המלחמה והמדיניות הכלכלית הנדרשת בעטיה

 

המלחמה שפרצה בשבת 7.10.23 יצרה מציאות כלכלית חדשה למשק הישראלי. גידול עצום של הוצאות הביטחון שחלקו יימשך כנראה יותר משנה אחת, צורך בתשלומי פיצויים נרחבים למשקי בית ולעסקים שנפגעו כלכלית מהמלחמה, צורך לבצע השקעות-עתק לשיקום יישובי הנגב המערבי, והאטה כלכלית על רקע גיוס המילואים הנרחב  וצמצום כח האדם הזר המועסק בישראל – כל אלו הופכים את התחזיות הכלכליות שהוכנו לגבי 2024 ואילך ללא רלוונטיות. המציאות תהיה שונה בתכלית ממה שהערכנו, והיא מציבה אתגרים חדשים בפני המשק. הממשלה חייבת להכין תוכנית כלכלית שמעודכנת לאתגרים, תוכנית שתאפשר למשק הפרטי להתאושש ולחזור לתוואי הצמיחה שבו נע ב-2022. לצורך השקת מדיניות כלכלית חדשה, שנת 2023 כבר מאחורינו: מדובר בהכנת תוכנית כלכלית ותקציב מדינה לשנת 2024.

זהו מהלך דרמטי: העולם שסביבנו אמנם לא השתנה, אבל צרכי המלחמה מכתיבים שינויים מרחיקי לכת במדיניות הכלכלית הנדרשת. שינויים אלו דורשים מההנהגה אומץ פוליטי וגיבוש הסכמה פוליטית רחבה, שכן חלקם יכללו "גזירות כלכליות" שיוטלו על הסקטור הפרטי בשל הצורך לממן את הוצאות המלחמה העצומות. מנהיגות נרפית, כזו שתנסה להתחמק מקבלת החלטות חשובות או מיישומן ותסתפק בזריית סיסמאות נבובות והפעלת צעדים חלקיים עלולה לגרום למיתון מתמשך במשק הישראלי ולפגיעה במעמדו בשוקי ההון הבינלאומיים. לכן, היערכות פוליטית שונה היא תנאי הכרחי לגיבוש תוכנית כלכלית ולהצלחה במסע לשיקום המשק.

נקודת המוצא: מצבו של המשק הישראלי ערב המלחמה

בסוף 2022 נמצא המשק הישראלי במצב טוב בהשוואה בינלאומית. כלכלת ישראל נחלצה בהצלחה מעוררת קנאה מהמשבר הכלכלי העולמי שנגרם על-ידי מגפת הקורונה בשנים 2020-2021 ורשמה בשנת 2022 גידול מהיר של התמ"ג (6.5%), ירידה של שיעור האבטלה (4.3% לעומת כ-14% בשיא תקופת הקורונה) וצמיחה מהירה של יצוא ענפי ההיי-טק. ההשקעות הזרות במשק יצרו שיטפון של מטבע זר וגרמו לייסוף השקל: בשיאו (סוף 2021) הגיע השקל לשער של 3.10 לדולר. בתחילת 2023 הוא נסוג לכ-3.40 ₪ לדולר.

חלק מהישגים אלו הועמו ב-2023. היו אמנם גורמים חיצוניים למשק שהשפיעו עליו שלילית, כמו האצת האינפלציה העולמית ועליית שיעורי הריבית בשוקי ההון הבינלאומיים, אבל גורם מכריע למיפנה השלילי היה החלטת הממשלה החדשה בתחילת ינואר להפעיל רפורמה חקיקתית, והסכם להעביר נתחים נכבדים מתקציב המדינה לסעיפים שכונו "כספים קואליציוניים" לטובת בעלי הברית הפוליטיים. תהליכי החקיקה שהחלו בכנסת גרמו כמעט מייד למחאה ציבורית המונית, להחלטה של חברות ההיי-טק הבינלאומיות להעביר את פעילותן אל מחוץ לישראל ושל המשקיעים הזרים לעצור את זרם ההשקעות בישראל, ולחברות הדירוג הבינלאומיות להתריע על כוונתן לשקול הורדה של דירוג האשראי של ישראל. כל זה הביא לתהליך מתמשך של פיחות השקל מול המטבעות הזרים: ערב המלחמה הגיע שער החליפין היציג של הדולר ל-3.86 ₪ לדולר. צל הוטל על עתידו הכלכלי של המשק.

ערב המלחמה, ההערכות של מחלקת המחקר של בנק ישראל היו שכלכלת ישראל תצמח בשנת 2023 בשיעור 3% (ובשיעור דומה גם ב-2024), ששיעור האינפלציה יהיה 3.5% ושיעור האבטלה יגיע ל-4.1%. האטת הפעילות הכלכלית (לעומת הערכה שהוצגה בתחזית הקודמת) הייתה אמורה לפגוע בהכנסות הממשלה ממיסים ולפיכך לגרום לגירעון של 1.3% במונחי תמ"ג ב-2023 ול-1.5% ב-2024 (ב-2022 רשמה הממשלה עודף קל לאור הצמיחה המהירה של המשק). כתוצאה, יחס חוב/תוצר של ישראל היה אמור לעמוד בסוף 2023 על 60% (59% בשנת 2024). כך, למרות כמה שינויים לרעה, הציפיות לגבי מצב המשק היו חיוביות.

ואז פרצה המלחמה וטרפה את הקלפים.

ההשלכות הכלכליות של המלחמה והאתגר בפני הממשלה

המלחמה פרצה ברביע האחרון של 2023, ולכן השפעתה הכלכלית על נתוני 2023 תהיה חלקית – "השפעת קצה". הביטוי המלא של המלחמה על המשק יחול ב-2024 ואילך. מוקדם בעת הזו להעריך את עלויות המלחמה, שכן הלחימה עדיין בעיצומה ואין לדעת כמה זמן היא תארך ואם היא תתרחב לזירות נוספות. עם זאת, ברור שמצב המשק הישראלי בשנים הקרובות לא יהיה דומה לתחזיות שפורסמו לפני המלחמה, ושהתקציב שהוכן לשנת 2024 אינו רלוונטי עוד.

כללית, ניתן לחלק את עלויות המלחמה לעלויות לחימה ישירות (תחמושת, הצטיידות וחידוש מלאים, דלק, מזון, תשלום עבור ימי מילואים, וכדומה. לצרכי חישוב השפעות כלכליות ניתן לנכות את הגידול החד-פעמי בהיקף הסיוע הביטחוני האמריקני), עלויות ביטחוניות עקיפות (אפשרות שיהיה צורך בהצטיידות שונה לאור לקחי המלחמה, הגדלת הסד"כ של צה"ל לשנים הקרובות, הארכה אפשרית של שירות החובה כדי להקטין את הלחץ על המשק האזרחי כתוצאה מגיוס מילואים מוגבר, וכדומה), ועלויות אזרחיות (הוצאות לשיקום יישובים ותשתיות, מתן פיצויים למשפחות שפונו מבתיהן, מתן פיצויים לעסקים הפרטיים ולמשקי בית שנפגעו כלכלית, וכדומה). מעבר לעלויות, למלחמה תהיינה השלכות כלכליות עקיפות בלתי-נמנעות: ירידה של ההשקעות במשק, והאטה של הפעילות הכלכלית על רקע גיוס המילואים הנרחב.

אינני מתיימר לספק הערכות כמותיות לגבי עלויות המלחמה שכן אין בידי כלים להערכה כמותית מפורטת - אלו מצויים בידי כלכלני משרד האוצר ובנק ישראל. ראוי רק להפנים שמדובר במהלומה כלכלית משמעותית למשק – לא באירוע שהשפעתו תצטמצם לקפיצה של הוצאה הממשלתית או לגידול חד-פעמי של החוב. חלק מההוצאות יהיה אמנם חד-פעמי (בעיקר הוצאות ישירות), אבל חלק אחר יתפרס על פני שנים (הגדלת הסד"כ ושינוי בהצטיידות צה"ל, שיקום יישובים, אובדן תוצר). וכמו בכל מערכת כלכלית אורגנית – לאירועים חיצוניים יש השפעה על ההתנהגות הכלכלית של כל הפרטים המעורבים ולכן יש לצפות להשפעות נגזרות שיש בהן כדי לשנות את תוואי ההתפתחות הכלכלית. כך, לדוגמה, ירידת התוצר תגרום לפגיעה בהכנסות הסקטור הפרטי ותשפיע לרעה על הצריכה הפרטית. וכך, צפוי שההשפעות של המלחמה על ענפי המשק השונים תהיה דיפרנציאלית: יהיו ענפים שייפגעו יותר מאחרים.

כדי להחזיר את המשק לתוואי שבו צעד לפני המלחמה, הממשלה תידרש לשנות סדרי עדיפויות בתקציב לשנת 2024. האתגר יהיה עצום: לממן את הגידול הדרמטי בהוצאות הביטחוניות, וזאת כשבמקביל הפגיעה בפעילות הכלכלית של הסקטור הפרטי צפויה לגרום לירידה ניכרת בהכנסות המדינה ממיסים. הימנעות מנקיטה בצעדים הנדרשים מסוכנת לעתידו של המשק הישראלי: גירעון ממשלתי גדול וזינוק בהיקף החוב ביחס לרמת התוצר עלולים לאותת לשוקי ההון הבינלאומיים שהממשלה איבדה שליטה על הכלכלה. פגיעה במעמדה הכלכלי של ישראל עלולה להביא לבריחת הון פרטי, לפיחות מהיר של השקל ולהאצת האינפלציה. כדי להילחם בהתפתחות זו על הממשלה לנקוט צעדים ברורים שמטרתם לאותת (פנימה והחוצה) שהיא מתמודדת בצורה נחושה עם האתגר: להגביל את גודל הגירעון בשנת 2024 ולמנוע זינוק של החוב במונחי תוצר. בכך היא תוכל להרגיע את החששות של שוקי ההון ביחס ליציבותה של כלכלת ישראל ולהחזיר את אמון המשקיעים ותמיכתם של הגופים הבינלאומיים במהלכים הכלכליים שנוקטת הממשלה.

נקודות למחשבה לקראת הכנת תוכנית כלכלית חדשה

הקואליציה הנוכחית כשלה בדרכה הכלכלית. הדאגה לביצור הברית הקואליציונית הביא אותה להקצות סכומי-עתק לכספים קואליציוניים שאינם מתיישבים עם טובת המשק. בהיות הקואליציה רעועה מבחינת תמיכת הציבור, אם בעקבות המהלכים לביצוע "רפורמה משפטית" ועוד יותר בעקבות פרוץ המלחמה, היא תתקשה לקבל החלטות שיש בהן דרישה להקרבה כלכלית מצד הציבור. היא לא תוכל לאמץ תוכנית הבראה כלכלית ריאלית, כזו העומדת מעבר לסיסמאות נבובות ותרגילים חשבונאיים: מדיניות כלכלית כזו תדרוש היערכות פוליטית חדשה כתנאי מוקדם. רק לאחר שתיווצר היערכות כזו נוכל לצפות שהדרג הפוליטי והציבור הרחב יגבו באופן מלא את התוכנית הכלכלית. לאור ההתגייסות הבולטת של הציבור ורוח ההתנדבות והסולידריות שהופגנו מאז שפרצה המלחמה יש סיכוי טוב לכך שהציבור יהיה מוכן לקבל מדיניות כלכלית חדשה גם אם היא תדרוש ממנו ויתורים חומריים. אסור להחמיץ הזדמנות שכזו להשקת מדיניות כלכלית אמיצה ויסודית.

בגלל אי-הוודאות לגבי משך המלחמה הצפוי והאפשרות שהמלחמה תתרחב לזירות לחימה נוספות, אין טעם להציג הערכה כמותית נקודתית, כזו שמניחה את התקיימותו של תרחיש צבאי-מדיני ספציפי. במקום זאת עדיף לדון בעקרונות הכלליים, בצעדים הנדרשים לייצוב המשק. ייתכן שהמלחמה תתמשך ותתרחב מעבר למה שנראה לנו כיום, ואז עלותה תתפח והשפעותיה הכלכליות תקבלנה ממד שונה. מה שננסה להציג בהמשך יהיה כלים וכיוונים כלליים, שיהיו נכונים גם אם הממדים ישתנו לכשתתבררנה ההשלכות הכלכליות של המלחמה במלואן.

לגבי שנת 2023 - הדברים כבר התרחשו: ההוצאות שנגרמו בעטיה של המלחמה כבר בוצעו, הפגיעה בפעילות הכלכלית כבר התממשה, ואיתה הירידה הצפויה בהכנסות המדינה ממיסים. הנתונים המדויקים יתבררו אמנם ככל שיחלוף הזמן, אבל לפי הערכות מוקדמות מדובר בגידול הוצאות של 50-100 מיליארד ₪. הפגיעה בפעילות הכלכלית ברביע האחרון של 2023 היא כנראה קשה, והיא תביא לכך שהתמ"ג של ישראל ב-2023 יהיה גבוה רק ב-1-2% מזה של 2022, במקום 3% כפי שחזה בנק ישראל רק לפני מספר חודשים. השילוב של גידול הוצאות וירידה בהכנסות המדינה ממיסים יתגלגל מאליו להגדלה של הגירעון ממשלתי ולגידול החוב: ההערכה שפירסם בנק ישראל בחודש יולי (גירעון של 1.3% וחוב בגובה 60% במונחי תוצר) לא תתממש, ובמקומה נראה כנראה קפיצה של הגירעון לכיוון 5% ובהתאם גידול של החוב במונחי תוצר לכיוון 65%.

כל זה כבר קרה. מה שנותר לממשלה הוא רק לפעול במהירות לקראת תחילת 2024. שינוי המדיניות הכלכלית הוא קריטי, גם בגלל שהשפעת ההאטה הכלכלית של סוף 2023 על הכנסות המדינה ממיסים תופיע בפיגור, גם בגלל שהתהליכים הללו יעמיקו ויתפרסו, ובעיקר בגלל שבניגוד ל-2023 שבה הממשלה לא נדרשה להגיב - העולם יעקוב אחר המדיניות בשנת 2024 ויש עדיין לממשלה יכולת להשפיע על ההתפתחויות ולמנוע מישראל להתדרדר לאסון כלכלי. היסוס משמעותו הפקרה של המשק הישראלי בעת סערה.

מהו גודל ה"בור" התקציבי הצפוי ב-2024?

נקודת המוצא כאן היא שהגידול בהוצאות הממשלה ב-2024 יהיה כ-150 מיליארד ₪ לעומת התקציב המקורי. גידול זה של ההוצאות כבר ננקב במספר הערכות מוקדמות, והוא מתייחס גם לגידול בהוצאות הביטחון (נטו מגידול המענק האמריקני) וגם לגידול בתשלומי הפיצויים וכו'.

מנגד, האטת הפעילות הכלכלית תביא לצניחה של הכנסות המדינה ממיסים. בהכנת התקציב המקורי שררה הערכה שהתמ"ג יגדל ב-2024 בכ-3%. נצטרך כנראה לעדכן את תחזית הצמיחה ל-0%. נניח כאן שהכנסות המדינה ממיסים יהיו נמוכות בסדר גודל של 20 מיליארד ₪ מהתחזית המקורית. זוהי הנחה שרירותית (ראו הערות בסיכום הרשימה) והיא נחוצה כאן רק לצורך המחשה של סדרי גודל.

אם נקבל הערכות אלו, ה"בור" התקציבי שייווצר (מאליו, כלומר אם הממשלה לא תנקוט במדיניות כלכלית נמרצת) עלול להעמיק ב-2024 ב-10% (במונחי תוצר) ולהגיע לסדר גודל של 15%. זה יוביל את המשק הישראלי לסף משבר, שכן המשמעות היא שהחוב יגדל אל מעבר ל-70% (75%?) במונחי תוצר. התפתחות כזו תהווה סימן ברור לשוקי ההון ולשותפות הסחר של ישראל שהממשלה איבדה שליטה בכלכלת ישראל ואיננה מצליחה להתמודד עם ההשפעות הכלכליות של המלחמה. תובנה כזו עלולה כאמור להביא לתגובה שלילית כלפי ישראל, ומשם הדרך קצרה להתפתחות מיתון כלכלי, אבטלה, אינפלציה ובעיות של מאזן התשלומים. כבר נלכדנו בתרחיש כזה בעקבות מלחמת יוה"כ (מה שכונה בזמנו "העשור האבוד"). זה מיותר לגמרי.

קביעת יעד ל-2024 לגירעון ולחוב במונחי תוצר

תוכנית כלכלית צריכה להתחיל מהגדרת מטרה. מטרת הממשלה צריכה להיות להבטיח שהגידול (הבלתי נמנע, כשלעצמו) של הוצאות המלחמה לא יסכן את עתידו של המשק הישראלי: לא יפגע בהתנהלותו של המשק הפרטי ובהמשך צמיחתו ולא בתפקודם התקין של שוקי הכספים וההון המקומיים. המסר החשוב ביותר שעל הממשלה להעביר הוא שהיא תממן את גידול ההוצאות מבלי להיקלע לגירעון מוגזם ומבלי לגרום לצבירה מהירה של חוב. ישראל (להבדיל מאוקראינה) איננה צריכה את עזרת העולם כדי לעמוד במימון המאמץ המלחמתי. יוצע כאן שהממשלה תקבע תקרה לגירעון בשנת 2024 (5%? 10%? כל מספר כאן זוכה...), ותקרה לגודל החוב במונחי תוצר (65-70%?). הכרזה פומבית על התחייבות הממשלה לעמידה ביעדים אלו צריכה להיות חלק אינטגרלי מעצם התוכנית הכלכלית, גם כדי ליצור אמינות בשוקי ההון וגם כדי לאפשר לגורמים הבינלאומיים השונים לנטר את מידת הצלחתה של המדיניות שתינקט לעמוד ביעדים שעליהם התחייבה. כדי לעמוד בהתחייבות לעיל על הממשלה לנקוט בצעדים הן בתחום צמצום ההוצאות הממשלתיות והן בתחום הגדלת שיעורי המיסים.

קיצוץ הוצאות הממשלה

במהלך הנדרש לקיצוץ הוצאות הממשלה, נקודת המוצא של המשק הישראלי היא בעייתית. חולשה פוליטית מתמשכת גרמה לממשלות השונות "לרמות את הציבור": לממן את הגידול בהוצאות ממשלתיות מסוימות לא על-ידי התייעלות ממשלתית בסעיפי הוצאה אחרים ולא על-ידי הגדלת הכנסות המדינה ממיסים אלא על-ידי קיצוץ הדרגתי של סעיפים חשובים של הצריכה הציבורית שהביא לצמצום השירותים הציבוריים להם זכאים האזרחים. כך, אנו עדים לתופעה ששירותים ציבוריים שונים בישראל עברו "דיאטה" מסוכנת, והצריכה הציבורית האזרחית לנפש היא כיום מהנמוכות במדינות ה-OECD. זהו הסיפור של שירותי הבריאות, החינוך, וכו'. במצב זה של רמה נמוכה של שירותים ציבוריים, יקשה על הממשלה לממן את הגידול החד של ההוצאות שנגרם על-ידי המלחמה באמצעות צמצום רוחבי (ואפילו זמני) של השירותים הממשלתיים האחרים.

יוצא דופן כאן סעיף הכספים הקואליציוניים שהוכנס לתקציבי 2023-2024. הממשלה תצטרך לרוקן את הרזרבות ל-2024 כדי לממן את הגידול בהוצאות שנגרם על-ידי צרכי המלחמה. מקור נוסף יכול להיות ביטול משרדי ממשלה מיותרים, בעיקר כאלו שנולדו לצורך סיפוק צרכים קואליציוניים ולא צרכים שלטוניים ברורים.

מאחר שהצורך לממן את הוצאות המלחמה הוא קריטי, יש בכל זאת להתעקש ולמצוא סעיפי הוצאה שניתן לצמצם, גם אם הצמצום יהיה אד-הוק, לתקופה מוגבלת. זה יכול לכלול דחיית פרויקטים של השקעה ממשלתית. מעבר לכך, אני מציע לשקול להכריז על קיצוץ של 10% בתשלומי השכר הממשלתי, ומשיקולים חברתיים להחיל את הקיצוץ על חלק השכר שמעבר לרף שייקבע (10,000 ₪?). במקביל, אני מציע לבצע קיצוץ דומה של תשלומי הפנסיה התקציבית, שוב מעבר לרף שייקבע. מאחר שמדובר בצורך לממן הוצאה חד-פעמית – אני מציע שהקיצוץ יהיה לתקופה קצובה (שנה אחת?).

העלאת הכנסות המדינה ממיסים

שיעור המס בישראל איננו גבוה בהשוואה בינלאומית. זה מאפשר לנו לשקול העלאה (שוב: זמנית) של שיעורי מס כדי לקזז לפחות חלק מהירידה הצפויה בהכנסות המדינה ממיסים.

המועמד הראשון והטבעי הוא מס ערך מוסף. היתרון של העלאת שיעור המע"מ הוא בפשטות הפעלתו ובהשפעתו המיידית. כך, ניתן לשקול העלאה של שיעור המע"מ מ-17% ל-20%. גם במקרה זה אפשר לחשוב על העלאה זמנית של שיעור המע"מ (שנה? שנתיים?). מעבר להעלאת שיעור המע"מ כדאי אולי לשקול להרחיב את בסיס המס על-ידי ביטול הפטור ממע"מ על קניית ירקות ופירות (פטור שניתן לפני ארבעה עשורים מסיבות שאין להן הצדקה בימינו) וביטול הפטור ממע"מ על רכישות בעיר אילת.

מועמד נוסף, גם הוא טבעי, להעלאת שיעור המס, הוא מס ההכנסה. אני מציע לשקול העלאת שיעור מס ההכנסה ב-10%. גם כאן, צריך להיות מדובר בהעלאה לתקופה זמנית. במקרה של מס הכנסה השיקול החברתי נשמר אוטומטית, שכן ארבעת העשירונים התחתונים בקרב האוכלוסייה ממילא אינם מגיעים לסף תשלום המס.

מועמד נוסף הוא מס החברות. גם כאן, אני מציע לשקול העלאה סמלית של שיעור המס, לתקופה קצובה.

דגשים לסיכום

1.       המספרים השונים שהובאו ברשימה זו נועדו להמחשה בלבד: בשלב זה איננו יודעים לחזות לא את מהלך המלחמה ובוודאי שלא את השלכותיה הכלכליות. לכן, מטרת הרשימה הזו היא להצביע על הבעיות העקרוניות ולהציע סל של צעדי מדיניות אפשריים. כלכלני הממשלה ובנק ישראל יוכלו כמובן להחליף את המספרים המובאים ברשימה זו בהערכות מעודכנות יותר ומבוססות יותר, שיאפשרו תכנון מדויק יותר של תמהיל אמצעי המדיניות הנדרשים, וכמובן גם להרחיב את ארגז הכלים. אני מעריך, עם זאת, שהכיוונים שהועלו לעיל הם סבירים – סוג של רישום מקדים בעיפרון פחם. בעיקר אמור הדבר אם יסתבר בקרוב שהמלחמה תתרחב לגזרות נוספות ותתמשך מעבר לתקופה של החודשים הקרובים. במקרה כזה הנתונים המצוינים לעיל אולי אינם רלוונטיים ועליהם להתעדכן, אבל הדיון העקרוני הוא רלוונטי.

2.       הנקודה העיקרית היא הצורך במדיניות כלכלית המתמודדת במלוא הרצינות עם הבעיות הכלכליות של המלחמה. אסור לישראל להסתפק במדיניות חלקית, בצעדים חלקיים, ובוודאי שלא בסיסמאות נבובות: זה יוביל את המשק הישראלי למשבר מקרו-כלכלי. לכן המהלך חייב להיות שלם, ולגייס את תעצומות הנפש של הציבור בישראל. הבסיס הוא סולידריות חברתית, הכרה ציבורית בהכרח להגן על המשק הישראלי, ונכונות לשאת בגזרות כלכליות ("ביחד – ננצח"!). זה יחייב כמובן היערכות פוליטית אחרת, כזו שאומרת אמת לעם, מאחדת אותו ומעוררת את אמונו.

3.       ולבסוף – מעט דברים אופטימיים לגבי המשק הישראלי. מדובר במשק מודרני, שעבר בעשורים האחרונים שינוי לכלכלה מבוססת-ידע ולניהול כלכלי על-ידי כוחות השוק. זהו משק דינמי, פתוח למסחר בינלאומי, אבן שואבת להשקעות בינלאומיות, מתפתח במהירות, שמתאים את עצמו לתכתיבי הכלכלה המודרנית: הוא איננו מתפרנס מיצוא אוצרות טבע או מוצרים עצימי עבודה זולה אלא מתמקד בתעשיות היי-טק ויצוא עצים-מחקר. ההתפתחויות הצבאיות בעולם (מלחמת רוסיה-אוקראינה והתחמשות מדינות המערב בעקבותיה, ומסע החימוש המתקיים באסיה) יוצרות לו הזדמנויות חדשות בשווקים בתחום היצוא הביטחוני שבו הוא כבר שייך לצמרת העולמית. יש לו פוטנציאל להמשיך ולצמוח, בעיקר אם ישכיל לשלב בכוח העבודה קבוצות אוכלוסייה שטרם מימשו את זכותן להצטרף לכוח העבודה בגלל פערים של השכלה והון אנושי. לא צריכה להיות בעיה למשק הישראלי לשאת בנטל הביטחוני שנוצר בשל המלחמה הנוכחית, מה גם שמעבר לאופק קורצת אפשרות לשינויים גיאופוליטיים ולבריתות אזוריות חדשות (מדיניות וכלכליות). אסור לתת למדיניות כלכלית כושלת לדחוף את המשק הישראלי לתקופה נוספת של מיתון ואינפלציה ולחסום את התקדמותו.

שלוש הערות לגבי המלחמה בעזה

 

אירועי השביעי באוקטובר והייעוד של מדינת ישראל

לשם מה קיימת מדינת ישראל? יש המאמינים שהיא מסמלת את תחילת הגאולה לה ציפה העם היהודי אלפיים שנה. ישנם כאלו שחושבים על גאולת הארץ והתנחלות בה כמטרה. אחרים חלמו שכאן תוקם חברה נאורה, צודקת, ברוח נביאי ישראל, שתהווה מופת (אור) לגויים. יש שקיוו לבנות בארץ ישראל חברה סוציאליסטית שתבטיח שוויון חברתי-כלכלי לכולם, ניגוד לעולם הישן של אריסטוקרטיה מול שכבות עמוקות של עוני. ויש אלו שראו בה בכלל מענה לצורך ביטחוני - עיר מקלט לעם היהודי שנרדף לכל אורך ההיסטוריה על-ידי אויבים מזדמנים.

כל אחד - וחלומו שלו. מה משותף לכולנו? ההבנה שקצה נפשו של העם היהודי לחיות בארצות הגויים ולהיות תלויים בחסדיהם, שהוא רוצה להקים לעצמו בית לאומי נפרד, שבו הוא יוכל לנהל את חייו כרצונו ולהבטיח את ביטחונו.

מבחינה זו, מה שקרה בבוקר שבת 7.10.2023 ביישובי הנגב המערבי אינו רק אסון אנושי - זהו כישלון היסטורי של מדינת ישראל, שהפרה את התחייבותה החשובה ביותר לאזרחיה: לשמור עליהם. במדינת ישראל, בעלת צבא גדול, חמוש היטב ומודרני, שאזרחיה היו אמורים להיות בטוחים ומוגנים, בוצע הפוגרום הגדול ביותר מאז שואת יהודי אירופה. ילדים, זקנים ונשים נרצחו, נערפו ונאנסו בבתיהם על-ידי המון משתולל, כשהם חסרי הגנה. אין שבר גדול יותר לחלום הישראלי. שום סמלים ממלכתיים והישגים תרבותיים ומדעיים לא יעמעמו כישלון נורא זה.

אנחנו נחיה בשנים הקרובות בפוסט טראומה. משהו בנו ישתנה לתמיד. אולי נסיק מסקנות צבאיות, אישיות, מדיניות. אולי נתקן ונשקם. וחייבים כמובן לחזור לחיים. אבל מה שקרה לא יימחק מהתודעה הלאומית. והדיבור על "ניצחון" במלחמה הוא מגוחך: את המלחמה הזו כבר הפסדנו גם אם "נמוטט את החמאס" או "נשטח את עזה". הפסדנו אותה באותו בוקר שבת.

טיהור עזה וקרב גבעת התחמושת

למרות היסוסים, צה"ל פתח במהלך קרקעי ברצועת עזה. הכרעה של החמאס, שהתחפר בעיר של מחילות שנחפרו בעומק האדמה, מחייבת מהלך כזה – לא ניתן להכריע את חמאס מהאוויר. המהלך יהיה כנראה איטי ומתמשך בגלל הצורך לטהר מספר עצום של מחילות ובונקרים. אין כאן אופציה להכרעה בדרך של כיתורי בזק שיוציאו את האויב משיווי משקל. אין גם דרך זהירה להאיץ את התהליך. הזהירות נובעת משלושה טעמים: מהרצון להימנע מאבדות בנפש בקרב כוחותינו, מהחשש לפגוע יותר מידי באוכלוסייה פלסטינית אזרחית ובתשתיות לא-צבאיות, ומהחשש לאובדן התמיכה של בעלי בריתנו אם ייגרם הרס רב מידי בעזה. וכמובן: ישנה גם בעיית בני הערובה והרצון שלא לפגוע בהם במהלך הטיהור של מוצבי החמאס.

אנחנו ממשיכים לספור מידי יום את אבדותינו ולהציג בתקשורת הלוויות צבאיות. הדגשת השכול היא נוהג שאימצנו בשלב כלשהו בהיסטוריה שלנו (הוא עדיין לא היה נקוט במלחמת ששת הימים ולא במלחמת יום הכיפורים), ויש הטוענים שזהו מקור כוחנו כחברה לוחמת. אבל למי שמבטו ממוקד ברשימת הנופלים ההולכת וגדלה ונפשו שחה אני יכול להציע מחשבה חיובית: ברצועת עזה – תא שטח ענק – נלחמות שלוש אוגדות מלאות של צה"ל כבר ששה עשר ימים במערך חמוש שמונה עשרות אלפי לוחמי חמאס. המספר המצטבר של אבדות צה"ל דומה למה שאיבד גדוד מוקטן אחד בקרב גבעת התחמושת שנמשך פחות מארבע שעות מול פלוגה אחת של הלגיון הירדני. כי צה"ל של היום הוא צבא טוב יותר, חמוש היטב, מוגן היטב, ועושה מאמץ אדיר לשמור על חיי חייליו. כמו שצריך להיות הצבא שלנו.

מהו היעד המדיני של המלחמה

למלחמה הזו יצאה ישראל בסערה נפשית, כתגובה אינסטינקטיבית להתקפה על יישובי הנגב המערבי. הדם עלה לראש. אבל מהי המטרה המדינית של המלחמה? איננו יודעים. לא שמענו על כך דבר מהדרג המדיני. רק איומים ילדותיים, מופרכים, על נקמה איומה בחמאס. ברור שהמטרה המדינית איננה "מיטוט החמאס" – זוהי לכל היותר מטרה צבאית, וגם היא איננה מוגדרת מספיק כדי שניתן יהיה לומר בשלב כלשהו אם המטרה כבר הושגה. ובכלל, מה יקרה אם וכאשר נצליח? ניסוג מהרצועה? נשלוט בה? ומי ידאג לחייהם היומיומיים של שניים וחצי מיליון פלסטינים?

הוואקום סביב הגדרת יעד מדיני איננו מקרי. הוא איננו מוגבל להגדרת יעדים – הוא ניכר בכל, הוא מקיף הכל. אין ממשלה בישראל ("באנו למשול!" – זוכרים?). זוהי המלחמה הראשונה של ישראל המתנהלת ללא הנהגה מדינית (המהלך הצבאי דווקא מנוהל היטב בידי קבינט-מלחמה שרובו מקצועי). הביטוי המובהק של הוואקום בהנהגה הוא עלייתו של דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, למעמד של המנהיג הלאומי, המדבר מידי יום אל הציבור הרחב וזוכה באמונו הכמעט-מלא. אבל הוא הרי רק דובר צה"ל, ואמור לדברר רק את האירוע הצבאי – מי ידבר אלינו לגבי המכלול המלחמתי, המצב המדיני וההתנהלות האזרחית? לבטח לא הנאשם, המפציע מידי פעם אל מסכינו למבזקים מצולמים קצרים כשהוא מקריא מסרים צבאיים מגוחכים מתוך קבוצת חיילים אנונימית אי-שם.

אז מהו היעד המדיני? בהעדר הנהגה לאומית אולי כדאי שנברר לעצמנו. ישראל לא יכולה להישאר בעזה לאחר תום המהלך הצבאי. היא תצטרך לסגת, להשאיר את הרצועה לניהול של גורם אחר. זה כנראה לא יהיה החמאס המדיני. זה כנראה לא תהיה הרש"פ השנואה בעזה. זה מוביל אותנו לחיפוש של גורם בינלאומי שישמש סוג של ועדה קרואה למשך מספר שנים כדי לאפשר שיקום אנושי וכלכלי של רצועת עזה כשהיא מפורזת מנשק, בדרך לאפשרות שתקום מדינה פלסטינית עצמאית שתשלוט ביו"ש ובעזה. התהליך הזה צריך להשתלב בתהליך מקביל של התגבשותו של הסכם אזורי שיכלול את ישראל, מדינות ערביות רבות, ארה"ב והאיחוד האירופי. המטמורפוזה של השטחים ורצועת עזה לכדי מדינה שמשתלבת בקואליציה החדשה במזה"ת תתבסס על השקעות ענק ברצועת עזה (סוג של "תוכנית מרשל") לצורך שיקומה ובניית משק כלכלי הנושא את עצמו.

זה יכול לקרות? אולי. המכשול העיקרי בעיני איננו הפלסטינים ולא המדינות הערביות המיועדות להשתתף בהסכם אלא דווקא ישראל: הקואליציה הנוכחית היא ימנית-משיחית, היא מאמינה בשליטה ישראלית בשטחים הכבושים. היא מאמינה ביכולתה של ישראל להמשיך לפרוח במזרח התיכון כשהיא נשענת על חרבה, על "ניהול הסכסוך". אז מדוע אין הכרזה על יעד מדיני למלחמה בעזה? כי אין יעד כזה. הכיבוש הוא היעד – לא האמצעי. אז בינתיים נספר לעצמנו שהיעד הוא "מיטוט החמאס" ושחרור החטופים. אח"כ נחשוב על משהו. נאלתר.

רשימת אורח: מלחמה - לאן הולכים מחירי הדיור בישראל? - יאיר דוכין

 

לסביבה העסקית המורכבת של ענף הבנייה למגורים ושל שוק הדיור בכללותו נוספה עם פרוץ המלחמה מורכבות נוספת, זו הנובעת מאי-הוודאות הבסיסית והאפשרות של התרחבות המלחמה לזירה נוספת והתמשכותה. המטרה ברשימה הנוכחית היא להעריך, למרות המורכבות הנ"ל, את כיוונם של מחירי הדיור בשנים הקרובות.

שוק הדיור היה נתון בתהליך של מיתון מאז אמצע 2022. נתוני היסוד העיקריים ערב פרוץ המלחמה היו כדלהלן:

א.      ריבית בנק ישראל גבוהה - 4.75% - לעומת 0.1% במחצית הראשונה של 2022

ב.       ירידה של יותר מ- 30% בהיקף התחלות הבנייה ב- 2023 לעומת 2022

ג.        ירידה של יותר מ- 40% בהיקף העסקאות בשוק (דירות חדשות ודירות יד שנייה)

ד.       הצטברות מלאי בלתי מכור של דירות חדשות בהיקף של קרוב לשנתיים אספקה

ה.      ירידת מחירים אפקטיבית של קרוב ל- 10% במחירי הדירות החדשות (אם לוקחים בחשבון את תנאי המימון שנותנים הקבלנים לרוכשים)

על רקע נתונים אלה ששיקפו התמתנות ענפית מתמשכת (לכל אורך 2023), הגיעה המלחמה והקפיאה באחת את מכלול פעילויות הענף (בנייה ועסקאות יד שנייה).

מבחינת פעילי הענף (חברות ביצוע ויזמים), הקפאת הפעילות בשל המלחמה נוספה על קשיים תזרימיים שהצטברו לאורך שנת 2023. לכך יש השלכות קיומיות על מספר ניכר של חברות, בעיקר כאלו שנכנסו למצב הנוכחי עם מינופים גדולים ועם שיעורי רווחיות נמוכים (בעיקר חברות הפועלות בתחום הביצוע, עקב התחרות החריפה בתחום).

לרוכשים שיש בידם מקורות עצמיים זמינים, מצב זה יוצר כעת (תוך כדי מלחמה) הזדמנויות רכישה אטרקטיביות. עם זאת, מומלץ להיזהר ברכישת דירות חדשות, בעיקר דירות "על הנייר" וכאלו הנמצאות בשלבי ביצוע שונים, עקב סימני שאלה לגבי יציבותם הפיננסית של היזמים והסיכון שלא יצליחו לסיים את הבנייה. הקיפאון בשוק הדיור צפוי להימשך (להערכתי) לפחות עד לתום המלחמה, שמועדו כמובן אינו ידוע. במהלך תקופה זו צפויות למשקיעים הזדמנויות רכישה, עם ירידות מחירים שיכולות להגיע ל- 10% ויותר. גם אם המלחמה תסתיים באמצע 2024 - המיתון הענפי יימשך לפחות עד לתום 2024.

להערכתי, תחול התאוששות ענפית משמעותית במהלך 2025, והיא תוביל להתחדשות עליית מחירי הדירות במהלך 2026–2027 עקב התפרצות ביקושים כבושים. עליית המחירים במהלך 2026–2027 תסתכם ב- 10% - 20% ותחזיר את הענף למחירי 2022. 

ד"ר יאיר דוכין הוא ראש תוכנית ה- MBA בהתמחות מימון נדל"ן, בית ספר למנהל עסקים, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הערכה לא מקצועית על המלחמה והתפתחויותיה

 

זוהי השנה החשובה בתולדות מדינת ישראל

למרות שעדיין מוקדם לסכם את 2023 (תארו לעצמכם שהסיכום היה נכתב ב-6.10.2023.....), נראה שזוהי שנה שחלו בה אירועים בעלי חשיבות מכרעת בהיסטוריה של מדינת ישראל. זה החל בהודעה של שר המשפטים לוין בכנסת ביום 4.1.2023 על תוכניותיו להנהגת רפורמה משפטית נרחבת, הודעה שבעקבותיה פתחה הקואליציה במסע נרחב של חקיקה שמטרתה מהפך חוקתי ושינוי פניה של הדמוקרטיה הישראלית; זה נמשך בהתהוותה המיידית של תנועת מחאה אדירה שפעלה כאן מאז כדי לחסום את המהפך החוקתי המתוכנן; ואז אירעה התקפת החמאס על יישובי הנגב המערבי, התקפה שבעקבותיה יצאה ישראל למהלך צבאי נרחב ברצועת עזה שמטרתו המוכרזת היא חיסולו הצבאי של החמאס, מהלך שעלול להתפתח להתלקחות אזורית ובינלאומית. שום דבר מזה לא היה בקלפים בעת הבחירות לכנסת ה-26 שהתקיימו בדיוק לפני שנה.

מבצע "חרבות הברזל" איננו מלחמת העצמאות השנייה של ישראל

כשלושה שבועות לאחר התקפת החמאס על ישראל קבע נתניהו שזוהי "מלחמת העצמאות השנייה של ישראל". נימוקיו הדמגוגיים עימו, אבל הוא מטעה: ישראל של 2023 איננה אותה מדינה חלשה וקטנה שהותקפה על-ידי הצבאות הסדירים של כל המדינות המקיפות אותה כדי להשמיד אותה בלידתה. ישראל של היום היא מדינה בינונית מבחינת גודל אוכלוסייה, מפותחת מאד כלכלית, בעלת צבא מודרני שהופך אותה לסוג של מעצמה אזורית, והיא נמצאת ביחסי שכנות סבירים (גם אם קרירים) עם רוב שכנותיה. ישראל אמנם הותקפה בברוטליות על-ידי ארגון טרור אחד ומאוימת על-ידי ארגוני טרור אחרים, אבל בשום אופן לא מדובר הפעם באיום קיומי: למרות המהלומה התודעתית שגרמה ההתקפה הנפשעת (והמפתיעה!) של החמאס לציבור ולמרות שהתוקפים זכו להישגים מקומיים מכאיבים ביומיים הראשונים של ההתקפה – צה"ל לא יצא משיווי משקל ואפילו לא נשרט, והוא מתייצב בכוח מלא מול החמאס. המשימה – חיסול כוחו הצבאי של החמאס - אמנם מורכבת, וייתכן שהדברים יתפתחו בכיוונים בלתי צפויים, אבל ההכרזה של נתניהו היא שקרית ומונעת על-ידי הצורך הפוליטי להאדיר את עצמו והיא בושה למי שמתיימר להיות אחראי לביטחונה של ישראל.

לאן האירוע מתפתח?

אם יש לקח ברור שעולה מההתקפה הפתאומית של החמאס על יישובי הנגב המערבי הריהו שהקונספציה שאפשר לחיות בביטחון תחת סטטוס-קוו על בסיס הרתעה הדדית עם ארגון טרור השוכן בקרבה גיאוגרפית לאוכלוסייה הישראלית - הייתה טעות. זה כמובן נכון לא רק לגבי החמאס אלא גם לגבי החיזבאללה, ארגון מיליציוני שהוא משמר קדמי איראני היושב על גבולנו הצפוני והוא בעל יכולת גרימת נזק כפולה ומכופלת יחסית לחמאס (מדובר באיום על תשתיות לאומיות – לא "רק" בהרג אוכלוסייה אזרחית ביישובים סמוכים). המשמעות היא, כנראה, שאירועי 7.10.2023 אינם יכולים להסתיים בהשלמת המהלך צבאי בחזית הדרום – הם יחייבו אותנו לסלק כליל את איום החיזבאללה מגבולנו הצפוני. לא מדובר כאן רק בסוגייה של התגוננות לקראת אפשרות של התלקחות עימות ישיר עם איראן – מדובר בחיסולו של איום איראני לסכל מהלך עתידי של הסדר אזורי חדש (ראו בהמשך).

השיקול הזה ברור לכל הצדדים המעורבים. זוהי הסיבה לכך שגובר החשש שחיזבאללה יצטרף למערכה ושהמהלך הצבאי הממוקד כרגע בעזה יתרחב לעימות אזורי. זוהי הסיבה שקואליציה מערבית (שכוללת כבר כנראה ארבע מדינות) מרכזת כוח צבאי ענק במזרח הים התיכון: לא דווקא כדי להגן על ישראל מהתקפה אפשרית מצפון (ישראל יכולה כנראה להתמודד עם האירועים בכוחות עצמה) אלא כדי להגן על החזון האמריקני למזרח התיכון מפני התלקחות אלימה מידי שתעלה אותו באש. לכן ישראל נדרשת לבצע בעזה מהלכים שקולים וזהירים כדי למנוע אסון הומניטרי או הרג מוגזם של אזרחים שאינם מעורבים, שכן אלו עלולים לגרום לשותפים העתידיים של קואליציה אזורית אנטי-איראנית לסגת מנכונותם זו בגלל לחץ אנטי-ישראלי של דעת הקהל במדינותיהם.

אנו נמצאים לכן, כמעט מהרגע הראשון, באירוע אזורי – לא במלחמה פרטית ומוגבלת של ישראל מול החמאס. אנו מוגנים על-ידי מטרייה חסרת-תקדים של כוחות אמריקניים גדולים ומקבלים אספקה שוטפת של חימוש מהצבא האמריקני כמעט מתחילת המלחמה. בתמורה, אנחנו נדרשים להיות שחקן קבוצתי – לא שחקן סולו. לתאם צעדים, ואפילו לקבל הוראות – לא להשתולל ולסכן את החזון האזורי האמריקני. זה עומד כמובן בניגוד מוחלט להתבטאויות הקודמות היהירות של חברי הקואליציה הקיימת. על רקע התפתחות זו מגוחכות ההופעות הטלוויזיוניות של נתניהו וגלנט, לבושים בשחור ורושפים אש-נקמות ומנסים ליצור רושם שהם (כל אחד לחוד, כמובן) המצביאים של המהלך הצבאי המתרחש. הם לא. ישראל היא עכשיו פיון על לוח השחמט, גם אם הוא החליף גרדרובה לצורך הצילומים.

צבירת הכוח הצבאי הבינלאומי בים התיכון ובבסיסים האמריקניים ברחבי המזרח התיכון נועדה כנראה לאיים על הצופים כדי למנוע התערבות של איראן (ואולי של רוסיה) במתרחש על גבולותיה של ישראל. ועדיין, תיתכנה התפתחויות שונות, גם בלתי-צפויות.

צה"ל ושאלת החטופים

בימים הראשונים של המלחמה הכריז נתניהו על יעדיה הצבאיים של ישראל. שחרור החטופים לא היה בין היעדים – רק הבטחות ילדותיות חסרות-טעם לנקמה איומה בחמאס. ככל שהתמונה המחרידה בדבר החטופים התבהרה וגבר הלחץ של דעת הקהל, ואולי גם בגלל ההצלחות הסמליות של נשיא ארה"ב לחלץ שתי נשים בעלות אזרחות אמריקנית, החל נתניהו לשנות דגשים בדבריו לציבור (אין לנו שום מושג מה קורה בישיבות קבינט המלחמה). שבועיים לאחר פרוץ המלחמה הוא מנה את שחרור החטופים כיעד עיקרי של ישראל.

קטונתי מלחוות דעה צבאית מוסמכת, אבל אני חושש שמדובר ביעדים מתחרים: צה"ל יוכל לסיים את המשימה של השמדת כוחו הצבאי של החמאס, גם אם במחירים כואבים ולמרות הלחץ הבינלאומי הגובר נגד ישראל על רקע ההרס הנורא בעזה והסבל הנגרם לאוכלוסייה האזרחית; אבל האילוץ לפעול גם לשחרור בשלום של כל החטופים (וחלק מהפרשנים אפילו מעלים את שחרור החטופים לרמה של המשימה העיקרית של צה"ל) עלול לפגוע ביכולתו של צה"ל לעמוד במשימה העיקרית - להשמיד כליל את כוחו הצבאי של החמאס. אם ניהול המערכה הצבאית מכתיב סדר פעולות מסוים, התקדמות זהירה וניצול נקודות תורפה שתתגלינה אצל החמאס – האילוץ של ההכרח לשחרר את כל החטופים בשלום עלול להכתיב מהלכים אחרים. זה יכול להתבטא במונחים של זמן – התמשכות המערכה. זה יכול להתבטא במחיר כבד יותר של הרוגים.

אני חושב שצה"ל היה מעדיף שתינתן לו יד חופשית להשלים את המשימה העיקרית, זו של השמדת כוחו הצבאי של החמאס. הגדרת שתי המשימות עלולה להיות קשירת-יד. אלא שתיתכן עוד בעיה: בעוד שהדרג הצבאי ממוקד סביב המטרה - הדרג המדיני-פוליטי "משוטט" בין הגדרות יעדי המלחמה כשהוא מונע על-ידי דעת הקהל. לא רק שהוא כבר שינה את דעתו במהלך ימי המלחמה – הוא צפוי להמשיך לשנות אותה (או לשנות דגשים מבצעיים) ככל שתתגברנה ההפגנות הקוראות לשחרור החטופים "בכל מחיר". זה אומר שהדרג הצבאי והדרג המדיני-פוליטי עלולים להיקלע לעימות ביניהם סביב ניהול המערכה ככל שהמהלך הצבאי יימשך. זאת כמובן מעבר למצב המביש שבו הדרג הצבאי כבר סומן על-ידי נתניהו ומקורביו כשעיר לעזאזל לצורך הישרדותו-הוא. זה לא יסייע להצלחת המהלך הצבאי.

שנת משבר היא שנה של הזדמנויות

המשברים שעברנו השנה (ואולי עוד נעבור בהמשך) יכולים להוות פתח להזדמנויות חדשות. כך בנושאי הזהות העצמית של מדינת ישראל וכך בסיכויים להסדרים בינלאומיים חדשים במזרח התיכון.

המאבק הפנימי המר שנוצר בישראל בעקבות יוזמת החקיקה שהשיקה הקואליציה הקיימת הביא להתפכחות בקרב החברה הליברלית. נקרעו מסכות: הקונספציה של קיום סטטוס-קוו בנושאי דת ומדינה שכללה הסכמה של האוכלוסייה הליברלית לוויתורים שונים בנושאי התערבות דתית באורח החיים האזרחי וקבלה הדדית בין קבוצות האוכלוסייה - התבררה כאילוזיה. מרגע שהציבור הדתי הצליח לשריין לעצמו עמדת-כוח שמאפשרת לו סחיטה מנתניהו תמורת השתתפותו בקואליציה – הוא יצא למסע שוד של הקופה הציבורית, ליוזמות חקיקה שמחזקות את שליטתו בחיי היומיום החילוניים בישראל ולסיכול המהלך להסכמה עם הפלסטינים והבטחת הסיפוח המלא של שטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל. לשם כך הוא חבר – ביחד עם הממסד החרדי – ליוזמה של הליכוד להפיכה משטרית שתסרס את שלטון החוק ותאפשר לשנות את פניה של הדמוקרטיה בישראל (מטרת הליכוד הייתה "רק" ביטול התהליך השיפוטי נגד נתניהו, אבל לשותפי הקואליציה שלו היה תיאבון גדול יותר). הקרע שנוצר בחברה הישראלית בשנה האחרונה, המאבק המר ברחובות והעובדה שלמרות העימות הנרחב והקיצוני בין המחנות הציבור הדתי והציבור החרדי לא התעשתו ולא הסכימו לסגת סנטימטר מעמדותיהם ומהברית הלא-קדושה עם נתניהו – צריכים להוות לקח ברור ובסיס להבנה שלישראל הליברלית אין עוד סיבה להמשך הסטטוס-קוו השקרי: עלינו לדרוש הפרדה מלאה של הדת מהמדינה, רפורמה חוקתית שתחליף את השיטה הרעועה של חוקי יסוד ושתעמיד בבסיסה את הכרזת העצמאות תוך הבטחת שוויון מלא לכלל האזרחים (כן, כולל ביטול חוק הלאום ונקיטה בצעדים שיבטיחו שוויון למיעוט הערבי) והפרדה מלאה בין שלוש הרשויות.

הסכסוך האינסופי בין ישראל לפלסטינים חייב להסתיים בהיפרדות לשתי מדינות. יש לישראל אינטרסים ביטחוניים וזכותה לדרוש שהסכם עם הפלסטינים ישקף אותם ושתינתנה לה ערובות מתאימות, אבל אין לה זכות להמשיך ולמנוע מהפלסטינים שלטון עצמי.

במישור האזורי על ישראל לאמץ את החזון האמריקני למזרח התיכון ולהצטרף לקואליציה צבאית-כלכלית עם סעודיה, מצריים, ירדן ומרוקו. לא מדובר בציות לתכתיבים אמריקניים אלא באינטרס ישראלי לשנות את התערותה במזרח התיכון ולהבטיח את ביטחונה באמצעות הסכמים רב-לאומיים במקום באמצעות הסתמכות על יכולת צבאית עצמאית. חלק חשוב מההסכם האזורי יהיה נסיגה של ישראל מהשטחים לצורך הקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

עולם של סיכונים והשאלה של המשך כהונת נתניהו

חזון איננו תוכנית – הוא רק תיאור של תמונת העתיד. ואז נותרה בעיית הניווט אל היעד וההתמודדות עם הסיכונים שבדרך. ויש הרבה סיכונים: אי-היציבות של המשטרים במדינות ערביות שכנות שיכול להקשות על הגעה להסכמים בינלאומיים, העימות הבין-מעצמתי המתפתח בין ארה"ב לסין שיכול להתפתח בשנים הקרובות למלחמה בדרום-מזרח אסיה, המלחמה באוקראינה שכבר יוצרת נטל צבאי כבד על מדינות נאט"ו, האיום של קשרים צבאיים מתפתחים בין רוסיה לאיראן שמבשרים על התגבשותו של "ציר רשע" חדש, הבחירות הקרבות בארה"ב, העויינות הגוברת לישראל במדינות המערב, ועוד.

התמודדות עם סיכונים מחייבת תיאום בינלאומי ורצון טוב. כאן עולה שאלת האיש העומד בראש ממשלת ישראל. אין לדעתי ספק שנתניהו איננו כשיר לנהל את המערכה הארוכה הצפויה לנו: הוא מרוכז בטובתו האישית ובמאמץ נואש לטיהור שמו בנושא המחדל המדיני-צבאי שהביא לאירועי ה-7.10.2023, הוא נמצא באמצע עימות עם מערכת המשפט בישראל סביב מאמציו להיחלצות ממשפטו, והוא איננו נהנה עוד מאמון בקרב החוגים הסובבים אותו. במצב העניינים הנוכחי, גם הצבעת אי-אמון בממשלה לא תביא להחלפתו לאלתר: משייקבע מועד לבחירות – הוא יעמוד בראש ממשלת-מעבר למשך מספר חודשים; הוא יהפוך למסמר בלי ראש. ההפגנות סביב המשך כהונתו יקרעו את העם מבפנים ויפגעו בניהול המלחמה. המוצא הוא אולי אי-אמון קונסטרוקטיבי: החלפתו בהסכמה עם חלק מהקואליציה, מוקדם ככל האפשר, והקמת ממשלה חלופית בלא בחירות. זה יהיה מהלך מסובך בגלל שהליכוד התרוקן לאורך השנים ממנהיגים ובגלל שהמפלגות הסקטוריאליות שהצטרפו לקואליציה הנוכחית תצטרכנה לשנות את דרכן ולהסכים להעדיף את טובת המדינה על-פני האינטרסים הסקטוריאליים שהן מייצגות בעקשנות.

אפשרי? אינני יודע. נותר לנו רק להפעיל לחץ ציבורי מתמשך ובלתי מתפשר להדחתו של נתניהו מראשות הממשלה.