יום שישי, 9 בנובמבר 2018

מה חשוב בנתון שהתפרסם השבוע לגבי הגירעון הממשלתי?

מהו המידע שפורסם לציבור?
ביום ב' האחרון (5.11.18) פירסם משרד האוצר הודעה לפיה הגירעון התקציבי קפץ ל-3.6% במונחי תוצר. הנתון המדובר הוא הגירעון התקציבי בפועל ל-12 החודשים המסתיימים באוקטובר 2018. חשיבות הנתון אינה נעוצה רק בעצם עליית הגירעון (הנתון הקודם של משרד האוצר עמד על 1.8%) אלא גם בכך שהוא מאותת על חריגה לעומת היעד הממשלתי שעומד השנה על 2.9%. עד כמה עלינו להתרשם מהנתון הזה?
יש סיבות טובות להתייחס בזהירות לנתון שפורסם: כשלעצמו, הוא אינו אומר הרבה ואינו מבטא שינוי משמעותי במגמה הכלכלית של המשק הישראלי. זהו נתון טכני, שהשתנותו מבטאת תנודות חודשיות ולא שינויי מגמה: הגירעון השנתי לשנת 2018 צפוי, לפי דיווח שמסרה מירב ארלוזורוב בשם מקורות במשרד האוצר, להיות בתחום 2.95-3.3%. זוהי אמנם חריגה מהיעד השנתי, אבל לא משהו שמתיישב עם הדרמה שנחשפה כביכול ביום ב' האחרון. מעבר לכך, צריך לזכור שהתרעות על חריגה תקציבית הן תחמושת מקובלת בהתמודדות הנצחית בין אנשי משרד האוצר לבין הפוליטיקאים, ותפקידן להפחיד כדי ליצור רוח נגדית ליוזמות של האחרונים להגדלת הוצאות. ובכל זאת, יש בהודעה עניין, בעיקר על רקע אירועים אחרים, כאלו שכבר קורים וכאלו שצפויים בשנה הקרובה.
שיווי משקל רופף
ברשימה קודמת בבלוג זה ראינו שהמשק הישראלי נמצא כיום בנקודה ראויה לציון בהיסטוריה הכלכלית שלו (ראו "מה חשוב לזכור נוכח הפריחה הכלכלית של ישראל?", כאן). אל רשימת ההישגים שמנינו באותה רשימה צירפנו אזהרה: הכל עלול להשתנות במפתיע בגלל אירועים כלכליים או לא-כלכליים שיחולו בסביבתנו, והמטרה העיקרית של ההנהגה הכלכלית היא לנצל את השנים המוצלחות כדי לבצר את מעמדו של המשק הישראלי לקראת אפשרות של משבר. בעיקר מדובר בניהול אחראי: ניהול מקרו-כלכלי הוא אמנות של איזון במצב של שיווי משקל רופף - סוג של לוליינות על חבל; יציאה משיווי משקל - אם בגלל גורם חיצוני או בגלל היווצרות בעייה פנימית - יוצרת סיכון של התרסקות. ברגע שהאיזון מופר עלולות להתעורר בעיות מוכרות: צבירת חוב, הרעה של דירוג האשראי של המשק, קושי לשמור על יציבותו של שער החליפין, בריחת הון, חוסר יציבות של מדד המחירים, ירידה בהשקעות המקומיות, האטה כלכלית והתפתחות אבטלה. אין צורך לדמיין: הסתכלו בתהליכים שקרו למשקים כלכליים אחרים שנקלעו לקשיים והתקשו להתמודד עם התהליכים.
ישנה מלכודת מעניינת בניהול המקרו-כלכלי. מי שצופה מהצד בניהול המדיניות הכלכלית בתקופה של צמיחה יציבה - וזה מה שהיה לנו בשנים האחרונות - עשוי לחשוב שמדובר באי-עשייה, בחוסר אתגרים; לא כך הדבר, ואנו רואים שכל החלטה של הוועדה המוניטרית של בנק ישראל שלא לשנות את הריבית (והיא נשארה ללא שינוי מאז פברואר 2015 - כבר 55 חודשים רצופים) מלווה בהערכות מצב, בדיונים ובהחלטות. ראו בהקשר זה את פרסום הדיון האחרון שקיימה הוועדה המוניטרית, כאן: כמה שיקולים ודיונים לפני החלטה שלא לשנות ריבית. כי גם השמירה על האיזון דורשת היגוי - לא רק ניהוג הספינה במים סוערים. לפעמים היגוי אחראי, כזה שמשמר יציבות, יוצר רושם כאילו מדובר במשימה קלה; היא אינה כזו, בעיקר בגלל הלחצים התקציביים שעלולים להתפתח בתקופה שבה הצמיחה נראית "טבעית" וחסרת מאמץ, לחצים להתרת הרסן התקציבי. ישנה חשיבות עצומה להתנהלות שתאפשר למשק הישראלי להישאר בשיווי משקל. מבחינה זו - איתות על חריגה תקציבית, ובעיקר חריגה מתמשכת, משמעותו שנדלקה נורית אדומה המתריעה על אפשרות שהמשק עלול לצאת משיווי משקל.
מה עומד על הפרק?
החריגה הנוכחית מתוואי הגירעון הרצוי נובעת משילוב של ירידה בגביית מיסים וגידול בהוצאות. זו איננה התפתחות מחזורית, כזו שנובעת מהאטה כלכלית, אלא היא משקפת מתיחה מסוכנת של סעיפי המס (כלפי מטה) ושל ההוצאות (כלפי מעלה). המסקנה היא שיש צורך לנקוט בצעדים מתקנים כדי לצמצם את הגירעון. נקודה זו מאתגרת על רקע התחושה הציבורית הכללית של שביעות רצון ממצבו של המשק בשנים האחרונות, תחושה שמעודדת פריצה תקציבית. הבעייה מחמירה על רקע האפשרות שבעתיד הקרוב יחול מיפנה במחזור העסקים, כי אז נהיה עדים לירידה ממשית של תקבולי המיסים ולהרחבה (הפעם: מחזורית) של הגירעון.
האזהרה הזו חמורה עוד יותר אם לוקחים בחשבון את התכניות עליהן כבר הכריזה הממשלה, כמו הגדלה משמעותית של תקציב הביטחון בשנים הבאות או מתן תוספות שכר נרחבות לשוטרים. מעבר לכך, אנו נכנסים לשנת בחירות שבה (באופן טבעי) פוליטיקאים מתחרים זה בזה בהעלאת הצעות ויוזמות שכרוכות בהגדלת הוצאות הממשלה ובהתנגדות להעלאות מיסים. מובן לכן שהעיתוי לטפל בבעיית הגירעון אינו נוח פוליטית.
נפלאות הקוסמטיקה
כשנוצרת פריצה של הגירעון התקציבי, הפתרון המתבקש הוא שילוב כלשהו של צעדים לצמצום הוצאות ולהגדלת הכנסות. אלא שכאמור, אין בסביבה שום פתרון קל - אין שום תקציב שניתן לצמצם או מס שניתן להעלות מבלי לעורר מהומה ציבורית ופוליטית. כשקשה לעשות - עושים "כאילו". המאמץ עובר לאיזור ה"יצירתי", הקוסמטי: מציאת פתרונות-לכאורה, כאלו שיצבעו את הגירעון באור אחר, חיובי יותר, ויסתירו את הבעייה מהציבור. גם הטענות המושמעות על כך שאין שום דבר קדוש ביעד הגירעון שקבעה הממשלה ושניתן לחרוג ממנו מסיבות "טובות" - הן חלק מההכחשה של הבעייה. הצרה היא, כמובן, שהכלכלה מגיבה למציאות האמיתית - לא לזו המפוברקת ע"י "קוסמטיקאים כלכליים".
לא מדובר כאן ברעיונות דימיוניים - צעדים שונים להסתרת הבעייה (הגירעון) כבר נעשים בישראל. ביניהם: צביעה שונה של כספי הקרן הקיימת, הסתרת הוצאות להעתקת מחנות צבא ממרכז הארץ ע"י העברתן מתקציב המדינה לתקציבי רשות מקרקעי ישראל, סיבסוד מוסווה של תכנית "מחיר למשתכן", הזזת סעיפי הוצאה משנת תקציב אחת לשנת תקציב אחרת, ועוד. זכרו שאינני מקורב לחוגי האוצר ואני רחוק מלהכיר את המהלכים השונים שנעשים כדי לייפות את נתוני התקציב. אגב: האסטרטגיה של הסתרה והונאה אינה חדשה לנו, גם אם הטריקים הספציפיים הננקטים כיום הם חדשים: הממשלה עסקה בהסתרת הגירעון גם בשנים הרעות שקדמו להתרסקות המשק הישראלי ב-1985. לרוע המזל הכלכלה הגיבה אז למהלכים עצמם - לא לדיווחים הרשמיים.
על חשיבותו של בנק ישראל

זהו הרגע שבו אנו נדרשים לשאלה מי ישקף לנו את המציאות. אנו זקוקים למערכת בקרה ודיווח שאיננה נמצאת בשליטתם של הפוליטיקאים. המדיה הכלכלית הקיימת כיום בישראל היא להערכתי דלה וחלשה מכדי לאתגר את הקברניטים. גם האקדמיה, שידעה בעבר להוות ביקורת ערה על המצב - הסתלקה מהשדה הכלכלי. זהו הרגע שבו אנו זקוקים לשירותיו של בנק ישראל, על מחלקת המחקר הגדולה שלו שאמונה על שיקוף מצבו של המשק וניתוח המגמות הכלכליות, ועל הנגיד המשמש כיועץ כלכלי לממשלה ופה למחלקת המחקר. זהו הרגע שבו בנק ישראל אינו מהווה רק שומר סף, אלא אמור גם לפוגג את העשן שמפזרים בעלי התקציב ולהציג תמונה נכונה, מקצועית, של מצב המשק. זהו הרגע שבו אנחנו יכולים לגזור קופון מעובדת היותו של הבנק המרכזי רשות עצמאית, שאינה כפופה לדרג הפוליטי או למשרד האוצר. אבל דווקא ברגע הזה אנו נפרדים מהנגידה היוצאת, ולא במקרה. פרישתה  אינה תוצאה של סיום טבעי של תפקידה או חלילה של אי-התאמתה לתפקיד: זוהי בדיוק תוצאה של ניסיונה האחרון להצביע על מיגבלותיה של מדיניות הממשלה בנושא פתרון הדיור, ניסיון שעורר את חמתו של שר האוצר והביא כנראה להחלטתו שלא להאריך את כהונתה. זה אומר שאנחנו עדים לניסיון לשלול מהבנק המרכזי את עצמאותו, או לפחות לשלול ממנו את זכותו לחוות דעה כלכלית בלתי-תלויה. זה צריך להדאיג את כולנו. לא נותר לנו אלא לקוות שהנגיד הנבחר יוכיח שהוא קורץ מהחומר הנכון, ושהמהלך הכוחני של שר האוצר לא יביא להשתקת הדרג המקצועי בצמרת הכלכלית.

יום חמישי, 1 בנובמבר 2018

האם כדאי לרוכשי דירה הנמצאת בבנייה להקדים תשלומים ליזם?

מישהו שנמצא בשלבים האחרונים של רכישת דירה פנה אלי בשאלה לגבי בחירת עיתוי לתשלום ליזם. הדירה שרכש מתוכננת לאיכלוס רק ב-2020, ולכן לוח התשלומים המצורף לחוזה הרכישה כולל פריסה של התשלומים עד למועד האיכלוס. התוצאה היא שהוא זקוק למימון מהבנק רק לאחר שישלים את התשלומים מהון עצמי - אי שם במחצית השנייה של 2019. אלא שהיזם מאפשר לו לפעול גם בדרך אחרת: להקדים את התשלומים העתידיים (הוא יקבל תמורתם ערבות בנקאית לפי 'חוק המכר'). הקדמת התשלומים תחייב אותו להקדים את מועד נטילת הלוואת המשכנתא.
איזה אינטרס יש לרוכש דירה להקדים תשלומים ליזם? לפי ההסכם עם היזם, למרות שמחיר הדירה הנרכשת נקוב בחוזה הרכישה - יתרת התשלומים שטרם שולמו צמודה למדד מחירי תשומות הבנייה. הזכות להקדים את התשלומים מאפשרת לרוכש להתגונן מפני עליית מחירי תשומות הבנייה שתייקר עבורו את עלות הדירה.
עד כמה זה משמעותי? כשמסתכלים לאחור, לא מדובר במדד 'היסטרי': בשבע השנים האחרונות התייקרו תשומות הבנייה בממוצע ב-1.7% לשנה, וב-12 החודשים האחרונים המדד המדובר עלה ב-כ-2.4%. (לשם השוואה, מדד המחירים לצרכן עלה בשבע השנים האחרונות בקצב שנתי ממוצע של 0.5%, וב-12 החודשים האחרונים - ב-1.2%). אבל זה עדיין אומר שאם רכשתם דירה במחיר של 1.5 מיליון ש"ח ושילמתם מכיסכם 0.5 מיליון ש"ח - יתרת התשלומים התייקרה בשנה האחרונה בקצב שנתי של 2.4% (בדוגמה שלנו - כ-24 אלף ש"ח).
אבל קיימת בעייה נוספת שכדאי לקחת בחשבון, מעבר למדד מחירי תשומות הבנייה: האפשרות שהריבית על המשכנתא תעלה בתקופה שנותרה עד לאיכלוס. לכן, למרות שאתם יכולים לברר בבנקים מהי עלותה (ריבית) של הלוואת משכנתא - התשובה תלויה בעיסקת הרכישה, בנתוניכם האישיים כלווים, ובמצב שוקי הכספים - תשובת הבנק נכונה רק להלוואה שתקבלו היום. הבנק איננו מתחייב לשמור לכם על שיעור הריבית בהלוואה עד למועד התשלום - הריבית על ההלוואה שלכם תיקבע רק כשתקחו את ההלוואה. המסקנה עד כאן היא שכשאתם רוכשים דירה שמיועדת לאיכלוס בעתיד - אינכם יודעים באמת מה יהיה מחירה הסופי של הדירה (הוא תלוי בהתפתחות מדד מחירי התשומות לבנייה) ואינכם מה תהיה עלות ההלוואה (היא תהיה תלויה ברמת הריבית שתשרור במשק במועד נטילת ההלוואה).
מתבהרת אם כן התשובה לשאלה איזה אינטרס יש לרוכש דירה להקדים תשלומים ליזם: מניעת אי-ודאות פיננסית. השלמת כל המהלך הפיננסי (נטילת הלוואה, הקדמת תשלומים ליזם) מגדרת עבור רוכש הדירה שני סיכונים - את הסיכון של התייקרות בלתי צפויה של הדירה, ואת הסיכון של עליית הריבית במשק. ולמי שעוד לא נבהל מההפחדות נזכיר שקיים עוד סיכון שכדאי לקחת בחשבון: אם דחיתם את עצם הפנייה לבנק לשלב מאוחר יותר (כרגע הרי אינכם זקוקים להלוואה כי אתם משלמים כספים ממקורות עצמיים) - אתם נחשפים גם לסיכון שיחול שינוי לרעה בפרופיל האשראי שלכם. כיום אתם עובדים במקום עבודה מסויים, ובתנאי שכר מסויימים, וקל לכם לשכנע את הבנק להעמיד לכם את ההלוואה; ייתכן שעד שתגיעו למועד שבו תזדקקו לקבל את ההלוואה תחול הרעה במצבכם התעסוקתי, ואז הבנק יהסס להעמיד לכם את ההלוואה.
אז מהי המסקנה עד כאן? האם כדאי לכם לשלם מראש את מלוא התשלומים בגין הדירה ליזם? זכרו שאם תקדימו את התשלומים ליזם ותקדימו לשם כך את נטילת ההלוואה - תשלמו לבנק ריבית בהתאם. ייתכן גם שתתקשו לגשר על התקופה שבה אתם כבר משלמים את תשלומי המשכנתא אבל טרם קיבלתם לידיכם את הדירה (אם כי יש לבנקים הצעות ללווים ליצור תקופת 'גרייס' מתאימה). אז כמו לכל השאלות המעניינות - גם לשאלה זו אין תשובה ''נכונה'': זה תלוי בהעדפותיכם. אם אתם רוצים לגדר סיכונים (מחירי בנייה, ריבית) - תצטרכו לשלם על כך, ממש כמו שאתם משלמים עבור ביטוח בכל תחום אחר בחיים; אם אתם מעריכים שהריבית לא תעלה ושמדד מחירי התשומות לבנייה לא 'יברח', או שאתם סתם חובבי סיכון (או שחס וחלילה לא חשבתם בכלל על השאלות הללו) - אתם יכולים להיצמד ללוח התשלומים המקורי שקבע היזם עבורכם. אולי "יהיה בסדר".

גם מי שאיננו נזקק למשכנתא יכול לשקול אם לשלם את התשלומים החוזיים ככתוב בחוזה הרכישה או לבחור להקדים את התשלומים. זכרו שכספים שנמצאים בידיכם ומיועדים לתשלום ליזם משאירים אתכם בחשיפה לסיכון פיננסי: לוח התשלומים שאתם מחויבים לו צמוד למדד מחירי התשומות לבנייה, ואילו נכסיכם מושקעים בנכס כלשהו שערכו אינו צמוד למדד מחירי תשומות הבנייה. ערכו של נכס זה (מניות, אג"ח, קרנות השתלמות וכו') יכול לרדת בשנה הקרובה כתוצאה משינויים בשוקי הכספים, או לעלות פחות מעליית ממד מחירי התשומות לבנייה, וליצור לכם "חור" תקציבי.

יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

מה חשוב לזכור נוכח הפריחה הכלכלית של ישראל?

אם יש גן עדן
אנחנו חיים בעולם מדאיג, שבו מתחרים איומים על עתידנו. לפי כל הסימנים, התחממות כדור הארץ מבשרת עתיד שבו התופעות האקלימיות תוקצנה ותגרומנה לאסונות כבדים. קיימים תהליכים של התגרענות למטרות צבאיות במדינות בעייתיות, תהליכים שמאיימים על שלום העולם כולו. המשטרים הדמוקרטיים נחלשים במספר מדינות במערב בגלל שסעים פוליטיים מתגברים בין "ימין" ו"שמאל". האיחוד האירופי - הישג כ"כ חשוב של אירופה שלאחר מלחמות העולם - 'מתנדנד' וקיים חשש שלא יחזיק מעמד ויתפרק לכשיפרצו קשיים כלכליים במדינות החברות בו. לאחר שנים שבהן נדמה היה שהמלחמה הקרה הסתיימה בקריסתה של ברית המועצות והסכסוך הבין-מעצמתי לא ימשיך ללבות מלחמות אזוריות בכל העולם  - רוסיה עולה מחדש ככוח מרושע, מסכסך ומשתלט. התקוות שעורר "האביב הערבי" כבר נמוגו, והעולם מתקדר נוכח התגברות איסלם תוקפני. המהפך הפוליטי האחרון בארה"ב מחזיר לחיים את תופעת הבדלנות האמריקנית ומביא לערעור הסדר הליברלי ולהתעוררותן של מלחמות סחר בין מדינות. נוכח מה שמצטייר כשקיעה אפשרית של מדינות המערב עולה ומתחזק ענק סיני טוטליטרי, עוין ומרושע. עשור לאחר המיתון הכלכלי שפרץ ב-2008 עדיין מתנהלת המדיניות הכלכלית ברוב מדינות המערב בזהירות מירבית, תוך שמירה על שיעורי ריבית נמוכים מידי (ויש לכך מחיר) מחשש שתהליך ההחלמה של המשקים המערביים ייפגע והמערב ישקע לשפל חדש. ולבסוף, ההתפתחות הכלכלית של העשורים האחרונים הביאה להקצנה חסרת-תקדים של אי-השיוויון הכלכלי בתוך המדינות השונות, תופעה שמחלישה את יציבות המשטרים בהן.
ונוכח כל אלו, ישנו רק מקום אחד שבו זורחת שמש זהובה בשמיים כחולים. דווקא פה - מעוז היסטורי של סכסוכים פנימיים (לא חשוב על מה), נחלתו של ציבור חרדתי, מסוכסך ורוטן תמיד - מצטייר לו גן עדן מודרני. פה בארץ חמדת-אבות - מתגשמות כל התקוות (הכלכליות): כבר הרבה שנים שהמשק צומח, רמת החיים עולה, מאזן התשלומים נמצא בעודף, תקבולי המיסים גואים (לפחות עד לאחרונה) והגירעון הממשלתי קטן בהשוואה בינלאומית והיסטורית (כנ"ל), יחס החוב לתוצר הולך פוחת עם השנים, הדירוג הבינלאומי של ישראל עלה באחרונה, שיעור האבטלה יורד בהתמדה, המטבע יציב וחזק, ואין כמעט זכר לאינפלציה. וזה לא רק שיקוף מורכב של משתנים סתומים, מקצועיים: לפי נתונים השוואתיים של קרן המטבע הבינלאומית לשנת 2017, התוצר לנפש בישראל - כ-36 אלף דולר - מהווה כ-83% מזה של מדינות עשירות כמו הממלכה המאוחדת, צרפת ויפן, ושווה בערך לזה של איטליה וספרד.
מה לעזאזל קורה כאן? למה מגיע לנו כל הטוב הזה? ואם חשבנו שמדובר רק בהפוגה, בשקט שלפני הסערה - באה התחזית הכלכלית שפרסמה לפני כשבוע מחלקת המחקר של בנק ישראל וקובעת שלא רק שהמצב טוב, אלא שהוא צפוי להשתפר: הצמיחה תימשך (3.5-4% בשנים 2018-2019), היא תהיה מובלת-יצוא כך שמאזן התשלומים עוד ישתפר, הריבית תמשיך להיות נמוכה, האבטלה תמשיך לרדת, וקצב האינפלציה יהיה בתחום היעד שנקבע לו.
מה ניתן להסיק מפריחה כלכלית זו? ואם זו תוצאה של התנהלות נכונה - מה עלינו לעשות כדי שמצב זה יימשך?
כמה כללים שכדאי לזכור
א. החיים הכלכליים מתאפיינים במחזורים. לא צריך את יוסף החולם כדי להעריך שבשלב כלשהו יגיע מיפנה כלכלי - הוא יגיע. זה אומר שמה שאנחנו חווים בשנים האחרונות הוא בעיקר תוצאה של מחזור עסקי, טבעי; התרומה שלנו: היטבנו לנצל אותו.
ב. החשיבה הרפלקסיבית שלנו אינה בנויה למחזוריות. לכל התרחשות אנחנו מחפשים הסבר, סיבה. החשיבה היא ליניארית: עשינו משהו, טעינו או צדקנו, ולכן הדברים קרו. אנחנו מחפשים את ההסבר, כי אנחנו חושבים לפי החוק הפיזיקלי הראשון של ניוטון: המשק - לדעתנו - יתמיד במצבו כל עוד אין כוחות חיצוניים שיופעלו עליו.
ג. אין טעם לנסות ולהסביר מיפנה מחזורי. זה מיותר, וזה מועד לטעויות באבחנה. אם נתחיל להסביר מדוע התרחשה הפריחה הכלכלית האחרונה של המשק הישראלי ניכנס לעולם של השערות לא-מוכחות ובעיקר לא פרודוקטיביות: אנחנו נרמה את עצמנו שאנחנו מבינים את המודל, וחלילה אפילו ננסח לעצמנו כללי התנהגות חסרי-תוחלת, שלא יעמדו במבחן הזמן (המיפנה הבא).
ד. לתזמן מיפנה מחזורי זה טיפשי. אין לנו יכולת מקצועית להעריך מתי יחול המיפנה, מה בדיוק יקדים אותו ('נורות אדומות') ומה תהיה עוצמתו. תיזמון זה עיסוק שמתאים למהמרים (ואין באמירה זו ביקורת): אם אתה מאמין שאתה "רואה את העתיד" - קנה דירה או מכור דירה, קנה מניות או מכור מניות, רק אל תנסח חוקי טבע שמצדיקים את המהלך שלך ואל תתאמץ לשכנע שההימור שלך בעצם איננו הימור. הוא כן.
ה. למרות שאי-אפשר למנוע מיפנה - יש הרבה מה לעשות: אפשר לקבוע באיזה מצב משקי ניכנס אליו. משהו יקרה, ולא נשים לב, ובדיעבד תבצבץ בנו ההכרה שחל כבר מיפנה. זו תמיד הכרה בדיעבד, מאוחרת מידי לנקיטת מדיניות, לפעולה. הצעד החשוב שאנחנו יכולים לנקוט בו כדי לדאוג לעתיד הוא להיערך לקראת מיפנה. אז כמו לקראת רעש אדמה - לחזק מבנים. המוטו הוא להתגונן, לחשוב במונחי נקודות תורפה, להתמקד במיזעור נזקים, לגדר סיכונים פיננסיים (אלא אם החלטנו להמר). זה נכון כמובן ברמת משק בית בודד, וזה נכון - וזו ההדגשה העיקרית ברשימה זו - ברמת המשק הלאומי.
ו. האופק הפוליטי, מטבעו, עיוור למיפנה מחזורי. אין מנהיג פוליטי שיהיה מוכן להזהיר מפני מיפנה ובעיקר להתכונן לקראתו: האופק הפוליטי כולל רק יוזמות אופטימיות, כאלו שמתיישבות עם גיאות או לפחות עם המשך המצב הקיים. רק אופק של דרג מקצועי יכול לכלול היערכות כגון זו הנדרשת. מאחר שנזקיו של מיפנה כלכלי עומדים ביחס הפוך לרמת ההתגוננות מפניו - עלינו כאזרחים לתבוע ממנהיגינו במפגיע לקחת חלק במבצע "הכן רכבך לחורף". והרכב כאן הוא המשק הישראלי.
על מה חשוב לשמור?
התכוננות משמעותה להגיע לנקודת מיפנה עם משק לאומי בריא, כזה שהמערכת החיסונית שלו יכולה להתמודד עם קשיים חיצוניים. חוסן כלכלי פירושו חוב ציבורי קטן ככל האפשר (במונחי תוצר), גירעון ממשלתי קטן, מאזן-תשלומים שאיננו בעייתי (כלומר: אין בו גירעון כרוני שיש לממנו ע"י תנועות הון מפצות), ושיעור אינפלציה נמוך ויציב. נקודת המוצא צריכה להיות שהמשק הישראלי ייקלע בנקודת זמן כלשהי לסערה, אם כזו שמקורה בהתפתחויות חיצוניות או כזו שמקורה מקומי, אם כזו שקשורה למחזור העסקים הכלכלי או כזו שנובעת מאירוע אוטונומי לא-כלכלי (ויש כיום כמה תרחישים מדאיגים). הדאגה שלנו צריכה להיות שהמשק הישראלי לא יגיע לנקודת מיפנה כשהוא כבר מוחלש וסובל מקשיים שבהחרפתם יש איום על יציבותו.
זעזוע חיצוני צפוי לטלטל כל משק. הוא גורם בדרך-כלל לצניחה בתקבולי המיסים שמביאה לגידול מהיר של הגירעון הממשלתי, לזעזוע של שוק המטבע שמביא לצניחת שער החליפין של המטבע הלאומי, להאצה של קצב האינפלציה ואולי גם להתפתחות גירעון במאזן התשלומים. אבל ניתן להתמודד איתו בהצלחה ככל שאנו מצליחים להגיע לשעת מבחן עם מצב משקי בריא.
איפה הבעיה?
איפה דרישה זו אינה מתקיימת? לדעתי - בהרבה תחומים. דוגמה אחת היא מבנה המס בישראל, הנשען במידה רבה על גורמים מחזוריים כמו מיסוי על נדל"ן ויבוא רכב פרטי. המשמעות היא רגישות של תקבולי מערכת המס למחזור העסקים: בשלבי גאות נוצרים "עודפי מס" מחזוריים הגורמים ללחץ ציבורי לנצל את הגידול בתקבולי המס להגדלה מקבילה של סעיפי ההוצאות (הגדלה פרמננטית, כמובן); בשלבי האטה כלכלית - לעומת זאת - אנו צפויים לחוות גירעון בולט ומעיק של תקציב הממשלה שרק יגביר את הקשיים בניהול המשבר. ושימו לב שאנחנו לא במפגש של החוג לכתיבה יוצרת - זה (הגדלות תקציביות) קורה בישראל ממש עכשיו, על רקע הגאות בתקבולי המיסים. וההיענות של ההנהגה הכלכלית ללחץ להגדלת סעיפי ההוצאה תתנקם בנו בעתיד.
דוגמה אחרת: הדיון השגרתי בכנסת הוא על הדרישה המושמעת מכל עבר להגדיל את תקציבי ההוצאות (תקציבי החינוך והבריאות, תקציב הביטחון, קיצבאות נכים וניצולי שואה, שכר הסקטור הציבורי וכו') מבלי שיש תוכנית המפרטת את המקור התקציבי (קיצוץ מפצה בתקציבים אחרים? הגדלת שיעורי המיסוי?). מנגד, מועלות דרישות לקיצוץ בהכנסות ממיסוי, כמו הקטנת מיסי חברות, הענקת זיכויי מס לאמהות עובדות, פטור ממע"מ על רכישת דירות לחסרי-דיור, ועוד. ועל כל אלו נוספות דרישות שאינני בטוח כיצד צריך לסווגן אבל המשותף להן הוא האשלייה המסוכנת שניתן להציע 'ארוחות חינם': תכנית "מחיר למשתכן" שמסבסדת את מחירי הקרקע לדיור, התכנית להעברת מחנות צה"ל ממרכז הארץ לפריפריה שממומנת מחוץ לתקציב הממשלה כדי ליצור אשלייה קוסמטית, ועוד מפלצות פיננסיות שחיות במחשך בגלל הניסיון להחשיך את הפנסים כדי שהסטטיסטיקה הכלכלית הרשמית תראה על התנהגות פיסקלית אחראית של הממשלה. לרוע המזל, וכפי שהמבוגרים בינינו למדו מניסיון בשנות ה-80' שבהן המשק הישראלי הגיע לקריסה כלכלית, המציאות תגיב למה שקורה באמת - לא לתמונה השקרית שטורחת הממשלה לצייר. זכרו את ממשלת יוון מנסה לפני עשור 'לשחק עם המספרים' כדי לייפות אותם. למערכת הכלכלית יש 'עיני רנטגן' - היא רואה דרך רשתות ההסוואה של הממשלה.
דוגמה שלישית - הזנחה של הטווח הארוך: ישנן כמה רכבות שדוהרות אל מול קיר, ואנחנו עוצמים את עינינו, או מתמקדים במראה הפסים. קופות הפנסייה בישראל לא תוכלנה לעמוד בהתחייבויותיהן: הן נמצאות בגירעון אקטוארי, שהוא אי-התאמה בין חוזי הפנסייה הנדיבים שכתבו הקופות לבין ההפרשות הקיימות והעתידיות לפנסייה. גם הביטוח הלאומי לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו וייכנס לגירעון, מסיבות דומות. התחבורה צועדת לקראת אסון: השקעה בתשתיות תחבורה פרטית כדרך לענות על צורכי התחבורה הלאומיים הגואים מועדת לכישלון, והכבישים ייסתמו בשנים הקרובות. מערכת הבריאות הציבורית לא תצליח להתמודד עם הצרכים בתוך מספר שנים בגלל מחסור משווע במשאבים. והרשימה עוד ארוכה - אלו רק דוגמאות.
מה חשוב לעשות?
תפקידנו לשמור על כללי משחק כלכליים ועל כללי בקרה ודיווח לציבור. ללא אלו - אנחנו בסכנה גדולה יותר בגלל הסתרה והכחשה. לכן לא מדובר כאן בשאלה אם יש באמת צורך בתוספת של 30 מיליארד ש"ח לביטחון, אם יש להקצות לפיתוח תשתיות התחבורה סכום זה או סכום אחר (ואם חשוב יותר להשקיע בתשתית מסילתית או בתשתיות לרכב פרטי), ואם דרושה השקעה נוספת במערכות החינוך והבריאות - מדובר רק באחריות לבריאותה של המערכת הכלכלית הכוללת, כלומר באחריות פיסקלית. זה אומר שיש להקפיד על הכלל שלכל תוספת תקציבית חייב להימצא מקור, ושאין לאפשר לממשלה לבצע צעדים כלכליים שלא דרך תקציב הממשלה. החלטה "לא טובה" על הקצאה תקציבית תגרום בדרך-כלל נזק בתחום הספציפי (אין מספיק מיטות בבתי-חולים בצפון הארץ); ניהול פיסקלי לא אחראי או (חו"ח) הסתרת גירעון ממשלתי עלולים לגרום לנזקים כבדים למשק הלאומי.
מעל לכל: אנחנו צריכים לדעת כבר היום על כל אותן רכבות הדוהרות אל קירות, ולחפש פתרונות שימנעו אסונות. כי תכנון לטווח ארוך מאפשר להקדים תרופה למכה, בתנאי שמעריכים נכונה את ה"מכה" ומשקיעים בזמן את מה שנדרש ליצירת "תרופה".
מי ישמור עלינו?
מי ישמור עלינו, כשהפוליטיקאים מדברים על 'משילות', ממנים מקורבים בלתי-מקצועיים לתפקידים ממלכתיים בכירים, מחלישים את שומרי הסף, ממזגים רשויות עצמאיות לתוך משרדיהם, מאיימים על הרשות השופטת כדי להרתיעה ופועלים ישירות להשתקתה של התקשורת? התשובה פשוטה - רק אנחנו בעצמנו. רק אנחנו יכולים לעקוב, לבקר, לתמוך בתקשורת חופשית, לערער, להצביע. במקרה של הניהול המקרו-כלכלי של המשק רק אנחנו יכולים למנוע גלישה למדיניות כלכלית מופקרת, כזו המונעת לכאורה ע"י "צרכים" ו"טובת העם", המוסתרת מעיניה של תקשורת מותשת, המסתייעת בחילוקי דעות פוליטיים הולכים ומקצינים בין פלגים בעם כדי להדוף התנגדויות ענייניות. כי ניהול כלכלי כושל יש לו מחיר (גם אם הוא מתחוור בפיגור זמן), הוא מסכן את עתידנו, ומן הסתם בין קורבנותיו יהיו גם אלו שמסייעים לממשלה להעביר החלטות ולהסתיר אותם מהציבור.
לכן עלינו להפוך את הכיוון בו מתנהלים הדברים. אנחנו צריכים מבקר מדינה חזק, רשות שופטת עצמאית, יועצים משפטיים בלתי-תלויים, רגולטורים עצמאיים וחזקים, בנק מרכזי עצמאי וחזק, ומשטרה חזקה. טוב לנו עם משילות לא-מושלמת, כי האלטרנטיבה מסוכנת. ובמישור הכלכלי הדברים ברורים אף יותר: חוסר תכנון, חוסר שקיפות, הפקרות תקציבית והשתקת הביקורת מגבירים את החשש שלכשיגיע מיפנה כלכלי - והוא יגיע (בניגוד למשיח) - המשק הישראלי ייקלע לסכנה.

יום ראשון, 7 באוקטובר 2018

האמנם הפעלת חוק נתוני האשראי תפגע באוכלוסייה המוחלשת?

אזעקה!
העיתון 'דה-מרקר' פירסם רשימה של ימית נפתלי - ראש תחום כלכלה ומחקר בינלאומי במכון ירושלים למחקרי מדיניות - שבה הכותבת מזהירה מפני השלכות חברתיות חמורות שתיגרמנה בגלל הפעלתה הצפויה של מערכת לשיתוף נתוני אשראי של הלווים (ראו כאן). הכותרת כשלעצמה מבהילה: "דירוג אשראי - החלטה דורסנית שקורבנותיה הם העניים: הפרויקט החדש של בנק ישראל הוא אסון כלכלי גורלי לאוכלוסיות עניות ממעמד כלכלי־חברתי נמוך. כל מי שיעשה טעות פיננסית אחת, או יקבל החלטה קטנה שגויה — הדבר ישפיע על העתיד הכלכלי שלו". מדובר לכאורה באסון מעשה ידינו: החלטה דורסנית, קורבנות, אסון כלכלי גורלי, מערכת נוקמת ונוטרת - לא פחות! ואם חשבתם שהכותרת הגיעה ממוחו הקודח של העורך - באה הרשימה וחוזרת על הקביעות שבכותרת, עד למסקנה הנחרצת: "בשורה התחתונה, הבחירה לעודד ציוני אשראי היא בחירה חברתית להקריב עניים, חרדים וערבים. בפועל, ציון כזה עשוי להרוס כל אפשרות לתנודתיות כלכלית־חברתית. כך, במקום לטפל בריכוזיות הבנקים ולעודד יוזמות לתחרות, בנק ישראל ממשיך לסגור על האזרח הקטן."
האמנם?
קצת רקע למה שעומד לקרות
בישראל לא קיימת כיום מערכת חיצונית לדירוג סיכוני אשראי של לווה פרטי (משק בית). בהעדר מערכת חיצונית כזו, הערכת הסיכון היא אחריותו של המלווה. ואכן, כל מלווה נאלץ לבנות לעצמו 'תורה' משלו לצורך הערכת סיכון האשראי. בישראל של לפני שני עשורים הבעייה הזו היתה שולית: רוב האוכלוסייה כמעט ולא השתמשה באשראי צרכני (למעט הנוהג הנפוץ של 'משיכת יתר' בחשבון העו'ש), והאשראי לדיור - שהיווה את חלק הארי של האשראי למשקי בית - היה ברובו במימון ממשלתי ובמחיר אחיד. מאז חלו שינויים ניכרים בתרבות הפיננסית של הסקטור הפרטי: מערכת המשכנתאות בישראל הופרטה למעשה, כך שסיכון האשראי מוטל כיום כמעט במלואו על המלווים והם נדרשים להעריך אותו ולתמחר אותו; במקביל, השימוש באשראי צרכני הולך ומתרחב.
כיצד מתמודדים עם הצורך להעריך סיכון? חישבו לדוגמא על בנק משכנתאות בישראל של לפני עשור ויותר, שעיסוקו מתמצה באשראי לדיור ואין לו ממשק פעילות נוסף מול הלווה. לקוח בלתי-מוכר נכנס למשרדו ומגיש בקשה להלוואה לדיור. כדי להעריך את סיכון האשראי הגלום בעיסקה הספציפית עליו לאסוף נתונים על הלווה כדי לקבל מושג לגבי התנהגותו הפיננסית, ולתגבר את יכולת ההערכה שלו ע"י שימוש בנתונים נוספים, לא-פיננסיים (השכלה, מקצוע, מעמד בעבודה, ותק תעסוקתי, גיל, מצב משפחתי, בעלות על רכב פרטי, ועוד). למעשה, המלווה מגשש באפלה ונאחז בפיסות מידע שהוא אוסף על הלקוח, לפעמים באופן לא שיטתי, לפעמים תוך הישענות על נתונים בלתי רלוונטיים לסיכון, לעיתים תוך חדירה בעייתית לתחום הפרט.
במצב כזה יש יתרון בולט לבנק המסחרי של הלווה, שכן יש לו תמונה רחבה ומיידית על התנהגותו הפיננסית של הלווה. בעולם שבו האשראי לדיור מצוי כולו בידי הבנקים המסחריים - וזהו העולם הנוכחי בישראל - המשמעות של יתרון זה היא שהלווה נמצא עכשיו בידיו של הבנק: אף מלווה אחר אינו יכול להציע לו הצעה טובה יותר מהבנק הנוכחי שלו, שכן אינו מכיר אותו כמוהו. נכון אמנם שנתונים "רעים" על הלווה פתוחים בפני כל הבנקים (בנק ישראל מחייב אותם לשתף ביניהם מידע פרטני על מושכי המחאות ללא-כיסוי - "מושל"ך"), אבל היותו של לווה בעל התנהגות פיננסית "טובה" אינה תכונה ששקופה למלווים אחרים, כך שהם יוכלו להציע לו הצעות נגדיות כדי למשוך אותו אליהם.
המודל האמריקני שונה. מאחר שהבנקים בארה"ב קטנים, יש עניין לכולם לבנות מערכת משותפת שתאפשר להם לקבל מידע אובייקטיבי ומהיר על מאפייני הסיכון של הלווה: איסוף עצמאי של הנתונים וניתוחם הוא יקר מידי לבנק יחיד. לכן קיימים אירגונים מתמחים שתפקידם לאסוף נתונים שוטפים על ההתנהגות הפיננסית של משקי הבית ולספק אותם לנותני אשראי. היתרון של מערכת כזו הוא כפול: הוא מאפשר לנותני אשראי לקבל מידע זול ומיידי על פרופיל הסיכון של הלווה הפוטנציאלי ולגדר בכך סיכונים של טעויות בשיפוט, והוא מאפשר למבקשי אשראי שיש להם התנהגות פיננסית זהירה לשאת ציון אשראי גבוה (סוג של מדליה) על דש בגדם ולזכות בהצעות המתגמלות אותם על התנהגותם הנורמטיבית. ההשלכה ההתנהגותית של מודל כזה של שכר ועונש היא קריטית: משקי בית לומדים שאירועים שליליים של התנהגות פיננסית מצידם (אי-תשלום, פיגור בתשלום) יביאו לפגיעה בפרופיל האשראי שלהם (credit score) ויגרמו לפגיעה ביכולתם לקבל אשראי בתנאים נוחים. לכן הם משתדלים יותר.
יש חולשות ידועות למערכת כזו. יש לה פוטנציאל להפלות בין קבוצות אוכלוסיה מוחלשות לאחרות, יש לה פוטנציאל ליצור סטיגמות, יש לה פוטנציאל להכתים פרטים שטעו בעבר, ויש לה פוטנציאל לטעות במידע (אינפורמציה שגויה) או בשיפוט. אבל חולשות אלו כבר ידועות, ובמהלך השנים ננקטו צעדים כדי להבטיח את זכויות הפרט. בין השאר, הציון הניתן ללווה ידוע לו (האם אתם יודעים מהו פרופיל הסיכון שהבנק שלכם מייחס לכם ומדוע הוא לא נענה לבקשה שלכם?), המשתנים עליהם מבוסס הניקוד נבדקו כדי שלא יהוו בסיס לאפלייה גלויה או סמויה (האם אתם יודעים אם הפרמטרים עליהם ביסס הבנק שלכם את החלטתו אינם מפלים חלק מהלווים לרעה על בסיס מצב משפחתי, השכלה, מוצא?), ולמערכת יש אורך זכרון מוגבל כך שכל לקוח יכול לשפר את ציון האשראי שלו על-ידי התנהגות פיננסית נאותה - סוג של עיקרון ה"חזרה בתשובה" (האם אתם יודעים מהו אורך הזכרון של הבנק שלכם ועד כמה משפיעה העובדה שלפני חמש שנים נקלעתם לפיגור בהלוואה?). לכן אני סבור שרוב הטענות ברשימה של ימית נפתלי אינן מדוייקות - הם כבר חשבו על כך ודאגו לשמור על זכויות הפרט, והיתרון של בנק ישראל הוא שיש לו מסלול שבו כבר צעדו אחרים.
מהי האלטרנטיבה לקיום של מאגר ציבורי גלוי (למלווים) של נתוני אשראי? האלטרנטיבה היא שהבנקים חסרים אינפורמציה על לווים, שהם זהירים יותר ולכן מהססים להעמיד אשראי, ושהם מתקשים להתחרות על לקוחות טובים של בנקים אחרים. האלטרנטיבה היא שני סוגים של טעויות אפשריות מצד המלווה: תימחור גבוה מידי של אשראי ללווים טובים, ותימחור נמוך מידי של אשראי ללווים פחות-טובים.
אבל יש עוד בעייה עם האלטרנטיבה, והיא חשובה. מה יעשה מעריך סיכונים כאשר אין לו אינפורמציה שיטתית ואמינה על התנהגותו הפיננסית של מבקש האשראי? הניסיון שלי אומר שהוא יחפש סעד במקומות לא טובים: הוא יקבל החלטות על סמך פרמטרים חליפיים, זמינים, שאינם בהכרח רלוונטיים לסיכון (השכלה, קביעות בעבודה, ותק מקצועי וכדומה), הוא יישען על רושם אישי שקיבל מהמפגש עם מבקש האשראי, והוא יהיה חשוף לאפלייה (לא בהכרח מודעת) לרעה של קבוצות אוכלוסיה מסויימות (לא מדובר רק באוכלוסיה ערבית או בעולים מאתיופיה או באנשים בעלי קשיי תקשורת בינאישית - בניסויים שעשינו פעם ראינו שלמקבלי הבקשות הכתובות הייתה הטייה כנגד שמות אופייניים מזרחיים לעומת שמות אופייניים אשכנזיים). כך ששהפחדה של כותבת הרשימה צריכה להיות כנראה בכיוון ההפוך: דווקא מידע פיננסי זמין מאפשר להתגבר על דעות קדומות וחשיבה סטיגמטית.
לפני כשני עשורים, כשמערכת המשכנתאות הישראלית עברה תהליכי הפרטה, נתקלו הבנקים למשכנתאות לראשונה בבעייה של הערכת סיכוני אשראי: עד אז סיכון האשראי של הלוואות לדיור חל על הממשלה. ההצעה לבנות בישראל גוף שירכז נתוני אשראי לטובת כל הבנקים נתקלה אז בהתנגדות של הבנקים הגדולים: הם ראו בחוק נתוני האשראי המוצע איום עליהם, כיון שהוא נותן סיוע קריטי לבנקים קטנים ולגופים חוץ-בנקאיים להתחרות מולם בכך שהוא מספק להם מידע על לקוחות שאינם שלהם.. כוחם הפוליטי של הבנקים הגדולים הכריע, והצעת החוק סורסה אז כדי שתתייחס אך ורק לאינפורמציה שלילית על הלווים - לא אינפורמציה חיובית, שהיא הבסיס לתחרות על לקוחות. חפשו במרשתת ותמצאו פירוט לגבי חוק נתוני האשראי הישן, זה שהובא לאישור הכנסת ב-2002 ("חוק שירות נתוני אשראי, התשס"ב - 2002").
מאז - המצב השתנה: ב-2016 קיבלה הכנסת את חוק נתוני האשראי החדש, והוא צפוי להיכנס לתוקף באמצע 2019 (ראו את היסטוריית החקיקה באתר הכנסת, כאן). עד אז אמור בנק ישראל להשלים את הקמת מאגר הנתונים המשותף שיאפשר את קיום החוק, והבנק הודיע באמצע ספטמבר האחרון על כך שהחל שלב איסוף הנתונים שיאפשר למאגר לפעול (ראו הודעה לעיתונות של בנק ישראל כאן).

יום חמישי, 27 בספטמבר 2018

משכנתא 90% בערבות מדינה - יוזמה ברוכה

משכנתא בשיעור מימון 90% - במה מדובר?
לפי הפירסומים האחרונים בתקשורת (ראו, לדוגמא, כאן), שרי האוצר והכלכלה הודיעו על יוזמה חדשה שתופעל בקרוב, לפיה חסרי-דיור יוכלו לקבל הלוואה לדיור בשיעור מימון של עד 90% ממחיר הדירה, כשחלק מהחוב יהיה בערבות המדינה. כיום לא קיימות בישראל הלוואות בנקאיות בערבות המדינה, וחסרי-דיור הרוכשים דירה ראשונה יכולים לקבל הלוואה ששיעור המימון המקסימלי שלה הוא 75%. הסיוע - כך ניתן להבין - יוגבל לרוכשי דירות שמחירן לא יעלה על 1.3 מיליון ש"ח; המשמעות היא שההטבה תינתן רק למי שירכוש דירה שמחירה נמוך מהמחיר הממוצע של דירה בישראל. להמחשה: רוכשי דירה שמחירה 1.3 מיליון ש"ח יכולים כיום לקבל הלוואה שלא תעלה על 975 אלף ש"ח, כך שעליהם לגייס 325 אלף ש"ח ממקורות פרטיים; אם תתקבל היוזמה הם יוכלו לקבל הלוואה עד לגובה 1.170 מיליון ש"ח, כך שהם יזדקקו רק ל-130 אלף ש"ח ממקורות פרטיים לביצוע הרכישה (לא כולל הוצאות עקיפות).
פרטי היוזמה עדיין אינם ברורים עדיין. מדובר כנראה בצעד שמטרתו כפולה: לא רק לסייע לחסרי-הדיור להגיע לדירה בבעלות, אלא גם לעודד רכישה של דירות כדי למנוע מצוקה של יזמים עקב האטה מסתמנת של קצב הרכישה של דירות. מדובר ביוזמה שמעוררת תגובות נמרצות בתקשורת, ומצאתי לא מעט תגובות המתנגדות לה בשם היגיון כלכלי אוביקטיבי-כביכול, כאילו היא הצעה בלתי סבירה. אין הדבר כך.
זו איננה הצעה חדשה: קדמה לה יוזמה פוליטית (שנבלמה) בשנים 2013-2016
ההצעה להעמיד לחסרי הדיור הלוואות בערבות המדינה שתאפשרנה להם לרכוש דירה גם אם ההון העצמי העומד לרשותם אינו עולה על 10% ממחיר הדירה הנרכשת עלתה כבר מספר פעמים בשנים האחרונות וזכתה לניסיונות חוזרים של חקיקה מתאימה בכנסת. יוזמת החוק מזוהה בעיקר עם מי שהייתה חברת-כנסת מטעם רשימת "ישראל ביתנו", חה"כ אורלי לוי-אבקסיס, אבל השתתפו בה גם חברי-כנסת נוספים (ראו סקירה ברשימה שפירסמתי בבלוג זה בתאריך 16.11.2014). כל הניסיונות הקודמים להעביר חוק זה בכנסת נחסמו ע"י הקואליציה, מן הסתם ביוזמתו של השר כחלון שבחר באסטרטגיה עצמאית, שונה, כדי לסייע לחסרי הדיור. הפעם המצב שונה: מקור היוזמה הוא דווקא הממשלה - שרי האוצר והכלכלה - אולי על רקע חוסר ההצלחה הבולט של השר כחלון לעצור את עליית מחירי הדירות ואולי בשל הצטברות שמועות עקשניות על בעיות סביב הדירות שנבנו במסגרת מבצע "מחיר למשתכן", גולת הכותרת של פעילותו של כחלון בנושא הדיור. אפשר אמנם לעסוק בהיבטים הפוליטיים של גילגוליה של הצעת החוק הזו, אבל אנו נעסוק כאן רק בפן הכלכלי-חברתי שלה.
על מצב הדיור - רקע קצר
כרקע לדיון הנוכחי תוכלו לחזור לרשימות קודמות שפירסמתי בשנים האחרונות בבלוג זה ועניינן משכנתא בשיעור מימון 90%: כאן, כאן, כאן וכאן. להלן תמצית הדברים.
מאז 2008 מתרחש בישראל תהליך דרמטי, רצוף, של עליית מחירי דירות, שבמהלכו הוכפל מחיר הדירות בממוצע ארצי. זהו תהליך דרמטי, בעיקר לאור העובדה שבעשור שלפני 2008 מחירי הדיור היו במגמת ירידה. עקרונית, התפרצותו של תהליך כזה יכולה לנבוע משלושה מקורות בלתי-תלויים: א) שינויים בצד הביקוש (שינויים אוטונומיים בצרכי הדיור של האוכלוסייה בגלל הגירה, שינויים דמוגרפיים וכו'); ב) שינויים בצד ההיצע (מחסור פתאומי בקרקעות לבנייה או האטה אוטונומית של קצב התחלות הבנייה); ג) ירידת שיעור הריבית. התהליך הנוכחי בישראל נבע כולו מהסיבה השלישית - ירידת הריבית במשק על רקע המשבר הפיננסי העולמי: לא חל כל שינוי דמוגרפי שיסביר את גידול הביקוש, וקצב התחלות הבנייה של דירות דווקא התגבר בעשור האחרון.
ירידת הריבית יצרה מצד אחד הוזלה של עלות האשראי לדיור (הלוואות משכנתא) ולכן הקלה על רוכשי דירות, ומצד שני - היא גרמה להסטה של חלק מהחיסכון הפרטי מנכסים פיננסיים (על רקע התשואה הנמוכה הצפויה על נכסים פיננסיים) להשקעה בדיור. התוצאה הייתה עלייה מתמשכת של הביקוש לרכישת דירות שהביאה לעליית מחיריהן (עליית המחירים הצדיקה בדיעבד את החלטת משקי הבית להשקיע בנדל"ן והמריצה את הביקוש) ולהתפתחותה של בועת נדל"ן. אבל לא כולם הצליחו להתמודד: העלייה המתמשכת של מחירי הדירות גרמה למשקי בית צעירים לוותר על רכישת דירה מחוסר יכולת לעמוד בתשלומי המשכנתא הגבוהים. בנוסף, בנק ישראל - מודאג מהאפשרות שהתפוצצותה של בועת הנדל"ן תסכן את יציבותה של המערכת הבנקאית - התערב (2012) וקבע לראשונה לבנקים תקרות לשיעור המימון (75% לרוכשי דירה יחידה, 70% למשפרי דיור ו-50% לרוכשי דירה למטרת השקעה). משרדי האוצר והשיכון פעלו מצידם כדי לעודד את קצב התחלות הבנייה של דירות כדי לענות על הביקוש הגואה, אבל בהצלחה מועטה, ויזמו תוכנית בעייתית שעוד ניווכח בעתיד בנזקיה ("מחיר למשתכן") ושלא יצרה פתרון אמיתי לחסרי הדיור. אם נסכם, מה שכונה בתקשורת (שלא בצדק) "משבר הדיור" - הוא למעשה תהליך של גיאות המונעת ע"י ביקוש ספקולטיבי, תהליך שבו משקיעים רוכשים דירות למטרות השקעה וחסרי-דיור נדחקים אל מחוץ לשוק, כל זאת כשקצב התחלות הבנייה הולך וגובר אך אינו מצליח לספק את הביקוש הגואה.
בנקודת הזמן הנוכחית (לקראת סוף 2018) אנו נמצאים במצב לא-ברור: הריבית הנמוכה ובועת הנדל"ן גרמו להצטברות עשרות אלפי דירות אצל משקיעים (ראו נתונים שפורסמו ע"י משרד האוצר לרגל יוזמת החקיקה של מס על דירה שלישית), כשמנגד נותרו עשרות אלפי משפחות ללא דיור בבעלות והן נאלצות להתגורר בשכירות (או אצל ההורים); קצב התחלות הבנייה, שהואץ למשך כמה שנים, הואט בשנה האחרונה - מן הסתם זהו איתות על זהירותם הגוברת של היזמים נוכח חששם משינוי מגמה בשוק הדיור; תכנית "מחיר למשתכן" יוצרת פתרונות מפוקפקים מבחינת התאמה גיאוגרפית ואיכות בנייה, זאת תוך עלות עצומה (וסמוייה) למשלם המיסים; גובה מחירי הדירות (באמצע השנה פירסם מכון אלרוב מחקר לפיו מחיר הדירה הממוצעת בישראל הגיע ל-160 משכורות חודשיות) יוצר איום אפשרי על הענף ועל המערכת הפיננסית. על רקע זה עלתה מחדש היוזמה להנהגת משכנתא בשיעור מימון של 90% לחסרי-דיור, הפעם ביוזמת הממשלה.
מהו תפקידה של הממשלה בנושא הדיור?
במשק חופשי, אין זה בהכרח תפקידה של הממשלה לספק בעצמה פתרונות דיור. פתרון ממשלתי הוא בד"כ יקר, מסורבל, מועד לשחיתות ובעיקר מיותר: השוק הפרטי יכול לדאוג לפתרונות בעצמו. תפקידה של הממשלה איננו להחליף את השוק הפרטי אלא להבטיח את פעולתו התקינה: לאפשר לשוק הפרטי לפעול ביעילות (תכנון אורבני, רישוי, רגולציה, ניהול מקרו-כלכלי שישמור על יציבות משקית, והבטחת איתנותה של המערכת הפיננסית), ולהתערב בשאלות חברתיות הנוגעות לצדק חלוקתי (מיסוי, סיוע לקבוצות מוחלשות להגיע גם הן לדיור בבעלות ויצירת פתרון דיור חלופי לחסרי-יכולת).
האם הממשלה בישראל ממלאת כיום את תפקידה בתחום הדיור?
אני סבור שלא. בתחום ההכוונה והרגולציה, התגובה ללחץ העולה מהציבור על רקע התייקרות הדירות היא ניסיון כמעט-נואש להאיץ את קצב התחלות הבנייה כדי לספק את הביקוש הספקולטיבי, כשבמהלך המאמץ להגדלת ההיצע נוצרים מעקפים מסוכנים של חוקי התכנון והבנייה, נעשים מהלכים שגויים לסבסוד יוזמות בנייה חסרות-תועלת ואפילו מזיקות ("תמ"א 38"), ומתקיים מהלך המוני לייצור דירות שאינן מתאימות לצרכים ("מחיר למשתכן"). ושלא נאשים בכך את הדרג הפוליטי: צריך לשים לב שמהלכים אלו אינם נעשים בהסתר אלא בתמיכה ציבורית ברורה, בגלל אי-נכונותו של הציבור להדיר את רגליו משוק הדיור (ע"י הסכמה להגבלת הביקוש הספקולטיבי ולמיסוי על רווחי הון) הנחוצה כדי לפנות משאבים לחסרי-דיור.
גם בתחום המימון הממשלה אינה ממלאת את תפקידה הטבעי. ללא התערבות ממשלתית תפעל המערכת הפיננסית הפרטית (בישראל: הבנקים) רק משיקולים של השאת רווחים: היא תעדיף לווים מבוססים-כלכלית, ותגבה פרמיית סיכון (ריבית) גבוהה יותר מלווים שנתפסים על ידה כבעלי פרופיל-סיכון גבוה יותר. התוצאה היא שחסרי-דיור יחויבו בשיעורי ריבית גבוהים יותר מאשר משקיעים, צעירים יחויבו בשיעורי ריבית גבוהים יותר מאשר מבוגרים, עולים חדשים יחויבו בשיעורי ריבית גבוהים יותר מאשר ותיקים, וכו'. זה לא היה המצב ששרר בישראל עד שהונהגה הרפורמה של 1990 (כל הזכאים לסיוע ממשלתי שילמו אותו שיעור ריבית) וזה איננו המצב בארה"ב כיום (כל הלווים העומדים בתנאי סוכנויות המשכנתאות משלמים את אותו שיעור ריבית).
מאז 2012 קיימת בישראל מיגבלה נוספת, שקבע המפקח על הבנקים: הלוואות לדיור הניתנות לחסרי-דיור אינן יכולות לעלות על 75% ממחיר הדירה הנרכשת. אם נתבסס על המספר שפירסם מכון אלרוב המשמעות היא שמשק בית זקוק להון עצמי מינימלי בגובה 40 משכורות חודשיות כדי לרכוש דירה, ולא התייחסנו כאן להוצאות נוספות, עקיפות, הקשורות ברכישת דירה (דמי תיווך, שכ"ט עו"ד, מיסי רכישה, עלות שיפוצים והוצאות העברה). ברור שחלק ממשקי הבית הצעירים אינם יכולים להעמיד מקורות עצמיים בהיקף זה, וזהו כנראה הרקע לירידה ההיסטורית שנרשמה בשנים האחרונות, של שיעור משקי הבית בישראל המתגוררים בדירה בבעלות.
משכנתא בשיעור מימון 90% - עיקרון בסיסי
בנק פרטי יהסס להעמיד לרוכש דירה הלוואה ששיעור המימון שלה הוא 90%, בגלל החשש שבמקרה של חדלות-פירעון של הלווה הוא יתקשה לגבות את החוב באמצעות מכירת הדירה ("מימוש"). זהו חשש הקיים תמיד, אבל הוא גובר בעיקר בתקופה כמו זו הנוכחית, לאחר שמחירי הדירות כבר הכפילו את עצמם והסיכוי למפנה של מחירי הדירות גדול מבעבר. אם הבנק יסכים בכל-זאת להעמיד הלוואה בשיעור מימון כה גבוה - קרוב לוודאי שהוא יתמחר את הסיכון בהתאם, ולכן שיעור הריבית בהלוואה יהיה גבוה. זוהי הסיבה שנחוצה כאן התערבות ממשלתית: ערבות של המדינה - אפילו לחלק מההלוואה - תקטין את חשיפת הבנק לסיכון אשראי ותקטין את ההיסוס שלו לגבי עצם העמדת ההלוואה (ובהתאם גם את שיעור הריבית שהבנק ידרוש מהלווה). זהו ההיגיון הבסיסי של ההצעה.
לגבי ההתנגשות של היוזמה עם הוראת המפקח על הבנקים הקובעת תקרת מימון להלוואות משכנתא - לא צריכה להיות כאן בעייה ממשית: מטרת ההוראה, לפי בנק ישראל, הייתה להגן על הבנקים מפני אפשרות של קריסת מחירי דירות (התפוצצות ה"בועה"); מאחר שלפי ההצעה המדוברת הממשלה נותנת ערבות לבנקים - ממילא סיכון האשראי השולי (זה הקשור להעלאת שיעור המימון) אינו חל על הבנקים אלא על הממשלה.
כמה שאלות שעולות סביב היוזמה
טענה שצפה מייד בתקשורת סביב היוזמה המדוברת היא שמדובר בחשיפה של משקי בית חלשים לסיכון מוגזם, גם בגלל שיעור המינוף הגבוה (הם ירכשו דירות בסכום העולה עד פי עשרה על הונם העצמי) אבל בעיקר על רקע האפשרות שתהליך עליית מחירי הדירות כבר מיצה את עצמו וגובר החשש מפני מיפנה כלכלי ואולי אפילו ירידה של מחירי הדירות.
אין תשובה ניצחת לטענה זו. כל ניסיון לסייע לחסרי-דיור המתקשים לגייס הון עצמי להגיע לדירה בבעלות כרוך בהעמדת אשראי עם מינוף (היחס בין ההשקעה לבין ההון העצמי) גבוה. אי אפשר להתחמק מכך: זוהי מהותו של הסיוע - לאפשר למעוטי הון התחלתי להיכנס לשוק הדיור ע"י אשראי ארוך-טווח. גם השאלה לגבי עיתוי היוזמה (החשש לירידת מחירי דירות) אינה תורמת לעניין: מי ערב לנו שמחירי הדירות בישראל לא ימשיכו לעלות גם בשנים הקרובות? מתי בכלל העיתוי לסייע לחסרי-דיור הוא עיתוי "נכון"? ובכלל: מי שמנו לקבוע עבור משק בית חסר-דיור ש"עכשיו לא הזמן הנכון לרכוש דירה"?
טענה אחרת שעלתה בתקשורת היא שאלת הנטל השוטף שייפול על הלווים בגלל החוב המוגדל, נטל שעלול להפוך את ההצעה לבלתי-אפקטיבית בגלל חוסר יכולתם של לווים רבים לעמוד בו. גם כאן אין תשובה ניצחת לשאלה. ייתכן אמנם שחלק מחסרי-הדיור שהם יעדה המובהק של היוזמה לא יוכלו לעמוד בתשלומי המשכנתא הנגזרים מהחוב המוגדל, אבל כדאי לזכור שיש מספר דרכים שבהן הממשלה יכולה לסייע להם בכך: להעניק להם תקופת "גרייס" שבה לא יצטרכו לשאת בשירותי החוב שבערבות המדינה, לסבסד את שיעור הריבית על המשכנתא, וכו'.
טענה נוספת שפגשתי בתקשורת היא שהגדלת הסיוע לחסרי-דיור רק תגדיל את הביקוש בשוק הדיור ועשויה להביא לעלייה נוספת של מחירי הדירות - תוצאה המנוגדת למדיניותו של שר האוצר שהתחייב לעצור את עליית מחירי הדירות. זו טענה בעייתית בעיני, כיון שהיא הופכת את היוצרות: מלכתחילה לא היה צריך לקבוע יעד של הפחתת מחירי דירות - אין צורך בכך, ואין מחירי דירות "נכונים"; תפקידה הסביר של הממשלה הוא לייצב את שוק הדיור ולמנוע תנודות מחזוריות מוגזמות, ובתחום החברתי להבטיח שגם משקי-בית חלשים יוכלו להשתתף בו. אם מתרחש אירוע אקסוגני של ירידת שיעורי ריבית (וזה מה שקרה) ונוצר גל בלתי-צפוי של ביקוש לדיור - תפקידה של הממשלה לטעמי היה להעדיף את חסרי-הדיור על פני המשקיעים. לכן מוזרה בעיני הטענה שאם נדאג לחסרי-הדיור זה יחמיר את הלחץ על מחירי הדירות: אם אמנם כך, עלינו לפעול לשיכוך הביקוש הספקולטיבי כדי שלא ימשיך לגרום להדרת משקי הבית הצעירים משוק הדיור.
שורה תחתונה
ההתפתחויות הכלכליות של עשור האחרון בישראל, ובעיקר השילוב של גיאות כלכלית וריבית נמוכה, יצרו בועת נדל"ן בשוק הדיור שכתוצאה ממנה קיימים כיום רבבות משקי בית חסרי-דיור ומנגד רבבות דירות שנרכשו למטרת השקעה בידי משקי בית מבוססים. זוהי משימה חברתית-לאומית לתקן את המצב, כי אנחנו עלולים ליצור מצוקה כלכלית שתתנקם בנו בעתיד, לדוגמה ע"י היווצרות רקע נוח לעלייתן של מפלגות אד-הוק שמבטיחות לבוחריהן פתרונות-שווא. עלינו לדאוג לכך שמשקי בית צעירים יוכלו להגיע לדירות בבעלות ע"י נטילת התחייבויות לטווח ארוך - לא בהוקוס-פוקוס של הגרלות, לא ע"י ביטול חוקי התכנון ולא ע"י עידוד דיור להשכרה או דיור ציבורי. כל מסע-צלב אחר, כמו זה שאליו יצא שר האוצר כחלון ("הורדת מחירי הדיור") הוא טעות בפרוגנוזה, ויש מחיר כואב לטעויות אלו.

הדרך לאפשר לחסרי-דיור להגיע לדירה בבעלות היא יצירת אפשרות למינוף גבוה של ההון העצמי שלהם. יש כמה אמצעים לבצע זאת, חלקם כבר מצויים באשפת החיצים של משרד השיכון ונוסו על-ידו בעבר. היוזמה הנוכחית להעמדת אשראי בשיעור מימון של 90% על-ידי מתן ערבות מדינה היא דרך אחת, והיא לגיטימית למרות זעמם של מספר כלכלנים. נותר רק לוודא שהפתרון המוצע הוא אכן פיזיבילי מבחינת משקי בית, ולהכניס בו שיפורים בהמשך במידה שיתברר שאינו כזה. מאחר שיש מספר נתיבים להגיע לאותה תוצאה - אני מניח שאין צורך שאציג כאן פתרון ספציפי, ועדיף להותיר את גיבוש המהלך לפרטיו לגורמים המקצועיים והפוליטיים המעורבים בו ולאחל להם הצלחה.

יום ראשון, 19 באוגוסט 2018

הגיע זמן להנהיג פנסייה ממלכתית - כמה עקרונות של מערכת פנסייה אלטרנטיבית

בישראל, כמו ברוב מדינות העולם המפותחות, מסתמנת בדור האחרון רווחה-לכאורה של קבוצת בני הגיל השלישי. קבוצת אוכלוסייה זו גדלה בקצב מהיר, הן בגלל עליית תוחלת החיים שמקורה בשיפור הטיפול הרפואי ואיכות החיים, והן בגלל גאות מחזורית של שיעורי הילודה שחלה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ויצרה את תופעת ה-"בייבי-בום" - קבוצת אוכלוסייה שמגיעה בימינו לגיל פרישה ממעגל העבודה. הירידה המתמשכת של שיעורי הילודה בדור האחרון מעצימה עוד יותר את גידול משקלה היחסי של שכבת-גיל זו בכלל האוכלוסייה. גידול מוחלט ויחסי זה של קבוצת האוכלוסייה המבוגרת ניכר בדפוסי צריכה ובהגדלת חשיבותה של קבוצת גיל זו בהכוונת התפתחותם של ענפי המשק לכיוון של שירותים ייעודיים (רפואה, סיעוד, דיור, ניהול עושר, פנאי).
רמת חייהם החומרית של בני שכבת-גיל זו גבוהה יחסית לעבר, בגלל הסדרים פנסיוניים נוחים ושיפור ברמת הבריאות שמאפשר להם לנצל יותר שנים ברווחה כלכלית ובעיסוקי פנאי. זה נשמע מצויין: השיטה של החיסכון הפנסיוני הצליחה לכאורה, והיא מבטיחה כיום ליותר אנשים סיכוי ליהנות מעצמאות כלכלית לעת זיקנה מבלי להזדקק לשירותי רווחה ממשלתיים או להיות לנטל על משפחותיהם. אלא שמאחורי המגמה החיובית מסתתרים שני תהליכים בעייתיים: האחד - אי-שיוויון הולך וגדל בתוך קבוצת אוכלוסייה זו שנגרם ע"י הסדרי פנסייה נוחים שחלים רק לגבי חלק מהם בעוד שאחרים נידונים למצוקה כלכלית; השני - עלייה מתמשכת ובעייתית של הנטל הכולל של הבטחת רווחה כלכלית זו הנישא כיום ע"י האוכלוסייה העובדת: במה שקרוי "יחס התלות", המונה (גודל האוכלוסייה בגילאי 0-19 ו-+65) מכביד יותר ויותר על המכנה (גודל האוכלוסייה בגילאי 20-64).
נתחיל בבעייה הראשונה: אי-השיוויון בקרב האוכלוסייה הקשישה הוא בולט. מספיק שנטה מבטנו הצידה כדי שנראה את האנשים שנותרו בצידי הדרך, אלו שאינם זכאים להסדרים פנסיוניים מספקים: עצמאים שלא מצאו לנכון לחסוך לפנסייה, מן-הסתם מתוך קוצר-ראייה כלכלי, שכירים-לשעבר שנכללו בהסדרי שכר שמאפשרים למעסיקים להגדיר נתחים גדולים משכרם כרכיבים לא-פנסיוניים, אנשים שבילו שנים במשרות חלקיות/עונתיות/זמניות שלא כללו הטבות פנסיוניות, שכירים שלא שמרו על רציפות תעסוקתית שתאפשר להם לצבור זכויות פנסיוניות מלאות, ועולים חדשים שעלו בגיל מבוגר מכדי שיספיקו לצבור את מלוא הזכויות מאז עלייתם לארץ. לעומתם, יש בישראל מסה גדולה של "מסודרים": עובדים שפרשו מהסקטור הציבורי וכלולים בהסדרי "פנסיה תקציבית", עובדים בסקטור הפרטי במקומות עבודה שבהם הונהגו הסדרי שכר קיבוציים, שכירים שנהנו מ-"ביטוח מנהלים", ועוד. שכבת אוכלוסייה זו של ה"מסודרים" נהנית מביטחון סוציאלי המתבטא לא רק בקבלת קיצבה שוטפת אלא במקרים רבים גם בזכויות הנמשכות "לכל החיים" ואף עם זכויות הורשה לשאירים. עד כדי כך השתרש ההסדר הפנסיוני בישראל שלגבי חלק מהאוכלוסייה הוא כולל גם "פנסיית גישור" - זכות לעובדים שפרשו ממקומות עבודה בגילים צעירים-יחסית לקבלת קיצבה לתקופת הביניים שבין מועד הפרישה ממקום העבודה ועד ליום שבו יגיעו לגיל שבו יהיו זכאים לקבל קיצבה פנסיונית (ראו: עובדי מערכת הביטחון, אבל עוד רבים אחרים). וכך, אנו פוגשים מקרים של קיצבאות פנסיוניות נדיבות, לעיתים אף עצומות, ולצידם מקרים של מצוקה כלכלית קשה.
לכאורה, החיסכון הפנסיוני הוא אופציה של העובד: הוא אמור לדאוג לעתידו ע"י השתייכות להסדר פנסיוני מתאים, והוא חופשי להחליט אם ובכמה להגדיל את החיסכון הפנסיוני שלו ע"י תיגבורו באמצעות מסלולי חיסכון פרטיים (ראו: קופות גמל). כלומר, מתקיים לכאורה הכלל החינוכי שקבעו חז"ל "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת". ולכן למה שנתלונן על כך שיש כאלו שיש להם הסדר פנסיוני ("נמלים") ולעומתם כאלו שאין להם ("צרצרים")? והרי אלו שיש להם חיסכון פנסיוני "טרחו בערב שבת"? אלא שזה לא כל-כך פשוט. ממש לא.
כשמסתכלים על הסדרי הפנסיה הנפוצים בישראל - 'פנסיה תקציבית' ופנסיה של 'קרנות הפנסיה' הוותיקות - מבינים שלא מדובר כלל ב"מי שטרח בערב שבת": עובדי הסקטור הציבורי היו זכאים למה שקרוי "פנסיה תקציבית", כלומר הם זכאים למעשה לקבל שכר מהמדינה (או מהרשות המקומית) לכל חייהם - לא רק למשך תקופת העסקתם - מבלי שנדרשו לחסוך בעצמם לפנסיה ומבלי שהמעסיק הפריש עבורם כספים לשם כך. התוצאה היא שתקציב הפנסיה הזו ימומן בעתיד ע"י משלם המיסים באותה עת - אין בכלל חיסכון שנצבר, ואין שום נמלה: "הנמלה" במציאות הנוכחית היא מן-הסתם בני הדור הבא שייאלצו לשאת בנטל הפרנסה של הדור הקודם. בעולם קסום וחסר-דאגה זה של יצירת קיצבאות פנסייה "יש מאין", אין פלא שהשתרש המנהג להעלות את הפורשים לפנסייה בדרגות לקראת הפרישה: ממילא הרי אין מקור כספי מתוקצב להוצאה עתידית זו, אין מישהו שמקבל החלטה על חשבונו-הוא - הכל ישולם ע"י בני הדור הבא. הנדיבות הזו הביאה לכך שהסקטור הציבורי צובר התחייבויות עתידיות בקצב מהיר, והן אינן גלויות לציבור, לפחות לא באותה מידה כמו חוב ממשלתי רגיל. זוהי הסיבה שהסקטור הציבורי עבר לפני מספר שנים לפנסייה צוברת במקום פנסייה תקציבית, אלא שהסדר זה לא הוחל רטרואקטיבית וההתחייבויות הן עצומות ועדיין ממשיכות לתפוח (בגין עובדים שעדיין צוברים זכויות לפי כללי הפנסייה התקציבית).
גם העובדים השייכים להסדרי הפנסייה ההסתדרותיים נהנים מקיצבת פנסייה שאינה נגזרת למעשה מהחיסכון הפנסיוני שצברו: הם ומעסיקיהם מפרישים אמנם הפרשות פנסיוניות במהלך חייהם וזכאים לקבל כתוצאה מכך קיצבה פנסיונית, אבל אין בחיסכון הנצבר כדי לממן את תשלומי הפנסייה הצפויים. הנדיבות שננקטה כלפי העובדים בגיבוש תנאים פנסיוניים אלו - מן-הסתם פרי ליקוי תכנוני ולאו-דווקא כוונה רעה - מביאה לכך שלקרנות הפנסיה הצטבר גירעון אקטוארי עצום, שהולך וגדל במקביל להתארכות תוחלת החיים: אין מספיק כסף כדי לעמוד בהתחייבויות לעמיתי הקופות. גירעון אקטוארי זה משולם בחלקו ע"י משלמי המיסים הנוכחיים (בדרך של הנפקת אג"ח מדינה בתנאי ריבית מועדפים לקרנות הפנסיה) ובחלקו הוא אינו מטופל: הוא ישולם - כך מקווים היענים - ע"י משלמי המיסים בעתיד (אלו שיסגרו את הפער בעתיד).
איך שלא נסתכל על התמונה לא נימלט מהמסקנה הבאה: אין במערכת הפנסיונית בישראל מבנה של צבירת חיסכון היום למימון פרישה מעבודה בעתיד, אלא סוג של הסדרים מורכבים שמהותם להבטיח שקבוצת בני הגיל השלישי תחיה ע"ח הדור הבא. אין חיסכון נצבר, אין כאן "מי שטרח…", אין אוצר שגנוז עמנו לגיל השלישי, אין כיסוי אקטוארי סביר. במקום זאת ישנה פצצת-זמן מתקתקת, יש טבלאות סתומות וערפל קרב, יש מציאות שבה משק בית רגיל אינו מסוגל להבין מה צפוי לו לעת פרישה מעבודה ולכן ממילא אינו יכול לתכנן פיננסית את חייו, ישנה שיטה שרירותית שמטילה את הנטל (הלא-ידוע) על בני הדור הצעיר ועוד מרשה לעצמה לחלק הטבות ללא-חשבון למעטים. אנחנו במציאות שבה מעטים חיים על חשבון הרבים, וזקנים חיים על-חשבון צעירים (שעדיין אינם מבינים זאת). וכל זה קורה בעולם שבו תוחלת החיים ממשיכה לעלות ואיתה מתרחב הפער הבלתי-סביר בין הבעייה לבין מרחב הפתרונות. ובינתיים כולנו חיים בגן עדן של שוטים, וממשיכים להילחם על הטבות: על השארת גיל הפרישה לפנסייה ללא שינוי, על שמירה על גיל פרישה שערורייתי לנשים, על הבטחת פנסיית גישור לפורשי מערכת הביטחון, על זכויות השאירים ועל הגבלת שיעור ההפרשה לפנסיה. וכאילו לא די בכך, אנו מבטיחים לבני הדור השלישי הטבות נוספות, חוץ-תקציביות (עוד קונץ) בצורת הנחות בתשלומי מיסים לסוגיהם, ללא שיש לנו הבנה באיזו עלות מדובר עבור משלמי המיסים (בניגוד לסעיפי הוצאה, שהם גלויים - ויתור על הכנסות הוא סמוי מבחינת הציבור) וללא שיש בידנו הסבר מדוע משק בית מסויים זקוק לתמיכה נוספת זו.
כמה זמן זה עוד יכול להימשך? קטונתי מלהכיר את הנתונים המיצרפיים ואת התרחישים שיביאו לקריסת המערכת הפנסיונית הקיימת. אבל כל עוד המערכת הקיימת ממשיכה לפעול - אנו מקצינים את הבעייה ומקרבים את הקריסה. ובינתיים, נמשכת התופעה המדאיגה של שכבת אוכלוסייה פרזיטית ששומרת על רמת חיים חומרית מוגזמת על חשבון הדור הבא, וזאת תוך הפגנת אי-שיוויון מקומם בין משק בית אחד לשני. ככל שהתהליך נמשך, הדור הצעיר צריך לא רק לשאת על גבו את פרנסת הדור הקודם, שחי לו ברווחה מוגזמת, אלא גם להכין את עצמו לעולם שבו הוא יפרוש מעבודה ויסתבר לו שהאוצר נגנב ממנו: לא יהיה לו אוצר שיממן לו את התקופה שלאחר הפרישה ממעגל העבודה. כי המשחק הפנסיוני שבו אנו משתתפים אינו משחק Win-Win, אלא "משחק סכום-אפס": כנגד כל פנסיונר שחי ברווחה ישנם (ויהיו) אחרים שישלמו את המחיר.
מה אפשר היה לעשות כדי לתקן את המערכת, כדי להבטיח פתרון יותר צודק חברתית, הן לרוחב (אי-שיוויון) והן לאורך (בינדורי)? אינני מומחה למערכות פנסיוניות, ואשמח אם רשימה זו תעורר תגובות של מומחים כאלו, ובכל זאת הייתי מציע כמה עקרונות למערכת פנסיונית אחרת:
  1. קיצבה פנסיונית בסיסית אחידה - מן הראוי היה לקבוע תכנית פנסייה בסיסית שתקיף את מלוא האוכלוסייה, ולא רק את אלו שזכאים כיום לקיצבה פנסיונית. בניגוד לשיטה הקיימת, התוכנית תבטיח קיצבת פנסייה בסיסית אחידה לכל האנשים, כזו שאינה תלוייה בשכרו של העובד, בגובה ההפרשות המצטברות שלו או בוותק הפנסיוני (שנים) שצבר. גובה הקיצבה ייקבע תוך התייחסות לשכר הממוצע במשק (% ממנו). קיצבה פנסיונית בסיסית אחידה תחול על כלל האוכלוסייה שהגיעה לגיל הקובע, לרבות אנשים (ונשים) שעבדו במהלך השנים במשק ביתם, עולים חדשים וכו'
  2. השתייכות תלויית-גיל - הזכאות לקבלת קיצבת פנסיה צריכה להיות תלויית-גיל - לא תלויה בשאלה אם הפרט ממשיך להשתייך למעגל העבודה, וזאת כדי שלא ליצור מניע שלילי לבני הגיל השלישי להמשיך ולעבוד כרצונם. דבר נוסף: רצוי לעדכן מעת לעת את גיל הזכאות לקבלת קיצבה כדי להתאימו להתארכות תוחלת החיים וכדי למנוע נטל תקציבי כבד מידי על המערכת
  3. האחדה של הפנסייה עם קיצבת הזיקנה - האופי האחיד של הקיצבה הפנסיונית המוצעת כאן והעובדה שהיא תלויית-גיל (ולא מצב תעסוקתי) הופך אותה למעשה לתואמת קיצבת-זיקנה. ואכן, אני סבור שיש למזג את שני המושגים. נראה לי גם שרצוי שהביטוח הפנסיוני יהיה ממלכתי, בגלל אופיו הייחודי
  4. דיפרנציאציה של קיצבאות - לפרטים שונים ישנם צרכים שונים, ונראה לי שהדרך הנכונה לענות על צרכים דיפרנציאליים (רפואיים, סיעודיים) היא ליצור דיפרנציאציה שמבוססת על צרכים אלו. זו אולי גם הזדמנות לטפל בביטוח הסיעודי ברמה הממלכתית, ע"י הבטחת ביטוח סיעודי אחיד בתוך תכנית הפנסייה
  5. תיגבור החיסכון הפנסיוני במסלולים פרטיים - מעבר לקיצבת הפנסייה האחידה שבבסיס הביטוח הפנסיוני הממלכתי, יוכלו משקי הבית לצבור לעצמם כספים כדי להגדיל את החיסכון הפנסיוני שעומד לרשותם. תיגבור זה של החיסכון ייעשה במסלולים פרטיים. הדגש כאן הוא שהמדינה אינה צריכה לעודד חיסכון פנסיוני פרטי (מעבר לקיום הפנסייה הממלכתית) ע"י הטבות מס: מרגע שקיים פתרון בסיסי שמקיף את כלל האוכלוסייה, שאלת החיסכון הפנסיוני הנוסף נתונה להחלטה פרטית של משק הבית ואינה קוראת להתערבות או לעידוד ממשלתי. האמור מתייחס לריבוי מקלטי המס הקיימים כיום סביב החיסכון הפנסיוני לסוגיו, שכולם מיותרים ומשמשים בעיקר ליצירת מיסוי רגרסיבי (ראו לדוגמא איזה עשירונים נהנים כיום מהטבות המס שסביב ההפרשה לקרנות ההשתלמות)
  6. תיקצוב סגור - תכנית פנסייה ממלכתית צריכה לשאת את עצמה, כלומר להיות במצב שהיא מממנת את הקיצבאות ע"י ההפרשות של חוסכים. למימון המערכת הפנסיונית יוגדר שיעור הפרשה לפנסייה שיחול על כל רכיבי השכר של הפרט, כבר מהיום הראשון לעבודתו. לא מדובר באיזון שוטף אלא בטווח הארוך, בצבירת עתודות שנגזרות הן ממגמות דמוגרפיות ארוכות-טווח (גידול משקל האוכלוסייה הנתמכת) והן מהצורך לצלוח מחזורי עסקים (במצבים של האטה כלכלית צד התקבולים עלול להיפגע). המשמעות היא שיש למנוע גרעונות אקטואריים מצד אחד, ומצבים של "שאיבת" עודפים למימון גרעון ממשלתי ("מס הכנסה ב").
אינני מתיימר לומר שמה שהוצג כאן הוא תוכנית, או אפילו סקיצה: זהו רק ניסיון לעורר את הדיון הציבורי בדבר נחיצותה של רפורמה ולהציע עקרונות למערכת פנסיונית שונה, מכלילה, שיוויונית ושאינה מהווה פצצת-זמן מתקתקת כמו המערכת הנוכחית. יש בוודאי עקרונות נוספים ראויים, יש בוודאי דרך להפוך רסיסי רעיונות לתוכנית מגובשת, ויש בוודאי מרחב פוליטי שבו רפורמה סבירה ניתנת לאימוץ בהסכמה.

נקודה אחרונה למחשבה: העובדה שהסדרי הפנסייה הקיימים, המאפשרים למעטים לחיות על-חשבון הרבים ולדור המבוגר לחיות על-חשבון הדור הבא אינם ניתנים עוד לקיום - פירושה שחייב לחול שינוי לרעה במצבם של אלו שנהנים מההסדר הנוכחי, בין שמדובר בבכירי השירות הציבורי, בבכירי המשק הפרטי או בגימלאי מערכת הביטחון. זה יהיה כואב, אבל אין ברירה כי המצב הנוכחי אינו צודק ואינו ניתן לקיום. הוא אינו צודק כי לא מדובר בזכויות שהושגו בעמל אלא בהיסח הדעת, באקראי, וללא תכנון נאות של ההשלכות התקציביות (ראו את הניסיון הנמשך לתקן את גיל הפרישה ממערכת הביטחון), והוא אינו ניתן לקיום כי מדובר בבועה שחייבת להתפוצץ. רפורמה צריכה לתקן עיוותים: להגדיל את רשת הביטחון לאוכלוסיות פגיעות, להקטין את אי-השיוויון הבוטה בין בני הגיל השלישי, וליצור חלוקה צודקת יותר של העוגה בין אוכלוסיית הגיל השלישי לבין השייכים למעגל העבודה.