כשנודעו תוצאות הבחירות האחרונות, הנשיא ריבלין היה מודאג. הוא קבע שהעם אינו רוצה סיבוב נוסף של בחירות (מניין לו?), והציע מיתווה שמאפשר להיחלץ מהמילכוד. משמעות הצעתו היא להיכנס לחופה מבלי לברר קודם מי החתן ומי הכלה - העיקר שתהיה חופה, ולמרות שיש חשד שאחד הצדדים כבר מאורס (לשב"ס). חלפו שלושה חודשים מאז הבחירות ההן, ואשר יגור(נו) - בא: מבוי סתום! בחירות נוספות. וזה מוזר שזה מפתיע: לאור חתירתו של נתניהו לקבל מחדש אמון כראש ממשלה ובמקביל להילחם על חסינותו מפני העמדה לדין - הייתה בכלל אפשרות למצוא פתרון? וחוץ מזה, אם סיבוב נוסף של בחירות הוא כל-כך נורא - מדוע הצדדים למשא-ומתן הקואליציוני צעדו מרצונם החופשי ובחוסר מעש בדרך שמובילה בהכרח לבחירות חוזרות? אולי זה לא כל-כך נורא בעיניהם?
ואולי זה באמת לא כל-כך נורא?
ישנה דרך פחות פסימית להתייחס להתפתחויות: לחשוב שהחזרה לבוחר הייתה כנראה בלתי-נמנעת, וייתכן שהזמן וסיבוב בחירות נוסף יפעלו להתגבשותו של פתרון סביר. כך נחסוך לעצמנו את הצורך לעשות דברים איומים: לשנות את חוקי היסוד של הכנסת, לשנות את שיטת הבחירות הנהוגה בישראל, לשנות את חוקי החסינות של חברי הכנסת, וליצור מפלצות פוליטיות מבעיתות כמו הגדרת מ"מ ראש הממשלה (בנבצרות) שהוא חבר מלא בקבינט הביטחוני. רק תחשבו ממה נחלצנו, בזכות התעקשותן של "כחול-לבן" ושל "ישראל ביתנו": ממציאות מטרידה של "הנבצר המעופף" המסתובב בעולם עם המטוס המלכותי החדש. אז אם המערכת הפוליטית אינה יודעת כיצד לתרגם את את תוצאות ההצבעה האחרונה למבנה קואליציוני יציב - אולי עדיף לאפשר לבוחר להסיק מסקנות מהמצב ולחזור על ההצבעה במקום להיכנע להצעה חפוזה לרפורמה אד-הוק של השיטה הדמוקרטית הנהוגה בישראל? להלן כמה יתרונות במצב החדש שנוצר.
חגיגת הדמוקרטיה
המבוי הסתום עלול להיתפס כעדות לחולשתה של השיטה הדמוקרטית בכלל, או לפחות של שיטת הבחירות הנהוגה בישראל. אז נכון שיש חשש לפגיעה באמון הציבור במשטר הדמוקרטי ולנטייה לחפש מנהיגות כריזמטית כמוצא, אבל זהו גם רגע של חגיגה דמוקרטית: כולם, כולל הספקנים, המאוכזבים, החרדים, הערבים, הילדים, נוכחים שהריבון בישראל הוא העם - לא הממשלה, לא הכנסת, לא בית המשפט. המפתח לפתרון הוא בידי העם, והוא יכול גם לשנות את בחירתו.
אז אפשר אמנם לנקוט בצעדים שמטרתם לסכל את המהלך המשפטי בשם טובת העם: לנפנף באיום הגרעין האירני, לטעון שאזרחי ישראל הערבים הם גייס חמישי ואינם פרטנר פוליטי לגיטימי, לרקום תככים שימציאו "פתרון עוקף-עם" למילכוד, ללהטט בצעדים משפטיים שיחסמו מהלכים פוליטיים ויגבירו את תחושת המבוי הסתום, לאיים על שלומן של רשויות אכיפת החוק כדי למנוע מהן לפעול, ואפילו להציע שהשיפוט בשאלת נתניהו יופקע מידי רשויות החוק ויועבר לשדה הפוליטי. אבל צריך להיות ברור שהפתרון הסביר הוא לחזור אל העם בשאלה הפוליטית: עדיף שהוא, באמצעות הצבעה מחדש, יוציא אותנו ממבוי הסתום. אם אפשר.
זוהי מחשבה מעצימה. זוהי מחשבה שמאפשרת להבין מחדש, ויותר לעומק, את מהותה של הדמוקרטיה. אז נכון שעם שמתקשה להחליט בקלפי מאתגר את הדמוקרטיה (היה פשוט יותר אם אחת המפלגות הגדולה הייתה מנצחת "בגדול" ומקימה ממשלה בקלות), אבל דמוקרטיה חלשה עדיפה על כל שיטה אחרת, "יציבה".
השעון המשפטי ממשיך לתקתק
הרעשים שסביבנו אינם משתיקים את השעון החשוב ביותר שמתקתק לו ברקע: השעון המשפטי. זה לקח שנים, זה היה מוטל בספק, אבל כעת זה ברור: כתבי האישום כנגד נתניהו מגיעים לבית המשפט. התהליך לא נעצר בהמלצות המשטרה כפי שהבטיח נתניהו, הוא לא התחפר בפרקליטות, והוא לא איבד את עוצמתו בהליכי השימוע: יש כתבי אישום. עכשיו נותר רק לאפשר לבית המשפט להכריע מה באמת היה כאן. זה יקח שנים, וזה לא יהיה נעים: עוד יהיו ניסיונות לחסום את מהלך המשפט, עוד יהיו פסקי-דין וערעורים, אבל בהדרגה מתפוגג הספק שכירסם נוכח הכרזותיו החוזרות של נתניהו כי 'אין כלום'. יש משהו, ושבית המשפט יחליט מה.
צריך אולי להשמיע 'אזהרת מסע': המאבק המשפטי של נתניהו יכול בקלות לזלוג לפוליטיקה ולרחוב. זה אומר שמלחמת ההכפשות תגבר, ואיתה השנאה ואפילו תופעות של אלימות. יהיה יותר רע לפני שיהיה יותר טוב. וישנה עוד סכנה: ייתכן שתום תקופתו הפוליטית של נתניהו יביא לרגיעה, לניקוי כללי של האווירה הרעילה האופפת את המערכת הפוליטית; ייתכן, מאידך גיסא, שנתניהו יפרוש אבל הסגנון העוין והמכפיש יישאר איתנו - סוג של 'מורשת נתניהו'. זה יהיה חבל, להפקיר את הזירה הפוליטית שתפקידה לבחור מדיניות לישראל, ולעסוק במקום זאת בנושאים של 'אתם ואנחנו'.
תחייתה של הכנסת
הדמוקרטיה הישראלית אימצה את עיקרון הפרדת הרשויות, שנועד להבטיח את תפקודה התקין של הדמוקרטיה. זהו אמנם עיקרון רציונלי ואפילו אלגנטי כשהוא מתואר בספרי הלימוד, אבל הוא תמיד מפריע לרשות המבצעת: הוא מפריע ל"משילות". הממשל רוצה להגיע להישגים ולהצדיק את האמון שנתן בו הבוחר, וההפרדה בין הרשויות מסרבלת כל מהלך ממשלי: צריכים לקבל אישור של הכנסת, צריכים להתמודד עם קיומה של אופוזיציה, צריכים לעמוד בדרישות החוק, וצריך להיות חשוף להתקפות משפטיות מרגיזות ומסכלות כל הזמן. ובמקביל, צריך להילחם על התודעה: "למכור" תדמית חיובית לציבור באמצעות תקשורת חופשית. באסה.
אין פלא שמנהיגים תמיד רצו קצת יותר חופש פעולה כדי שיוכלו למלא את הבטחותיהם לציבור. הם (משמאל ומימין) רצו תמיד לחסום את בג"צ כדי שלא יסכל את צעדיהם. הם רצו לשלוט בייעוץ המשפטי ובביקורת. הם רצו להטיל איפול על צעדים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים כדי להגביר את סיכויי הצלחתם. הם רצו לעצב את תודעת הציבור ע"י שליטה בתקשורת, בביקורת, ובמידע המתפרסם. הם העדיפו קצת צנזורה כדי לעצב קצת אחרת את התודעה הציבורית ('לטובת הציבור'). הם רצו לחסוך מעצמם את החיכוך עם הרשות המחוקקת: להיות פחות שקופים לכנסת, להשתחרר מעולן המכביד של ועדות הכנסת, ואפילו לצמצם את מעגל יודעי הסוד בתוך הממשלה ע"י יצירת ועדות שרים וקבינטים.
המצב הנוכחי מחזיר עוצמה לכנסת. לממשלה (הזמנית) אין רוב אוטומטי בהצבעות. ועדות הכנסת אינן נשלטות ע"י הקואליציה. הכנסת יכולה, אחרי הרבה שנים, להיות לעומתית: במקום להיות חותמת גומי ליוזמות הממשלה היא יכולה להוות גוף מפקח ומבקר. זה איננו מצב קבוע, אבל יש בו הזדמנות.
זה לא נורא שאין תקציב ממשלה לשנה הנכנסת
ההפחדה המושמעת באחרונה בתקשורת היא שאין למדינה תקציב לשנת 2020. הכותרות מאיימות: המים בברזים יפסיקו לזרום, לא יהיה ביטחון, לא יהיו שירותים ממשלתיים, לא תהיינה השקעות. אז כדאי להירגע: התקציב עליו מחליטה הכנסת מידי שנה אינו תוצר של הערכת מצב יסודית, דיון אסטרטגי ואימוץ תוכנית עבודה אופרטיבית - זהו בעיקר המשך כמעט אוטומטי של תקציב השנה הקודמת, עם תיקונים קלים. הכנת תקציב לשנה החדשה היא בעיקר מהלך של העתק/הדבק של תקציב השנה החולפת, עם עידכוני מחירים. יש אמנם למתכננים חלום קבוע, סוג של אוטופיה, על עולם שבו התקציב נבנה כל שנה מאפס ומשקף את צרכי המשק ואת מטרות המדיניות. אבל המציאות אינה מאפשרת לחלומות כאלו להתגשם: המתכננים אינם נדרשים בכל שנה לשאלה אם לשלם שכר לעובדי המדינה, אם להחזיק את המערך הנוכחי של צה"ל, אם להחזיר חובות, אם לשלם קיצבאות, אם לגבות מס הכנסה - כמעט כל ההחלטות מוכתבות מראש; כמעט כל התקציב כבר מחולק מראש. מה שנדרש להשלמת המהלך התכנוני הוא בעיקר קיזוזים והתאמות שנובעים משינויי מחירים ומהצורך ליישם החלטות ממשלתיות חדשות.
החלטות ממשלתיות אוטונומיות, כאלו שמשנות את התקציב, חשובות בעיקר כשמדובר בטווח הארוך: השקעות בתשתית, החלטות אסטרטגיות. לעומת זאת, השינויים השנתיים שאנו רואים בתקציב - הרקע לדרמה השנתית הגדולה של דיוני התקציב בוועדות הכנסת ובמליאה - משקפים יותר ניסיונות של הדרג הפוליטי להשפיע כבר בטווח הקצר (בתוך "האופק הפוליטי"), ולגמול לקבוצות אינטרסים להן הפוליטיקאים מחוייבים. התוצאה התכופה של שינויים אלו היא, מטבע הדברים, חריגה מתוואי הגירעון התקציבי הרצוי. לכן, כשאין ממשלה שמכינה הצעת תקציב ואין דיון בכנסת - רוב התקציב נקבע אוטומטית ומאפשר בכך את פעולתו התקינה של המשק, בוודאי כאשר מדובר בטווח של מספר חודשים. לכן אפשר להירגע: יהיו אוטובוסים ותהיינה רכבות ויהיו לימודים ויזרמו מים וחשמל. ובכל מקרה מדובר כנראה רק בתקופת-ביניים של חצי שנה. ובינתיים לא תהיה חריגה מתוואי הגירעון הרצוי. ואח"כ נחזור לדרמה הרגילה.
הכל הופך לשאלה לגיטימית
כשהייתי חבר בתנועת הצופים, המתכונת של ה"פעולה" השבועית היתה קבועה: הקראה של סיפור, ואח"כ דיון בשאלות העולות ממנו (זה זכה לכינוי הגורף "הדיונים על רצח-מתוך-רחמים"). הדיון הציבורי הער סביב המשך כהונתו של נתניהו מזכיר לי (לטובה!) תקופה זו. אנחנו עדים לוויכוחים על נושאים שלכאורה אין לגביהם כלל שאלה: מהי משמעותה של "חפות"? האם אי-הפללה, או סגירת תיק חקירה בגלל התיישנות, או סגירת תיק בגלל חשש של הפרקליטות שאין בו מספיק חומר כדי להשיג אישום בהסתברות גבוהה - כמוהם כ"חפות" במה שנוגע למישור הציבורי? האם ממשלת מעבר רשאית לקבל החלטות מעבר לאלו ההכרחיות לתפקוד השוטף של המדינה? האם ראש ממשלה יכול לכהן בתפקידו גם לאחר שמוגש נגדו כתב אישום? האם חסינות הכנסת נועדה להגן על חברי כנסת של מפלגות המיעוט מפני התנכלות מצד הרשות המבצעת כדי לאפשר להם למלא את תפקידם הפוליטי, או שתפקידה הוא בעצם להעמיד אותם מעל לחוק למשך כהונתם?
הוויכוחים בתקשורת אולי נראים כמו מצב של אובדן הסכמות, של התפרקות הבסיס המשותף, אבל אפשר גם לראות בזה תהליך חינוכי, של דיון מחדש בכל השאלות. זה הופך את המשתתפים בדיון לאזרחים טובים יותר, מעורים יותר, דעתניים יותר. הדלקת, כמו שאומרים הרופאים, אינה המחלה - היא רק עדות להתמודדות של הגוף עם גורמי המחלה.
בחירות הניטשות על נושאים פוליטיים?
ככל שמצבו המשפטי של נתניהו הלך והחמיר, המאבק הפוליטי הפך להיות יותר מר, יותר אישי - לא על נושאים פוליטיים עקרוניים. שלוש מערכות בחירות (כולל זו הקרובה) ממוקדות בהישרדותו של נתניהו. נראה שתקופת מנהיגותו של נתניהו מתקרבת לסופה. שינוי פרסונלי של העומד בראש הליכוד יכול להביא לשינויים בהיערכותה הפוליטית של שאר המערכת, ולשינוי (נקווה) של אופי הבחירות מפרסונליות לאידיאולוגיות.
זה יהיה לטובה. ברגע שהשאלה האישית לגבי נתניהו תרד מסדר היום תשתנינה החלטות לגבי הצבעה אסטרטגית ("רק לא נתניהו"). מצביעים שנטשו במערכות הבחירות האחרונות את מפלגות השמאל כדי להירתם לקריאה של "כחול-לבן" יוכלו לשקול לחזור למפלגותיהם על בסיס עקרונות אידיאולוגיים: ההצדקה העיקרית לקיומה של "כחול-לבן" לא הייתה אידיאולוגיה חדשה ומלהיבה שנתגלתה לפתע במרכז הפוליטי, אלא יכולתה להציע לבוחר אלטרנטיבה לממשלת נתניהו. ייתכן שהחלקים "הימניים" של "כחול-לבן" יחברו לליכוד. האפשרות העולה כאן היא שינוי ביחסי הכוחות במרכז המפה הפוליטית. ודווקא במרכז המפה תידרש הבהרה מהו ההבדל האידיאולוגי (חברתי, מדיני) בין שמאל, ימין ומרכז. הגיע הזמן: אי-אפשר להמשיך לנהל מדינה ללא הבהרה של הכיוונים הפוליטיים ולהשתית את ההצבעה על פרסונות ועל שבטיות.
הזדמנות לחשבון נפש: בחינה מחדש של שאלות היסוד של ישראל
הוויכוחים הפוליטיים הערים והלהט המושקע סביבם אינם רק עדות להתפרקותה של החברה הישראלית ל"שבטים" - הם יוצרים לנו הזדמנות לחשבון נפש לגבי שאלות יסוד של החברה הישראלית. כל מה שנקבע פעם, ולא נגענו בו מאז כדי שלא לטלטל את הסירה - יכול לעלות מחדש לדיון. אחרי הכל, המפלגות החרדיות ניצלו את מלחמת ההישרדות של נתניהו לשיפור ההטבות שהם מבטיחות לקהל הבוחרים שלהן ולשינוי של ה"סטטוס קוו" בנושאי הדת, והמפלגות הערביות הוכיחו יכולת להשתלב בדיון הפוליטי הניטש בישראל במקום להיוותר מחוץ לו.
אז אולי הגיע הזמן לבחון מחדש עמדות בשאלות היסוד: מערכת היחסים בין הדת והמדינה; הגדרת היחסים בין המדינה לבין העם היהודי שבתפוצות; מדיניות ההגירה לישראל (לרבות זכויות אזרח ו'חוק השבות'); הפרדת רשויות; הגדרת גבולות המדינה ומעמד השטחים המוחזקים; הנהגת זרם חינוך ממלכתי אחיד לכל; הנהגת שירות לאומי/צבאי חובה (ובשכר) לכלל האוכלוסייה; הנהגת פנסיה ממלכתית מקיפה ואחידה; הנהגת ביטוח רפואי וסיעודי ממלכתי מקיף ואחיד. זוהי כמובן רשימת נושאים שרירותית, שאפשר להתייחס אליה כהצעה פרטית - כל אחד יכול לבנות רשימה משלו. ההצעה היא רק שנושאים אלו יעלו לדיון מחודש.
