שלטונו המתמשך של נתניהו יוצר מצוקה מתעצמת בקרב 'מחנה המרכז-שמאל'. המצוקה איננה נובעת מטעמים אידיאולוגיים (ימין-שמאל), מה גם שחלק מפעולותיו של נתניהו בשנה האחרונה יכול להיתפס כהישגים גם בעיני מחנה זה; היא קשורה לכך שנתניהו נמצא תחת איום ממשי של תחילת משפטו, ואיום זה גורם לו לעבור מוטציה: הוא הפך ממנהיג פוליטי לגיטימי לאדם ניצוד. כל מעשיו מכוונים לכן לתכלית יחידה - ביטול התהליכים המשפטיים נגדו. לאור הסוללה המצומצמת של פרקליטים שמייצגים אותו, נראה שאין בכוונתו לנהל מערכה משפטית ארוכה ויקרה אלא לפעול במרחב הפוליטי כדי לחמוק ממשפטו. הצעדים בהם הוא מתעתד כנראה לנקוט הם הפיכה משטרית: קיעקוע המבנה הדמוקרטי הקיים. זו איננה תוצאת-לוואי של מהלכיו - זוהי מטרת מהלכיו: כדי למנוע את קיום משפטו עליו לסרס את הרשות המחוקקת ולשתק את הרשות השופטת. דמוקרטיה ליברלית, עיקרון הפרדת הרשויות, שלטון החוק - כל אלו עומדים כעת בדרכו להישרדות פוליטית. זהו האיום העומד לפתחנו - לא שאלות של ביטחון, כלכלה, חברה.
לצורך מאבקו זה להשגת שינוי משטרי בנה נתניהו 'גוש' פוליטי. המשותף ל'גוש' זה הוא הרצון לשנות את משטר מדינת ישראל, כל אחד מטעמיו-הוא: זה - בורח ממשפטו, זה - שואף להשליט דיני הלכה מעל לחוקי המדינה, וזה - חותר לבטל את זכויות האזרח של מיליוני תושבים פלסטיניים כדי לאפשר שליטה 'דמוקרטית' בכל שטחי ארץ ישראל. אחדותו של הגוש מתבטאת ברצון המשותף לקצץ בעקרונות המשטר הדמוקרטי-ליברלי של ישראל, הנתפס כמחסום בדרך להשגת תביעותיהם. הסימפטום המעיד הוא הניפנוף החוזר במושג 'משילות', שמשמעותה האמיתית היא הגדלת כוחה של הרשות המבצעת על חשבון שתי הרשויות האחרות.
המחנה ההולך אחרי נתניהו איננו מונע על-ידי אידיאולוגיה ימנית: בעיקרו, הוא מורכב מקבוצות אינטרסים שמנצלות את חולשתו הפוליטית למינוף יכולותיהן להשיג הטבות לקהלים שלהן. אבל על המחסור באידיאולוגיה מחפה לכידות, התלהבות, וקבלה ללא עוררין של מנהיגותו. מנגד, ניצב מחנה שונה: פאזל של דעות, מחנה מפוכח וציני, מתלבט סידרתי, חסר-נאמנות לחלוטין, ומתקשה לקבל מרות של מנהיג פוליטי. התוצאה היא חוסר גיבוש וסוג של 'חולות נודדים' במרחב הקרוי בשם המעורפל 'מרכז-שמאל'. התוצאה היא שבעוד שבצד האחד של הזירה ניצב נתניהו, יריב ותיק ואימתני, סוג של גליית פוליטי - בצד האחר שלה עולה מולו בכל סיבוב בחירות יריב חדש, אפשר אפילו חד-פעמי, עדות לחיפוש המתמיד (והנכזב) אחר משיח, 'דוד' שלנו.
החיפוש המתמיד והכושל אחר 'דוד' הוא מכמיר-לב. זהו חיפוש לא-בוגר, לא-רציונלי וחסר-תקווה אחר דמות מנהיג מושלמת-לכאורה, שתביס את גוליית. הריטואל מתמצה כבר שנים בשאלה הרטורית-לכאורה "מי יכול להחליף אותו?". והתוצאה של החיפוש אינה מפתיעה: הקריאה הנואשת של הציבור "מי? מי?! מי?!" נענית מכל פינות היער בקריאות "אני! אני! אני!!", ומכל עבר מגיחים טוענים לכתר, כמו באגדות על המלך ארתור והחרב אקסקליבר. אלא שבעולם שלנו, המציאותי, האגדות אינן מתממשות: בעולם של כריזמה - טרם קמה תשובה לנתניהו. זה איננו מנהיג שיש לו בעיית השתלטות במחנה הפוליטי שלו, ולא רק בגלל הטיהור האנושי שביצע במפלגתו לאורך השנים. יום-יום אנחנו עדים מחדש כיצד הוא מכתיב את סדר היום לתקשורת, ולא מדובר בהטייה שמקורה בשוחד. ראינו גם את ההרתעה שהוא מייצר כלפי גנץ וחבריו, שברכיהם פקו כבר בתחילת הדרך לעימות. גם לא סביר שיקום לו יריב ראוי מקרב הטוענים המזדמנים לכתר: הם ברובם טירונים פוליטיים (בזירה הלאומית לפחות), וכל מה שיש להם להציג הוא רקורד אישי לא-רלוונטי, 'סקס-אפיל' ציבורי, ואגו נפוח. וכך איננו פוגשים בין הטוענים לכתר פוליטיקאים מנוסים, בוגרי קרבות פוליטיים ועם רקורד רלוונטי לניהול מדינה - אנחנו פוגשים בעיקר סלבריטאים: גנרלים, עיתונאים, פקידים בכירים, מגישי חדשות בטלוויזיה. ביניהם אנחנו מחפשים את המשיח. הגענו לתחרות הכישרונות האבסורדית Israel's Got Talent. תפיסת עולם מדינית וחברתית מגובשת? אסטרטגיה? תוכנית פעולה? - אתם לא בתשדיר הנכון. כאן מספיק 'לעבור מסך'.
המאבק הצפוי במערכת הבחירות הנוכחית איננו אידיאולוגי - הוא סוג של משאל-עם על המשך קיום משפטו של נתניהו. ה'גוש' שיצר נתניהו הוא חבורה של דורשי אתנן, ואין להתפלא לכן על צעדיו. נתניהו מפוכח: המאבק איננו באמת נושא דגלים (דגל ישראל מככב בהפגנות כל הצדדים, והשלטים המתחכמים של הפגנות המחאה אינם דגלים אמיתיים אלא 'וויצים'); המאבק גם איננו כפוף כמעט לכללים קשיחים - הכללים בו הם מונחי-אלגוריתם, והם מותאמים מעת-לעת לכורח להגיע ליעד הסופי. אילו חשב נתניהו שזה מסייע לו - הוא היה מוכן גם למנות שרים ערביים לקבינט, לחלק את ירושלים, להנהיג תחבורה בשבת או לאפשר נישואים אזרחיים. הוא הרי כבר בלם את סיפוח ההתנחלויות והסכים שחילות האוויר של מדינות מוסלמיות לא-דמוקרטיות הנמצאות בשכנות גיאוגרפית לישראל יצטיידו במיטב כלי הנשק ההתקפיים האמריקניים. בניגוד למחנה שמולו, המתלבט תדיר, המדקדק בקטנות ומפיק הנאה מזיהוי הבדלים אידיאולוגיים מיקרוסקופיים בתוכו - המחנה של נתניהו מגובש, נלהב, ממוקד במנהיג (או באינטרסים קבוצתיים של המשת"פים), ואינו עוסק כלל בשאלות של דרך. כל ניסיון לנהל ויכוח בין המחנות כדרך לליבון בעיות הוא מיותר, שכן הוא איננו יכול להביא לשינוי דעות: הדעות כבר מזמן 'מולחמות', ונותר לכולם רק לשבץ את האירועים השוטפים ואת הפרשנויות לגביהם בתוך מסגרת הדעות הקיימות. זה מה שכולנו - בימין ובשמאל - עושים ממילא: אנחנו מדברים ומתווכחים רק עם שכמותנו. לכן הסקרים הפוליטיים התכופים אינם יכולים להצביע על מגמות (למעט טעויות דגימה סטטיסטיות), והקרב בין הגושים יוכרע כנראה על בסיס שיעורי ההצבעה בקרב המחנות ואולי הצבעתם התורנית של 'חולות נודדים'. ואולי הוא יוכרע על בסיס דבר נוסף: אובדן קולות מצביעים של רשימות קטנות בגלל אחוז החסימה. ולמרות זאת יש דרמה בכל סיבוב בחירות: בגלל שהסקרים מראים בהתמדה על תוצאה הקרובה לתיקו - כל קול, כל 'טריק' וכל 'שטיק' חשובים ויכולים להביא להכרעה. הכל פתוח.
מכל אלו עולה תמיהה לגבי ריבוי הרשימות הפוליטיות במרחב המרכז-שמאל - מתכון לכישלון במערכה נגד נתניהו בגלל איום אחוז החסימה - דווקא כשמנגד נמצא גוש מגובש שקרוב כדי-פסע מיכולת הכרעה. ריבוי הרשימות הזה איננו משקף קשת דעות מורכבת ולא בקיעים אידיאולוגיים. הוא משקף ויתור על מטרה גושית משותפת לטובת שיקולים אישיים של מועמדים. גם אם מדובר רק בשלב-ביניים, בהתמודדויות מוקדמות שמטרתן לשפר את מיקומם של המועמדים בתוך רשימות ממוזגות (כיסאולוגיה) - המאבק איננו על דרך אלא הוא פרסונלי. כשסדר העדיפויות הלאומי צריך להיות סיום שלטונו של נתניהו ורק אחר-כך קביעה מחדש של מדיניותה של ישראל בתחומים השונים - מה שאנחנו רואים הוא במקרה הטוב היפוך סדר, ובמקרה הרע - הסתכנות מחפירה ולא נחוצה בוויתור על השגת שתי המטרות. ההיפך הגמור מ'תמות נפשי עם פלישתים'.
ייתכן שהדברים ישתנו בזמן שנותר עד למועד הגשת הרשימות או עד ליום הבחירות, והשמיים הפוליטיים יתבהרו. אחרי הכל, אנחנו חיים במדינה שבה כותרות העיתון של אתמול כבר אינן רלוונטיות להיום. אם זה לא יקרה, ונגיע ליום הבחירות עם מערך מפלגות ננסיות, יש למתנגדי נתניהו שתי חלופות: האחת - להצביע בהתאם להעדפותיהם לרשימות השונות ולקוות שריבוי הרשימות לא יגרום כשלעצמו לניצחון הגוש של נתניהו; השנייה - להחליט שהעדיפות הראשונה כיום צריכה להיות להביא לסיום כהונתו של נתניהו והשאר יכול לחכות. במקרה כזה, עדיף אולי להצטרף לאופוזיציה הימנית לנתניהו, שסיכוייה להבטיח את החלפת השלטון הם כנראה גבוהים יותר. זה צריך להיות האיום על עשרת המפלגות במרחב המרכז-שמאל: מטרתנו בבחירות הקרובות היא להביא להחלפתו של נתניהו - לא 'לסדר' לכם קריירה פוליטית. It's not about you. אם אינכם מסוגלים לשלב ידיים למאמץ משותף וליצור גוש פוליטי בעל סיכוי להשגת המטרה - אנחנו נתמוך ברשימה של גדעון סער. כי לנו יש סדר עדיפויות.
