מדיניות כלכלית לחילוץ המשק מהמשבר

המשק עומד להיחלץ ממצב של שיתוק חלקי בו הוא נמצא בחודשיים האחרונים. השיתוק הוא תוצאה משולבת של מגפת הקורונה (פגיעה אוטונומית) ושל מדיניות ההסגר שהוכרזה על-ידי הממשלה כדי לעצור הדבקה המונית (תגובה רגולטורית). המשק עתיד לצאת בהדרגה מהמצב הנוכחי, בו הוא פועל רק בחלק מהפוטנציאל המלא שלו (נאמר, לשם המחשה, שהוא פועל כרגע ב- 70% מהפוטנציאל שלו), ויגביר בהדרגה את ניצול הפוטנציאל. לכאורה, הכל טוב: אפשר להחזיר את ניצול הפוטנציאל למצב שלפני פרוץ משבר הקורונה (נתייחס למצב זה כאל ניצול של 100% מהפוטנציאל). אבל זה לא יכול לקרות, בוודאי שלא בטווח הקצר. ההפרדה שעשינו בין התגובה הרצונית לבין התגובה הרגולטורית תסייע לנו להבין משהו לגבי תהליך היציאה הצפוי מההסגר.

כל מה שהממשלה יכולה לעשות בשלב הראשון הוא להתיר בהדרגה את האיסורים שקבעה: להחזיר את מערכות החינוך, התחבורה וכו' למצב שהן אינן פועלות עוד תחת מיגבלה כמותית, לפתוח את השמיים, ולבטל את כל האיסורים לגבי בילוי פנאי, בידור, מקומות אוכל וכו'. ניידות המשטרה תיעלמנה מרחובותינו, והשב"כ יפסיק לעקוב אחרינו. אבל אם הממשלה תשחרר אותנו ותפסיק לקבוע תקנות - האם המשק הפרטי יחזור לפעילות 'נורמלית'? נראה שלא: מיגבלה רגולטורית (המיגבלה האפקטיבית כיום) אמנם תיעלם, אבל קצב הפעילות יחזור רק לחלק מהפוטנציאל המלא שלו. לא נחזור באחת לעולם המופלא שבו חיינו (ולא ידענו).

מה ימנע שיקום מלא של הפעילות המשקית? ראשית, ייתכן שיחולו שינויים בהרגלי הצריכה של משקי-בית (פחות פעילויות חברתיות הכרוכות בהתכנסות המונית, פחות נסיעות לחו"ל, ועוד), לפחות לטווח הביניים. זה אומר שהפעילות בחודשים הקרובים תתאושש, אבל לא במלואה. סיבה שנייה היא קריסת עסקים פרטיים, אם בגלל הנזק שכבר ספגו על רקע הסגירה המקורית ואם על רקע חוסר יכולת להתמודד עם חודשים נוספים של פעילות חלקית. סיבה שלישית היא השפעה חוזרת של ירידת התעסוקה והביטחון הכלכלי על נכונותם של משקי הבית להמשיך בקצב הצריכה שהיה בעבר: ירידה של הצריכה הפרטית.

האמירה היא שצפוי מיתון כלכלי, וזאת מבלי לנסות ולנחש את ממדיו ואת משכו (את זה נשאיר לחוקרים). אם כיום המשק פועל ב-70% מהפוטנציאל שלו - ייתכן שהוא יעלה לרמה גבוהה יותר ואף יחזור ל100%, אבל השיקום עלול להימשך כמה חודשים ואולי אף כמה רבעונים. הנזק הכולל שצפוי למשק תלוי בהצלחתה של המדיניות הכלכלית לסייע למשק להיחלץ מהמיתון, כיון שללא סיוע ממשלתי מסיבי - האיום הוא שהמשק ישקע למיתון קשה יותר וארוך יותר.

מה יכולה הממשלה לעשות? לגבי שכירים, היא צריכה היתה כבר מזמן להבטיח לכולם רשת ביטחון בצורת תשלום שכר אחיד, כדי להציל את משקי הבית מלהיקלע למצוקת נזילות שעלולה לגרום לתגובת שרשרת מיותרת (קושי לממן הוצאות מזון, קושי לשלם שכר-דירה, קושי לעמוד בתשלום חובות). אילו הממשלה היתה מציעה הסדר מתאים למעסיקים - ייתכן בכלל שכל תופעת החל"ת ההמונית והמיותרת הייתה נחסכת, העובדים היו נשארים במקומות העבודה שלהם, משקי הבית לא היו נקלעים לחוסר ביטחון תעסוקתי והמעסיקים שעסקיהם נפגעו היו מקבלים כיסוי של הוצאות השכר.

לגבי העצמאים והעסקים הקטנים, הממשלה צריכה להקל על תזרים המזומנים שלהם כדי למנוע קריסה. דוגמה לכמה צעדים אפשריים: דחיית מועדי תשלומי המיסים עד לסוף השנה, ויתור על ארנונה ומיסים עירוניים למשך מספר חודשים, והעמדת קרן אשראי בערבות המדינה לצרכים מוגדרים כדי שלא להפקיר את העסקים הקטנים לציפורני הבנקים או חו"ח השוק האפור.

נקודת המבט של הסיוע הממשלתי צריכה להיות דומה למצב שלאחר מלחמה. המשק הפרטי זקוק לסיוע כדי לצמצם את הסיכון של קריסת עסקים: קריסה כזו תביא לתגובת שרשרת, תעביר את הנזק למעגלים רחבים יותר, תעמיק את המשבר ותאריך אותו. 

הגדלה מסיבית של הסיוע הממשלתי עלולה להגדיל משמעותית את הגירעון הממשלתי (חשבו על 10-20 אחוזי תוצר!); זה בסדר: כך נראה משק לאחר מלחמה, כשהממשלה מנסה להחזיק אותו בכוח מליפול לתהום. ובכל מקרה מדובר על מדיניות שתימשך לכל היותר שנה אחת. ובכל זאת, רצוי שלא להיקלע למצב של איבוד עשתונות תקציבי ופיזור חסר-אחריות של כספים, ולכן על הממשלה למצוא מקורות מימון לחלק משמעותי מהסכום. חלק ממימון זה היא תוכל להשיג על-ידי קיצוץ חד-פעמי של הוצאות השכר בסקטור הציבורי: קיצוץ אחיד (10%) של השכר שמעבר לרף מסויים. מקור אחר הוא קיצוץ דומה בתשלומי הפנסייה (גם פנסייה תקציבית, וגם פנסייה צוברת). מקור שלישי יכול להיות הגדלה חד-פעמית של שיעור המס על הכנסות מעבר לרף מסויים. מקור רביעי יכול להיות השתה של מס חד-פעמי על רכוש (פיננסי, נדל"ן), גם כאן מעבר לרף שייקבע. נקודת המוצא היא שמדובר במהלך חירום שתפקידו להזרים דם למשק למשך תקופה קצרה כדי לסייע למשק הפרטי להתאושש ולקום על רגליו. לכן, גם המימון (חלקו באמצעות גירעון וחלקו באמצעות מיסוי) צריך לשאת אופי חד-פעמי - לא אופי של רפורמה יסודית.

יש על מי לסמוך? אנחנו סקפטיים, בצדק, אחרי מופע האימים של ניהול משבר הקורונה, ואחרי תקופה שבה אנשי האוצר 'שיחקו' במספרי התקציב כדי להציג חזות שקרית של ניהול מדיניות כלכלית אחראית. אבל בכל זאת מדובר במצב חירום אמיתי, מוקמת (כנראה) ממשלת חירום שתפקידה המוצהר הוא לטפל במשבר, ונוכל להטיל את יהבנו על הדרג המקצועי במשרד האוצר ובבנק ישראל שיטו כתף כדי לחלץ את המשק מהמיתון הכלכלי. אז אולי יש תקווה.