטכנולוגיה, השתחררות מכוח-אדם מיותר, הפחתת העלות התפעולית), מסובך ומאתגר. זה לא יקרה בלי מאבקים בתוך הבנקים. כולנו נעבור תקופה מעניינת. 

וישנו הסיכון - פגיעה אפשרית ביציבות הבנקים, והחשש שתהליכי הניתוח המסובכים הנדרשים יגרמו אפילו לקריסתו של בנק אחד או שניים. זהו איום ממשי, שכן הבנקים מהווים תשתית למערכת הכלכלית כולה ולמערכת הפיננסית בפרט, ואובדן יציבות של בנקים (או חו"ח קריסה של בנק) עלולים לגרום למשבר פיננסי. זה חמור במיוחד בישראל: אילו המערכת בישראל הייתה מבוססת על כמה עשרות בנקים קטנים - אפשר היה לסבול קריסה של בנק מסחרי אחד ללא חשש מיוחד: בארה"ב קורסים מספר בנקים בכל שנה. אבל גודלם הכמעט-מפלצתי (יחסית לגודלו של המשק) של הבנקים בישראל הופך את האפשרות של קריסה לסיכון של קטסטרופה: הם גדולים מכדי שנוכל לאפשר את קריסתם (Too Big To Fail). החשש מפני משבר-רוחב שייגרם בעקבות קריסה של בנק יחיד הוא שהביא לכך שבמקרה של 'בנק למסחר' החליט בנק ישראל לפצות את הלקוחות למרות שבישראל לא נהוג ביטוח פיקדונות.

לכאורה, התהליך הסביר של התמודדות המערכת הבנקאית עם שינויים חיצוניים (אבולוציה) הוא זה של 'ברירה טבעית': מותם של בנקים כושלים. זה כמובן איננו אירוע אפשרי בישראל כשמדובר בבנקים הגדולים. אבל מה במקרה של בנקים קטנים כמו בנק איגוד? מאחר שגם נפילתם של בנקים קטנים עלולה לגרום ל'תופעת דומינו', למשבר פיננסי ואף להשפעות מקרו-כלכליות שליליות - ייתכן שהתהליך של קריסה של בנק כושל לתוך קבוצה בנקאית קיימת (דהיינו: מיזוג) הוא התהליך הפחות-כואב והיותר-הגיוני מנקודת המבט של המשק והרגולטור. לכן יכול להיות שהתמיכה של בנק ישראל במיזוג של בנק מזרחי-טפחות עם בנק איגוד מונעת ע"י השיקול של מניעת קריסה עתידית ולאו דווקא השיקול של התייעלות, כנאמר. בהתחשב באפשרות שאלו אמנם פני הדברים, עמדת משרד האוצר (תחרות! תחרות!) נראית אפילו יותר טיפשית.

ובכל זאת, מה יהיה עם התחרות?

מי שמעניינת אותו התחרות הבנקאית והשפעתה על רווחת הצרכנים צריך להתמקד במגזר הבנקאות הקמעונית - הסקטור העסקי זקוק דווקא לבנקים גדולים, בעלי הון עצמי גדול ומנגנוני אשראי מפותחים, והוא יכול לחילופין  להישען על מימון לא-בנקאי באמצעות התחברות ישירה לשוק ההון. תחרות בנקאית במגזר הקמעוני מחייבת השתתפותם של יותר בנקים, שינוי תרבותי בתחום יחסי בנק-לקוח, שינוי אופי השירותים הפיננסיים, והטמעה של טכנולוגיה חדשה שזמינה כיום.

מה אם-כך צריך הרגולטור לעשות כדי לעודד תחרות בנקאות במגזר הקמעוני? הוא צריך להגדיל את מספר השחקנים הבנקאיים ע"י כך שיגביל את גודלם של הבנקים במונחי נתח-שוק (הבנקים הגדולים הפועלים כיום בישראל מחזיקים כשליש מהשוק כ"א). הוא צריך לפרק קבוצות בנקאיות (בנק שמחזיק בבעלות על בנק אחר) לבנקים נפרדים. הוא צריך לקזז יתרונות לגודל שקיימים בבנקאות ע"י קביעת דרישות הון מוגדלות כפונקציה של גודל הבנק (זה יפעל גם להגברת יציבותה של המערכת הפיננסית). הוא צריך לעודד את כניסתם לענף של שחקנים חדשים - בנקים חדשים או שלוחות של בנקים זרים. הוא צריך לאפשר כניסה לענף הבנקאות הקמעונית לבנקים ייעודיים, בעלי רשיון בנקאי המוגבל לתחומים ספציפיים רצויים. הוא צריך לעודד את כניסתם של בנקים קטנים ע"י הפחתת הדרישות ההתחלתיות להון עצמי או לדוגמה רתימת הממשלה למהלך בדרך של ערבות מדינה לבנקים קואופרטיביים. הוא צריך לתמוך בהכנסת אמצעים טכנולוגיים חדשניים לבנקאות. הוא צריך להקטין יתרונות לגודל ע"י עידוד מיקור-חוץ לפונקציות בנקאיות סטנדרטיות (מערכות מידע, מערכות ניהול סיכונים, חשבות וכו'). והוא צריך להפעיל בישראל ביטוח פיקדונות, שיאפשר לבנקים קטנים להתמודד על מקורות מימון קמעוניים בתנאים שווים לאלו של הבנקים הגדולים.