הדוח השנתי של בנק ישראל לשנת 2023 פורסם בסוף
חודש מארס. מוזר, לדבר כיום על 2023, כשאנו נתונים במלחמה כבר חצי שנה והאופק
איננו מתבהר, כשקיימים סימני שאלה מהותיים לגבי התפתחויות אזוריות מדיניות וביטחוניות
וכשהמצב הפוליטי בישראל איננו יציב. אבל יש להסכים על נקודת המוצא של המשק הישראלי
למצב הנוכחי ועל חשיבותה של מדיניות כלכלית אחראית בשנה-שנתיים הקרובות. כי לכל
תרחיש מדיני-ביטחוני שיתפתח לגבי ישראל יש להתאים מדיניות כלכלית מתאימה. זה לא
יקרה מעצמו – זה יקרה ככל שהציבור יבין את האתגרים הכלכליים ויהיה מוכן לדרוש
מהממשלה לקבל את ההחלטות הכלכליות הנכונות. והבנה זו היא מטרת רשימה זו.
* *
מטבע
הדברים דוח בנק ישראל מתייחס לשנה קלנדרית. אלא שהפעם יש בכך בעיה, שכן בשנת 2023 התרחשו
שני אירועים חריגים שהייתה להם השפעה משנת-כיוון על ההתפתחות הכלכלית ארוכת-הטווח
של המשק: הראשון - ההכרזה בכנסת, בחודש ינואר 2023, על יוזמה ממשלתית לרפורמה משפטית
("רפורמת המשילות"), הכרזה שגרמה להתפרצותו של גל הפגנות מחאה ולתגובות שליליות
בשוקי ההון והמטבע; השני – התקפת הפתע של
החמאס על יישובי הנגב המערבי בחודש אוקטובר, התקפה שהביאה לפרוץ מלחמה ושינתה
לחלוטין את התוואי שבו נע המשק הישראלי. לכן, התייחסות ליחידת זמן קלנדרית (שנה) היא
מעט בעייתית כשמדובר ב-2023 אם המטרה היא לנתח מגמות כלכליות: 2023 החלה במזג
אוויר מושלם (התנופה הכלכלית שנחוותה ב-2022 כתוצאה מהתאוששות מופתית של המשק מהמשבר
סביב מגפת הקורונה), היא נמשכה במזג אוויר שהתקדר בגלל יוזמת הרפורמה המשפטית
(בלימה חדה של זרם ההשקעות מחו"ל, פיחות השקל והאצת קצב האינפלציה), והיא הסתיימה
בסערה ביטחונית, מדינית וכלכלית על רקע פרוץ המלחמה בעזה. הניסיון לסכם את מה
שאירע ב-2023 כדי לאפיין מגמות ארוכות-טווח הוא לכן מעט תפל. לא רק שלא מדובר בשנה
הומוגנית, אלא שהניסיון להסיק ממנה על הצפוי ב-2024 או ב-2025 הוא כמעט
חסר-משמעות: כל הסדרות העיתיות כבר נשברו, וזאת עוד לפני שנידרש לשאלה מה עוד צפוי
שיקרה ב-2024, צבאית מדינית וכלכלית.
ברביע
האחרון של 2023 נרשמה ירידה חריפה של 5.6% של התוצר בעטיה של המלחמה. התוצאה של מהלומה
זו היא שבשנת 2023 כולה, שבה היה המשק צפוי לצמוח בשיעור 3% - "נחתכה"
הצמיחה ל-2%. מאחר שקצב גידול האוכלוסייה בישראל הוא מהיר בהשוואה בינלאומית – כ-2%
- הצמיחה שנרשמה ב-2023 משמעותה קיפאון של התוצר לנפש. זה אומר שהמשק הישראלי נכנס
ל-2024 כשהוא כבר מצוי בתת-תפוקה ובמגמת האטה, כזו שכנראה תחריף על רקע חסמים שצפויים
ב-2024: חסמים הן מצד הביקוש (עצירת התיירות הנכנסת, ירידת ההשקעות הזרות בחברות
ההיי-טק, צניחת הביקוש לרכישת דיור על רקע עליית שיעורי הריבית) והן מצד ההיצע
(פגיעה בהיקף כוח האדם המועסק בגלל גיוס המילואים המוגבר ובגלל הפגיעה בהיקף
העובדים הזרים, אובדן תפוקות חקלאיות במשקים שפונו על רקע המלחמה).
אבל
עם כל חשיבותה של תנופת הצמיחה שנבלמה, האיום האמיתי שצפוי למשק ב-2024 ואילך
איננו מצוי בשאלת קצב הפעילות הכלכלית אלא בהתנהלות הפיסקלית של הממשלה נוכח צרכי המלחמה.
המלחמה יצרה צורך חמור לממן הוצאות עצומות, הן צבאיות והן אזרחיות, לרבות הוצאות
עתידיות (כלומר: בשנים שמעבר ל-2024) שקשורות לשיקום יישובי הנגב המערבי ולהגדלה
פרמננטית של הצבא. בעיקרון, ניתן לממן את ההוצאות הנוספות העצומות הללו על-ידי שילוב
של שלושה מאמצים: 1) קיצוץ של הוצאות ממשלתיות אחרות שנתפסות פחות חשובות (זמנית) על
רקע המצוקה התקציבית; 2) הגדלת גביית המיסים על-ידי העלאת שיעורי המס; 3) יצירת
גירעון ממשלתי אד-הוק (=הגדלת החוב הציבורי) למימון הפער בין הצרכים המוגדלים לבין
מה שניתן לספוג באמצעות השינויים התקציביים בשני הסעיפים הקודמים. בגלל היקף האירוע,
לא מדובר בצעדים "רכים": יש צורך לנקוט בצעדים נמרצים שיש בהם כדי
להתמודד עם גודל האתגר. זו אינה בחירה בין צעדים "טובים": מדובר בהשלכות
שליליות (אבל מחויבות-המציאות) על הצריכה הציבורית האזרחית (צמצום שירותים), על
יוקר המחייה (בגלל העלאת המיסוי העקיף), על רמת הצריכה הפרטית (בגלל העלאת המיסוי
הישיר) ועל גודל החוב הציבורי. כי, כמאמר הפתגם המתנשא של הכלכלנים - "אין ארוחות חינם": יש מחיר למלחמה.
זהו
רגע מבחן לממשלה ולכנסת. לא רק כי נדרשת החלטה שקולה שתנווט את המשק למצב טוב יותר
אלא כי ההחלטה דורשת אומץ פוליטי להסביר לציבור את ההכרח בהטלת "גזרות
כלכליות". ממשלה שנהנית מאמון הציבור הייתה מאמצת מדיניות כלכלית שמתבססת על שלושת
המאמצים במקביל ומתאמצת לרתום את הציבור למדיניותה בדרך של שכנוע. נראה לי שחולשתה
הפוליטית של הקואליציה הנוכחית תגרום לה לחשוש לבצע קיצוץ משמעותי של סעיפי הוצאות
אחרים ולהעלות במקביל את שיעורי המס. אנו רואים זאת כבר עכשיו, במאבק הניטש על
כספים מגזריים ובניסיון לאחז עיניים באמירות חלולות ושקריות כאילו יש מציאות שבה
הציבור לא יידרש לשאת בנטל הכלכלי שיצרה המלחמה. לכן אני חושש שהחולשה הפוליטית של
הקואליציה תוביל אותה להימנע ככל האפשר מצעדים תקציביים ולנסות לממן את רוב הוצאות
המלחמה על-ידי הגדלת החוב. זה יהיה מהלך סרק, והוא יהיה מלווה, להוותנו, במסך עשן,
בהסתרת הגירעון הצפוי, בסיסמאות חלולות ובהבטחות שלא ניתן להגשימן. זה יהיה מלווה בהשתקה
של כל ביקורת מקצועית בתואנה של חוסר-לויאליות ממלכתית. ימים קשים צפויים לשומרי-הסף
הכלכליים (משרד האוצר, בנק ישראל) ולתקשורת הלוחמת.
במשק
סגור, או כזה שמייצר את רוב צרכיו בעצמו, הגדלה ניכרת של החוב הציבורי היא יותר
עניין פנימי: אם הציבור מוכן לספוג את אגרות החוב הממשלתיות (בואו נקרא לזה - משיקולי
יח"צ -"מלווה מלחמה" או "מלווה חובה") – זה יגרום בעיקר לעליית
הריבית וכתוצאה לפגיעה בהשקעות הסקטור הפרטי. אלא שהמשק הישראלי הוא משק מודרני ופתוח
מאד לסחר-חוץ ולתנועות-הון. ככזה, משקפות רבות של אנליסטים בשוקי הכספים וההון הבינלאומיים
עוקבות מרחוק אחר התנהלותו, בעיקר לאור המלחמה והחולשה הפוליטית של הקואליציה. לכשיסתבר
לאנליסטים הזרים שהממשלה בישראל איננה מצליחה להתמודד עם עלות המלחמה והיא מתכוונת
להסתמך בעיקר על יצירת גירעון תקציבי והגדלה של החוב (ואולי גם 'טיפול קוסמטי'
בנתונים לצורך הסתרה והטעייה) – הם יניפו דגלון אדום. חברות הדירוג הבינלאומיות תדווחנה
על עליית הסיכון למשקיעים הזרים, פרמיית הסיכון של ישראל תעלה ושוק המט"ח
יצביע על פיחות השקל בגלל יציאה מוגברת של כספי משקיעים. פיחות השקל, מצידו, יאיץ
את קצב האינפלציה המקומית. המשק עלול להיקלע לסחרור והאווירה הכללית שתיווצר תהיה שלילית:
אי-שקט בשוק העבודה, האשמות הדדיות (תחביב עקר שהולך ונעשה פופולרי במקומותינו
כתחליף לנקיטה בפעולה אמיתית), והתרופפות נוספת של היציבות הפוליטית של הקואליציה.
זה אומר שבלי קשר לעצם עלות המלחמה, יש חשש שהמדיניות הכלכלית לא תתמודד עם האתגר
ולכן תגרום לכך שהמשק הישראלי ייקלע לסערה שאיננה מחויבת-המציאות. זה כבר קרה לנו,
כשהממשלה כשלה בהתמודדות עם האתגרים הכלכליים שנוצרו בגלל מלחמת יום הכיפורים
והמשק הישראלי נקלע לעשור של מיתון כלכלי מיותר וסחרור אינפלציוני.
אז
כיצד נראה המצב הפיסקלי לפני שפרצה המלחמה? ההתאוששות המהירה של המשק הישראלי מהשפעות
מגפת הקורונה ראויה לציון. בשנת 2022 כבר גרמה הצמיחה המהירה לגאות בגביית המיסים,
ולכן נהנתה הממשלה מעודף תקציבי. כתוצאה, יחס החוב לתוצר – מדד בינלאומי מקובל
למצבו של משק לאומי - שזינק מכ-59% בשנת 2019 לכ-71% בשנת 2020 בגלל משבר הקורונה –
ירד בתוך שנתיים לכ-60%. במהלך 2023 נמשכה ירידת יחס החוב לתוצר והוא הגיע לפני שפרצה
המלחמה לכ-59%. אלא שאז פרצה המלחמה ויחס החוב לתוצר טיפס בתוך רביע אחד לכ-62%.
לאיזה
גודל הוא יגיע בשנים 2024 ו-2025? הבעיה של ישראל איננה מימון של הוצאה ביטחונית
חד-פעמית: ההבנה שעוצמתו הקיימת של צה"ל אין בה כדי לענות על כלל האיומים
הביטחוניים בטווח הארוך תחייב כנראה, מעבר להוצאות המלחמה, הגדלה פרמננטית
של תקציב הביטחון. זוהי התפכחות מחלום שחלמנו לפני המלחמה: לפי בנק ישראל התנהלות
רגילה של העניינים הייתה אמורה להביא את יחס החוב לתוצר של ישראל לכ-57% עד לסוף
העשור – יחס מצוין למשק דינמי וצומח; לאור התיקון המסיבי וארוך-הטווח שיידרש לתקציב
הביטחון הציפיות של בנק ישראל השתנו, ויחס החוב לתוצר יטפס כנראה למדרגה גבוהה
יותר (בין 67% ל-77%), בתלות באיכות הניהול הפיסקלי של המשק (ראו: דוח בנק ישראל
לשנת 2023, פרק ו' – "המגזר הציבורי ומימונו").
לסיכום: עלינו להבחין בין מה שכבר קרה ואולי עוד יקרה בזירה המדינית והביטחונית לבין ההתנהלות הכלכלית של המשק נוכח הצרכים והאתגר. אולי המלחמה תתרחב לזירה נוספת, ואולי לא. אולי היא תסתיים בקרוב ואולי היא תימשך עוד זמן רב. לכל מצב מדיני-ביטחוני יש להתאים מדיניות כלכלית שתאפשר למשק לספוג את המהלומה ולהתמודד עימו ולא להיגרר למשבר כלכלי מיותר. זה אומר שעלינו להבין שיהיה עלינו לשאת ב"גזרות כלכליות", ועלינו לדרוש מהשלטון לנהל מדיניות כלכלית שקופה ואחראית שתמזער את הנזק ארוך-הטווח למשק הישראלי. אסור "לקנות לוקשים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה