אירועי השביעי באוקטובר
והייעוד של מדינת ישראל
לשם מה קיימת מדינת ישראל? יש המאמינים
שהיא מסמלת את תחילת הגאולה לה ציפה העם היהודי אלפיים שנה. ישנם כאלו שחושבים על
גאולת הארץ והתנחלות בה כמטרה. אחרים חלמו שכאן תוקם חברה נאורה, צודקת, ברוח
נביאי ישראל, שתהווה מופת (אור) לגויים. יש שקיוו לבנות בארץ ישראל חברה
סוציאליסטית שתבטיח שוויון חברתי-כלכלי לכולם, ניגוד לעולם הישן של אריסטוקרטיה
מול שכבות עמוקות של עוני. ויש אלו שראו בה בכלל מענה לצורך ביטחוני - עיר מקלט
לעם היהודי שנרדף לכל אורך ההיסטוריה על-ידי אויבים מזדמנים.
כל אחד - וחלומו שלו. מה משותף לכולנו?
ההבנה שקצה נפשו של העם היהודי לחיות בארצות הגויים ולהיות תלויים בחסדיהם, שהוא
רוצה להקים לעצמו בית לאומי נפרד, שבו הוא יוכל לנהל את חייו כרצונו ולהבטיח את
ביטחונו.
מבחינה זו, מה שקרה בבוקר שבת 7.10.2023 ביישובי הנגב המערבי אינו רק אסון אנושי - זהו כישלון היסטורי של מדינת ישראל, שהפרה את
התחייבותה החשובה ביותר לאזרחיה: לשמור עליהם. במדינת ישראל, בעלת צבא גדול, חמוש
היטב ומודרני, שאזרחיה היו אמורים להיות בטוחים ומוגנים, בוצע הפוגרום הגדול ביותר
מאז שואת יהודי אירופה. ילדים, זקנים ונשים נרצחו, נערפו ונאנסו בבתיהם על-ידי
המון משתולל, כשהם חסרי הגנה. אין שבר גדול יותר לחלום הישראלי. שום סמלים
ממלכתיים והישגים תרבותיים ומדעיים לא יעמעמו כישלון נורא זה.
אנחנו נחיה בשנים הקרובות בפוסט טראומה.
משהו בנו ישתנה לתמיד. אולי נסיק מסקנות צבאיות, אישיות, מדיניות. אולי נתקן ונשקם.
וחייבים כמובן לחזור לחיים. אבל מה שקרה לא יימחק מהתודעה הלאומית. והדיבור על "ניצחון"
במלחמה הוא מגוחך: את המלחמה הזו כבר הפסדנו גם אם "נמוטט את החמאס" או
"נשטח את עזה". הפסדנו אותה באותו בוקר שבת.
טיהור עזה וקרב גבעת
התחמושת
למרות היסוסים, צה"ל פתח במהלך קרקעי
ברצועת עזה. הכרעה של החמאס, שהתחפר בעיר של מחילות שנחפרו בעומק האדמה, מחייבת מהלך
כזה – לא ניתן להכריע את חמאס מהאוויר. המהלך יהיה כנראה איטי ומתמשך בגלל הצורך
לטהר מספר עצום של מחילות ובונקרים. אין כאן אופציה להכרעה בדרך של כיתורי בזק
שיוציאו את האויב משיווי משקל. אין גם דרך זהירה להאיץ את התהליך. הזהירות נובעת
משלושה טעמים: מהרצון להימנע מאבדות בנפש בקרב כוחותינו, מהחשש לפגוע יותר מידי באוכלוסייה
פלסטינית אזרחית ובתשתיות לא-צבאיות, ומהחשש לאובדן התמיכה של בעלי בריתנו אם
ייגרם הרס רב מידי בעזה. וכמובן: ישנה גם בעיית בני הערובה והרצון שלא לפגוע בהם
במהלך הטיהור של מוצבי החמאס.
אנחנו ממשיכים לספור מידי יום את אבדותינו
ולהציג בתקשורת הלוויות צבאיות. הדגשת השכול היא נוהג שאימצנו בשלב כלשהו
בהיסטוריה שלנו (הוא עדיין לא היה נקוט במלחמת ששת הימים ולא במלחמת יום הכיפורים),
ויש הטוענים שזהו מקור כוחנו כחברה לוחמת. אבל למי שמבטו ממוקד ברשימת הנופלים
ההולכת וגדלה ונפשו שחה אני יכול להציע מחשבה חיובית: ברצועת עזה – תא שטח ענק –
נלחמות שלוש אוגדות מלאות של צה"ל כבר ששה עשר ימים במערך חמוש שמונה עשרות
אלפי לוחמי חמאס. המספר המצטבר של אבדות צה"ל דומה למה שאיבד גדוד מוקטן אחד
בקרב גבעת התחמושת שנמשך פחות מארבע שעות מול פלוגה אחת של הלגיון הירדני. כי צה"ל
של היום הוא צבא טוב יותר, חמוש היטב, מוגן היטב, ועושה מאמץ אדיר לשמור על חיי
חייליו. כמו שצריך להיות הצבא שלנו.
מהו היעד המדיני של
המלחמה
למלחמה הזו יצאה ישראל בסערה נפשית, כתגובה
אינסטינקטיבית להתקפה על יישובי הנגב המערבי. הדם עלה לראש. אבל מהי המטרה המדינית
של המלחמה? איננו יודעים. לא שמענו על כך דבר מהדרג המדיני. רק איומים ילדותיים,
מופרכים, על נקמה איומה בחמאס. ברור שהמטרה המדינית איננה "מיטוט החמאס"
– זוהי לכל היותר מטרה צבאית, וגם היא איננה מוגדרת מספיק כדי שניתן יהיה לומר בשלב
כלשהו אם המטרה כבר הושגה. ובכלל, מה יקרה אם וכאשר נצליח? ניסוג מהרצועה? נשלוט
בה? ומי ידאג לחייהם היומיומיים של שניים וחצי מיליון פלסטינים?
הוואקום סביב הגדרת יעד מדיני איננו מקרי.
הוא איננו מוגבל להגדרת יעדים – הוא ניכר בכל, הוא מקיף הכל. אין ממשלה בישראל
("באנו למשול!" – זוכרים?). זוהי המלחמה הראשונה של ישראל המתנהלת ללא
הנהגה מדינית (המהלך הצבאי דווקא מנוהל היטב בידי קבינט-מלחמה שרובו מקצועי). הביטוי
המובהק של הוואקום בהנהגה הוא עלייתו של דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי,
למעמד של המנהיג הלאומי, המדבר מידי יום אל הציבור הרחב וזוכה באמונו הכמעט-מלא.
אבל הוא הרי רק דובר צה"ל, ואמור לדברר רק את האירוע הצבאי – מי ידבר אלינו
לגבי המכלול המלחמתי, המצב המדיני וההתנהלות האזרחית? לבטח לא הנאשם, המפציע מידי
פעם אל מסכינו למבזקים מצולמים קצרים כשהוא מקריא מסרים צבאיים מגוחכים מתוך קבוצת
חיילים אנונימית אי-שם.
אז מהו היעד המדיני? בהעדר הנהגה לאומית
אולי כדאי שנברר לעצמנו. ישראל לא יכולה להישאר בעזה לאחר תום המהלך הצבאי. היא
תצטרך לסגת, להשאיר את הרצועה לניהול של גורם אחר. זה כנראה לא יהיה החמאס המדיני.
זה כנראה לא תהיה הרש"פ השנואה בעזה. זה מוביל אותנו לחיפוש של גורם בינלאומי
שישמש סוג של ועדה קרואה למשך מספר שנים כדי לאפשר שיקום אנושי וכלכלי של רצועת
עזה כשהיא מפורזת מנשק, בדרך לאפשרות שתקום מדינה פלסטינית עצמאית שתשלוט
ביו"ש ובעזה. התהליך הזה צריך להשתלב בתהליך מקביל של התגבשותו של הסכם אזורי
שיכלול את ישראל, מדינות ערביות רבות, ארה"ב והאיחוד האירופי. המטמורפוזה של השטחים
ורצועת עזה לכדי מדינה שמשתלבת בקואליציה החדשה במזה"ת תתבסס על השקעות ענק ברצועת
עזה (סוג של "תוכנית מרשל") לצורך שיקומה ובניית משק כלכלי הנושא את
עצמו.
זה יכול לקרות? אולי. המכשול העיקרי בעיני
איננו הפלסטינים ולא המדינות הערביות המיועדות להשתתף בהסכם אלא דווקא ישראל:
הקואליציה הנוכחית היא ימנית-משיחית, היא מאמינה בשליטה ישראלית בשטחים הכבושים.
היא מאמינה ביכולתה של ישראל להמשיך לפרוח במזרח התיכון כשהיא נשענת על חרבה, על "ניהול
הסכסוך". אז מדוע אין הכרזה על יעד מדיני למלחמה בעזה? כי אין יעד כזה.
הכיבוש הוא היעד – לא האמצעי. אז בינתיים נספר לעצמנו שהיעד הוא "מיטוט
החמאס" ושחרור החטופים. אח"כ נחשוב על משהו. נאלתר.
