טענה מוזרה
ברשימה שפרסם אסא ששון במוסף שוק ההון של
דה-מרקר ב-14.6.2023 ושעניינה המניעים לבחירתו של עו"ד ספי זינגר
ליו"ר חדש לרשות ני"ע, הוא נדרש לפרשה היסטורית מעניינת: השיקולים שהביאו
לבחירתו של הגנרל דווייט אייזנהאואר למפקד העליון של כוחות בעלות-הברית באירופה
לקראת הפלישה לצרפת בשנת 1944 ("מבצע אוברלורד").
ששון הביא את דבריו של פרופ' מיכאל הרסגור
באחת מתוכניות הרדיו, ואני מביא את הציטוט כאן:
"שלושת המנהיגים של בעלות הברית (סטאלין, צ'רצ'יל ורוזוולט) התחבטו מי יפקד על הפלישה לנורמנדי. היה ברור להם שאם היא תצליח, אותו גנרל יזכה לתהילת עולם. לכן הם הקדישו זמן רב כדי למצוא את הפרופיל הכי מתאים לאותו גנרל. היו שלושה מועמדים לפיקוד הפלישה: ברנרד מונטגומרי הבריטי או האמריקאים דוויט אייזנהאואר וג'ורג' פטון. כולם גנרלים מעוטרים ובעלי ניסיון רב. אבל מה שהטריד את ראשי הממשלה הייתה השאלה אילו תכונות אופי נדרשות לאותו מפקד כך שהוא יהיה הכי מתאים כדי לפקד על אירוע כה מורכב ומסובך, שמחייב שילוב של מספר צבאות וארגוני לחימה. מונטגומרי היה נטוע עמוק בלחימה באפריקה אז השאירו אותו שם, ואילו לפטון, אחד הכוכבים והמפקדים הכי נערצים בצבא האמריקאי, היה פתיל מאוד קצר. לא בדיוק מתאים לניהול אירוע כה גדול. לבסוף הוחלט כי אייזנהאואר ייפקד על הפלישה, בעיקר בזכות התכונה המובילה שלו - אינטגרטור, כלומר בעל יכולת לתמרן, לנהל ולאפשר עבודה במשותף של כמה 'מנהלים' שונים, מלאומים שונים ובעלי תפיסת עולם צבאית שונה."
הציטוט מתוכנית הרדיו של מיכאל הרסגור בא
אמנם להסביר (ואולי להצדיק) מה טעם מצא שר האוצר סמוטריץ' למנות עו"ד צעיר-יחסית
וחסר-ניסיון (לכאורה) לרגולטור החשוב ביותר בתחום הכלכלי, אבל הסיפור על מינויו של אייזנהאואר תפס את תשומת-ליבי דווקא כחובב היסטוריה צבאית:
הוא שונה לגמרי ממה שאני מכיר. והסיפור האמיתי הרבה יותר מעניין מהציטוט של פרופ' מיכאל
הרסגור.
למתעניינים: קראו את הספר "Masters and
Commanders"
של ההיסטוריון Andrew
Roberts
האם הגנרל מונטגומרי
היה מועמד לפיקוד על כוחות בעלות הברית באירופה?
ההחלטה הסופית (היו הרבה דיונים – ראו
בהמשך) לגבי בחירת מפקד עליון לכוחות בעלות הברית באירופה התקבלה כנראה בוועידת
קהיר בדצמבר 1943, ולכן מוזרה טענתו של מיכאל הרסגור כאילו הגנרל הבריטי ברנרד
מונטגומרי היה "נטוע עמוק בלחימה באפריקה, אז השאירו אותו שם". מונטגומרי
זכה לתהילה במערכה בצפון אפריקה בניצחונו באל-עלמיין על "קורפוס אפריקה"
של הגנרל הגרמני ארווין רומל. אלא שקרב זה התקיים כבר בסוף אוקטובר 1942. בחודש
יולי 1943 כבר פיקד מונטגומרי על ארמיה בריטית בפלישה לסיציליה (הפלישה הייתה
בפיקודו של גנרל אייזנהאואר), ובחודש ספטמבר 1943 כבר לחם על אדמת איטליה (שוב,
מפקדו היה גנרל אייזנהאואר). לא עיסוק במשימות אחרות, ובטח שלא על אדמת אפריקה, הוא שמנע
את מינויו של הגנרל מונטגומרי למפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה: הוא עצמו
השתתף בכיבוש צרפת כמפקד קבוצת הארמיות הבריטית (הכנף הצפונית של כוחות הברית),
כפוף ישירות – כבעבר - לגנרל אייזנהאואר.
האם הגנרל פטון היה
מועמד לפיקוד על כוחות בעלות הברית באירופה?
גם הטענה שהגנרל האמריקני ג'ורג' פטון היה
מועמד לפיקוד על כוחות בעלות הברית באירופה איננה נראית לי סבירה. פטון היה מפקד
גייס (קורפוס) אמריקני שנחת בצפון אפריקה באמצע 1942, במבצע שעליו פיקד הגנרל
אייזנהאואר ("מבצע לפיד" (Torch)). שנה לאחר מכן (יולי 1943) פטון קיבל פיקוד על ארמיה במהלך
הפלישה לסיציליה, שוב תחת פיקודו של אייזנהאואר. בגלל נסיבות הקשורות בעיקר לאופיו
הבוטה הוא הסתבך משמעתית (לא עזר לו שהוא הביע חרטה בפומבי על מעשיו) והודח
מתפקידו כמפקד ארמיה. הוא נותר לכן חסר-תפקיד בתוכנית הפלישה לחופי נורמנדי (יוני
1944).
אנקדוטה: האמריקנים ניצלו את המוניטין
הצבאי שלו ומינו אותו למפקד קבוצת ארמיות רפאים שהתמקמה לכאורה בצפון האי הבריטי,
כדי להטעות את הגרמנים לגבי מקום הנחיתה וכיוון המאמץ העיקרי של כוחות בעלות
הברית. ההזדמנות נקרתה לפניו כמה חודשים מאוחר יותר, כשהגנרל עומר ברדלי, מפקד
קבוצת הארמיות המרכזית (האמריקנית), ניאות במהלך הקרב על צרפת למסור לו פיקוד על אחת
הארמיות שלו - הארמיה השלישית האמריקנית. בהמשך, הצלחותיו הצבאיות הבולטות כמפקד
הארמיה הזו (בעיקר בחורף 1944/5, עת סייע לדיביזיה המוטסת ה-101 להיחלץ מכיתור
גרמני בארדנים) אמנם הקנו לו תהילה כמצביא, אבל בשלב שבו אנו נמצאים – בחירת מפקד
עליון לצבאות בעלות-הברית באירופה לקראת הפלישה הגדולה לצרפת, בסוף 1943 – הוא כלל
לא היה מועמד.
מי היו המועמדים
לפיקוד?
אז כיצד נבחר הגנרל אייזנהאואר למפקד
העליון של כוחות בעלות הברית באירופה? האם הוא היה המועמד הטבעי? נראה שלא. שני
גנרלים בכירים זיהו את ההזדמנות ההיסטורית וביקשו לעצמם את התפקיד: ראש המטה הכללי
האימפריאלי הבריטי – הגנרל אלן ברוק, ורמטכ"ל הצבא האמריקני (לא היה אז בארה"ב
עדיין תפקיד של ראש המטות המשולבים) – הגנרל ג'ורג' מרשל.
מועמדותו של גנרל ברוק
הגנרל הבריטי אלן ברוק היה ראש המטה האימפריאלי (CIGS) מאז דצמבר 1941, אז מונה על-ידי צ'רצ'יל. הוא נותר
בתפקידו זה עד לאחר תום המלחמה (1946). הוא היה הקצין הבריטי הבכיר ביותר במהלך
המלחמה. בקרבות הראשונים מול הצבא הגרמני הוא היה מפקד גייס (קורפוס) בחיל המשלוח
הבריטי בצרפת (הגנרל מונטגומרי היה מפקד דיוויזיה תחת פיקודו). בעת הפינוי של
דנקירק (מאי-יוני 1940) הוא הצליח לשכנע את ראש הממשלה החדש, צ'רצ'יל, שיש לפנות
את כל הכוחות הבריטיים מצרפת כדי למנוע את השמדת רוב הצבא הבריטי. הוא מונה על-ידי
צ'רצ'יל לאחראי לפינוי חיל המשלוח הבריטי (BEF). זה היה תפקיד השדה האחרון שלו: הוא לא השתתף עוד באף אחת מזירות
המלחמה בתפקיד שדה. ב-1942, בהיותו רמטכ"ל, הוצע לו לפקד על כלל הכוחות
הבריטיים בזירת הים התיכון, אבל הוא העריך שבאותו שלב חשוב היה יותר למאמץ המלחמתי
שקצין ותיק ודעתן כמוהו ישרת כראש המטה האימפריאלי. בגלל השפעתו על המינויים
הבכירים הוא תרם לכך שגנרל מונטגומרי, בן חסותו, ימונה למפקד הארמיה הבריטית השמינית
במדבר המערבי, תפקיד שהקנה למונטגומרי תהילה ושימש לו קרש קפיצה בהמשך דרכו. במהלך 1943, כשתוכניות הפלישה של כוחות בעלות הברית לצפון אירופה
כבר החלו להתגבש (תכנון הפלישה – "מבצע אוברלורד" – נמשך כשנה, מאמצע
1943), ברוק ביקש לפרוש מתפקידו כראש המטה הכללי כדי להתמנות למה שנראה בעיניו
התפקיד הצבאי האולטימטיבי: מפקד עליון של כוח הפלישה הרב-לאומי למערב אירופה.
לאכזבתו, זה לא קרה.
מדוע הפכה מועמדותו
של אלן ברוק לבלתי סבירה?
לאחר פלישת הבזק של הצבא הגרמני לצרפת (מאי 1940) והכנעת מדינות מערב
אירופה (צרפת, בלגיה, הולנד, דנמרק) נותרה בריטניה יחידה במערכה מול גרמניה
ואיטליה. השלב הזה, של בדידותה של בריטניה במערכה מול גרמניה, נמשך כשנה, עד
שגרמניה יצאה למתקפה על בריה"מ ("מבצע ברברוסה", יוני 1941). למרות
שסייעה לבריטניה באספקה ובנשק, ארה"ב הצטרפה למלחמה רק בדצמבר 1941, לאחר
ההתקפה היפנית בפרל הרבור והכרזת המלחמה מצד גרמניה.
למרות הצטרפותה לצד בריטניה, לארה"ב לא היה בסוף 1941 צבא בממדים שרלוונטיים
למערכה היבשתית האדירה שהתנהלה באירופה: גודל הצבא היה כ-180 אלף חייל, והייתה
לארה"ב דיביזיה יחידה כשירה (לשם המחשה: ההתקפה הגרמנית על בריה"מ ביוני
1941 נשענה על כ-180 דיוויזיות). לפיכך, ארה"ב החלה במאמץ כביר של גיוס כוח
אדם, הכשרתו הצבאית ורתימת התעשייה האמריקנית לייצור נשק ותחמושת. בגלל חולשתו הזמנית
של צבא ארה"ב, כל פלישה אפשרית של בעלות הברית לצרפת בשנים 1942 ו-1943 (והאמריקנים
לחצו להקדים ככל האפשר את מועד הפלישה, וראו בצרפת יעד לנחיתה ימית שתוביל בדרך
האפקטיבית ביותר להכרעת גרמניה) הייתה חייבת להיות מוגבלת בעוצמתה, ולהישען בעיקר
על כוחו של הצבא הבריטי.
לבריטים היה אינטרס גיאו-פוליטי משלהם, לשמור על השליטה באגן הים התיכון,
מה שהוביל ליוזמות כמו המלחמה על השליטה בצפון אפריקה, בכרתים ואח"כ הפלישה לסיציליה
ולאיטליה. יוזמות אלו דרשו סיוע צבאי של ארה"ב, למרות שלזו לא היו אינטרסים בים
התיכון (ארה"ב הייתה עסוקה במלחמה ביפן), וגרמו לבריטים להסס לגבי חשיבות
הנחיתה בחופי צרפת. מועד הפלישה נדחה לכן בהדרגה לסוף האביב של 1944, כדי לאפשר
לבעלות הברית לצבור עוצמה מספקת להכרעה. אלא שככל שחלף הזמן השתנה שיווי המשקל בין
הכוחות הבריטיים לאמריקנים: אם בסוף 1942 יכלו האמריקנים "לתרום" לכוח
הפלישה סד"כ יבשתי מוגבל וקיוו להובלה בריטית של הפלישה – בתחילת 1944 צבא
הפלישה העצום שהצטבר על אדמת האי הבריטי היה בעיקרו אמריקני, שלא לדבר על אספקה וחימוש
(המספנות האמריקניות "פלטו" אז אניית מטען חדשה כל 100 שעות). עוד בסוף
1943 עבר הסד"כ האמריקני את זה של האימפריה הבריטית כולה (כולל קנדה, אוסטרליה,
הודו). במצב כזה לא היה זה עוד סביר לצפות שכוחות בעלות הברית יונהגו על-ידי מצביא
בריטי. האפשרות הסבירה הייתה כעת שהמפקד העליון יהיה אמריקני. וכאן נכנס לתמונה הרמטכ"ל
של צבא ארה"ב, גנרל ג'ורג' מרשל.
מועמדותו של גנרל ג'ורג'
מרשל
הגנרל מרשל מונה לתפקיד רמטכ"ל צבא ארה"ב ב-1939, ביום שבו פלש
צבא גרמניה לפולין. ארה"ב לא הייתה עדיין במצב מלחמה, והיא החזיקה בצבא יבשה קטן-יחסית, כמתיישב עם מדיניות הבדלנות
האמריקנית המוצהרת. מרשל שימש כרמטכ"ל במהלך המלחמה כולה. בהכשרתו הצבאית הוא
היה תמיד איש מטה – לא מפקד שדה. יכולתו הארגונית המצוינת אפשרה לו לנהל את תהליך
ההתעצמות הגדול ביותר בתולדות ארה"ב. מצבא יבשה של כ-180 אלף חייל בפרוץ
המלחמה (הגדלת הצבא החלה כבר עם כיבוש צרפת ב-1940) – הוא הגדיל את כוח האדם לכ-8
מיליון חייל ב-1943.
כשעלתה השאלה מי יפקד על צבאות בעלות הברית באירופה לקראת הפלישה – ללא ספק
מינוי בעל משמעות סמלית-היסטורית - הייתה מועמדותו של מרשל טבעית: מקובל היה, גם
על הבריטים, שהמפקד העליון של הפלישה יהיה אמריקני, ומרשל היה מנהיג טבעי שמנהיגותו
עמדה מעל לכל ספק. מרשל גם היטיב להשתלט על שתי הזירות: הזירה האטלנטית, שבה המאמץ
היה מול גרמניה, וזירת האוקיינוס השקט, שבה המאמץ היה מול יפן. הוא הצליח, בכוח
סמכותו הטבעית, להתנהל מול מפקד כוחות הברית באוקיינוס השקט, הגנרל דגלאס מקארתור,
שהיה מפקדו בעבר ורמטכ"ל הצבא שנים לפניו.
מרשל היה הכוח התכנוני שדחף לפלישה הצבאית בצרפת וגם תמך בהקדמתה ככל האפשר.
יש לזכור שבמהלך 1943 נתגלעו חילוקי דעות בין בעלות הברית: בעוד שמרשל תמך במאמץ
מרוכז, מוקדם ככל האפשר, שיתמקד בנחיתה ימית בחופי צרפת – צ'רצ'יל ואנשיו ניסו
לקדם מאמץ שני, שישלים את כיבוש איטליה ויפעל במקביל בבלקן. חילוקי הדעות הגיעו
לשיאם בוועידת קהיר בדצמבר 1943, כשהאמריקנים בראשות מרשל לחצו לדילול הכוחות
באיטליה ולהעברתם לתעלה הבריטית, בעוד שהבריטים ביקשו אורכה ואפילו במחיר דחייה של
מועד הפלישה לצרפת. הבריטים גם חששו מהכוונה האמריקנית למנות מפקד עליון לחזית
הגרמנית כולה, שיפקד גם על הפלישה לצרפת וגם על המערכה באיטליה, והציעו להפריד בין
התפקידים. פרץ משבר אמון בין נציגי בעלות הברית. תומך מפתיע בגישתו של הגנרל מרשל
היה יוזף סטאלין, שבוועידת טהרן (סוף 1943) חיווה דעה פסקנית שעל כוחות בעלות
הברית לרכז מאמץ בצרפת ולהימנע ממאמץ משני. סטאלין גם חיווה את דעתו שיש למנות מיידית
מפקד עליון לכוחות בעלות הברית באירופה כצעד שיבטיח שהמאמץ אכן יצא לדרך במועד
המתוכנן. לבסוף, הפשרה בין האמריקנים לבריטים הייתה שמפקד הפלישה לצרפת יהיה
אמריקני, אבל לכוח הלוחם באיטליה ימונה מפקד בריטי. במקביל, האמריקנים החלו לדלל את
כוחותיהם, לרבות צי ואווירייה, מאיטליה, ולהעביר אותם לתעלה הבריטית לקראת הפלישה
לצרפת.
מועמדותו של גנרל ג'ורג'
מרשל יורדת מעל הפרק
למרות שהוא היה המועמד הטבעי לפקד על כוחות בעלות הברית במהלך להכרעת
גרמניה - מרשל לא התמנה לתפקיד. קיימות הערכות שונות לסיבות לכך (מרשל לא השאיר
גרסה כתובה משלו). הנשיא רוזוולט אמנם הציע לו את התפקיד, אבל התלבט בעצמו לגבי הצעה זו:
יועצים קרובים אמרו לו שמרשל חיוני לניהול המערכה הכוללת בשתי הזירות, ושאל לו
לוותר עליו כרמטכ"ל. נראה שרוזוולט שאל את מרשל לדעתו, ומרשל השאיר את ההחלטה
לרוזוולט. הנשיא החליט להותיר אותו בתפקידו כרמטכ"ל, וכך עברה הבחירה לגנרל
אייזנהאואר. קיימת גם טענה שרוזוולט חשש שמינויו של אייזנהאואר לרמטכ"ל יביא
לעימות סמכויות מתמשך עם מפקד הזירה האמריקנית באוקיינוס השקט, הגנרל דגלאס
מקארתור, שהיה ותיק משמעותית מאייזנהאואר ומצביא עטור ניצחונות קרביים.
סוף דבר
בדיעבד, תפקיד מפקד כוחות בעלות הברית באירופה אכן היה תפקיד בעל משמעות
פוליטית עצומה. דווייט אייזנהאואר הפך לדמות בינלאומית, התמנה אחרי המלחמה למפקד
נאט"ו, וב-1953 זכה במרוץ לנשיאות ארה"ב. ייתכן שג'ורג' מרשל, לו היה
מתמנה לתפקיד, היה מתמודד וזוכה בהמשך דרכו בנשיאות ארה"ב. אבל מרשל לא ירד מעל במת
ההיסטוריה: הוא היה שר החוץ של ארה"ב בממשל טרומן ואבי התוכנית לשיקום אירופה
שנקראת על שמו: "תוכנית מרשל". בהמשך היה גם שר ההגנה בממשל טרומן. ג'ורג'
פטון נהרג בתאונת דרכים בגרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה. אלן ברוק פרש מהצבא ועבר
לתפקידים בכירים בשוק הפרטי. ברנרד מונטגומרי ניהל מלחמת גנרלים מפורסמת נגד
הגנרלים אייזנהאואר ופטון, לאחר שדרישתו להתמנות כמפקד כוחות היבשה המשתתפים
בפלישה לא נענתה והוא קיבל פיקוד "רק" על קבוצת הארמיות הבריטיות,
והמשיך להטריד את הפיקוד בדרישותיו לקבל עדיפות באספקה ובסיוע אווירי על שאר הכוחות. אנקדוטה: כדי לפייס
אותו דאג צ'רצ'יל להעלותו לדרגת פילדמרשל ובכך יצר בעיה שמונטגומרי היה בכיר
ממפקדיו (הגנרלים מרשל ואייזנהאואר). כדי לפתור את התסבוכת הזו העניק הקונגרס האמריקני
דרגה מקבילה (גנרל חמישה כוכבים) למרשל ולאייזנהאואר. לפניהם היה רק גנרל אחד בדרגה
זו בצבא האמריקני: הגנרל ג'והן פרשינג.
