יום ראשון, 13 בינואר 2019

הגירעון הממשלתי - מדוע חשוב לנו לשמור על אי-תלותו של הדרג המקצועי?

מיכאל שראל - ראש פורום קהלת לכלכלה - פירסם בשבוע האחרון מאמר ביקורתי ארוך ומנומק ב-"דהמרקר" בדבר הישגיו-כביכול של שר האוצר כחלון, האיש שמכריז בראש חוצות כי הצליח לנהל מדיניות כלכלית מיטיבה עם הציבור מבלי לחרוג מיעד הגירעון. כפי שמרמז שם המאמר, מדובר באחיזת עיניים: לא רק שאין הישגים כלכליים אמיתיים לקדנציה הארוכה של כחלון כשר אוצר, כאלו שיתרמו לצמיחת המשק הישראלי בעתיד או להתייעלותו, אלא שהטענה שלו על עמידה ביעד הגירעון לשנת 2018 היא הטעייה של הציבור שמתבססת על 'הוקוס-פוקוס' תקציבי שנעשה עבורו ברגע האחרון ושמהווה בעיקר עלבון לאינטליגנציה. המאמר בהחלט ראוי לקריאה (ראו: "נטו כחלון" - ברוטו על חשבון ילדינו, דהמרקר, 9.1.19, כאן).
על שלושה מחדלים
חישבו בעצמכם מה יותר גרוע בסיכום הקדנציה של שר האוצר: 1) צעדי המדיניות הכלכלית החשובים שהיו צריכים להתבצע ולא התבצעו ובכך בזבזו לכלכלת ישראל קדנציה שלמה; 2) המהלך הבעייתי של השתלטות כוחנית על כל מנופי הכוח המניעים את ענף הבנייה כדי להוביל (ללא הצלחה) להורדת מחירי הדיור באמצעות הגדלת היצע הדיור (שגם היא לא התרחשה); 3) הנכונות התוקפנית להשתלט על שעוני המדידה ועל כלי הבקרה האובייקטיביים כדי להשתיקם ולהצביע על הצלחות שלא היו (זכרו את השתקת הפרסומים הלא-מפרגנים על מגמת מחירי הדירות, את הניסיון לכפות מדידה אלטרנטיבית על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, את ההחלטה שלא למנות את הנגידה פלוג לקדנציה נוספת בגלל ביקורת על תכנית "מחיר למשתכן" שכלל בנק ישראל בפירסומים השוטפים שלו).
אני הייתי מצביע על השלישי: מה שלא נעשה הוא אמנם מחדל, אבל הנזק כבר נעשה; ריכוז העוצמה כדי להשפיע על מגמת מחירי הדירות הוא טעות בבחירת יעד-מדיניות וטעות בבחירת כלי-מדיניות (מחירי דירות אינם יכולים להיות יעד סביר למדיניות ממשלתית, ועקיפת מנגנוני התכנון והרישוי כדי לקצר תהליכי התאמה של צד ההיצע היא מהלך מוטעה ומסוכן), ורצוי היה לחשב מסלול מחדש; אבל הניסיון להשתלט על המידע האובייקטיבי ועל כלי הבקרה כדי לאפשר לדרג הפוליטי לשקף מציאות שקרית הוא האירוע החשוב משלושתם מבחינת נזק ציבורי.
אמת בכלכלה?
כלכלה אינה פיסיקה. להוותה. את היכולת של אסטרופיסיקאים לחזות שיארע ליקוי חמה של 24% ביום 27.8.2027 בשעה 21:30 (אל תנסו לחפש…) - אין לכלכלנים, שגורלם המקצועי הוא לנסות לזהות תבניות בכתמי רורשאך. אין דרך יחידה להסיק על קיום תבניות אלו, ויש לכלכלנים לפעמים פלוגתות מקצועיות ודעות שונות לגבי התבניות שהם מזהים בכתמי הרורשאך של המציאות, מה שעלול לגרום לציבור הרחב לחשוב שאין בעצם דיסציפלינה כלכלית מחייבת ושהשכל הישר (common sense) יכול לשמש כלי ניתוח אלטרנטיבי. זוהי מסקנה מוטעית, ובעיקר מסוכנת: היא מובילה להתפתחות נביאי שקר ולאובדן אפשרי של יכולת הציבור לשפוט את המציאות על בסיס מתודה מבוססת ושפה מוסכמת.
אם לא די במבוכה שנוצרה, באים מנהלי תאגידים, אנשי מכירות וחשבונאים ומוסיפים לחיינו המסחריים את היכולת מעוררת-ההשראה לשפר מעט את תמונת המציאות בעזרת קוסמטיקה, כמו שנהוג בכלים ממוחשבים לשיפור איכות הצילומים. כל זה עדיין לגיטימי ומקובל בעולם היומיומי, שבו הנחתום (או החשבונאי שלו, או הפירסומאי שלו) מעיד על עיסתו. אבל יש גבול - גם אם הוא חמקמק - בין אמת לשקר, בין מציאות לבין מציאות מדומה. והדבר חשוב בעיקר לגבי מי שמגדיר עצמו כשליח ציבור: נרצה ממנו לדווח אמת, גם אם היא עברה תיקונים קוסמטיים מוגבלים, כאלו שאינם משנים את מהות הדיווח. כי אם איננו יודעים את האמת, ואפשר תמיד להגדיר לבן כשחור - מהי תוחלת המערכת הפוליטית הדמוקרטית? במה ייבחן המנהיג? הרי ניתן היה לחזור לעולם של מלכים שזכותם לשלוט עוברת בירושה ואינה ניתנת לערעור והם אינם חייבים דין וחשבון (כמעט) לאף אחד?
על עובדות בכלכלה
ישנם גדלים נצפים בכלכלה. כאלו שהם גלויים לעיני כל ואין ויכוח לגביהם. כאלו הם, לדוגמה, שערי החליפין, שערי המניות, ריבית בנק ישראל, שכר המינימום, שיעורי המס, ועוד. מעבר לאלו ישנם בכלכלה גדלים אחרים, כאלו שאינם נצפים ישירות אלא נמדדים סטטיסטית, ולכן איננו יודעים עליהם אלא מכלי שני, באמצעות דיווח של המודדים המוסמכים (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). כאלו הם, לדוגמה, הנתונים הדמוגרפיים של האוכלוסייה, החשבונות הלאומיים, שיעורי הצמיחה של המשק, מדדי המחירים והשתנותם, נתוני התעסוקה והאבטלה, ועוד. איננו יודעים עליהם אלא את מה שמדווחת לנו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
אבל ישנו גם סוג שלישי של גדלים: כאלו שאינם נצפים ישירות וגם לא קיים לגביהם כלי מדידה סטטיסטי. הם קיימים רק בעולם של הניתוח הכלכלי, כנגזרת של הנתונים הסטטיסטיים, והיכולת למדוד אותם נשענת על ניתוח אנליטי. כאלו הם, לדוגמא, מאזן התשלומים, נתוני התקציב הממשלתי, נתוני החוב, ההשוואה הבינלאומית של נתוני המשק הישראלי, ועוד.
מדוע הבנת התקציב היא בעיה?
מדוע נתוני תקציב שייכים לקבוצה השלישית? כי התשובה לשאלה מהו גודל תקציב ההוצאות של הממשלה בשנה מסוימת תלוייה בהגדרה אילו סעיפים אנו כוללים בתקציב. לחברי הכנסת - יש את ספר התקציב עליו הם מקיימים דיונים ואותו הם מאשרים במסגרת חוק התקציב; לכלכלנים - ישנה הגדרה מעט שונה מהו באמת גודל ההוצאה הממשלתית (אותו G מפורסם במקרו-כלכלה), והם אמורים לבצע התאמות בספרי התקציב כדי לחלץ את הגודל הרלוונטי לניתוח כלכלי; גופים בינלאומיים - משתמשים בהגדרות אחידות, שיכולות להיות שונות מאלו הנהוגות במדינות שונות.
ההוצאה בפועל בשנה מסוימת יכולה להיות שונה מזו שהופיעה בספר התקציב בגלל חריגות בדיעבד או לחילופין בגלל תת-ניצול של תקציבים. בגלל שמדובר בספירה קלנדרית של תשלומים, ייתכן שתשלומים מסוימים שתוקצבו בשנה מסוימת - נדחים מסיבות אוביקטיביות (פיגור בביצוע) לשנה אחרת. ולבסוף, במצבים מסוימים ייתכן שהממשלה משתמשת בכלים חוץ-תקציביים למימוש רצונותיה, ואז שעוני הבקרה שלנו "מזייפים". המסקנה היא שניתוח ספר התקציב וביצועו בפועל הוא מורכב, מה גם שלגורמים שונים יש אינטרס להסתיר בתקציב פעילויות מסוימות או את היקפן בפועל. לא ייפלא, לכן, שגם גורמים כלכליים (ובנק ישראל בתוכם) מתקשים לפענח את סודות התקציב.
אבל מעבר לעצם המורכבות של הבנת התקציב, קיימת בעיה אפשרית של מניפולציה מכוונת שמטרתה להסתיר מציאות בעייתית. זה לא חדש: בשנים הרעות של כלכלת ישראל, לפני שממשלת פרס הכריזה על התוכנית לייצוב המשק (1985), נהגה הממשלה לבצע מניפולציה שיטתית לייפוי הנתונים בדוחות התקופתיים ולהסתרת חומרת המצב. אבל זה היה פעם, ומאז המשק הישראלי זוכה לא רק לפריחה כלכלית אלא גם לדיווח כלכלי אוביקטיבי. אז הפעם זה כנראה השתנה: אם תקראו את הרשימה של מיכאל שראל תיווכחו שכל ה"טריקים" - הסתרת הוצאות, דחיית הוצאות לשנה הבאה, ניפוח והקדמת הכנסות עתידיות לשנה הנוכחית - אכן ננקטו כדי להקטין המספר המדווח על הוצאות הממשלה ועל הגירעון בשנת 2018 ולהציג הצלחה לעמוד ביעדים שנקבעו. כלומר: מעבר לכל אי-הבהירות המובנית בתרגום ספר התקציב לגדלים כלכליים מובנים - נעשה כאן ניסיון הונאה שתפקידו להסוות חריגה מיעד.
מדוע זה חשוב?
אז שר האוצר דיווח בחגיגיות ששנת 2018 הסתיימה תוך עמידה מדויקת ביעדי התקציב, למרות כל ההערכות של הגורמים המקצועיים - אז מה רע בכך? האם משהו שממילא איננו יודעים - עלול להזיק לנו? לרוע המזל התשובה היא חיובית: הכלכלה אינה מושפעת במקרה זה ממה ששר האוצר אומר (ומציג) אלא ממה שהוא עושה: דחיית הוצאות והקדמת הכנסות רק "דוחפת" את הבעיה מגבולות השנה הנוכחית לשנה הבאה. ממש כאילו שהיינו משתמשים במקדמת שכר או במשיכת כספים מהחיסכון הפנסיוני שלנו כדי לשלם את הוצאותינו השוטפות ומספרים שהצלחנו להסתדר עם ההכנסות השוטפות. בעצם, הזזנו את הפנס ולא רואים עכשיו את הבעיה. אבל לא מצאנו פתרון אמיתי ואת שנת 2019 אנחנו מתחילים עם גירעון מוגדל (זה שהסתרנו ברוב פקחותנו) שיש לטפל בו, וזאת כאשר ייתכן ששנת 2019 תהיה בכלל שנה קשה יותר לשמירה על הגירעון בגלל האטה של קצב הצמיחה של המשק שצפויה להשפיע על הכנסות הממשלה ממיסים. לא רק שלא קידמנו את מצב המשק ולא חיזקנו אותו לקראת יום סגריר שמתקרב כנראה בשווקים הבינלאומיים - החלשנו את המשק תוך שאנו מספרים לעצמנו שקר.
על מה צריך לשמור?

הרושם שלי מכל האירוע הוא כשלון תקשורתי של שר האוצר. מייד לאחר ההודעה על "העמידה ביעדי התקציב" פורסמו הערכות של משרד האוצר בדבר "בור תקציבי" הצפוי בשנת 2019 והופיעו בתקשורת הערכות המצביעות על פער בין הכרזותיו של שר האוצר לבין המצב האמיתי. אבל יש כאן בכל זאת לקח שכדאי ללמוד: אסור לנו להסכים לניסיון של הדרג הפוליטי להחליש את הדרג המקצועי או להשתיק אותו בכל התואנות של "משילות"; אסור לנו לקבל איומים של הדרג הפוליטי על הדרג המקצועי (או על הרגולטורים); אסור לנו להסכים לעיבוי הנוכחות הפוליטית בשירות הציבורי (משרות אמון) ע"י הכנסת מנכ"לים וסמנכ"לים מטעם למשרדי הממשלה. אנו בוחרים הנהגה פוליטית כדי להנהיג אותנו, אולם את תמונת המציאות נרצה לקבל מגורמים מקצועיים בלתי-תלויים. עלינו להיזהר מהניסיון להפקיע את הבקרה והדיווח ולהפקיד אותה בידי הדרג הפוליטי: הנחתום הפוליטי (ואנשיו) לא יעיד על עיסתו.

יום שני, 31 בדצמבר 2018

ועדת הכלכלה של הכנסת דנה בהצעת חוק לתיקון פקודת הבנקאות - עמלת סילוק מוקדם בהלוואות לדיור

אתמול (30.12.2018) קיימה ועדת הכלכלה של הכנסת דיון בהצעת חוק לתיקון פקודת הבנקאות (מס 33) (הסכם הלוואה לדיור ללא עמלת היוון בשל פירעון מוקדם), התשע"ח-2018. הדיון היה לקראת קריאה שנייה-שלישית במליאת הכנסת לאחר שההצעה כבר התקבלה בקריאה ראשונה. 

בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב:
כיום, לקוח המבקש לפרוע הלוואה לדיור טרם מועד הפירעון שעליו הסכים עם הבנק, נדרש לשלם לבנק עמלה בשל הפירעון המוקדם. העמלה נקבעת לפי פקודת הבנקאות, 1941, בידי נגיד בנק ישראל, לאחר התייעצות עם הוועדה המייעצת ובאישור שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת. בהתאם לצו הבנקאות (פירעון מוקדם של הלוואה לדיור), התשס"ב–2002, העמלה שנקבעה מונה בפועל שלושה סוגי עמלות: עמלה תפעולית בסך של כמה עשרות שקלים, עמלה בשל הודעה מוקדמת של פחות מעשרה ימים טרם מועד הפירעון (שלה כמה חריגים), ששיעורה עשירית האחוז מהסכום הנפרע, ועמלה שתיגבה אם שיעור הריבית הממוצעת במועד הפירעון המוקדם או במועד העמדת ההלוואה יפחת משיעור הריבית התקופתית באחד המועדים הללו, לפי העניין; בחישוב עמלה זו נעשה היוון של יתרת ההלוואה שטרם נפרעה (להלן – עמלת היוון). לא אחת, מי שמבקש פירעון מוקדם של הלוואה לדיור נאלץ לעשות זאת בעיתות מצוקה, כגון פירוק התא המשפחתי. כמו כן, יש המבקשים לפרוע פירעון מוקדם את הלוואתם ולמחזרה כדי לשפר את תנאי המגורים שלהם, ויש אף לווים שבאפשרותם לפרוע את ההלוואה, אך משום שעמלת ההיוון עשויה להגיע לסכומים גבוהים הם נרתעים מהפירעון המוקדם. לפיכך מוצע לקבוע כי טרם כריתת הסכם הלוואה לדיור יודיע הבנק ללקוח שהוא רשאי לבחור בין שני סוגים של הסכם הלוואה: הסכם הלוואה או חלק ממנו הכולל אפשרות לפירעון מוקדם המותנה בתשלום עמלת היוון, והסכם הלוואה או חלק ממנו הכולל אפשרות לפירעון מוקדם ללא תשלום עמלת היוון. יצוין כי הלוואה לדיור עשויה להיות מחולקת לחלקים שונים, ולגבי כל אחד מהם עשויים לחול תנאי הלוואה שונים. על כן, מוצע לאפשר ללקוח לבחור אם הוא מעוניין באפשרות הפירעון המוקדם המוצעת לגבי לכל אחד מחלקי ההלוואה כאמור. לפני כריתת ההסכם יהיה הבנק מחויב למסור ללקוח הסבר בכתב על תנאי ההסכם ועל העלויות הכרוכות בבחירתו של הלקוח בכל אחד מסוגי ההלוואה. 
היוזמה המקורית של מגישי ההצעה הייתה להביא לביטול מוחלט של רכיב דמי ההיוון הגלום בעמלת הפירעון המוקדם. רכיב זה של עמלת הסילוק המוקדם משית על הלווה לשלם פיצוי לבנק בגין ירידת הריבית בין מועד מתן ההלוואה לבין מועד הסילוק המוקדם, והוא מחושב כפיצוי בגין הנזק העתידי שנגרם לבנק ממועד הסילוק המוקדם ועד לתום תקופת ההלוואה המקורית. מטרת היוזמה הזו היא לשחרר לווי משכנתאות מכבלי הבנקים ע"י ביטול העמלה המפריעה להם למחזר את הלוואות המשכנתא ובכך מונעת קיום תחרות בין הבנקים על לווים קיימים. לאחר שארעו מספר עימותים בין יוזמי הצעת התיקון לחוק לבין אנשי הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, המתנגדים לכל שינוי בחישוב העמלה ובעיקר לביטולה המלא - הצעת החוק הנוכחית לא דרשה את ביטולה המלא של העמלה אלא הסתפקה בדרישה שהבנקים יציעו ללווים שני מסלולים אלטרנטיביים של הלוואות, כשבאחד המסלולים יהיה הלווה פטור מעמלת סילוק מוקדם. המסלולים המקבילים יוצעו ללווה בכל אחד מסוגי ההלוואות המוצעות ע"י הבנקים. הלווה יוכל להחליט באיזה מסלול מהשניים הוא בוחר (ראו את הצעת החוק כאן). ההצעה הובאה לקריאה ראשונה של מליאת הכנסת כבר במארס 2017, והדיון בוועדת הכלכלה אתמול היה לקראת העברתה למליאה לקריאה שנייה-שלישית. כפי שניתן לראות משידור הדיון שהתקיים אתמול בוועדת הכלכלה (אפשר לצפות בשידור כאן), הכנסת הנוכחית לא תשלים את ההצבעה על הצעת החוק ולכן החלטת הוועדה לאשר את הצעת החוק רק תביא את ההצעה לקריאה ראשונה באחד ממושבי הכנסת הבאה. 

יצויין כי גם בעבר התקיימו דיונים ביוזמות קודמות לביטול עמלת סילוק מוקדם ואף הם הגיעו לשולחנה של ועדת הכלכלה של הכנסת, אולם בגלל התנגדות עיקשת של המפקח (דאז) על הבנקים - היוזמה לביטול מלא נבלמה והומרה (2014) בשינוי בנוסחת החישוב של עמלת הסילוק המוקדם. 

 דיוני ועדות הכנסת שקופים כיום לציבור הרחב באמצעות האינטרנט: החומרים, שידורים מתוך דיוני הוועדות, והפרוטוקולים (שיפורסמו מטבע הדברים בשלב מאוחר יותר). זה אומר שיש לציבור הרחב זכות ויכולת לעקוב אחר עבודת הכנסת בזמן אמיתי וללא עריכה - לראות דמוקרטיה בפעולה. אני סבור שהנושא הנדון - שאלת קיומה של עמלת סילוק מוקדם - חשוב ומרתק, וכמוהו גם הדיון שהתקיים אתמול בוועדת הכלכלה של הכנסת. משום כך אני מפנה את הקורא לאתר הכנסת לעקוב אחר הדיון המצולם. זהו אמנם דיון מעט ארוך (1:24 שעות), ויש חלקים ממנו שאינם ממוקדים (ויש בו גם אמירות והכללות שגויות מצד חלק מהמשתתפים, לרבות המפקחת על הבנקים ואנשיה), אבל יש בו כדי ללמד אותנו מכלי ראשון על עמדות הצדדים, על הוויכוחים המקצועיים ועל ההחלטה שקיבלה ועדת הכלכלה. לכן זהו לטעמי דיון מרתק ומכבד. 

אני סבור שהנושא כולו ראוי לדיון מקיף בבלוג זה, כזה שיבהיר לקורא את המושגים, העמדות, האפשרויות והמשמעויות של כל החלטה, ואני מתכנן להכין רשימה מקיפה זו בימים הקרובים. עד אז - יש בוודאי עניין לקוראי הבלוג לצפות בשידור ולקבל מושג על "תהליך הבישול" של הצעת התיקון לחוק.

יום שישי, 14 בדצמבר 2018

האם מותר לבנק לסרב לקבל אדם כערב רק בשל גילו, או שמדובר באפליה אסורה?

מה קרה?
לפני מספר ימים דיווח ה-"דה-מרקר" על פיצוי שפסק בית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה לטובת אדם שבנק סירב לקבל אותו כערב להלוואת משכנתא בשל גילו (ראו את הדיווח כאן). בית המשפט קבע כי המדיניות הפנימית שקבע בנק אוצר החייל, שלא לאשר באופן קטגורי ערבים שגילם גבוה מ–55 בהלוואות לתקופות שעולות על 10 שנים וערבים מעל גיל 65 בהלוואות קצרות יותר - היא אפליה אסורה ללא הצדקה עניינית, שאינה מתחייבת ממהות השירות. מדובר במקרה שבו הבנק האמור לא הסכים כי התובע, בן 67, ישמש ערב להלוואה בסך 170 אלף שקל שביקשה לקבל בתו, בנימוק שהוא מבוגר מדי. בתביעה שהגיש נגד הבנק הוא טען לאפליה. הבנק טען כי המדיניות הפנימית שקבע מתחייבת מאופיו של המוצר: מדובר בהלוואה לתקופה של 15 שנה, כך שבתום תקופת ההלוואה הערב יגיע לגיל 82, ועם התקדמות הגיל סיכויי הפירעון נמוכים או בעייתיים יותר. בכלל, טען הבנק, קביעת הגיל נועדה למעשה להגן על אוכלוסייה חלשה, כדי שאדם קשיש לא יימצא בסיכון של ניהול הליכים משפטיים נגדו. השאלה היא, כמובן, אם מותר לבנק לסרב לקבל אדם כערב רק בשל גילו, או שמדובר באפליה אסורה.
על הבעיה האובייקטיבית של גיל בהלוואות משכנתא
כשאנו אומרים "הלוואת משכנתא" אנו מתכוונים בדרך-כלל להלוואות המשמשות לרכישת דיור, כשהבטוחה העיקרית כנגד החוב היא שעבוד זכויותיו של הרוכש בדירה לטובת המלווה. הלוואות אלו ניתנות לרוב לתקופות ארוכות (עד 30 שנה) כיון שמטרתן לאפשר ללווה לפרוע את החוב בתשלומים חודשיים: מאחר שמחירי הדירות גבוהים במונחים של חודשי הכנסה של הלווה, ומאחר שמטרת הפריסה של תשלומי הלווה היא לאפשר לו לפרוע את מלוא החוב במהלך חיי ההלוואה - נדרשת פריסה ארוכה מאד של לוח התשלומים.
נוהג זה עלול ליצור בעייה אם הלווה הוא מבוגר, או - כמו במקרה שלפנינו - אם הערב להלוואה הוא מבוגר, שכן ייתכן אז שהלווה (או הערב) צפוי לפרוש ממעגל העבודה במהלך תקופת ההלוואה. מאחר שהבנק, בבואו להעריך את טיב הלווה (או הערב), מתייחס לכושר ההחזר שלו, ולכן להכנסתו היציבה - נראה סביר שהבנק לא יוכל להתעלם ממצב לפיו הלווה (או הערב) צפוי להגיע לגיל פרישה מעבודה בתוך תקופת ההלוואה, שכן צפוי שעם פרישתו זו הלווה (או הערב) יחווה ירידה משמעותית בהכנסותיו השוטפות. מאחר שגיל הפרישה ממעגל העבודה הוא בעשור השביעי לחיינו - חשבון פשוט מראה שבעייה כזו יכולה להתעורר מוקדם, כבר כשהלווה (או הערב) מגיע לגיל העמידה. כלומר: זו איננה בעייה שמוגבלת לאנשים שכבר פרשו מגיל העבודה.
האם בעובדה שהבנק מתחשב בגילו של הלווה (או הערב) יש משום גילנות (אפלייה על בסיס גיל)? אינני סבור כך. יש כאן ראייה נכונה של סיכון האשראי: מרגע שהכנסתו של הלווה (או הערב) נפגעת - גם פרופיל הסיכון שלו נפגע מאחר שיכולתו לעמוד בהתחייבויות כלכליות פוחתת. אם מדובר בפגיעה בלתי-צפויה בהכנסותיו של הלווה (מוות, מחלה סופנית, אובדן כושר השתכרות) - ניחא: ניתן לגדר סיכון זה ע"י ביטוח חיי הלווה, וזוהי אמנם פרקטיקה מקובלת בתחום המשכנתאות. אבל כאשר מדובר באירוע ידוע מראש של פרישה צפויה ממעגל העבודה - אי אפשר להתעלם מכך בתהליך הערכת יכולתו הכלכלית של הלווה.
אם כך, האם מדובר במקרה שלפנינו באפלייה "אסורה ללא הצדקה עניינית, שאינה מתחייבת ממהות השירות", כפי שקבע בית המשפט? התשובה חייבת להיות שלילית: לא מדובר כאן בהתנהגות שרירותית של הבנק שאין לה הסבר אחר פרט לאפלייתו של הערב בשל גילו, אלא מדובר בהערכה אובייקטיבית של יכולותיו הכלכליות של הלווה (או הערב) לצורך התקשרות ארוכת-טווח איתו, ויציאתו הצפוייה לגימלאות היא ארוע בעל משמעות בהקשר זה. יש אמנם בישראל בכירים במגזר הציבורי שהסכמי הפרישה הנדיבים שלהם מבטיחים להם שמירה על אותו שכר ממנו נהנו בתקופת עבודתם לכל חייהם; אני מניח שאילו זה היה המקרה המדובר - אילו הערב הנ"ל היה, לדוגמה, אלוף במיל' בן 67 - הבנק לא היה מתייחס בכזו חומרה לשאלת הגיל, כי אז לא היה קשר בין גילו של הלווה/הערב לבין הכנסותיו העתידיות. באותה מידה, הבנק לא היה מתייחס בחומרה לעניין הגיל אילו אותו ערב היה יכול להוכיח שיש לו הכנסות שוטפות מרכוש שאינן צפויות להיפגע בשנים הקרובות. לכן ההבחנה שמדובר באפלייה על בסיס גיל - אינה נכונה; זהו שיקול מפוכח של מעריך סיכוני אשראי שלוקח בחשבון התפתחויות ודאיות שתיגרמנה בשל גילו של הלווה (או הערב).
יש בעייה אובייקטיבית; אבל יש גם פתרונות
גם אם הבנק יצליח לערער על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות ולשכנע שהחלטתו לפסול את הערב אינה מתבססת על אפליית גיל אלא משקפת שיקולים עניניים של הערכת סיכונים - נותרנו עם השאלה כיצד הבנק יכול להתמודד עם ערבים מבוגרים. בעייה זו מתחזקת בשנים האחרונות, כיון שהתייקרות הדירות (במונחי שכר) שחלה בעשור האחרון גורמת ל"מתיחה" של מדדי הסיכון המקובלים (שיעור המימון הנדרש בעיסקה, והיחס שבין התשלום החודשי לבין שכרו של הלווה/הערב). הבעייה מתחזקת גם עקב התגברות התופעה של משקי בית מבוגרים הרוכשים דירות להשקעה כדי לשמור על החיסכון הפנסיוני שלהם בתקופה של ריבית נמוכה.
אני יכול לחשוב על שלושה פתרונות לבעייה זו:
הפתרון הראשון הוא בתחום התימחור של הסיכון הגלום בהלוואה. בשלב הערכת הסיכון עומדים כיום לרשות הבנקים מודלים סטטיסטיים שמאפשרים להם להעריך מראש את סיכון האשראי הגלום בהלוואות ספציפיות. יכולת זו משמעותה שאין בעצם לבנק סיבה לסרב להעמיד הלוואה, להגביל אותה בצורה כלשהי, או להתנות אותה בקיום תנאים כלשהם (ערבות אישית וכו') - יש לבנק יכולת סבירה לתמחר כל סיכון, ובהתאם לקבוע ללווה הפוטנציאלי פרמיית-סיכון (ריבית) שמשקפת סיכון זה. יוצאים מהכלל יכולים להיות מקרים של אי-עמידה של ההלוואה בתנאי סף ברורים (דוגמאות: הלווה הוא "לקוח מוגבל" לפי הגדרת בנק ישראל, הלווה איננו מועסק ואיננו מקבל הכנסה במועד בקשת ההלוואה, או שהנכס הנרכש אינו ניתן לשיעבוד, ועוד), ואז הבנק יכול לקבל החלטה עקרונית שלא להעמיד את ההלוואה המבוקשת. במקרים אחרים אין צורך להשיב כן/לא, אלא אפשר לקבוע להלוואה מחיר המשקף את הסיכון. בדוגמה שלנו, ערב מבוגר המוצע ע"י הלווה לא יידחה ע"י הבנק, אבל תרומתו לפרופיל הסיכון של הלווה תהיה פחותה מזו של ערב שאיננו בגיל מבוגר, ובהתאם הריבית שתיקבע להלוואה תהיה גבוהה יותר. הלווה יוכל לשקול - במקרה שתרומתו של הערב לפרופיל הסיכון אינה נתפסת ע"י הבנק כמשמעותית - להעדיף לוותר על הערבות האישית ולהמירה בתשלום של ריבית גבוהה יותר.
הפתרון השני הוא בתחום הקביעה של אורך תקופת הערבות. הבנקים בישראל נוהגים ליצור חפיפה בין תקופת ההלוואה לתקופת הערבות. זהו נוהג סתמי, שנובע כנראה מחוסר-גמישות: אין סיבה ליצור חפיפה בין השניים, וניתן לחשוב על מצב שבו ההלוואה נפרסת לתקופה ארוכה, בעוד שהערבות לה מוגבלת לתקופה קצרה יותר. יש לאפשרות זו ביסוס הגיוני מבחינת ניהול הסיכון: סיכון האשראי בהלוואה לדיור נמצא בשיא בנקודת הזמן של נטילת ההלוואה, כיון שאין בידי הבנק עדיין היסטוריית אשראי מוכחת של הלווה וכיון ששיעור המימון (היחס בין גודל החוב לבין ערך הדירה) נמצא בנקודה הגבוהה ביותר; ככל שעובר הזמן וההלוואה מתנהלת ללא בעיות מצד הלווה - נוצרת היסטוריה חיובית ללווה, החוב עצמו קטן, ואיתו שיעור המימון (המעודכן). בראייה זו, הפחתת סיכון האשראי שמספק הערב חשובה בעיקר בשנים הראשונות של חיי ההלוואה. לפיכך, לא יהיה זה בלתי סביר שבעוד שתקופת ההלוואה תהיה ארוכה (30 שנה) - הבנק יסתפק בערבות אישית רק לחלק ממנה (5-10 השנים הראשונות).
הפתרון השלישי הוא בתחום המוצרים הפיננסיים. המוצר הפיננסי שהוצע באותו מקרה שהגיע לבית המשפט הוא הלוואה ל-15 שנים. זוהי מן-הסתם הלוואה עם לוח תשלומים המכונה "שפיצר", שבו התשלום החודשי (קרן + ריבית) הוא קבוע. השימוש בהלוואות כאלו נובע כאמור מהרצון לפרוע את מלוא החוב במהלך חיי ההלוואה (כלומר: עם ביצוע התשלום האחרון לא נותר עוד חוב). חישבו לחילופין על מוצר פיננסי המתיר דרישה זו, כך שבתום תקופת ההלוואה ייוותר ללווה חוב שיהיה עליו לפרוע בתשלום חד-פעמי, או לחילופין למחזר ע"י נטילת הלוואה חדשה (עם פריסה חדשה). מוצר פיננסי מקובל כזה קיים בשוק המשכנתאות בארה"ב וקרוי שם Balloon (אסור לבלבל עם המושג "הלוואת בלון" שנהוג בווריאציות שונות בישראל), והעיקרון לפיו הוא פועל הוא הבא (ראו עוד על הלוואה זו, כאן): לוח התשלומים של ההלוואה נפרס ל-5 או ל-7 שנים, כשגודל התשלום החודשי מחושב לפי הלוואת "שפיצר" ל-30 שנה, ובתום תקופת ההלוואה (כלומר לאחר 5 או 7 שנים) על הלווה לפרוע את יתרת החוב בתשלום יחיד, ממקורותיו הכספיים או באמצעות נטילת הלוואה חדשה. היתרון של הלוואה זו על פני הלוואת "שפיצר" ל-30 שנה הוא שהוא יצר הלוואה לתקופה של 5 או 7 שנים עם לוח תשלומים מוקטן הנגזר מפריסת ההלוואה ל-30 שנה. במקרה שבו אנו דנים, קיצור התקופה יוצר אפשרות לבנק להתייחס באופן שונה לגילו של הלווה/הערב שכן מדובר בתקופה קצרה משמעותית. גילוי נאות: מוצר פיננסי כזה, לתקופה של 10 שנים, היה קיים בבנק "טפחות" בתחילת שנות ה-90' והוא נקרא אז "טפחות 10".
אז מה היה לנו?
הבעייה של לווים מבוגרים וערבים מבוגרים הייתה קיימת גם בעבר, אבל היא הוחרפה, כאמור, בגלל עליית מחירי הדירות, שהעלתה את הצורך בערבות אישית, ובגלל הגידול במשקל האוכלוסייה המבוגרת הבוחרת להשקיע את כספי הפנסיה בדירות. לכן היה צורך אמיתי בפתרון. אבל הוא לא הוצע, כנראה, והבנקים העדיפו להיענות בשלילה לחלק מבקשות האשראי.
לקונה זו יצרה פתרון לא טוב עם התערבותו של בית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה, שקבע שסירובו של בנק לקבל את ערבותו של אדם בן 67 להלוואה ל-15 שנה הוא "אפליה אסורה ללא הצדקה עניינית, שאינה מתחייבת ממהות השירות". זוהי קביעה שגויה, וכמוה גם טענתו של הרשם כי "עם הגיעו של אדם לגיל מבוגר הסיכוי שהוא צבר נכסים וכספים גבוה יותר משל אדם צעיר, ולכן כושר הפירעון שלו איתן יותר". זוהי קביעה בעייתית, כי היא חושפת את הבנקים לתביעות בלתי-מוצדקות מצד לקוחות, והיא מחייבת אותם לפעול לביטולה בהקדם, או לחילופין להיערך לאורה אם לא יצליחו לבטלה. אם הבנקים יצליחו לפעול לביטולה - מה טוב; אם הם לא יצליחו - כפי שראינו ברשימה יש פתרונות אפשריים לשאלה האובייקטיבית, והם אינם מוציאים זה את זה: ניתן לשלב ביניהם. בכל מקרה היה כדאי לבנקים לאמץ חלק מפתרונות אלו כדי להגדיל את נגישותם של לקוחות לאשראי לדיור.

יום חמישי, 6 בדצמבר 2018

לאילו מסקנות היינו צריכים לצפות מוועדת כבל?

ועדת כבל עושה הצגה
בשבוע שעבר הופיעה המפקחת על הבנקים בפני "ועדת החקירה הפרלמנטרית להתנהלות המערכת הפיננסית בהסדרי אשראי ללווים עסקיים גדולים" ('ועדת כבל'). אין צורך להסביר את תכלית ועדה זו - היא כלולה בשמה: לנסות להבין מה גרם לכשל שבעקבותיו הבנקים הגדולים בישראל עצמו את עיניהם המקצועיות (ויש להם הרבה זוגות עיניים עצמאיות: מעריכי אשראי, יחידות לבקרת אשראי, ועדות אשראי פנימיות ודירקטוריוניות, דרגי הניהול הבכירים, הביקורת הפנימית, יחידות לניהול סיכונים, רואי חשבון חיצוניים) ונתנו אשראי בהיקפי ענק ללווים עיסקיים גדולים לצורך השתלטות על חברות, פרשה שהסתיימה בכשלונות אשראי מהדהדים, במחיקות חוב ('תספורות') ובהתמוטטות של חלק מהחברות. העילה הנוספת של החקירה הפרלמנטרית היא החשש המטריד אף יותר, לפיו שומרי הסף - הרגולטורים הפיננסיים השונים - כשלו גם הם בתפקידם ואיפשרו את הכשל.
האמנם יש כאן תעלומה, או שהמסקנות של החקירה צפויות מראש? אין כאן תעלומה שיש לפענחה, ואיננו עוסקים בתחקיר מורכב שמטרתו לרדת לשורשי המחדל כדי להסיק מסקנות שיתרמו לחיזוק ההתנהלות הפיננסית במשק; רוב הגורמים המקצועיים המעורבים כבר למדו מזמן את השתלשלות האירועים, הסיקו מסקנות והפיקו לקחים. אז מה נותר? אני חושש שמטרת הוועדה הציבורית אינה לדעת, אלא להאשים. בכך היא מבצעת ריטואל שהפך למסורת בישראל, סוג של טקס פולחני, של הטלת אשמה ביחידים. וכך, בהצגה שתסתפק ביצירת הזדמנויות פוליטיות לחברי הוועדה לבנות לעצמם תדמית של שומרי חוק ורודפי צדק - מישהו מהנחקרים יצטרך כנראה לשלם מחיר אישי. נותר רק לחפש את 'החוליה החלשה', למצוא את מי שיועלה לגרדום למצהלות ההמון ולתפארת חברי הוועדה.
הנקראים להעיד בפני הוועדה מבינים זאת. לכן הרגולטורית (לשעבר) של שוק ההון סירבה להופיע בפני הוועדה, לכן מנהלי הבנקים הופיעו כשהם 'משוכפצים' בחבורת יועצים משפטיים ושמרו על שתיקה במהלך הדיונים, ולכן המפקחת על הבנקים בחרה בעדותה להסיח את הדעת, להצביע על הישגי העבר הרחוק של בנק ישראל (בתחילת תקופתו של הנגיד פישר!) ואפילו שירבבה בדבריה הערה על כך שהדברים התרחשו לפני זמנה כמפקחת. כי זהו למעשה משחק של הישרדות: כמו עדר של איילות, המופיעים בפני הוועדה יודעים שלהקת האריות של כבל תסתפק באחד מהם - הראשון שיצליחו לצוד - והשאר ייוותרו כנראה בחיים. כי הסיסמה הגואלת אצלנו בכל חקירה של מחדל היא "כשל נקודתי" - אף פעם לא כשל תהליכי, אף פעם לא כשל מערכתי. לכל כשל יש כתובת אישית, כביכול. כולנו הרי צאצאי 'ועדת אגרנט' לחקר המחדל של מלחמת יום הכיפורים: כולנו 'יודעים' שהמחדל המחפיר שהיה בתולדות צה"ל הוא באשמת שלושה-ארבעה אנשים - כל השאר היו 'בסדר'. לכן גם הודחו אנשים אלו ונעשה בהם לינץ' ציבורי, ומאז 'מחננו טהור'. אלא שבשיטה זו של כילוי חמתנו ב'אשמים' אין הרבה מעבר לפורקן; בעיקר - אין סיכוי להפקת לקחים אמיתית.
מהו הרקע המקרו-כלכלי לאירועים שחוקרת הוועדה?
הרקע של הפרשה הוא המהלכים להפרטת המשק הציבורי בישראל, שנמשכים ברציפות מאז שהופעלה "התכנית לייצוב המשק" ע"י הממשלה ב-1985 בעקבות המשבר הכלכלי של תחילת שנות ה-80'. בין השאר, הולאמו במהלך המשבר רוב הבנקים הגדולים (בגלל משבר מניות הבנקים של 1983), והממשלה פעלה לאורך השנים מאז להיפטר מאחזקותיה הכפויות ע"י מכירת נתחים מאחזקותיה בבנקים למשקיעים פרטיים. המאמץ להפריט חלקים מהמשק הציבורי ובמקביל למכור גם את אחזקות הממשלה בבנקים הביא למכירת השליטה בגופים אלו למספר משקיעים פרטיים, תוך הקמת פירמידות מרובות-שכבות ושימוש במינוף פיננסי קיצוני (המטרה הייתה יצירת "גרעיני שליטה", כדי להבטיח שלגופים העצומים הללו יהיו בעלים מזוהים והם לא יהיו בבעלות אמורפית). השנים חלפו, מציאות חדשה של שכבת טייקונים מקומיים נוצרה בישראל, ולקח הרבה זמן עד שהציבור הבין שנעשתה כאן טעות אסטרטגית. גם אם היא נעשתה בתום-לב.
זוהי טעות מובנת. כשנמצאים עמוק בתוך מציאות בעייתית, קל לשגות בחלומות לגבי יתרונותיה של מציאות אלטרנטיבית ואפילו להפליג בהם. וזה מה שקרה בישראל של אמצע שנות ה-80': התסכול שנבע מהכישלון המתמשך של ממשלות ישראל לנהל משק לאומי בריא לאחר משברי האנרגיה (1973, 1979) וההשלכות הכלכליות הקשות של מלחמת יום הכיפורים הביא את הכלכלנים לחלום על שיטה כלכלית אחרת, זו של כלכלת שוק. במציאות של גרעון ממשלתי כרוני אדיר (ולכאורה מחוייב-המציאות), מיסוי קיצוני וחונק, שוק הון שהולאם כמעט לחלוטין כדי לפרנס גירעון ממשלתי זה, אינפלציה דוהרת שנוצרה בגלל מדיניות מוניטרית פסיבית ושגרמה לנטישת המטבע המקומי לצורך חוזים פיננסיים, בעיית מאזן תשלומים מאיימת, שיטה של ריבוי שערי-חליפין שנועדה למצות כל גרם של ייצור של מוצרי יצוא ותחליפי יבוא, פיקוח קפדני על מטבע חוץ שיצר 'שוק שחור' והפך את רוב הציבור לעבריין על חוקי המטבע, ומערכות ייצור לא יעילות בגלל חלקו העצום של הסקטור הציבורי במשק היצרני - אין פלא שהכלכלנים חלמו על עולם אחר, עולם של כלכלת שוק, עולם של בעלות פרטית. המהלכים שננקטו ע"י הממשלה במהלך השנים ולא צלחו - המיתון היזום של 1975, הליברליזציה של שער החליפין של 1977, מדיניות הפיחות המבוקר של 1981, 'עיסקאות חבילה' למיניהן - כל אלו רק חיזקו את התחושה ששיטת הכלכלה המנוהלת-מלמעלה הגיעה לסוף דרכה ויש לנקוט במהלך כוללני, של מעבר לכלכלת שוק. ההזדמנות הציבורית נוצרה לאחר התמוטטות מניות הבנקים (1983) והאינפלציה הדוהרת שהגיעה ב-1984 לקצב שנתי של 444%, כשהגיעו מים עד-נפש.
התכנית לייצוב המשק שהופעלה ע"י הממשלה ב-1985היא תכנית ליברלית קלאסית (למעט המהלך הפותח, הנועז, של הקפאה כוללת של מחירים, שכר ושער-חליפין), שתפקידה לשחרר את כוחות השוק הכלואים כדי לרתום אותם לצמיחה כלכלית וליצירת כלכלה מודרנית, בריאה, חופשית. כל אחד מהצעדים שננקטו אז (וגם לאחר מכן: ראו רפורמות שבוצעו בשוק ההון, בפנסיה, בשוק מטבע-חוץ, במיסוי האישי, בתמיכות המדינה במשקי בית, בחשיפת הייצור המקומי לתחרות מחו"ל) טבוע בחותם הליברלי. והמוטו של כל אלו הוא שהשווקים יקבעו את מסלול ההתפתחות של המשק כשהם מונעים ע"י יוזמה פרטית, והתערבות הממשלה תפחת למינימום.
זו הייתה הצלחה היסטורית. בתום שלושה עשורים להפעלת התוכנית, אנחנו עדים למיפנה כלכלי דרמטי בהיסטוריה המודרנית של ישראל. המשק הישראלי הוא כיום משק הצומח במהירות ובהתמדה, בעיקר בהשוואה בינלאומית. רמת החיים בישראל זינקה, והתוצר לנפש בישראל מתקרב לזה של מדינות מערב אירופה. הצמיחה המהירה איפשרה למשק הישראלי להגיע למצב שנחשב פעם לחלום רחוק, של עודף יצוא על יבוא. כיבוש הגירעון הממשלתי הביא לירידה מתמשכת של החוב הלאומי במונחי תוצר, איפשר את ההפרטה של שוק ההון המקומי ופתיחתו לשוק הבינלאומי, והעניק לישראל מעמד מכובד בשוקי ההון העולמיים. החופש הכלכלי של האזרח הישראלי כיום הוא ללא הכר בהשוואה למצב בשנות ה-80'.
אז איפה הבעייה?
הבעייה נעוצה באופן שבו בוצעה ההפרטה. הפרטה היא מילה בעלת קונוטציה חיובית בכלכלה. היא חלום רחוק למי שהתחנך במערכת שבה רוב החברות הגדולות הן ממשלתיות או שייכות להסתדרות העובדים, למי שחי במציאות של מונופולים ממשלתיים חונקים ושנחשף לסוג השירות שמספקים ארגונים ממשלתיים (למי שאוהב חיות פרה-היסטוריות: בקרו בסניף דואר, באולם קבלה של משרד ממשלתי או במשרדי הביטוח הלאומי לקבלת 'טעם-של-פעם'). אבל ישנה שאלה מה בדיוק נוצר במהלך ההפרטה: מיהו זה שמקבל מהממשלה את השליטה בגופים הכלכליים. ניסיונות להפריט במהירות על רקע התמוטטות המשטר הישן (ראו לדוגמה מה שהתרחש במשקים הקומוניסטיים של מזרח אירופה) הסתיימו בדרך-כלל בהעברת משאבי המדינה לקבוצה מצומצמת שהצליחה לנצל את המשבר לצבירת נכסים במחירים נמוכים, וכך רכוש שהיה פעם של המדינה עבר לקבוצה קטנה של משקיעים שהפכו בכך לטייקונים. משהו מזה קרה גם בישראל. נגישות טובה של מספר מצומצם של גורמים לשוק ההון ולבנקים (בעיקר בזכות השתלטות על הבנקים ועל גופים פיננסיים גדולים) איפשרה להם להשתלט על חלקים גדולים של המשק הישראלי באמצעות פירמידות שליטה. מה שיכול היה להסתיים בהעברת השליטה במשק לידי ידיים פרטיות מרובות (בעלי מניות) או לידי משקיעים זרים - הסתיים בהשתלטות של קבוצה קטנה של משפחות מקומיות על נתחים גדולים של המשק.
עצם ההשתלטות אינו הבעיה. עושר מופלג היה מאז ומתמיד נחלת שכבה דקה של האוכלוסייה, ולא היה בעצם ההשתלטות פן לא-חוקי או לא-מוסרי. הבעיה הייתה צבירת כוח רב מידי בידי מעטים, כוח שאיפשר להם להמשיך ולהשתלט על נתחים נוספים מהכלכלה. ניצול כוח זה דרש נגישות לשלטון כדי להשפיע על חקיקה ורגולציה כך שיפעלו לטובת המעטים. ואכן, נוכחות מוגברת של נציגיהם של בעלי ההון בישיבות ועדות הכנסת היא כבר תופעה רווחת, ושיטת 'הדלת המסתובבת' שפשתה בישראל התבטאה בכך שבכירי המגזר הציבורי נשכרו לאחר פרישתם מהשרות הציבורי ע"י בעלי ההון כדי לייצג אותם מול הממשלה, ולא בגלל שמדובר באנשים מוכשרים במיוחד אלא באנשים קשורים במיוחד. לכן כשמסתכלים על הדרגים העליונים של הסקטור הפיננסי מוצאים שם רבים מפקידי הממשלה והרגולטורים לשעבר. מהלך טבעי נוסף הוא השפעה על הדיון הציבורי באמצעות הטיית דעת הקהל לטובת בעלי ההון, ולשם כך ראינו מהלכים של השתלטות של בעלי הון גם על אמצעי תקשורת, הגם שאלו אינם נחשבים כשלעצמם להשקעה כלכלית קוסמת.
ההשתלטות על חברות כלכליות באמצעות מינוף פיננסי קיצוני דרשה נגישות כמעט מוחלטת למימון, מה שחייב מערכת יחסים מיוחדת עם הבנקים, כזו שמאפשרת ללקוחות ללחוץ על הבנקים כדי לקבל את כל מבוקשם. מערכת יחסים זו הושגה ע"י שילוב של העסקת בכירים לשעבר של המגזר הבנקאי אצל בעלי ההון, ע"י הפעלת אמצעי התקשורת (הנשלטים) ליצירת הרתעה כלפי הבנקים, ואולי גם באמצעות יכולתם של בעלי ההון לאיים על הבנקים בכך שהם עלולים להפסיד לקוחות והכנסות אם לא ייענו לבקשות בעלי ההון בזכות השליטה הפירמידלית שלהם בחברות עסקיות גדולות המהוות לקוחות חשובים של הבנקים.
המינוף הגבוה שיצרו מהלכי ההשתלטות יצר מציאות של נטל כבד של שירותי חוב, וחייב את בעלי ההון לסחוט דיבידנדים גבוהים ככל האפשר מהחברות שבמורד הפירמידות. מצב זה היה לא יציב בגלל רגישותו לזעזועים כלכליים בלתי-צפויים, ואלה אמנם התרחשו: הרפורמה בסלולר, המשבר הפיננסי העולמי, משבר הנדל"ן בארה"ב, וכדומה. זעזועים אלו גרמו להתמוטטויות פוטנציאליות של הפירמידות. התמוטטויות אלו נדחו מעט ע"י הסכמת הבנקים להמשיך ולהעמיד אשראי לבעלי הון גם כאשר התנאים האובייקטיביים היו צריכים להכתיב להם לעצור אשראי זה, עד שנעשה מאוחר מידי. זהו המוקד של ועדת החקירה, שבודקת לא רק מדוע הבנקאים ומנהלי ההשקעות בשוק ההון לא עשו את תפקידם אלא גם מדוע הרגולטורים לא הבחינו בנעשה ולא נכנסו לפעולה מבעוד מועד.
כמה לקחים מוצעים
ועדת כבל תגיע בוודאי למסקנות. מן-הסתם תהיינה גם מסקנות אישיות. תהיה הצבעה על אשמים, יהיה דיון ציבורי, תהיה הוקעה בככר העיר, תהיינה "תוצאות". אבל היריעה רחבה יותר, ומהתהליך ההיסטורי שהתרחש ניתן להסיק הרבה יותר מאשר מסקנות אישיות לגבי ראשי המשק הפיננסי שנקלעו אליו. לסיכום רשימה זו יוצעו כמה לקחים שאינם עוסקים בבעלי תפקידים אלא בתהליכים ובמערכת הפיננסית כולה.
1. על המדיניות הכלכלית הנכונה - המדיניות הכלכלית שננקטה ע"י ממשלות ישראל מאז 1985 היא מדיניות נכונה. היא הביאה עד-כה להישגים חסרי-תקדים ויש בכוחה להמשיך ולהצעיד את כלכלת ישראל לעבר אופק מוצלח. כשלים שיש במדיניות זו (ויש כאלו) אינם צריכים להאפיל על חשיבותה ונחיצותה. זה אומר שיש להמשיך ליצור תנאים כלכליים שבתוכם היוזמה הפרטית תמשיך לשגשג ולהצמיח את המשק ולהביא אותו להישגים. בין אלו בולטים ההקפדה על גירעון ממשלתי נמוך, המשך ההקטנה של החוב הציבורי במונחי תוצר, המשך החשיפה של ענפי המשק השונים לתחרות מחו"ל, הקטנת הריכוזיות במשק והגברת התחרות.
2. על עיקרון ההפרטה - כשמדובר בהפרטה של חברות ממשלתיות יש להימנע מלהעביר לידיים פרטיות מונופולים או בעלות על אוצרות טבע. עיקרון ההפרטה הוא העברת פעילות כלכלית מידי הממשלה לידי הסקטור הפרטי בגלל יתרונו של האחרון בתחום היעילות. ההפרטה אינה צריכה להוות דרך לגיטימית להוציא את פעילות הממשלה אל מחוץ לתקציב, אלא חלק מתפיסה עקרונית איזו פעילות צריכה להיות ציבורית ואיזו פרטית. לא הכל צריך להיות פרטי, ויש מספיק ניסיון בעולם לגבי שיקולים להפרטה.
3. על המדיניות החברתית הנדרשת - התהליכים הכלכליים של העשורים האחרונים גרמו בכל העולם לפתיחת פערים כלכליים בתוך החברה: הקידמה לא חילחלה לכלל האוכלוסייה אלא היטיבה בעיקר עם השכבות החזקות כשהיא מותירה את השכבות החלשות במצב יחסי גרוע יותר. העושר 'נשאב' כלפי מעלה, אל החלק העליון של הפירמידה החברתית. זה קרה גם בישראל. זוהי תופעה שלילית, שכן יש לה השלכות חברתיות ופוליטיות מסוכנות. היא פוגעת בסולידריות של החברה הישראלית, היא יוצרת כעסים מוצדקים ומתחים חברתיים והיא עלולה לפורר ולהחליש את החברה הישראלית. המסקנה איננה שיש להאיט את ההתפתחות הכלכלית המהירה אלא שיש למתן את השלכותיה החברתיות השליליות ע"י נקיטה במדיניות חברתית מתקנת שתשמור ככל האפשר על הזדמנות שווה לכלל אזרחי המדינה, עם דגש מיוחד לבני הדור הצעיר: תחושת קיפוח וייאוש אינה מתפשטת דווקא בגלל חלוקת העושר הנוכחית, אלא בגלל שגוברת תחושה פסימית אצל הצעירים לגבי סיכוייהם להצליח כלכלית בחייהם. העיקרון הקפיטליסטי המדרבן הוא שיש סיכוי למוביליות חברתית, שהמשחק פתוח לכלל השחקנים. ללא עיקרון זה אנחנו נקלעים למשחק אחר, לעולם ללא סיכוי. הכלים הטבעיים להשגת מטרה זו של תיקון חברתי הם הגדלת המיסוי על השכבות החזקות (על הכנסות גבוהות, על רכוש, על ירושות), ומצד שני הגברת התמיכה בשכבות המוחלשות ויצירת 'רשת ביטחון' עבורן: אבטחת הכנסה מינימלית לכלל התושבים, הבטחת חינוך שיוויוני לכל, רפואה ציבורית שיוויונית, וסיוע ממשלתי לרכישת פתרונות דיור המתמקד בחסרי-דיור.
4. על המסקנות הספציפיות שצריכה הוועדה לגבש - באירוע שאותו חוקרת ועדת כבל היה אמנם ליקוי מאורות. הבנקים כשלו, וייתכן שגם הרגולטורים הפיננסיים תרמו לכשל. יש להשלים את החקירה, לחשוף את האמת, ולהסיק מסקנות. אבל המסקנות צריכות גם להיות לגבי כשלים אפשריים בתהליך, כשלים מערכתיים - לא רק כשלים נקודתיים ולא רק חיפוש "אשמים" - כדי שניתן יהיה גם להפיק לקחים, לא רק להעניש. המערכת לא תיפקדה כמצופה, ויש להבין מה יגרום לה לתפקד נכון בעתיד. המסקנות האישיות יכולות להיות חשובות גם הן, אבל בעיקר בגלל יכולתן להבחין בין כשלים שיש לתקנם לבין תפקוד לא נאות של מקבלי החלטות. ואולי גם כהרתעה וכמסר לדור הבא של מקבלי החלטות שיש דין ויש דיין.
5. על השינוי הדרוש במבנה הבנקאות הישראלית - אסור לישראל להשאיר את סקטור הבנקאות במצבו הנוכחי והריכוזי, של גופי ענק, של מגה-בנקים (יחסית לכלכלה המקומית). זה יוצר סיכון יציבותי למשק כולו. זה יוצר מצב של גופים פרטיים שהם גדולים מכדי שנוכל להניח להם להיכשל בעת משבר ולכן האחריות להצלתם תחול תמיד על הציבור הרחב. זה יוצר הצבר-כוח מוגזם של הבנקים מול הרגולטור שגורם לכך שעוצמתו הפיקוחית של הרגולטור נחלשת. זה מונע תחרות שתפעל לטובת הצרכנים ולכן יוצר רווחיות גבוהה מידי של הבנקים. זה יוצר כוח מוגזם אצל עובדי הבנקים שמאפשר להם לסחוט הטבות שכר מוגזמות מהבנקים, על חשבון הציבור. במקום המערכת הנוכחית של מגה-בנקים צריך לחתור למערכת של בנקים רבים יותר, קטנים יותר. אפשר לפרק קבוצות בנקאיות לבנקים נפרדים, עצמאיים. צריך לעודד יצירת בנקים חדשים, כמו לדוגמה בנקים קמעוניים או שלוחות של בנקים בינלאומיים. צריך להגביל את עיסוקיהם של הבנקים המקומיים לבנקאות נטו - לא לאפשר לקבוצות בנקאיות להיות במקביל גם חברות אחזקה. צריך להגביל את  גודלם של הבנקים (במונחי נתח שוק), למשל באמצעות דרישות הון תלויות-גודל שיקזזו יתרונות אפשריים לגודל.
6. על השינוי הדרוש במבנה הדירקטוריונים של הבנקים - ממה שנחשף בפרשיות שונות עולה שדירקטוריונים של בנקים אינם מהווים ערובה לפעילות תקינה, לקיום חוקים, לשמירה על האינטרסים של בעלי המניות. זה קרה בגלל קיומם של בעלי שליטה בעלי אינטרס שאינו מתיישב עם טובת הבנק, ובגלל היותם של חברי הדירקטוריונים תלויים בבעלי שליטה. חשיבותם של הבנקים למשק הלאומי מחייבת כנראה שחברי הדירקטוריונים של הבנקים יהיו עצמאיים, בעלי כישורים מקצועיים מתאימים, מחוייבים לטובת הבנק ובלתי תלויים בבעלי השליטה. הדרך לכך היא כנראה שחברי הדירקטוריון של בנק ייבחרו ע"י ועדה ציבורית בלתי-תלויה, מתוך רשימה שתיקבע ע" המפקח על הבנקים.

יום שני, 19 בנובמבר 2018

נאום גטיסבורג - היום לפני 155 שנים

היום לפני 155 שנים נשא נשיא ארה"ב אברהם לינקולן נאום קצר - רק 262 מילים - בטקס להקדשת בית הקברות הצבאי בעיירה גטיסבורג שבפנסילווניה. קרב גטיסבורג, שהתחולל ארבעה חודשים קודם לכן - 1-3 ביולי 1863 - היה הקרב העקוב ביותר מדם במלחמת האזרחים האמריקנית, והוא סימן את המפנה במלחמה זו לקראת נצחונן של מדינות הצפון. צבא הקונפדרציה החל לסגת עד להכרעה הסופית. בשטח נותרו כ-7,000 גופות של חללים ולכן רכשה המדינה שטח לצורך הקמת בית קברות צבאי במקום.
לינקולן כלל לא היה הנואם העיקרי בטקס: את הנאום העיקרי נשא אדוארד אוורט, שכיהן לפני כן בשורה של תפקידים - מזכיר המדינה של ארצות הברית, סנאטור, חבר בבית הנבחרים, מושל מסצ'וסטס ונשיא אוניברסיטת הרווארד - ונחשב לאחד הנואמים הגדולים בארה"ב. לינקולן הוזמן רק במחשבה שנייה של מארגני הטקס, והתבקש לכבד בנוכחותו את הטקס ולהעיר בהמשך כמה הערות משלו (בתוכניה נאמר שהנשיא יוסיף 'כמה הערות משלו' בתוך הטקס). ואכן, הנאום הפותח נישא ע"י אוורט, והוא נמשך כשעתיים: 13,609 מילים. לינקולן דיבר אחריו, ונשא נאום בן 262 מילים בלבד, שנמשך כנראה 2-3 דקות (ניתן להקשיב לנאום המשוחזר ברשת. אורכו: 2 דקות). זהו הנאום שלינקולן כינה אותו בדיעבד "הנאום הקטן", ושבו הוא הדגיש רעיון חדש, לפיו מטרת המלחמה לא הייתה להציל את מדינות האיחוד (הצפון), אלא זה היה מאבק למען חופש ושיוויון לכול.
הנאום הקצר לא השאיר רושם מיידי. חלק מהתגובות שהופיעו בתקשורת היו ארסיות - מתחלקות כצפוי לפי קווים פוליטיים קיימים. אבל בדיעבד זהו אחד הנאומים המפורסמים בהיסטוריה וביטוי נעלה של החזון הדמוקרטי.
אנקדוטה: מרטין לותר קינג נשא ב-1963 - מאה שנים מאוחר יותר - את נאומו המפורסם "יש לי חלום" על מדרגות האנדרטה של לינקולן בוושינגטון, ואיזכר בדבריו את נאום גטיסבורג של לינקולן.

הנאום המקורי:

Four score and seven years ago our fathers brought forth, on this continent, a new nation, conceived in Liberty, and dedicated to the proposition that all men are created equal. Now we are engaged in a great civil war, testing whether that nation or any nation so conceived and so dedicated, can long endure. We are met on a great battle-field of that war. We have come to dedicate a portion of that field, as a final resting place for those who here gave their lives that that nation might live. It is altogether fitting and proper that we should do this.
But, in a larger sense, we cannot dedicate—we cannot consecrate—we cannot hallow—this ground. The brave men, living and dead, who struggled here, have consecrated it, far above our poor power to add or detract. The world will little note, nor long remember what we say here, but it can never forget what they did here. It is for us the living, rather, to be dedicated here to the unfinished work which they who fought here have thus far so nobly advanced. It is rather for us to be here dedicated to the great task remaining before us—that from these honored dead we take increased devotion to that cause for which they here gave the last full measure of devotion—that we here highly resolve that these dead shall not have died in vain—that this nation, under God, shall have a new birth of freedom—and that government of the people, by the people, for the people, shall not perish from the earth.

תרגום לעברית:
לפני שמונים ושבע שנים הקימו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר הורתה בחרות וחזונה האמונה כי כל בני האדם נבראו שווים. עתה, כשאנו מצויים במלחמת אזרחים המהווה מבחן אם אומה זו, או אומה כלשהי שכך לידתה ושזהו חזונה, עתידה להאריך ימים - נפגשים אנו בשדה הקטל של אותה מלחמה. באנו להקדיש חלקה משדה זה כבית מנוחת-עולמים לאלו שמסרו את חייהם למען אומה זו. אכן ראוי ונכון הוא כי כך נעשה. אולם, במובן עמוק יותר, לא אנחנו מקדשים קרקע זו: האנשים האמיצים אשר נאבקו כאן, החיים או המתים, הם שקידשוה, הרבה מעבר למה שבכוחנו הדל להוסיף או לגרוע.
העולם ישית ליבו מעט, ואף לא יזכור לאורך זמן את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את מה שהם עשו כאן. מוטב כי אנו החיים נקדיש עצמנו למלאכה הלא-גמורה אשר הם נשאו אותה עד כה באצילות כה רבה. מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו, כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם, כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו, שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש, וכי ממשלה של העם, על-ידי העם, למען העם - לא תכלה מן הארץ.



יום שלישי, 13 בנובמבר 2018

בשדות פלנדריה - 100 שנים לסיום מלחמת העולם הראשונה

ביום 11.11.1918, השבוע לפני 100 שנים, שקטו התותחים. הסכם שביתת הנשק בין הצדדים הלוחמים נחתם בשעה 5 לפנות בוקר עם כניעת הצבא הגרמני, והוא נכנס לתוקפו בשעה 11. ברחבי קהיליית העמים הבריטיים ובכל בתי הקברות הצבאיים הבריטיים בעולם מתקיים בכל שנה ביום 11.11 בשעה 11 טקס זיכרון לנופלים באותה מלחמה. השנה התקיימו טקסים מרכזיים בלונדון ובפריס לציון 100 שנים לסיום המלחמה, בהשתתפות מנהיגים מכל העולם.
אין כיום אשליות לגבי סיום אותה מלחמה. כשפרצה, האירופים יצאו אליה בהתלהבות, משוכנעים שהיא צודקת ובלתי-נמנעת לאור התנהגותם המחפירה של "ההם". הם האמינו - לא משנה מאיזה צד - שהיא תסתיים בניצחון מהיר, בתוך חודשים. כשהסתיימה - לאחר ארבע שנים, 17 מיליון הרוגים וחורבן כלכלי - הם קראו לה "המלחמה הגדולה". המלחמה הטוטאלית והטכנולוגיה הצבאית החדשה הביאו להרג המוני, בעיקר בגלל השימוש בארטילריה, ולא רק בשדה הקרב אלא גם הרג של אזרחים (כמחצית מההרוגים), ולחורבן כלכלי חסר-תקדים. ביום קרב אחד על נהר הסום היו לצבא הבריטי יותר מ-57 אלף נפגעים. כ-65 מיליון חיילים היו מגוייסים בכל הצבאות שלקחו חלק במלחמה זו; כ-37 מיליון מהם נפגעו בה - קרוב ל-60%. רוב הקרבות במה שקרוי "החזית המערבית" התרחשו על אדמת צרפת (ראו בהמשך מפה של אזורי הקרבות העיקריים). המצבה הצרפתית בעיר ורדן מציינת 150 אלף חיילים צרפתים שנהרגו שם ושמקום קבורתם לא נודע.
כוחות הברית חשבו שהמלחמה הסתיימה בניצחון, בהסכם שביתת נשק, ושאולי הגיע סוף לעידן המלחמות. בדיעבד, תנאי הסיום שלה והנקמנות של המנצחים יצרו את המצע עליו התפתחו לאומנות, פשיזם, ושנאה עזה והחלה הספירה לאחור לקראת המערכה השנייה, האכזרית וההרסנית יותר ממנה. אז האם יש באמת הפרדה בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה? אפשר לראות את הכל כטירוף מערכות שנמשך כמעט חצי מאה, גרם למותם של כמעט מאה מיליון בני אדם והביא להרס נורא ולאובדן דורות שלמים של צעירים. בבריה"מ גרמו האבדות הנוראות של מלחמת העולם השנייה לכך שממחזורי בתי ספר נותרו רק 10% בחיים. רק מאז שהסתיימה המלחמה השנייה, ורק לאחר שארה"ב ניצלה את עוצמתה הכלכלית האדירה כדי לשקם את אירופה (ואת יפן) - נוצר תהליך החלמה. ובמקביל נוצר מעבר הדרגתי מחברות לאומיות לעולם של חברה רב-לאומית - האיחוד האירופי. גבולות שנפתחו, שיתוף פעולה כלכלי הולך וגובר ובנייה הדרגתית של מוסדות על-לאומיים כמעט שהפכו את אירופה לארץ ללא גבולות. זה היה התהליך עד שתופעות חברתיות שליליות שהתפתחו בגלל הגלובליזציה וההגירה לאירופה גרמו כמעט במפתיע להתעוררות מחדש של שנאת זרים, להתכנסות רפלקסיבית במסגרות לאומיות ולהתעצמות כוחות פוליטיים לאומניים. גם אם ניתן להבין את מקור הבעיות - התהליכים מאיימים לבטל את הישגי המחצית השנייה של המאה העשרים ולגרור את העולם בחזרה למציאות של סכסוכים לאומיים.

במלאת 100 שנים לסיום המלחמה כולנו מבכים את מיליוני הנופלים, ומזכירים לעצמנו את המחיר הנורא של האשלייה שמלחמות יכולות ליצור עולם חדש, צודק יותר, טוב יותר, בטוח יותר. זהו בהחלט לקח גם לנו בישראל. בהמשך הבאתי את מילות השיר "בשדות פלנדריה" שכתב הרופא החטיבתי (והמשורר) הקנדי ג'והן מקריי לחברו שנהרג בקרב. מקריי עצמו לא שרד את המלחמה, ושירו זכה לפירסום בינלאומי מיידי (הקראה של השיר ע"י לאונרד כהן - כאן). ולסיום, התמונה של ראש ממשלת צרפת עמנואל מקרון וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל מחובקים השבוע בטקס הזכרון בפריס היא אולי סמל לתקווה לעולם טוב יותר, ליכולת להתפייס.
In Flanders fields the poppies blow
Between the crosses, row on row,
That mark our place; and in the sky
The larks, still bravely singing, fly
Scarce heard amid the guns below.
We are the Dead. Short days ago
We lived, felt dawn, saw sunset glow,
Loved and were loved, and now we lie
In Flanders fields.
Take up our quarrel with the foe:
To you from failing hands we throw
The torch; be yours to hold it high.
If ye break faith with us who die
We shall not sleep, though poppies grow
In Flanders fields.

יום שישי, 9 בנובמבר 2018

מה חשוב בנתון שהתפרסם השבוע לגבי הגירעון הממשלתי?

מהו המידע שפורסם לציבור?
ביום ב' האחרון (5.11.18) פירסם משרד האוצר הודעה לפיה הגירעון התקציבי קפץ ל-3.6% במונחי תוצר. הנתון המדובר הוא הגירעון התקציבי בפועל ל-12 החודשים המסתיימים באוקטובר 2018. חשיבות הנתון אינה נעוצה רק בעצם עליית הגירעון (הנתון הקודם של משרד האוצר עמד על 1.8%) אלא גם בכך שהוא מאותת על חריגה לעומת היעד הממשלתי שעומד השנה על 2.9%. עד כמה עלינו להתרשם מהנתון הזה?
יש סיבות טובות להתייחס בזהירות לנתון שפורסם: כשלעצמו, הוא אינו אומר הרבה ואינו מבטא שינוי משמעותי במגמה הכלכלית של המשק הישראלי. זהו נתון טכני, שהשתנותו מבטאת תנודות חודשיות ולא שינויי מגמה: הגירעון השנתי לשנת 2018 צפוי, לפי דיווח שמסרה מירב ארלוזורוב בשם מקורות במשרד האוצר, להיות בתחום 2.95-3.3%. זוהי אמנם חריגה מהיעד השנתי, אבל לא משהו שמתיישב עם הדרמה שנחשפה כביכול ביום ב' האחרון. מעבר לכך, צריך לזכור שהתרעות על חריגה תקציבית הן תחמושת מקובלת בהתמודדות הנצחית בין אנשי משרד האוצר לבין הפוליטיקאים, ותפקידן להפחיד כדי ליצור רוח נגדית ליוזמות של האחרונים להגדלת הוצאות. ובכל זאת, יש בהודעה עניין, בעיקר על רקע אירועים אחרים, כאלו שכבר קורים וכאלו שצפויים בשנה הקרובה.
שיווי משקל רופף
ברשימה קודמת בבלוג זה ראינו שהמשק הישראלי נמצא כיום בנקודה ראויה לציון בהיסטוריה הכלכלית שלו (ראו "מה חשוב לזכור נוכח הפריחה הכלכלית של ישראל?", כאן). אל רשימת ההישגים שמנינו באותה רשימה צירפנו אזהרה: הכל עלול להשתנות במפתיע בגלל אירועים כלכליים או לא-כלכליים שיחולו בסביבתנו, והמטרה העיקרית של ההנהגה הכלכלית היא לנצל את השנים המוצלחות כדי לבצר את מעמדו של המשק הישראלי לקראת אפשרות של משבר. בעיקר מדובר בניהול אחראי: ניהול מקרו-כלכלי הוא אמנות של איזון במצב של שיווי משקל רופף - סוג של לוליינות על חבל; יציאה משיווי משקל - אם בגלל גורם חיצוני או בגלל היווצרות בעייה פנימית - יוצרת סיכון של התרסקות. ברגע שהאיזון מופר עלולות להתעורר בעיות מוכרות: צבירת חוב, הרעה של דירוג האשראי של המשק, קושי לשמור על יציבותו של שער החליפין, בריחת הון, חוסר יציבות של מדד המחירים, ירידה בהשקעות המקומיות, האטה כלכלית והתפתחות אבטלה. אין צורך לדמיין: הסתכלו בתהליכים שקרו למשקים כלכליים אחרים שנקלעו לקשיים והתקשו להתמודד עם התהליכים.
ישנה מלכודת מעניינת בניהול המקרו-כלכלי. מי שצופה מהצד בניהול המדיניות הכלכלית בתקופה של צמיחה יציבה - וזה מה שהיה לנו בשנים האחרונות - עשוי לחשוב שמדובר באי-עשייה, בחוסר אתגרים; לא כך הדבר, ואנו רואים שכל החלטה של הוועדה המוניטרית של בנק ישראל שלא לשנות את הריבית (והיא נשארה ללא שינוי מאז פברואר 2015 - כבר 55 חודשים רצופים) מלווה בהערכות מצב, בדיונים ובהחלטות. ראו בהקשר זה את פרסום הדיון האחרון שקיימה הוועדה המוניטרית, כאן: כמה שיקולים ודיונים לפני החלטה שלא לשנות ריבית. כי גם השמירה על האיזון דורשת היגוי - לא רק ניהוג הספינה במים סוערים. לפעמים היגוי אחראי, כזה שמשמר יציבות, יוצר רושם כאילו מדובר במשימה קלה; היא אינה כזו, בעיקר בגלל הלחצים התקציביים שעלולים להתפתח בתקופה שבה הצמיחה נראית "טבעית" וחסרת מאמץ, לחצים להתרת הרסן התקציבי. ישנה חשיבות עצומה להתנהלות שתאפשר למשק הישראלי להישאר בשיווי משקל. מבחינה זו - איתות על חריגה תקציבית, ובעיקר חריגה מתמשכת, משמעותו שנדלקה נורית אדומה המתריעה על אפשרות שהמשק עלול לצאת משיווי משקל.
מה עומד על הפרק?
החריגה הנוכחית מתוואי הגירעון הרצוי נובעת משילוב של ירידה בגביית מיסים וגידול בהוצאות. זו איננה התפתחות מחזורית, כזו שנובעת מהאטה כלכלית, אלא היא משקפת מתיחה מסוכנת של סעיפי המס (כלפי מטה) ושל ההוצאות (כלפי מעלה). המסקנה היא שיש צורך לנקוט בצעדים מתקנים כדי לצמצם את הגירעון. נקודה זו מאתגרת על רקע התחושה הציבורית הכללית של שביעות רצון ממצבו של המשק בשנים האחרונות, תחושה שמעודדת פריצה תקציבית. הבעייה מחמירה על רקע האפשרות שבעתיד הקרוב יחול מיפנה במחזור העסקים, כי אז נהיה עדים לירידה ממשית של תקבולי המיסים ולהרחבה (הפעם: מחזורית) של הגירעון.
האזהרה הזו חמורה עוד יותר אם לוקחים בחשבון את התכניות עליהן כבר הכריזה הממשלה, כמו הגדלה משמעותית של תקציב הביטחון בשנים הבאות או מתן תוספות שכר נרחבות לשוטרים. מעבר לכך, אנו נכנסים לשנת בחירות שבה (באופן טבעי) פוליטיקאים מתחרים זה בזה בהעלאת הצעות ויוזמות שכרוכות בהגדלת הוצאות הממשלה ובהתנגדות להעלאות מיסים. מובן לכן שהעיתוי לטפל בבעיית הגירעון אינו נוח פוליטית.
נפלאות הקוסמטיקה
כשנוצרת פריצה של הגירעון התקציבי, הפתרון המתבקש הוא שילוב כלשהו של צעדים לצמצום הוצאות ולהגדלת הכנסות. אלא שכאמור, אין בסביבה שום פתרון קל - אין שום תקציב שניתן לצמצם או מס שניתן להעלות מבלי לעורר מהומה ציבורית ופוליטית. כשקשה לעשות - עושים "כאילו". המאמץ עובר לאיזור ה"יצירתי", הקוסמטי: מציאת פתרונות-לכאורה, כאלו שיצבעו את הגירעון באור אחר, חיובי יותר, ויסתירו את הבעייה מהציבור. גם הטענות המושמעות על כך שאין שום דבר קדוש ביעד הגירעון שקבעה הממשלה ושניתן לחרוג ממנו מסיבות "טובות" - הן חלק מההכחשה של הבעייה. הצרה היא, כמובן, שהכלכלה מגיבה למציאות האמיתית - לא לזו המפוברקת ע"י "קוסמטיקאים כלכליים".
לא מדובר כאן ברעיונות דימיוניים - צעדים שונים להסתרת הבעייה (הגירעון) כבר נעשים בישראל. ביניהם: צביעה שונה של כספי הקרן הקיימת, הסתרת הוצאות להעתקת מחנות צבא ממרכז הארץ ע"י העברתן מתקציב המדינה לתקציבי רשות מקרקעי ישראל, סיבסוד מוסווה של תכנית "מחיר למשתכן", הזזת סעיפי הוצאה משנת תקציב אחת לשנת תקציב אחרת, ועוד. זכרו שאינני מקורב לחוגי האוצר ואני רחוק מלהכיר את המהלכים השונים שנעשים כדי לייפות את נתוני התקציב. אגב: האסטרטגיה של הסתרה והונאה אינה חדשה לנו, גם אם הטריקים הספציפיים הננקטים כיום הם חדשים: הממשלה עסקה בהסתרת הגירעון גם בשנים הרעות שקדמו להתרסקות המשק הישראלי ב-1985. לרוע המזל הכלכלה הגיבה אז למהלכים עצמם - לא לדיווחים הרשמיים.
על חשיבותו של בנק ישראל

זהו הרגע שבו אנו נדרשים לשאלה מי ישקף לנו את המציאות. אנו זקוקים למערכת בקרה ודיווח שאיננה נמצאת בשליטתם של הפוליטיקאים. המדיה הכלכלית הקיימת כיום בישראל היא להערכתי דלה וחלשה מכדי לאתגר את הקברניטים. גם האקדמיה, שידעה בעבר להוות ביקורת ערה על המצב - הסתלקה מהשדה הכלכלי. זהו הרגע שבו אנו זקוקים לשירותיו של בנק ישראל, על מחלקת המחקר הגדולה שלו שאמונה על שיקוף מצבו של המשק וניתוח המגמות הכלכליות, ועל הנגיד המשמש כיועץ כלכלי לממשלה ופה למחלקת המחקר. זהו הרגע שבו בנק ישראל אינו מהווה רק שומר סף, אלא אמור גם לפוגג את העשן שמפזרים בעלי התקציב ולהציג תמונה נכונה, מקצועית, של מצב המשק. זהו הרגע שבו אנחנו יכולים לגזור קופון מעובדת היותו של הבנק המרכזי רשות עצמאית, שאינה כפופה לדרג הפוליטי או למשרד האוצר. אבל דווקא ברגע הזה אנו נפרדים מהנגידה היוצאת, ולא במקרה. פרישתה  אינה תוצאה של סיום טבעי של תפקידה או חלילה של אי-התאמתה לתפקיד: זוהי בדיוק תוצאה של ניסיונה האחרון להצביע על מיגבלותיה של מדיניות הממשלה בנושא פתרון הדיור, ניסיון שעורר את חמתו של שר האוצר והביא כנראה להחלטתו שלא להאריך את כהונתה. זה אומר שאנחנו עדים לניסיון לשלול מהבנק המרכזי את עצמאותו, או לפחות לשלול ממנו את זכותו לחוות דעה כלכלית בלתי-תלויה. זה צריך להדאיג את כולנו. לא נותר לנו אלא לקוות שהנגיד הנבחר יוכיח שהוא קורץ מהחומר הנכון, ושהמהלך הכוחני של שר האוצר לא יביא להשתקת הדרג המקצועי בצמרת הכלכלית.