כבר כמה שנים הולכת ומתהדקת טבעת החקירות נגד נתניהו ומאיימת להפוך לתביעה משפטית. זהו מהלך איטי, מורט עצבים - עקב בצד אגודל. בניגוד למשחקי שחמט אין כאן כניעה שתקצר לכולנו את הסבל: כל הצדדים ממשיכים בקרב המשפטי בצעדים מדודים. לכאורה הם לא ירפו עד שימוצה המהלך המשפטי כולו (לרבות ערעור והעברה של הדיון לערכאה שיפוטית גבוהה יותר). והכול עדיין פתוח: הכול יכול לקרות.
אחד המהלכים החדשניים שננקט ע"י נתניהו במערכה הזו הוא הניסיון לערער על זכותו של בית המשפט לדון באישומים האפשריים נגדו, ולנסות להעביר את המשפט לרשות שופטת אלטרנטיבית: הציבור. והערעור אינו רק על הרשות השופטת - הוא על כל מנגנון החקירה והתביעה. לכאורה, כל השרשרת של חוקרי המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט - מפקיעים את זכותו של העם לשפוט את המנהיג. והמסר בהצגה זו הוא שזכות השיפוט היא למעשה של העם: הוא הריבון. ולכן לא צריך להמשיך במהלכי הגשת התביעה: העם ישמע ויחליט, ויש להעביר את כל המהלך אל מחוץ לרשות השופטת, לככר העיר. שם יתנהל המשפט הפומבי. כדי להצדיק את הצורך להעביר את הדיון המשפטי לככר העיר מושקע מאמץ תעמולתי לקעקע את מעמדה של הרשות השופטת בישראל. זה כולל אמירות עקרוניות שמושמעות כבר שנים, כמו "השופטים אינם נבחרים ע"י העם ואינם משקפים את רצון העם", או "בית המשפט אינו יכול לבטל חוקים שחוקקה הכנסת ולבטל בכך את רצון העם", ועוד.
ההתקפה הנוכחית על הרשות השופטת אינה מוגבלת לצרכים המשפטיים של נתניהו על רקע חקירותיו: זוהי התקפה משולבת, שכן יש עוד אינטרסים, בלתי-תלויים, שפועלים כאן ושחברו לנתניהו. ישנו מהלך של גורמים בקואליציה להחליש את כוחה של הרשות השופטת (ובעיקר את כוחו של בית הדין הגבוה לצדק) כדי לאפשר לקואליציה הפוליטית לממש את שאיפותיה ולהגיע להישגים אותם הבטיחה לבוחריה. המניע למהלך זה הוא טבעי, ואינו קשור לזהות הקואליציה: אף קואליציה אינה שמחה להתמודד עם בג"צ; כולן רואות בו אבן נגף (אפשרית) בדרך למימוש שאיפות; כולן רואות בו גורם המפריע ל"משילות". ההבדל במקרה הנוכחי הוא אולי באפקטיביות של המהלך להחלשת הרשות השופטת. ההבדל הוא בשאלה מי עומד בראש הממשלה. ובמקרה זה - לעומד בראש הממשלה יש אג'נדה אישית שמתלכדת עם הרפלקסים הקבועים של קואליציות פוליטיות להחליש את הרשות השופטת. לכן ההשתוללות הכללית כנגד רשויות החוק.
אנו חיים בישראל במשטר דמוקרטי, והמלחמה על חלוקת הכוחות בין שלוש הרשויות מתנהלת תוך שמירה על עקרונות הדמוקרטיה - לפחות מן הפה ולחוץ. לכן יש ניסיון לנמק את ההתקפה על הרשות השופטת, ולהשתמש ככל האפשר בנימוקים רציונליים ואפילו מוסריים. הדגלים המונפים בהתקפה על הרשות השופטת הם בסגנון של "רצון העם", "הציונות", "צרכי הביטחון". חלק מזה הוא תסכול מובן-מאליו של קואליציה במשטר דמוקרטי. הקואליציה הנוכחית לא המציאה כלום: "בלי בג"צ ובלי 'בצלם'" - זו אמירה של רבין, שדמותו הולכת ומתקדשת ככל שנמשך שלטונו של נתניהו. ובכל זאת, המקרה הנוכחי מקבל ממדים מאיימים בגלל תפקידו הייחודי של ראש הממשלה כגורם מתסיס - לא מרגיע - וזאת בגלל סיבות אישיות שלו.
בין הדגלים המונפים במערכה כנגד הרשות השופטת נמצא האיזכור של "ממשלה נבחרת", או הסיסמא "לא מחליפים ראש ממשלה נבחר בבית משפט". לכאורה, רק העם - זה שבחר - רשאי לבטל את הבחירה. בהצגת המהלך המשפטי כצעד שמונע את התגשמותו של רצון העם מנסים למנוע את הרשות השופטת מלפעול כחוק. כדאי לזכור שאין מושג כזה "ממשלה נבחרת" ולא "ראש ממשלה נבחר" - הרשות המבצעת בישראל אינה נבחרת: הבחירות בישראל הן לכנסת, ובעלי זכות הבחירה בוחרים בין רשימות; חברי הכנסת שנבחרו עפ"י הרשימות ממליצים לנשיא המדינה - בעקבות מו"מ בין ראשי הרשימות - על מי מתוכם שיעמוד בראש הממשלה ומצביעים על תמיכתם (או לא) בממשלה המוצעת על ידו. בחירות ישירות לראשות הממשלה התקיימו בישראל תקופה קצרה, אבל בוטלו בהחלטת הכנסת בשנת 2001. התוצאה היא שהרשות המחוקקת מסמיכה קואליציה מתוכה שתהווה רשות מבצעת. לכן אין אפשרות אמיתית לטעון שהחלטתו של נתניהו לשמש גם שר תקשורת או שר חוץ או שר ביטחון בצד תפקידו כראש הממשלה משקפת את "רצון העם", או שהעובדה שנפתלי בנט הוא שר החינוך היא כזו. העם הצביע באמצעות בחירה ברשימות; כל השאר אינו תרחיש הנגזר בהכרח מהחלטת העם ואיננו משקף לכן בהכרח את רצון העם. הם לא נשאלו על כך.
מאחר שהמערכה הנוכחית להחלשת הרשות השופטת משקפת שני אינטרסים שונים - זה של תומכי ה"משילות" שרוצים 'רק' לסלק מכשולים מדרכם כדי לממש את שאיפותיהם הפוליטיות, וזה של נתניהו שמעוניין לסכל את המהלך המשפטי המתנהל נגדו - גם הצעדים המוצעים על-ידם הם שונים: מי שרוצה להחליש את הרשות השופטת מנסה לחוקק חוקים "עוקפי בג"צ", להגביל את יכולתו של בג"צ לבטל את חוקי הכנסת (ראו: "פסקת ההתגברות"), ולשנות את ההרכב האנושי של מערכת המשפט - הכל כדי להחליש את כוחה של הרשות השופטת מול הרשות המבצעת או מול הכנסת. הניסיון של נתניהו הוא אחר: הוא מתמקד בסיכול המהלך המשפטי המתנהל במקרה שלו, או, למצער - בעיכובו ככל האפשר. הצעדים שאנו רואים הם שכירת שירותיהם של טובי עורכי-הדין לניהול ההגנה, הפעלת יוזמה בכנסת לקבלת "חוק ההמלצות" (חוק המונע מהמשטרה לכלול המלצות להעמדה לדין בסיכום מימצאי חקירה המוגשים לפרקליטות), הפעלת יוזמה בכנסת לקבלת "החוק הצרפתי" (סעיף בחוק המחריג ראש ממשלה מחוק העונשין בתקופת כהונתו ובכך מונע את העמדתו לדין או אפילו ניהול חקירות נגדו), והדרישה לעיכוב מועד הפירסום של מסקנות היועץ המשפטי לממשלה בנושא חקירות נתניהו עד לאחר הבחירות ("לא מתחילים שימוע אם אין מספיק זמן לסיים אותו לפני מועד הבחירות"). במקביל לכל אלו, מושמעת הטענה הכללית על כך שהמשפט צריך בכלל להתנהל בככר העיר ולא בבית המשפט. למעשה - הוא בעצם כבר מתנהל שם.
אי אפשר להאשים את נתניהו על כך שהוא נלחם על הישרדותו הפוליטית והאישית במקום להיכנע ולפרוש. זוהי מלחמה פרטית שלו ולכן אין מקום לכך שמתנגדיו (פוליטית) ייטלו בה צד, או יעסקו בניהול משפט בתקשורת - יש שופטים בירושלים. עם זאת, קשה להתעלם ממה שמלחמת ההישרדות הפרטית של נתניהו גורמת לכולנו: היא הביאה להקדמת מועד הבחירות ב-7 חודשים כתרגיל טקטי וציני של נתניהו שנועד לסכל את המהלך המשפטי או לפחות לעכב אותו, והיא 'הפקיעה' למעשה את הבחירות של 2019 מידי העם. במקום לנהל מערכת בחירות על עמדות בנושאים מדיניים, שאלות של הסכם איזורי ושאלות חברתיות - הבחירות עלולות להיות סוג של דיון ציבורי גבה-טונים על חפותו של נתניהו. לצורך כך הצדדים 'מצופפים שורות' סביב עמדתם בשאלת נתניהו. השאר - אינו חשוב הפעם; על חוץ וביטחון, על המאמץ לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים, על כלכלה ועל חברה - נדבר בפעם אחרת. אין פלא שהדיון הציבורי הצטמצם להדגשת רגשות אהבה-שנאה, שאיננו שומעים יותר על מצעים אידיאולוגיים ופרוגרמות של מפלגות אלא מוזנים בסיסמאות קליטות, רדודות, ושההבחנה בין מפלגות חדשות התנוונה לזיהוי ה-'סלב' שעומד בראשן.
המצב הנוכחי הוא סוג של סיוט, ואנחנו 'מבזבזים' בחירות דמוקרטיות על שאלת-סרק לגבי חפותו של נתניהו. האם הסיוט הזה יחלוף, או שיתחלף בסיוט אחר? אינני יודע. הפרשה יכולה להסתיים בירידתו של נתניהו מבמת הפוליטיקה אבל לא לפני שיחלפו שנים המבוזבזות על תהליכים משפטיים. זה יכול גם להסתיים במפתיע (כניעה? עיסקה עם התביעה? תבוסה פוליטית?). ובינתיים ישראל ויתרה על יכולתה לנווט את עצמה בעולם אמיתי ומאתגר של איומים והזדמנויות ובחרה במקום זאת לנהל מלחמת אחים על נושאים אישיים של נתניהו.
וכדאי לזכור עוד דבר: נתניהו לא זכה לרוב מוחלט בבחירות לכנסת - הוא זכה רק ב-25% מהקולות. יכולתו להפקיע ממדינת ישראל את העיסוק בעתידה כדי לנהל מלחמה אישית נסמכת על הקואליציה שבנה. לכן עולה השאלה מה מצאו חבריו לקואליציה לתמוך במלחמתו ברשות השופטת, ומדוע הם תמכו בהקדמת מועד הבחירות שמשרתת רק את צרכיו האישיים? תשובה אחת נוגעת לשותפיו למסע להחלשת הרשות השופטת, אלו הפועלים מנימוקים משלהם ושמחים לשתף איתו פעולה. תשובה אחרת היא שיש כאלו שמשתפים איתו פעולה לא בגלל אינטרס משותף אלא מפני שהם מזהים תועלת לאינטרס הצר שלהם שמצדיקה לדעתם לתמוך במהלכיו. כי זה מה שמאפשר קיומן של מפלגות-אינטרס שכל תפקידן הוא להבטיח קיום אינטרסים של חוג בוחריהן, ולעזאזל כל השאר.
