יום שני, 18 בינואר 2021

הרהורים על הצבעה לקראת הבחירות הקרבות

 

שלטונו המתמשך של נתניהו יוצר מצוקה מתעצמת בקרב 'מחנה המרכז-שמאל'. המצוקה איננה נובעת מטעמים אידיאולוגיים (ימין-שמאל), מה גם שחלק מפעולותיו של נתניהו בשנה האחרונה יכול להיתפס כהישגים גם בעיני מחנה זה; היא קשורה לכך שנתניהו נמצא תחת איום ממשי של תחילת משפטו, ואיום זה גורם לו לעבור מוטציה: הוא הפך ממנהיג פוליטי לגיטימי לאדם ניצוד. כל מעשיו מכוונים לכן לתכלית יחידה - ביטול התהליכים המשפטיים נגדו. לאור הסוללה המצומצמת של פרקליטים שמייצגים אותו, נראה שאין בכוונתו לנהל מערכה משפטית ארוכה ויקרה אלא לפעול במרחב הפוליטי כדי לחמוק ממשפטו. הצעדים בהם הוא מתעתד כנראה לנקוט הם הפיכה משטרית: קיעקוע המבנה הדמוקרטי הקיים. זו איננה תוצאת-לוואי של מהלכיו - זוהי מטרת מהלכיו: כדי למנוע את קיום משפטו עליו לסרס את הרשות המחוקקת ולשתק את הרשות השופטת. דמוקרטיה ליברלית, עיקרון הפרדת הרשויות, שלטון החוק - כל אלו עומדים כעת בדרכו להישרדות פוליטית. זהו האיום העומד לפתחנו - לא שאלות של ביטחון, כלכלה, חברה. 

לצורך מאבקו זה להשגת שינוי משטרי בנה נתניהו 'גוש' פוליטי. המשותף ל'גוש' זה הוא הרצון לשנות את משטר מדינת ישראל, כל אחד מטעמיו-הוא: זה - בורח ממשפטו, זה - שואף להשליט דיני הלכה מעל לחוקי המדינה, וזה - חותר לבטל את זכויות האזרח של מיליוני תושבים פלסטיניים כדי לאפשר שליטה 'דמוקרטית' בכל שטחי ארץ ישראל. אחדותו של הגוש מתבטאת ברצון המשותף לקצץ בעקרונות המשטר הדמוקרטי-ליברלי של ישראל, הנתפס כמחסום בדרך להשגת תביעותיהם. הסימפטום המעיד הוא הניפנוף החוזר במושג 'משילות', שמשמעותה האמיתית היא הגדלת כוחה של הרשות המבצעת על חשבון שתי הרשויות האחרות.

המחנה ההולך אחרי נתניהו איננו מונע על-ידי אידיאולוגיה ימנית: בעיקרו, הוא מורכב מקבוצות אינטרסים שמנצלות את חולשתו הפוליטית למינוף יכולותיהן להשיג הטבות לקהלים שלהן. אבל על המחסור באידיאולוגיה מחפה לכידות, התלהבות, וקבלה ללא עוררין של מנהיגותו. מנגד, ניצב מחנה שונה: פאזל של דעות, מחנה מפוכח וציני, מתלבט סידרתי, חסר-נאמנות לחלוטין, ומתקשה לקבל מרות של מנהיג פוליטי. התוצאה היא חוסר גיבוש וסוג של 'חולות נודדים' במרחב הקרוי בשם המעורפל 'מרכז-שמאל'. התוצאה היא שבעוד שבצד האחד של הזירה ניצב נתניהו, יריב ותיק ואימתני, סוג של גליית פוליטי - בצד האחר שלה עולה מולו בכל סיבוב בחירות יריב חדש, אפשר אפילו חד-פעמי, עדות לחיפוש המתמיד (והנכזב) אחר משיח, 'דוד' שלנו.

החיפוש המתמיד והכושל אחר 'דוד' הוא מכמיר-לב. זהו חיפוש לא-בוגר, לא-רציונלי וחסר-תקווה אחר דמות מנהיג מושלמת-לכאורה, שתביס את גוליית. הריטואל מתמצה כבר שנים בשאלה הרטורית-לכאורה "מי יכול להחליף אותו?". והתוצאה של החיפוש אינה מפתיעה: הקריאה הנואשת של הציבור "מי? מי?! מי?!" נענית מכל פינות היער בקריאות "אני! אני! אני!!", ומכל עבר מגיחים טוענים לכתר, כמו באגדות על המלך ארתור והחרב אקסקליבר. אלא שבעולם שלנו, המציאותי, האגדות אינן מתממשות: בעולם של כריזמה - טרם קמה תשובה לנתניהו. זה איננו מנהיג שיש לו בעיית השתלטות במחנה הפוליטי שלו, ולא רק בגלל הטיהור האנושי שביצע במפלגתו לאורך השנים. יום-יום אנחנו עדים מחדש כיצד הוא מכתיב את סדר היום לתקשורת, ולא מדובר בהטייה שמקורה בשוחד. ראינו גם את ההרתעה שהוא מייצר כלפי גנץ וחבריו, שברכיהם פקו כבר בתחילת הדרך לעימות. גם לא סביר שיקום לו יריב ראוי מקרב הטוענים המזדמנים לכתר: הם ברובם טירונים פוליטיים (בזירה הלאומית לפחות), וכל מה שיש להם להציג הוא רקורד אישי לא-רלוונטי, 'סקס-אפיל' ציבורי, ואגו נפוח. וכך איננו פוגשים בין הטוענים לכתר פוליטיקאים מנוסים, בוגרי קרבות פוליטיים ועם רקורד רלוונטי לניהול מדינה - אנחנו פוגשים בעיקר סלבריטאים:  גנרלים, עיתונאים, פקידים בכירים, מגישי חדשות בטלוויזיה. ביניהם אנחנו מחפשים את המשיח. הגענו לתחרות הכישרונות האבסורדית Israel's Got Talent. תפיסת עולם מדינית וחברתית מגובשת? אסטרטגיה? תוכנית פעולה? - אתם לא בתשדיר הנכון. כאן מספיק 'לעבור מסך'.

המאבק הצפוי במערכת הבחירות הנוכחית איננו אידיאולוגי - הוא סוג של משאל-עם על המשך קיום משפטו של נתניהו. ה'גוש' שיצר נתניהו הוא חבורה של דורשי אתנן, ואין להתפלא לכן על צעדיו. נתניהו מפוכח: המאבק איננו באמת נושא דגלים (דגל ישראל מככב בהפגנות כל הצדדים, והשלטים המתחכמים של הפגנות המחאה אינם דגלים אמיתיים אלא 'וויצים'); המאבק גם איננו כפוף כמעט לכללים קשיחים - הכללים בו הם מונחי-אלגוריתם, והם מותאמים מעת-לעת לכורח להגיע ליעד הסופי. אילו חשב נתניהו שזה מסייע לו - הוא היה מוכן גם למנות שרים ערביים לקבינט, לחלק את ירושלים, להנהיג תחבורה בשבת או לאפשר נישואים אזרחיים. הוא הרי כבר בלם את סיפוח ההתנחלויות והסכים שחילות האוויר של מדינות מוסלמיות לא-דמוקרטיות הנמצאות בשכנות גיאוגרפית לישראל יצטיידו במיטב כלי הנשק ההתקפיים האמריקניים. בניגוד למחנה שמולו, המתלבט תדיר, המדקדק בקטנות ומפיק הנאה מזיהוי הבדלים אידיאולוגיים מיקרוסקופיים בתוכו - המחנה של נתניהו מגובש, נלהב, ממוקד במנהיג (או באינטרסים קבוצתיים של המשת"פים), ואינו עוסק כלל בשאלות של דרך. כל ניסיון לנהל ויכוח בין המחנות כדרך לליבון בעיות הוא מיותר, שכן הוא איננו יכול להביא לשינוי דעות: הדעות כבר מזמן 'מולחמות', ונותר לכולם רק לשבץ את האירועים השוטפים ואת הפרשנויות לגביהם בתוך מסגרת הדעות הקיימות. זה מה שכולנו - בימין ובשמאל - עושים ממילא: אנחנו מדברים ומתווכחים רק עם שכמותנו. לכן הסקרים הפוליטיים התכופים אינם יכולים להצביע על מגמות (למעט טעויות דגימה סטטיסטיות), והקרב בין הגושים יוכרע כנראה על בסיס שיעורי ההצבעה בקרב המחנות ואולי הצבעתם התורנית של 'חולות נודדים'. ואולי הוא יוכרע על בסיס דבר נוסף: אובדן קולות מצביעים של רשימות קטנות בגלל אחוז החסימה. ולמרות זאת יש דרמה בכל סיבוב בחירות: בגלל שהסקרים מראים בהתמדה על תוצאה הקרובה לתיקו - כל קול, כל 'טריק' וכל 'שטיק' חשובים ויכולים להביא להכרעה. הכל פתוח.

מכל אלו עולה תמיהה לגבי ריבוי הרשימות הפוליטיות במרחב המרכז-שמאל - מתכון לכישלון במערכה נגד נתניהו בגלל איום אחוז החסימה - דווקא כשמנגד נמצא גוש מגובש שקרוב כדי-פסע מיכולת הכרעה. ריבוי הרשימות הזה איננו משקף קשת דעות מורכבת ולא בקיעים אידיאולוגיים. הוא משקף ויתור על מטרה גושית משותפת לטובת שיקולים אישיים של מועמדים. גם אם מדובר רק בשלב-ביניים, בהתמודדויות מוקדמות שמטרתן לשפר את מיקומם של המועמדים בתוך רשימות ממוזגות (כיסאולוגיה) - המאבק איננו על דרך אלא הוא פרסונלי. כשסדר העדיפויות הלאומי צריך להיות סיום שלטונו של נתניהו ורק אחר-כך קביעה מחדש של מדיניותה של ישראל בתחומים השונים - מה שאנחנו רואים הוא במקרה הטוב היפוך סדר, ובמקרה הרע - הסתכנות מחפירה ולא נחוצה בוויתור על השגת שתי המטרות. ההיפך הגמור מ'תמות נפשי עם פלישתים'.

ייתכן שהדברים ישתנו בזמן שנותר עד למועד הגשת הרשימות או עד ליום הבחירות, והשמיים הפוליטיים יתבהרו. אחרי הכל, אנחנו חיים במדינה שבה כותרות העיתון של אתמול כבר אינן רלוונטיות להיום. אם זה לא יקרה, ונגיע ליום הבחירות עם מערך מפלגות ננסיות, יש למתנגדי נתניהו שתי חלופות: האחת - להצביע בהתאם להעדפותיהם לרשימות השונות ולקוות שריבוי הרשימות לא יגרום כשלעצמו לניצחון הגוש של נתניהו; השנייה - להחליט שהעדיפות הראשונה כיום צריכה להיות להביא לסיום כהונתו של נתניהו והשאר יכול לחכות. במקרה כזה, עדיף אולי להצטרף לאופוזיציה הימנית לנתניהו, שסיכוייה להבטיח את החלפת השלטון הם כנראה גבוהים יותר. זה צריך להיות האיום על עשרת המפלגות במרחב המרכז-שמאל: מטרתנו בבחירות הקרובות היא להביא להחלפתו של נתניהו - לא 'לסדר' לכם קריירה פוליטית. It's not about you. אם אינכם מסוגלים לשלב ידיים למאמץ משותף וליצור גוש פוליטי בעל סיכוי להשגת המטרה - אנחנו נתמוך ברשימה של גדעון סער. כי לנו יש סדר עדיפויות.

יום ראשון, 10 בינואר 2021

מדוע בנק ישראל מכתיב לבנקים קריטריונים למתן הלוואות לדיור?

 

איך הפך בנק ישראל לבעל הבית של שוק המשכנתאות?

שוק המשכנתאות בישראל נשלט כיום כמעט בלעדית על-ידי שלושה בנקים מסחריים. זה איננו המצב הנהוג בשאר העולם. זה גם איננו המצב ששרר בישראל בעבר: השחקנים העיקריים בשוק המשכנתאות היו גופים חצי-בנקאיים (שנקראו בשם המטעה "הבנקים למשכנתאות"), שהרישיון הבנקאי שניתן להם הוגבל להעמדת אשראי לדיור מכספי המדינה ומפיקדונות של מתווכים פיננסיים ("המוסדיים"), כשבצידם פעלו מספר חברות ביטוח שעסקו רק במתן אשראי פרטי. תשעה בנקים כאלו פעלו בישראל בשנות ה-90', והם נעלמו בהדרגה מהזירה: הם נסגרו ("בנק כרמל"), הפכו לבנקים מסחריים ("בנק ירושלים") או נרכשו על-ידי תאגידים בנקאיים ומוזגו (בהדרגה) לתוכם. גם חברות הביטוח השונות חיסלו את פעילותן בשוק המשכנתאות (למעט "כלל ביטוח"). לכאורה, מדובר בהתפתחות אבולוציונית - השתלטות מוטציה מוצלחת, המתמודדת טוב יותר עם המציאות; אני מעריך שהסיפור שונה לגמרי, והוא קשור לכוחם המופלג של התאגידים הבנקאיים ולוואקום מנהיגותי בסקטור הציבורי (ראו בהמשך). בכל מקרה, התוצאה של התפתחות זו של שני העשורים האחרונים היא ריכוזיות קיצונית בשוק המשכנתאות. בעטיה, התחרות על לקוחות היא מינימלית, והביטוי הבולט הוא רמת שירות נמוכה וריבית (מירווח פיננסי) גבוהה מהמתחייב. הרוח הגבית מצד בנק ישראל למיזוגי בנקים מסחריים לאורך התקופה החמיר עוד יותר את הריכוזיות ואת הפגיעה בלווים. 

ישנה עוד תופעת-לוואי מוזרה: בנק ישראל, שאחראי - בין שאר תפקידיו - גם לרגולציה הבנקאית (בישראל, המפקח על הבנקים הוא אגף של הבנק המרכזי), החל להתייחס לשוק המשכנתאות כאילו זהו מרחב האחריות שלו. זה אולי נראה פרט סתמי, אבל הוא איננו כזה: בכל מדינה, שוק המשכנתאות הוא נדבך קריטי במערכת הפיננסית הפרטית, וכלי רב-עוצמה של המדיניות הממשלתית בתחום הדיור. המדינה יכולה ואף אמורה להכתיב את מאפייניו ודרך פעולתו בכפוף לראייה כלכלית וחברתית כוללת ולהגדרה ברורה של מדיניות דיור, והיא אכן עשתה זאת לכל אורך ההיסטוריה של המשק הישראלי. בשלב כלשהו, המדינה "התקפלה": בגלל ואקום בהנהגה הפוליטית של ישראל, שוק המשכנתאות 'יובש', הופקר והושאר ללא בעל-בית. משרד השיכון (בשמותיו המתחלפים) ויתר על אחריותו ההיסטורית לספק פתרונות-דיור בבעלות להמוני ישראל. הוא הצטמצם למשרד אינטרסים הדואג בעיקר לקבוצות אוכלוסיה שוליות. הסיוע הממשלתי הנוכחי לרכישת דיור ראשון בישראל הוא צל עלוב של מכשיר עוצמתי ליישום מדיניות-דיור שפעל כאן בעבר וסייע לאורך השנים למרבית חסרי-הדיור להגיע לדירה בבעלותם. שוק המשכנתאות עבר הפרטה, הפך לריכוזי, ובהיסח הדעת הופקר לשיגיונותיו של בנק ישראל שאין לו שום עניין או שליחות במרחב זה מעבר לדאגה ליציבותם של הבנקים. למשקי הבית - אין עוד פטרון. שוק הדיור הפך בהתאם למגרש משחקים לגיטימי של משקיעים מחפשי תשואה. המגמה התגברה ככל שצנחו שיעורי הריבית ומשקי בית מבוססים אצו להסיט את תיק ההשקעות שלהם מהאפיקים הפיננסיים לשוק הדיור. אין פלא, לכן, ששיעור משקי הבית שמתגוררים בדירה בבעלותם צונח בשנים האחרונות, כשמנגד שיעור משקי הבית המחזיקים בבעלותם יותר מדירת מגורים אחת עולה בהתמדה.

ומה עשה "בעל הבית החדש" בשוק המשכנתאות?

בהיותו בעל הבית, הרגיש בנק ישראל שזו זכותו ןאף חובתו להתערב בשוק המשכנתאות על רקע המשבר הפיננסי העולמי והחשש שמא גלי ההדף שלו יגיעו למשק הישראלי. מעבר להגנה על יציבות הבנקים, ניתן אולי להצדיק צעדים כאלו (קחו לדוגמה את הגבלת שיעור המימון ברכישה של דירה נוספת ל-50%) כנטילת אחריות (בנק ישראל כ"מבוגר אחראי") למחירי הדירות, נוכח החשש מהתפתחות "בועת נדל'ן" מסוכנת והתחושה שגשר הפיקוד הלאומי נטוש. אבל ברור שאילו גם גופים חוץ-בנקאיים היו פועלים בשוק המשכנתאות - לא היתה לבנק ישראל יכולת אפקטיבית לנווט את השוק - רק לשלוט בפעולות הבנקים. האנומליה של ריכוזיות חריפה ובלעדיות בנקאית יצרו חפיפה בין שוק המשכנתאות לבין מגרש האחריות של בנק ישראל: הוא, למעשה, בעל הבית של שוק המשכנתאות. מכאן האווירה שהבנק משדר, של "אני אנווט". העניינים יכלו לכאורה להתנהל לטובת כל הצדדים, כמו חברה ציבורית המתנהלת ללא גרעין שליטה או מיניסטריון המנוהל על-ידי הפקידות הבכירה שלו. אלא שכאן נוצרה תופעה בעייתית כשבנק ישראל החל בעשור האחרון להתערב במדיניות האשראי לדיור של הבנקים. ולא מדובר בצעדים שניתן לתרץ אותם בצורך אוביקטיבי להדק את הרגולציה הבנקאית - מדובר לטעמי בהתערבות פרטנית, שרירותית, מיותרת ואף מזיקה. 

ההתערבות הפרטנית של בנק ישראל במדיניות האשראי

מהו אופיה של התערבות זו? היא החלה לפני למעלה מעשור, כשהמפקח על הבנקים החל לשגר הנחיות לבנקים הדורשות מהם לנקוט זהירות בהערכת יכולת ההחזר של לווים במקרים של הלוואות בריבית משתנה (2009), כשדרש מהם ליצור הפרשה מיוחדת לחובות מסופקים בגין הלוואות לדיור ששיעור המימון בהן גבוה מ- 60% ולבחון מחדש את מאפייני הסיכון של תיק האשראי לדיור (2010), וכשהגביל כמותית את חלק ההלוואה שניתן בריבית משתנה (2011). זה לא נגמר בהתערבות זו: ב-2012 המפקח על הבנקים קבע תיקרה, לראשונה בהיסטוריה הבנקאית, לשיעור המימון בהלוואות לדיור; ב-2013 הוא הגביל (שוב: לראשונה בהיסטוריה הבנקאית) את היחס בין תשלומי המשכנתא השוטפים לבין הכנסות הלווים והגביל את תקופת ההלוואה ל-30 שנים (לפחות אחד מהבנקים נהג להעמיד הלוואות לתקופה ארוכה יותר); ב-2014 הוא קבע כללים לגבי חישוב ההכנסה המשמש לצורך המיגבלה על היחס בין תשלומי משכנתא לבין הכנסות הלווים. לסיכום: בשנים 2014-2009 יצר המפקח על הבנקים מצב חדש לפיו הוא מכתיב לבנקים כללים, סייגים ונהלים פרטניים לגבי תהליך אישור ההלוואות. הבנקים אינם חופשיים עוד כיום לקבוע לעצמם מדיניות אשראי וקריטריונים למתן אשראי, להעריך עצמאית את סיכוני האשראי ולתמחר אותם בהתאם - הכללים והסייגים מוכתבים להם על-ידי המפקח על הבנקים.

מהיכן נובעת התורה החדשה של בנק ישראל?

יובהר: אין לבנק ישראל שום כדור בדולח שיאפשר לו להעריך טוב יותר מהבנקים את סיכוני האשראי. כל הניסיון המצטבר, כל הידע האמפירי, כל ההיכרות הקרובה עם 'השטח' - הכל נמצא בידי הבנקים ואיננו נמצא בידי בנק ישראל. לכן עולה שאלה מיידית, מטרידה: באיזו זכות מתיימר המפקח על הבנקים ללמד את הבנקים כיצד להעריך ולנהל סיכוני אשראי? מאילו תובנות הוא גזר את ההוראות הפרטניות והסייגים שכפה על הבנקים? 

זה מרחיק מעבר לכך: מזה קרוב לשני עשורים הבנקים מפעילים מודלים ממוחשבים להערכת סיכוני אשראי, מודלים שהם פיתחו בעמל רב ושמסייעים להם לאמוד ולתמחר סיכון בשלב הגשת הבקשה. מודלים אלו הם פרטיים, והם מהווים נכס אסטרטגי של הבנקים. לבנק ישראל אין מודלים ממוחשבים כאלו, וגם אין סיבה מדוע יהיו לו. בכלל, אין בידיו נתונים פרטניים ואין למיטב ידיעתי מחקרים אקדמיים שהוא ביצע ופירסם בנושא סיכוני אשראי. אם-כך, מניין הוא "יודע" משהו על סיכון אשראי שאיננו ידוע לבנקים, עד כדי כך שהוא מחלק להם הוראות מקצועיות פרטניות?

מה קורה בשטח?

היכנסו לבנק לברר על תנאי המשכנתא שלכם ויתברר לכם שחלק מהמיגבלות הכמותיות המוצגות לכם אינן משקפות את דעתם המקצועית של אנשי האשראי של הבנק אלא הן מיגבלות חיצוניות שמכתיב בנק ישראל. זהו עולם הפוך: חופש הפעולה המקצועי של הבנקים ליטול סיכון אשראי ספציפי נחסם על-ידי הוראות קשיחות של המפקח על הבנקים, ללא הנמקה וללא שהותיר בידיהם גמישות ניהולית. זוהי קריאה לניוון הדרגתי של שיקול הדעת הבנקאי. זהו ביטול החופש של הבנקאי להעריך סיכון ולתמחר אותו כדי להגדיל את הכנסות הבנקים. זו הדרה של קבוצות אוכלוסייה מוחלשות משוק המשכנתאות בגלל הנחיות מגבילות מידי. זו דחיפה בעקיפין להנהגת הסדרים מוזרים של שיתוף פעולה בין לווים לבנקאים כדי לעקוף את סייגי הרגולציה השרירותיים (בעיני הבנקאים) על-ידי שימוש במיגוון של הלוואות נספחות למשכנתא (אבל מחוץ לה). זהו 'ישראבלוף' במיטבו.

מדוע זה קרה? 

אינני יודע כיצד מה שהחל כהתערבות 'יציבותית' שננקטה אד-הוק על-ידי בנק ישראל על רקע המשבר הפיננסי המאיים של 2008-9 הפך בהדרגה להשתלטות קבועה, בעייתית ומיותרת של המפקח על הבנקים על מדיניות האשראי של הבנקים בתחום המשכנתאות. התשובה קשורה אולי להעדר מנהיגות בצמרת הבנק המרכזי, שאיפשרה להתערבות זמנית להישאר על כנה מעבר לצורך בה. לפי ההוראות האחרונות שפירסם בנק ישראל בנושא ריבית הפריים (ביטול המיגבלה), ולפי התגובה התקשורתית הנכנעת שמקבלת כמובן מאליו את המצב של שליטת בנק ישראל בשוק המשכנתאות - נראה שבנק ישראל 'התרגל' להיותו רגולטור של שוק המשכנתאות ושהבעיה לא תחלוף מעצמה. היא כנראה לא תחלוף ללא מאבק ציבורי נגד בנק ישראל.

מה צריך היה בנק ישראל לעשות אחרת? 

כרגולטור של המערכת הבנקאית, בנק ישראל היה צריך לוותר על היומרה לשליטה פרטנית במדיניות האשראי של הבנקים ולחזור למצב שבו הוא מפקח 'מרחוק': מבטיח שאיכות ניהול סיכוני האשראי של הבנקים היא משביעת רצון, שמערכת קבלת החלטות האשראי והתימחור מתבססת על תהליכי הערכה מושכלים, שהבנקים מעריכים באופן שוטף את מדיניות האשראי שלהם לאור הסביבה הכלכלית, שמתקיימת בקרה אפקטיבית של התהליכים ושקיימת שקיפות בניהול סיכוני האשראי. 

אם הוא באמת 'המבוגר האחראי', בנק ישראל היה צריך לדאוג להגברת התחרות בשוק המשכנתאות. הוא היה צריך לפעול נמרצות להצטרפותם של בנקים נוספים לשוק המשכנתאות, להושיט יד לרגולטור של שוק ההון כדי לאפשר כניסה של נותני משכנתאות חוץ-בנקאיים (לרבות סוכני משכנתאות) לשוק, ולהביא להולדתו המיוחלת של שוק משני למשכנתאות שיאפשר לצמצם חלק מסיכוני האשראי של הבנקים ולהעבירם למשקיעים בשוק ההון ולחזק בכך את ההון העצמי של הבנקים.

וחוץ מכל זה, לכשתיגמר הסאגה של 'אין ממשלה' בישראל - יגיע הזמן לבנות מחדש מדיניות דיור לאומית. אבל זו כבר משימה לממשלה ולכנסת.

יום שישי, 1 בינואר 2021

ביטול המיגבלה על חלק הלוואות הפריים - מה היה בנק ישראל צריך לעשות?

 

ביטול המיגבלה על חלק הפריים במשכנתא

באחרונה התבשרנו כי בנק ישראל ביטל את המיגבלה על חלק ההלוואה בריבית הפריים, לפיה חלק זה מוגבל לשליש מסך ההלוואה (ראו את נוסח ההודעה של בנק ישראל כאן). עם ביטולה של ההוראה, חלק ההלוואה בריבית הפריים יכול להגיע לכשני שלישים מסך ההלוואה - המיגבלה על חלקן היחסי של כל חלקי ההלוואה שבריבית משתנה. המיגבלה על חלק ההלוואה בריבית פריים היתה חלק מהמיגבלות שהטיל בנק ישראל ביולי 2014, לאחר שקודם לכן גרמה ריבית נמוכה לגידול מהיר של היקף האשראי לדיור ולעלייה מהירה של מחירי הדירות, התפתחויות שהביאו לדעת בנק ישראל לגידול בסיכונים הגלומים בתיקי ההלוואות לדיור שבידי הבנקים.

מדוע בכלל לווים נוטלים הלוואות משכנתא בריבית משתנה?

הלוואות משכנתא הן בדרך-כלל הלוואות בסכומים גבוהים. כדי לעמוד בגובה התשלום החודשי הנגזר מגודלן של הלוואות אלו נהוג לפרוס את התשלומים לתקופות ארוכות. הבעייה היא שפריסה ארוכה מייקרת את המשכנתא: ריבית המשכנתא עומדת ביחס ישר לתקופת ההלוואה (קשר הקרוי 'עקום התשואה'). כדי לעקוף קושי זה, נהגתה הלוואת המשכנתא בריבית משתנה: פריסת התשלומים היא אמנם לתקופה ארוכה ולכן היא מאפשרת להקטין את התשלום החודשי, אבל הריבית בהלוואה נקבעת לא לכל תקופת ההלוואה אלא רק לתקופה קצרה ('תקופת הריבית') ולכן היא נמוכה. מכאן, שכדי להימנע מריבית גבוהה בהלוואת המשכנתא שלנו אנחנו 'סוגרים' מחיר רק לחלק מתקופת ההלוואה: לתקופה הראשונה. מעבר לתקופה זו הריבית בהלוואה  תתחדש מעת לעת לפי ריבית השוק. כלומר: נטלנו הלוואה בלא שנדע מה יהיה מחירה. אנו נחשפים לסיכון שהריבית תעלה בעתיד.

האם זהו מהלך רציונלי? 

זהו הימור ככל הימור. אנחנו משלמים בתקופה הראשונה ריבית נמוכה ומהמרים על כך שגם אם הריבית תעלה בעתיד - לא יהיה בעלייה זו כדי לקזז את החיסכון שנוצר לנו בתשלומי הריבית בתקופה הראשונה. כל עוד מדובר בלווה שמבין את הסיכון ובחר להיחשף אליו, וכל עוד מדובר בלקוח שיש לו דרך להיחלץ מהסיטואציה אם יתברר בהמשך שהריבית בהלוואה עולה יותר מידי לטעמו - זהו הימור סביר. ממש כפי שקניית דירה היא הימור סביר, שהחלטה על תמהיל השקעה מסוים של אפיקי השקעה של הנכסים הפיננסיים שלכם היא סבירה, ושהחלטה שלכם שלא לבטח עצמכם בביטוח חיים היא החלטה סבירה. אין סיבה לרגולטור להתערב בשיקולי הצדדים לעיסקה, ואין הבדל בין החלטה על תמהיל המשכנתא להחלטות כלכליות אחרות שלכם.

מה מיוחד בהלוואות על בסיס הפריים?

הלוואות משכנתא מבוססות-פריים הן מקרה פרטי של הלוואות בריבית משתנה, והן מקצינות את החשיפה לסיכוני ריבית. בעוד שבהלוואות המשכנתא בריבית משתנה הנהוגות בארה"ב תקופת הריבית היא שנה אחת, ובהלוואות צמודות-המדד בישראל תקופת הריבית הנהוגה היא לרוב 2.5 או 5 שנים - תקופת הריבית בהלוואות הפריים בישראל היא יום אחד: אם ריבית הפריים תשתנה הלילה - חיוב הריבית החל ממחר בבוקר יהיה כבר לפי הריבית החדשה.

ריבית הפריים הנהוגה בישראל היא בעלת שם מטעה: לא מדובר בממוצע כלשהו של ריביות על אשראי מסחרי ללקוחות נבחרים (זה מקור המילה 'פריים' בשם הריבית) כנהוג בארה"ב, אלא זוהי למעשה ריבית עוגן פנימית של הבנקים בישראל המשמשת אותם לעיסקאות שונות בשני צידי המאזן (הלוואות, פיקדונות), והיא נגזרת מהריבית המוניטרית (ריבית בנק ישראל). היא שווה לריבית המוניטרית בתוספת 1.5%, והיא נקבעת מחדש בכל פעם שבנק ישראל משנה את הריבית המוניטרית. כלומר: ריבית הפריים (ואיתה הריבית בהלוואות משכנתא מבוססות-פריים) איננה ריבית שוק, המשקפת שיווי משקל בשוקי הכספים, אלא היא נגזרת של כלי-מדיניות של בנק ישראל. ערכה נקבע על-ידי בנק ישראל משיקולים מקרו-כלכליים. היא עלולה להשתנות בכל רגע אם בנק ישראל יחליט - מסיבות של הגנה על שער החליפין למשל - לשנות אותה. לכן, כל אירוע חיצוני דרמטי עלול להביא לשינוי מהותי של הריבית על המשכנתא. זוהי החשיפה של לווי המשכנתאות.

זה אומר שהנוהג הפופולרי של רוכשי דירות בישראל להישען דווקא על הלוואות משכנתא בריבית מבוססת-פריים (ולא על הלוואות בריבית קבועה, או לפחות הלוואות בריבית משתנה שתקופת הריבית שלהן איננה קצרה כל-כך) הוא בעייתי: הלווים חיים על מורדותיו של הר געש פעיל. ריבית בנק ישראל עומדת כיום על 0.1% - כמה מכם יודעים שבסוף 2002 עמדה ריבית בנק ישראל על 9.1%?  ראו לדוגמא את התפתחות ריבית בנק ישראל מאז 1998 בגרף הבא:

אין בהבחנה זו כדי לומר שההימור של הלווים איננו רציונלי: הריבית בהלוואות אלו היא כל-כך נמוכה יחסית למסלולים אלטרנטיביים שקיים פיתוי משמעותי ללווה להמר על מסלול זה כאמצעי להוזלת המשכנתא (ראו בגרף הבא את היחס בין הריבית הממוצעת בהלוואות משכנתא בריבית קבועה לבין הריבית על משכנתאות מבוססות-פריים). וזה בסדר, כל עוד שני הצדדים לעיסקה מבינים את הסיכון ונושאים באחריות לו: כל לווה סוברני ליטול את ההימור, והבנק סוברני להעריך באיזו מידה הלווה האמור מודע להימור שנטל ומסוגל לשאת בתוצאה במקרה של טעות.

מה עשה בנק ישראל?

ביולי 2014 החליט בנק ישראל להתערב בשוק המשכנתאות ולהגביל, בין היתר, את חלק ההלוואה בריבית פריים. כאמור, התערבות זו של בנק ישראל נבעה, לדבריו, מחששות לגידול הסיכון המערכתי לאור גיאות מתמשכת בשוק הדירות שהונעה על-ידי הריבית הנמוכה ולאור הגידול המהיר של היקף האשראי לדיור באותה תקופה. שיעור גבוה של המשכנתאות נשען אז על הלוואות מבוססות-פריים, והחשש שהביע בנק ישראל היה שעידן הריבית הנמוכה יחלוף כשהמשקים המערביים יתאוששו מהמיתון הכלכלי, ורבבות לווים ימצאו אז את עצמם במציאות של התייקרות חריפה של ריבית המשכנתא וגידול חד של גובה התשלומים החודשיים. חלקם ייקלעו אז לקושי לעמוד  בתשלומי המשכנתאות או אף למצבים של חדלות-פירעון.

ברקע ההתערבות עומדת אמירה נוספת, בעייתית יותר, של בנק ישראל: שהלקוחות אינם מודעים לסיכון שהם נחשפים אליו, אולי בגלל שקצרה בינתם מלהבין את החשיפה, והם זקוקים להכוונה מגבילה מצד הבנק המרכזי. אבל יש גם מסר נוסף באמירה זו של בנק ישראל: שהבנקים, שבוודאי מבינים את הסיכון שלקוחותיהם נחשפים אליו, אינם מאירים את עיני לקוחותיהם ואינם מגבילים חשיפה זו על בסיס סלקטיבי, אולי בגלל חוסר-אחריות מצידם ואולי בגלל ששיקולים שיווקיים קצרי-מועד מונעים מהם לראות את טובת הלקוח (ואף את טובת הבנק). בנק ישראל, אם כן, מערער על סוברניות השחקנים הפרטיים ומגביל את צעדיהם.

האם פתרון של קביעת מיגבלה הוא סביר?

הבעייה הראשונה עם המיגבלה שקבע בנק ישראל היא התמשכותו הלא-צפויה של מצב קבוע של ריבית נמוכה. המיגבלה הייתה אמורה להיות פתרון לתקופת ביניים חריגה, שכן ההערכה הייתה שמציאות של ריבית מוניטרית נמוכה היא זמנית. שש שנים עברו מאז שהמיגבלה נקבעה, ואנחנו נמצאים עדיין בעולם של ריבית מוניטרית נמוכה. ואם לא די בכך, כלכלנים החלו להרהר אם ייתכן שמצב זה של ריבית אפסית הוא איתנו כדי להישאר גם בעתיד. ואז הגיע משבר הקורונה וחיזק תחושה זו, לפחות לגבי השנים הקרובות. התוצאה היא שמי שנטל הלוואה מבוססת-פריים - הצליח בהימור: הוא נהנה מאשראי זול למשך תקופה ארוכה. 

אם כך, החלטה למנוע מלווים לנצל את הריבית המוניטרית הנמוכה ולחייב אותם ליטול חלק מההלוואות בריבית קבועה (וגבוהה) היא החלטה שרירותית של בנק ישראל, והיא איננה מתיישבת עם מציאות כלכלית חדשה. היא עולה ללווים ביוקר: בחישוב גס, לכל 1 מיליון ש"ח הלוואה, הדרישה שלפחות שליש מההלוואה יהיה במסלול הריבית הקבועה עולה ללווה כ-10,000 ש"ח תוספת שנתית לתשלומי הריבית. ייתכן שבצורתה המכלילה (ההנחייה איננה מאפשרת לבנקים לסטות ממנה גם במקרים שבהם הלווה הוא בעל יכולת כלכלית איתנה) - ההוראה הזו מנוגדת לזכויות הפרט. תחושה זו מתגברת אם נזכור שמיגבלה רגולטורית זו איננה הכרחית אפילו לדידו של בנק ישראל: קיימים פתרונות אחרים, "רכים", להגנה על הלווה מפני 'קפיצות' ריבית, פתרונות שמייתרים צורה בוטה זו של התערבות פיקוחית. ישנו מנגנון הנהוג בארה"ב, המגביל את 'קפיצת' התשלום החודשי במקרה של שינוי חד בריבית וצובר חלק מחיוב הריבית ליתרת החוב. קיימים כמובן גם פתרונות אחרים, בעלי אפקט דומה. אף אחד מהם אפילו לא הועלה לדיון - הרגולטור שלח מיד את ידו אל התער, ושלא לצורך.

מה היה צריך בנק ישראל לעשות?

עם כל האמפתיה לבנק ישראל, שנחלץ (לדעתו) להגן על שוק המשכנתאות מפני השלכות של שינוי חד של הריבית, הוא היה צריך להתערב בדרך שונה. גם אם נצדיק את ההוראה ששלח ב-2014 כצעד של חירום - הוא היה צריך להגדיר את המיגבלה כהוראת-שעה, כזו שתפקידה להגן על המערכת אבל רק לתקופה מוגבלת. במקביל, הוא היה צריך ליזום - בעצה אחת עם הבנקים - הנהגת הלוואות שיש בהן מנגנון מובנה המונע 'קפיצות' תשלומים במקרה של שינויי ריבית חדים. הוא היה מאפשר בכך לפחות לחלק מהלווים ליהנות מהריבית הנמוכה מבלי להיחשף למלוא סיכון הריבית ומבלי לסכן את שלומה של המערכת הבנקאית. לאחר שהוכנסו מנגנוני שיכוך כאלה בהלוואות, הוא היה צריך לבטל את הוראת השעה ולהשאיר את חופש ההחלטה לצדדים לעיסקה. מדוע הוא לא פעל כך? אינני יודע. ייתכן שמדובר כאן בוואקום בצמרת הבנק המרכזי.