כפי שזה נראה בעת כתיבת דברים אלו, "בלוק נתניהו" ניצח בבחירות וצפוי להקים ממשלת "ימין מלא". זה היה מאבק פוליטי ממושך, והוא הגיע כנראה לסיומו בניצחון של גוש הימין אחרי ארבעה סיבובי בחירות שבהם כשל.
במשך תקופה ארוכה המצב בין הגושים נראה סטטי, מין מלחמת חפירות ללא הכרעה. אבל למרות הקיפאון חלו במהלך המערכה הפוליטית הארוכה הזו שינויים מרחיקי-לכת בפוליטיקה הישראלית: הכנסת (ה-21) בחרה מרצונה להתפזר כחודש בלבד לאחר שהושבעה וללא שהוקמה ממשלה; הכנסת הבאה (ה-22) בחרה שוב להתפזר שלושה חודשים לאחר הבחירות; הכנסת ה-23 פוזרה בגין "מוקש" שהוטמן מראש בהסכם הקואליציוני, כיון שלא הוצג תקציב ממשלה במועד המחייב לפי חוק יסוד: הכנסת; יו"ר הכנסת ה-23 היוצאת סירב לציית לפסיקת בג"צ המורה לו לכנס את הכנסת לצורך בחירת יו"ר חדש; הוקמו שתי ממשלות שבהן הונהג לראשונה המושג "ראש ממשלה חליפי"; לראשונה מונה לראשות הממשלה פוליטיקאי שעמד בראש מפלגה קטנה ולא בראש הרשימה הגדולה ביותר; שונו חוקי יסוד (חוק יסוד: הכנסת, חוק יסוד: הממשלה) כדי לאפשר הקמת ממשלה או כדי לאפשר הישארותה על כנה.
אלו מהפכות חוקתיות. הרושם הכללי שעולה מהנהגתן הוא שהמאבק הפוליטי בישראל ניטש על משהו שגדול יותר מחוקי המשחק, ולכן שינוי חוקים במהלך המשחק מתקבל על-ידי הצדדים כצעד לגיטימי. גם סידרת האירועים החוקתיים הצפויים לאחר ניצחונו של גוש הימין כבר איננה מפתיעה איש: חקיקת חוק המאפשר לרשות המחוקקת להתגבר על התנגדות אפשרית של בג"צ, שינוי של חוק יסוד: הממשלה כדי להכשיר את כהונתו של נתניהו למרות משפטו ואת מינויו של דרעי לשר למרות הרשעותיו בדין; שינוי שיטת מינוי השופטים כדי להחליש את עוצמתה של הרשות השופטת; הגדרת היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה כמשרות אמון כדי להגביר "משילות" (קרי: להחליש את רובד ה-civil service ולסלק את "שומרי הסף"), ועוד. אנחנו משתתפים במשחק פוליטי חדש, שבו המטרה מקדשת את שינוי כללי המשחק: חוקי המשחק יותאמו כך שהם יאפשרו לקואליציה להשיג את התוצאה הרצויה מראש. זו תהיה דמוקרטיה חלקית, בה קיימת למעשה רשות יחידה (הרשות המבצעת), המתהדרת בהיות המשטר דמוקרטי בזכות העובדה שהוא משקף (לכאורה) את רצון הרוב.
יש משהו מתריס ומדאיג בטענת גוש הימין כי "העם אמר את דברו". האמירה הזו איננה רק הכרזת ניצחון פוליטי של גוש הימין: היא משרטטת מעגל וירטואלי שבתוכו נמצאים הציבור החרדי, הציבור הדתי וחלק מהציבור החילוני-ימני - להלן "העם"; הציבור האחר - המרכז, השמאל, הימין שאיננו תומך בנתניהו וכמובן הציבור הערבי - נמצא מחוץ למעגל זה. הוא איננו עוד "העם". הוא גם איננו "לאומי", ולא "ציוני". הוא חשוד בחוסר-נאמנות למדינה.
המאוכזבים מניצחונו של גוש הימין עסוקים בבירור הסיבות לכישלון ובהאשמות הדדיות. הם מונים מהלכים ומחדלים ספציפיים שהביאו לכאורה לכישלון: הניהול הרשלני של הגוש הקואליציוני, הכישלון להקטין את אחוז החסימה, ההימנעות מחתימה על הסכמי עודפים בין הרשימות שבתוך הגוש, הנטישה מרצון של מצביעי מרצ לטובת "יש עתיד" משיקולים אסטרטגיים, סירובה של "העבודה" לחבור למרצ, הסכסוך האישי בין רשימות המגזר הערבי שהביא לכישלונה של בל"ד, ועוד. לאור העובדה שהיה כמעט-שוויון מספרי בין מצביעי גוש הימין לגוש האחר (ניצחון גוש הימין הושג עקב כישלונן של שתי רשימות מהגוש הקואליציוני לעבור את אחוז החסימה), נדמה כי הכישלון היה יכול באמת להימנע אילו ננקטו הצעדים לעיל, ו"ממשלת השינוי" הייתה זוכה אז לפרק זמן נוסף בשלטון.
אבל האם זה היה מהווה ניצחון אמיתי? אני מציע לשקול שייתכן שנחלצנו מצרה: אולי חיכתה לנו תקופה נוספת של חוסר-יציבות שלטונית, של ממשלה "מתנדנדת" החסרה יכולת לנווט את הספינה בשאלות המדיניות החשובות, ממשלה מותקפת ומושמצת ללא הרף, ותלויה בפוליטיקאי הבא שימצא תירוץ לפרוש ממנה ובכך יחרוץ את גורלה? אולי חיי הממשלה הזו היו תלויים על בלימה, בהמתנה לפעם הראשונה שבה תפרוצנה מהומות אלימות בשטחים ומחזה הנכאים הזה יגיע לסיומו? אם כך, אולי כל מה שקרה לנו בבחירות האחרונות הוא רק Fast Forward למה שהיה קורה ממילא בבחירות השישיות או השביעיות? אולי בעצם הרווחנו זמן? אולי המגמות הדמוגרפיות - הגידול המהיר של המגזר החרדי וחילופי הדורות של האלקטורט הישראלי (הדור הצעיר נוטה ימינה יחסית לדור המבוגר) - מכתיבות את ניצחונו של גוש הימין בטווח הארוך והעיסוק בניתוח הכשלים הנקודתיים הוא מסיח ומיותר?
הדילמה האידיאולוגית העיקרית של ישראל היא סביב השילוב המוצהר של מדינה יהודית ודמוקרטית. זה חיבור שנשמע בזמנו הגיוני: הציונות - תנועה לאומית צעירה שקמה באירופה לקראת סוף המאה ה-19 ודגלה בפתרון לאומי נפרד לעם היהודי - בוחרת לעצמה סט ערכים ש'יקשט' את החזון הלאומי. היא מנסה לשלב בין הערכים האוניברסליים המודרניים שמאמצות אומות אירופה הצעירות לבין ערכים מוסריים ותרבותיים של היהדות. זה מספק תוכן מוכן-מראש (Prefab) לציונות. זה מספק "דבק" שיסייע לחיבור יוצאי הקהילות היהודיות השונות והזרמים השונים ללאום יחיד, הומוגני. זה מחבר תנועה לאומית צעירה לנרטיב היסטורי מכובד: אנחנו לא אוסף של פליטי פוגרומים וקורבנות אפליה אלא עם עתיק השב לארצו לאחר גלות של אלפיים שנה. זוהי בחירה פרקטית המספקת לאומה הצעירה תשובות קלות לשאלות אפשריות שונות לגבי זהות: שם המדינה, דגל, המנון, חזון מוסרי שלאורו נתחנך, גאווה לאומית, זיקה לקהילות יהודיות אחרות בעולם, שפה, ואפילו לוח חגי השנה. זהו רעיון שיווקי מוצלח של התנועה הציונית.
אבל כמה יהודית תהיה מדינת ישראל? הוגי המדינה - אנשי תקופת ההשכלה - חשבו כנראה על מינימום: על טיפוח קשר רגשי לארץ, על תרבות, על זיקה ליהדות, על נרטיב היסטורי מלכד, על סמלים ומנהגים, ועל ערכי המוסר (האוניברסליים ממילא) של נביאי ישראל. בעיני רוחם הם ראו כנראה דמוקרטיה עם שאר-רוח. כך התחנכנו אנו - חברה שתפיץ "אור לגויים".
על הסקלה הדתית, מה שהתפתח בפועל אמנם איננו מקסימום ("מדינת הלכה"), אבל הוא רחוק מהדמיון הציוני. חוק השבות (1950) שנחקק כדי להבטיח לכל יהודי זכות להתיישב בארץ חייב הגדרה ברורה מיהו יהודי, וזכות ההגדרה ניתנה לממסד הדתי. האם מדובר בתום-לב? בקוצר-ראייה? בחולשה? מאחר שבמדינת ישראל יש כיום לזרם האורתודוקסי מונופול על הממסד הדתי - הוא מכתיב לכולנו את הפרשנות המחייבת לכותרת "יהודית". גם חייו היומיומיים של הציבור החילוני נשלטים על-ידי הממסד האורתודוקסי, אם בנושאי נישואין ואם בנושאי כשרות. הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי הוחרמו למעשה ונשלל מהם סיוע המדינה. בכך נוצר שוני בין ישראל לבין הקהילות היהודיות בתפוצות: רק בישראל הזרם האורתודוקסי הוא השולט, בעוד שהזרמים האחרים אינם זוכים להכרה על-ידי המדינה לכל צורך אזרחי. ומעל לכל - המצב של יחסי דת-מדינה איננו סטטי: תחת הסיסמא הכוזבת "סטטוס-קוו" שמלווה אותנו לאורך חיי המדינה מתקיימת הדתה רצופה של החיים היומיומיים בישראל, לרבות של מערכת החינוך הממלכתי (הלא-דתי), כפייה דתית ופגיעה ברורה בחופש האזרח.
בעיה נפרדת קיימת סביב אופן התנהלותה של הקהילה החרדית כחלק מהחברה הישראלית. מדובר במידה רבה בציבור שאיננו ציוני ואיננו מזדהה עם אופייה החילוני והליברלי של המדינה, וככזה הוא מתנהל כגטו תרבותי, מרוכז בצרכיו-הוא ונשמע רק לציוויי הנהגתו הדתית. זהו ציבור טפילי בכל הקשור לנשיאה בנטל הכלכלי ובנטל הביטחוני: השתתפותו בשוק העבודה ובשירות הביטחון היא זעומה. בעיניו, היתרון של הסתופפות במדינת ישראל נעוץ בקבלת שירותים ללא תמורה ופטור מחובות האזרח. שיעור הצבעה גבוה והומוגני בקרב אוכלוסייה זו בבחירות לכנסת נותן לה עוצמה פוליטית גדולה יחסית לשיעורה באוכלוסייה, ועוצמה פוליטית זו מתורגמת במו"מ קואליציוני להשגת הטבות כלכליות מגזריות על חשבון שאר האוכלוסייה. בגלל הריבוי הטבעי המהיר של קבוצת אוכלוסייה זו (חלקו כנראה בגלל מדיניות ממשלתית נדיבה מידי של עידוד ילודה) - חלקה באוכלוסייה הכוללת של ישראל עולה בהתמדה. גידולה הצפוי בעשורים הבאים מעלה ספק לגבי האפשרות שהיא תמשיך ליפול למעמסה על שאר האוכלוסייה: מדובר בפצצת-זמן, לא פחות.
לאן כל זה מוביל?
הסטטוס-קוו הוותיק בנושא דת ומדינה איננו אלא אחיזת-עיניים: ישראל נמצאת בתהליך הדתה רצוף שבו מומרים ערכים ליברליים בערכים דתיים. זהו מהלך שלא ייעצר, מסיבות דמוגרפיות, והוא יגרום לצמצום מתמשך של זכויות האזרח של האוכלוסייה החילונית
מאחר שהזרם האורתודוקסי שינה את עמדותיו המדיניות הניטרליות לאחר 1967 ורובו מקדש כיום את זכותו של העם היהודי לשלוט על כל שטחי ארץ ישראל - הוא שולל אפשרות של השגת פשרה טריטוריאלית בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במקום זאת, הוא דוגל בפתרון של מדינה יחידה שבה הפלסטינים יהיו אזרחים מדרגה שנייה והסכסוך ינוהל בכוח הזרוע
נדבך נוסף של גוש הימין - הציבור החרדי - מתמקד אמנם בעיקר בהשגת הטבות לעצמו על חשבון שאר מגזרי האוכלוסייה, אבל גם הוא חיזק את היסודות הלאומניים בהשקפותיו המדיניות וגם הוא פועל במרץ להדתה ולפגיעה בעקרונות יסוד של החברה הליברלית
שני ציבורים אלו חברו לציבור מצביעי הליכוד - בעבר מפלגה ימנית-ליברלית - שמצידו ויתר מזמן על השקפותיו המדיניות והליברליות לטובת שנאה עזה לאליטה הישנה של ישראל ולטובת התנגדות גורפת לכל יוזמה להשגת הסכם שלום עם הפלסטינים ולבניית חברה ליברלית. באין לו עוד אידיאולוגיה מדינית או חברתית פרקטית, ציבור זה מתמקד בטיפוח ושימור תחושות של קיפוח עדתי. לרוע המזל, הוא בחר להתלכד סביב מנהיג פוליטי ציני שמטרתו היחידה היא מילוט אישי ממשפטו על-ידי הרס של מערכות שמירת החוק, כל זאת כשהוא מניף דגלים כוזבים לצורך פיתוי בני-ברית.
נוצר בכך גוש פוליטי מוצק. מה שקרוי בסבבי הבחירות האחרונים 'גוש הימין' איננו אלא ברית - מבוססת על אינטרסים נפרדים - בין שתי קבוצות אוכלוסייה דתיות, קבוצת אוכלוסייה המוסתת על רקע קיפוח, ומנהיג בודד שנלחם על הישרדותו האישית מול מערכת החוק. הסימביוזה בין הקבוצות מבוססת על שנאה משותפת לשלטון החוק - אויב משותף לכולם, כל קבוצה מסיבה נפרדת - וניסיון לקעקע אותו. מה שעלול לקרות לישראל בשנים הקרובות הוא לכן שילוב של תהליכים הרסניים: הדתה מתמשכת שתבטל הישגים ליברליים ואזרחיים של העשורים האחרונים, הכבדת הנטל הכלכלי על רוב האוכלוסייה בשל הסירוב של הציבור החרדי לקחת בו חלק, וכרסום בדמוקרטיה כתוצר-לוואי של מאמציו של הנאשם לחלץ את עצמו ממשפט ושל בעלי בריתו להשיג הישגים חומריים או דתיים. במקביל, הקצנת עמדות מדיניות וכירסום שלטון החוק יביאו כנראה להרחקת הסיכוי לקידום פתרון של שלום עם הפלסטינים. תהליכים אלו יפגעו בסולידריות, החשובה כל-כך בחברה צעירה העלולה למצוא את עצמה שוב במבחן צבאי. הם יביאו להתפרקות החברה הישראלית לשבטים העוינים זה את זה ונלחמים ביניהם על הבכורה ועל השלל. למותר לציין שהישרדותו של הפלא הכלכלי של המשק הישראלי נמצאת בסכנה בגלל מגמות אלו של הדתה והתחזקות מגמות פשיסטיות שעלולות להרחיק את ישראל ממדינות המערב.
ייתכן שאנו נמצאים כבר בדרך ללא מוצא. ייתכן שמה שנדרש הוא פניית-פרסה. השאלה חוזרת אל ההחלטה המקורית להגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. נראה שהשאיפה להרים את שני הדגלים ביחד הייתה מוטעית, נאיבית: בעוד שמרחב ההגדרה של מדינה דמוקרטית הוא פחות-או-יותר ברור ואוניברסלי - ההגדרה של מדינה יהודית היא ערטילאית. כי מה זה בעצם "מדינה יהודית"? האם מדינה יהודית פירושה מדינת הלכה? האם מדינה יהודית משמעותה חתירה לשליטה מלאה בכל שטחי ארץ ישראל? האם במדינה יהודית יוכר רק הזרם האורתודוקסי כסמכות הדתית הרשמית? האם חלקים מהחוק הישראלי ייגרטו לטובת החוק העברי? האם מדינה יהודית אינה זקוקה למבנה חוקי היררכי שביסודו חוקה? האם לבית הדין הרבני תהיה במדינה יהודית סמכות שיפוטית העולה על זו של בית הדין האזרחי? האם אין לתושבים שאינם יהודים זכות להיות אזרחים שווי-זכויות במדינה יהודית? האם מדינה יהודית פירושה שיש לבנות את בית המקדש השלישי על הר הבית? האם במדינה יהודית מתחייבת שמירה על כשרות, על קדושת השבת ועל דיני נישואין וקבורה על-ידי כלל התושבים? האם ירושלים חייבת להיות עיר הבירה של המדינה היהודית והיא באמת איננה ניתנת לחלוקה?
הייתכן שההלחמה של המושגים 'יהודית' ו'דמוקרטית' נעשתה בחוסר מחשבה תחילה, ברגע של נאיביות והתלהבות רומנטית? הייתכן שהצירוף "יהודית ודמוקרטית" הוא אוקסימורון? תארו לכם שהיינו מתעשתים ומחליטים לבטל את המושג "מדינה יהודית" מחיינו, מחזירים את המושג 'יהודי' להקשר הדתי שלו (והוא לא יופיע עוד במרשם התושבים…) ומבטלים בהתאם את ההגדרה "לאום: יהודי". נסתפק בכך שישראל תהיה דמוקרטית: מדינה דמוקרטית-ליברלית, עם חוקה, עם הפרדה מלאה בין דת למדינה, שמבטלת כליל את הממסד הדתי הממלכתי, שאוסרת על כפייה דתית במרחב הציבורי, שיש בה רק זרם חינוך ממלכתי יחיד, ושבה נושאים כמו נישואין וקבורה מטופלים על-ידי גורמים אזרחיים.
זה לא שאינני אוהב את ההיסטוריה היהודית, את ההלכה היהודית, את כתבי הקודש היהודיים, את תורת הנביאים, את השפה העברית, את חגי ישראל או את המסורת - נהפוך הוא. הבחירה בצירוף "יהודית ודמוקרטית" פשוט הוכיחה את עצמה כמוקש, כבחירה ערטילאית, לא-יציבה, כהרפתקה שסופה מר. מסתבר שנדרשת בחירה בין יהודית לבין דמוקרטית: יש להסתפק בדגל אחד. נראה לי שתובנה זו קיימת גם בקרב גוש הימין, והנטייה שלו היא לבחור בדגל המדינה היהודית. כך לפחות זה נראה לפי ההצהרות הפוליטיות המושמעות. אני מציע לבחור דווקא בדגל האחר - דגל המדינה הדמוקרטית. אם אי אפשר שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית - נסתפק בכך שישראל תהיה מדינה דמוקרטית.
זה מחייב חשיבה מחדש לגבי אופייה של מדינת ישראל. ברור לי שבין קוראי דברים אלו יהיו כאלו שיצפו להמשך לוגי של הטיעון, לפירוטו, ליישומו לתוכנית, אפילו לצעדים אופרטיביים מוצעים. אין לי אותם. הבחירה במדינה דמוקרטית במקום במדינה יהודית ודמוקרטית איננה מספקת כשלעצמה פתרון לאף אחת מבעיות היסוד של ישראל. היא רק מציעה להכיר בטעות, למחוק את אוסף התשובות שנתנו בעבר ולחזור לשאלות הקיומיות. בואו נפרום את האריג שנוצר כאן ונתחיל מחדש. בואו נחזור לשולחן השרטוט ונחשוב על אלטרנטיבה מוצלחת יותר מזו שבה בחרו מנהיגי הציונות של תחילת המאה ה-20. האלטרנטיבה היא להיות זרים בארצנו או בכלל לנטוש מרצוננו את הספינה - מה הטעם?
