הערכה לא מקצועית על המלחמה והתפתחויותיה

 

זוהי השנה החשובה בתולדות מדינת ישראל

למרות שעדיין מוקדם לסכם את 2023 (תארו לעצמכם שהסיכום היה נכתב ב-6.10.2023.....), נראה שזוהי שנה שחלו בה אירועים בעלי חשיבות מכרעת בהיסטוריה של מדינת ישראל. זה החל בהודעה של שר המשפטים לוין בכנסת ביום 4.1.2023 על תוכניותיו להנהגת רפורמה משפטית נרחבת, הודעה שבעקבותיה פתחה הקואליציה במסע נרחב של חקיקה שמטרתה מהפך חוקתי ושינוי פניה של הדמוקרטיה הישראלית; זה נמשך בהתהוותה המיידית של תנועת מחאה אדירה שפעלה כאן מאז כדי לחסום את המהפך החוקתי המתוכנן; ואז אירעה התקפת החמאס על יישובי הנגב המערבי, התקפה שבעקבותיה יצאה ישראל למהלך צבאי נרחב ברצועת עזה שמטרתו המוכרזת היא חיסולו הצבאי של החמאס, מהלך שעלול להתפתח להתלקחות אזורית ובינלאומית. שום דבר מזה לא היה בקלפים בעת הבחירות לכנסת ה-26 שהתקיימו בדיוק לפני שנה.

מבצע "חרבות הברזל" איננו מלחמת העצמאות השנייה של ישראל

כשלושה שבועות לאחר התקפת החמאס על ישראל קבע נתניהו שזוהי "מלחמת העצמאות השנייה של ישראל". נימוקיו הדמגוגיים עימו, אבל הוא מטעה: ישראל של 2023 איננה אותה מדינה חלשה וקטנה שהותקפה על-ידי הצבאות הסדירים של כל המדינות המקיפות אותה כדי להשמיד אותה בלידתה. ישראל של היום היא מדינה בינונית מבחינת גודל אוכלוסייה, מפותחת מאד כלכלית, בעלת צבא מודרני שהופך אותה לסוג של מעצמה אזורית, והיא נמצאת ביחסי שכנות סבירים (גם אם קרירים) עם רוב שכנותיה. ישראל אמנם הותקפה בברוטליות על-ידי ארגון טרור אחד ומאוימת על-ידי ארגוני טרור אחרים, אבל בשום אופן לא מדובר הפעם באיום קיומי: למרות המהלומה התודעתית שגרמה ההתקפה הנפשעת (והמפתיעה!) של החמאס לציבור ולמרות שהתוקפים זכו להישגים מקומיים מכאיבים ביומיים הראשונים של ההתקפה – צה"ל לא יצא משיווי משקל ואפילו לא נשרט, והוא מתייצב בכוח מלא מול החמאס. המשימה – חיסול כוחו הצבאי של החמאס - אמנם מורכבת, וייתכן שהדברים יתפתחו בכיוונים בלתי צפויים, אבל ההכרזה של נתניהו היא שקרית ומונעת על-ידי הצורך הפוליטי להאדיר את עצמו והיא בושה למי שמתיימר להיות אחראי לביטחונה של ישראל.

לאן האירוע מתפתח?

אם יש לקח ברור שעולה מההתקפה הפתאומית של החמאס על יישובי הנגב המערבי הריהו שהקונספציה שאפשר לחיות בביטחון תחת סטטוס-קוו על בסיס הרתעה הדדית עם ארגון טרור השוכן בקרבה גיאוגרפית לאוכלוסייה הישראלית - הייתה טעות. זה כמובן נכון לא רק לגבי החמאס אלא גם לגבי החיזבאללה, ארגון מיליציוני שהוא משמר קדמי איראני היושב על גבולנו הצפוני והוא בעל יכולת גרימת נזק כפולה ומכופלת יחסית לחמאס (מדובר באיום על תשתיות לאומיות – לא "רק" בהרג אוכלוסייה אזרחית ביישובים סמוכים). המשמעות היא, כנראה, שאירועי 7.10.2023 אינם יכולים להסתיים בהשלמת המהלך צבאי בחזית הדרום – הם יחייבו אותנו לסלק כליל את איום החיזבאללה מגבולנו הצפוני. לא מדובר כאן רק בסוגייה של התגוננות לקראת אפשרות של התלקחות עימות ישיר עם איראן – מדובר בחיסולו של איום איראני לסכל מהלך עתידי של הסדר אזורי חדש (ראו בהמשך).

השיקול הזה ברור לכל הצדדים המעורבים. זוהי הסיבה לכך שגובר החשש שחיזבאללה יצטרף למערכה ושהמהלך הצבאי הממוקד כרגע בעזה יתרחב לעימות אזורי. זוהי הסיבה שקואליציה מערבית (שכוללת כבר כנראה ארבע מדינות) מרכזת כוח צבאי ענק במזרח הים התיכון: לא דווקא כדי להגן על ישראל מהתקפה אפשרית מצפון (ישראל יכולה כנראה להתמודד עם האירועים בכוחות עצמה) אלא כדי להגן על החזון האמריקני למזרח התיכון מפני התלקחות אלימה מידי שתעלה אותו באש. לכן ישראל נדרשת לבצע בעזה מהלכים שקולים וזהירים כדי למנוע אסון הומניטרי או הרג מוגזם של אזרחים שאינם מעורבים, שכן אלו עלולים לגרום לשותפים העתידיים של קואליציה אזורית אנטי-איראנית לסגת מנכונותם זו בגלל לחץ אנטי-ישראלי של דעת הקהל במדינותיהם.

אנו נמצאים לכן, כמעט מהרגע הראשון, באירוע אזורי – לא במלחמה פרטית ומוגבלת של ישראל מול החמאס. אנו מוגנים על-ידי מטרייה חסרת-תקדים של כוחות אמריקניים גדולים ומקבלים אספקה שוטפת של חימוש מהצבא האמריקני כמעט מתחילת המלחמה. בתמורה, אנחנו נדרשים להיות שחקן קבוצתי – לא שחקן סולו. לתאם צעדים, ואפילו לקבל הוראות – לא להשתולל ולסכן את החזון האזורי האמריקני. זה עומד כמובן בניגוד מוחלט להתבטאויות הקודמות היהירות של חברי הקואליציה הקיימת. על רקע התפתחות זו מגוחכות ההופעות הטלוויזיוניות של נתניהו וגלנט, לבושים בשחור ורושפים אש-נקמות ומנסים ליצור רושם שהם (כל אחד לחוד, כמובן) המצביאים של המהלך הצבאי המתרחש. הם לא. ישראל היא עכשיו פיון על לוח השחמט, גם אם הוא החליף גרדרובה לצורך הצילומים.

צבירת הכוח הצבאי הבינלאומי בים התיכון ובבסיסים האמריקניים ברחבי המזרח התיכון נועדה כנראה לאיים על הצופים כדי למנוע התערבות של איראן (ואולי של רוסיה) במתרחש על גבולותיה של ישראל. ועדיין, תיתכנה התפתחויות שונות, גם בלתי-צפויות.

צה"ל ושאלת החטופים

בימים הראשונים של המלחמה הכריז נתניהו על יעדיה הצבאיים של ישראל. שחרור החטופים לא היה בין היעדים – רק הבטחות ילדותיות חסרות-טעם לנקמה איומה בחמאס. ככל שהתמונה המחרידה בדבר החטופים התבהרה וגבר הלחץ של דעת הקהל, ואולי גם בגלל ההצלחות הסמליות של נשיא ארה"ב לחלץ שתי נשים בעלות אזרחות אמריקנית, החל נתניהו לשנות דגשים בדבריו לציבור (אין לנו שום מושג מה קורה בישיבות קבינט המלחמה). שבועיים לאחר פרוץ המלחמה הוא מנה את שחרור החטופים כיעד עיקרי של ישראל.

קטונתי מלחוות דעה צבאית מוסמכת, אבל אני חושש שמדובר ביעדים מתחרים: צה"ל יוכל לסיים את המשימה של השמדת כוחו הצבאי של החמאס, גם אם במחירים כואבים ולמרות הלחץ הבינלאומי הגובר נגד ישראל על רקע ההרס הנורא בעזה והסבל הנגרם לאוכלוסייה האזרחית; אבל האילוץ לפעול גם לשחרור בשלום של כל החטופים (וחלק מהפרשנים אפילו מעלים את שחרור החטופים לרמה של המשימה העיקרית של צה"ל) עלול לפגוע ביכולתו של צה"ל לעמוד במשימה העיקרית - להשמיד כליל את כוחו הצבאי של החמאס. אם ניהול המערכה הצבאית מכתיב סדר פעולות מסוים, התקדמות זהירה וניצול נקודות תורפה שתתגלינה אצל החמאס – האילוץ של ההכרח לשחרר את כל החטופים בשלום עלול להכתיב מהלכים אחרים. זה יכול להתבטא במונחים של זמן – התמשכות המערכה. זה יכול להתבטא במחיר כבד יותר של הרוגים.

אני חושב שצה"ל היה מעדיף שתינתן לו יד חופשית להשלים את המשימה העיקרית, זו של השמדת כוחו הצבאי של החמאס. הגדרת שתי המשימות עלולה להיות קשירת-יד. אלא שתיתכן עוד בעיה: בעוד שהדרג הצבאי ממוקד סביב המטרה - הדרג המדיני-פוליטי "משוטט" בין הגדרות יעדי המלחמה כשהוא מונע על-ידי דעת הקהל. לא רק שהוא כבר שינה את דעתו במהלך ימי המלחמה – הוא צפוי להמשיך לשנות אותה (או לשנות דגשים מבצעיים) ככל שתתגברנה ההפגנות הקוראות לשחרור החטופים "בכל מחיר". זה אומר שהדרג הצבאי והדרג המדיני-פוליטי עלולים להיקלע לעימות ביניהם סביב ניהול המערכה ככל שהמהלך הצבאי יימשך. זאת כמובן מעבר למצב המביש שבו הדרג הצבאי כבר סומן על-ידי נתניהו ומקורביו כשעיר לעזאזל לצורך הישרדותו-הוא. זה לא יסייע להצלחת המהלך הצבאי.

שנת משבר היא שנה של הזדמנויות

המשברים שעברנו השנה (ואולי עוד נעבור בהמשך) יכולים להוות פתח להזדמנויות חדשות. כך בנושאי הזהות העצמית של מדינת ישראל וכך בסיכויים להסדרים בינלאומיים חדשים במזרח התיכון.

המאבק הפנימי המר שנוצר בישראל בעקבות יוזמת החקיקה שהשיקה הקואליציה הקיימת הביא להתפכחות בקרב החברה הליברלית. נקרעו מסכות: הקונספציה של קיום סטטוס-קוו בנושאי דת ומדינה שכללה הסכמה של האוכלוסייה הליברלית לוויתורים שונים בנושאי התערבות דתית באורח החיים האזרחי וקבלה הדדית בין קבוצות האוכלוסייה - התבררה כאילוזיה. מרגע שהציבור הדתי הצליח לשריין לעצמו עמדת-כוח שמאפשרת לו סחיטה מנתניהו תמורת השתתפותו בקואליציה – הוא יצא למסע שוד של הקופה הציבורית, ליוזמות חקיקה שמחזקות את שליטתו בחיי היומיום החילוניים בישראל ולסיכול המהלך להסכמה עם הפלסטינים והבטחת הסיפוח המלא של שטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל. לשם כך הוא חבר – ביחד עם הממסד החרדי – ליוזמה של הליכוד להפיכה משטרית שתסרס את שלטון החוק ותאפשר לשנות את פניה של הדמוקרטיה בישראל (מטרת הליכוד הייתה "רק" ביטול התהליך השיפוטי נגד נתניהו, אבל לשותפי הקואליציה שלו היה תיאבון גדול יותר). הקרע שנוצר בחברה הישראלית בשנה האחרונה, המאבק המר ברחובות והעובדה שלמרות העימות הנרחב והקיצוני בין המחנות הציבור הדתי והציבור החרדי לא התעשתו ולא הסכימו לסגת סנטימטר מעמדותיהם ומהברית הלא-קדושה עם נתניהו – צריכים להוות לקח ברור ובסיס להבנה שלישראל הליברלית אין עוד סיבה להמשך הסטטוס-קוו השקרי: עלינו לדרוש הפרדה מלאה של הדת מהמדינה, רפורמה חוקתית שתחליף את השיטה הרעועה של חוקי יסוד ושתעמיד בבסיסה את הכרזת העצמאות תוך הבטחת שוויון מלא לכלל האזרחים (כן, כולל ביטול חוק הלאום ונקיטה בצעדים שיבטיחו שוויון למיעוט הערבי) והפרדה מלאה בין שלוש הרשויות.

הסכסוך האינסופי בין ישראל לפלסטינים חייב להסתיים בהיפרדות לשתי מדינות. יש לישראל אינטרסים ביטחוניים וזכותה לדרוש שהסכם עם הפלסטינים ישקף אותם ושתינתנה לה ערובות מתאימות, אבל אין לה זכות להמשיך ולמנוע מהפלסטינים שלטון עצמי.

במישור האזורי על ישראל לאמץ את החזון האמריקני למזרח התיכון ולהצטרף לקואליציה צבאית-כלכלית עם סעודיה, מצריים, ירדן ומרוקו. לא מדובר בציות לתכתיבים אמריקניים אלא באינטרס ישראלי לשנות את התערותה במזרח התיכון ולהבטיח את ביטחונה באמצעות הסכמים רב-לאומיים במקום באמצעות הסתמכות על יכולת צבאית עצמאית. חלק חשוב מההסכם האזורי יהיה נסיגה של ישראל מהשטחים לצורך הקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

עולם של סיכונים והשאלה של המשך כהונת נתניהו

חזון איננו תוכנית – הוא רק תיאור של תמונת העתיד. ואז נותרה בעיית הניווט אל היעד וההתמודדות עם הסיכונים שבדרך. ויש הרבה סיכונים: אי-היציבות של המשטרים במדינות ערביות שכנות שיכול להקשות על הגעה להסכמים בינלאומיים, העימות הבין-מעצמתי המתפתח בין ארה"ב לסין שיכול להתפתח בשנים הקרובות למלחמה בדרום-מזרח אסיה, המלחמה באוקראינה שכבר יוצרת נטל צבאי כבד על מדינות נאט"ו, האיום של קשרים צבאיים מתפתחים בין רוסיה לאיראן שמבשרים על התגבשותו של "ציר רשע" חדש, הבחירות הקרבות בארה"ב, העויינות הגוברת לישראל במדינות המערב, ועוד.

התמודדות עם סיכונים מחייבת תיאום בינלאומי ורצון טוב. כאן עולה שאלת האיש העומד בראש ממשלת ישראל. אין לדעתי ספק שנתניהו איננו כשיר לנהל את המערכה הארוכה הצפויה לנו: הוא מרוכז בטובתו האישית ובמאמץ נואש לטיהור שמו בנושא המחדל המדיני-צבאי שהביא לאירועי ה-7.10.2023, הוא נמצא באמצע עימות עם מערכת המשפט בישראל סביב מאמציו להיחלצות ממשפטו, והוא איננו נהנה עוד מאמון בקרב החוגים הסובבים אותו. במצב העניינים הנוכחי, גם הצבעת אי-אמון בממשלה לא תביא להחלפתו לאלתר: משייקבע מועד לבחירות – הוא יעמוד בראש ממשלת-מעבר למשך מספר חודשים; הוא יהפוך למסמר בלי ראש. ההפגנות סביב המשך כהונתו יקרעו את העם מבפנים ויפגעו בניהול המלחמה. המוצא הוא אולי אי-אמון קונסטרוקטיבי: החלפתו בהסכמה עם חלק מהקואליציה, מוקדם ככל האפשר, והקמת ממשלה חלופית בלא בחירות. זה יהיה מהלך מסובך בגלל שהליכוד התרוקן לאורך השנים ממנהיגים ובגלל שהמפלגות הסקטוריאליות שהצטרפו לקואליציה הנוכחית תצטרכנה לשנות את דרכן ולהסכים להעדיף את טובת המדינה על-פני האינטרסים הסקטוריאליים שהן מייצגות בעקשנות.

אפשרי? אינני יודע. נותר לנו רק להפעיל לחץ ציבורי מתמשך ובלתי מתפשר להדחתו של נתניהו מראשות הממשלה.