את מי צריכים לפצות בגין המשבר?

משבר הקורונה מביא בעקבותיו משבר כלכלי

אנחנו בדרך למשבר כלכלי. לא מדובר רק בתופעות המיידיות, אלו שכבר חווינו - סגירת חלק מהמשק הפרטי למשך חודש-חודשיים ופגיעה מיידית בתעסוקה - מדובר בהשפעות לטווח שמעבר לאירוע הרפואי עצמו, לאחר שהממשלה תפתח לחלוטין את הסגר. מה שצפוי הוא מיתון כלכלי: האטה של הפעילות הכלכלית, תוך פגיעה קשה (ואף התרסקות) בחלק מהסקטור הפרטי. מיתון זה יימשך תקופת-מה (חודשים? יותר משנה?) ורק אחריה תחל התאוששות איטית. בינתיים, ייגרם נזק למשק: התוצר של ישראל ירד ב-2020 בכמה אחוזים לעומת 2019. המיתון ישפיע גם על צמיחת המשק בשנים הבאות.

הנזק שייגרם לא יהיה רק תוצאה ישירה של פגיעתו של משבר הקורונה - ירידה בביקוש לשירותי תיירות, לשירותי תרבות ובידור, למסעדות ובתי הקפה - הוא ישקף גם השפעה עקיפה, כתוצאה מירידת הצריכה הפרטית בעקבות המיתון והפגיעה בהכנסה. ואז נראה פגיעה גם בענפים שאין כלל קשר ישיר בינם לבין משבר הקורונה. 

אז זהו המחזה המועלה הערב על במותינו. השאלה היא אם יש לנו מה לעשות, או שאנחנו צופים פסיביים במחזה: אם נחוצה התערבות ממשלתית במשבר הצפוי.

סטייה: מה איננו תפקידה של הממשלה?

ישנו איזשהו רפלקס ישראלי ייחודי: בכל פעם שמתרחש אירוע שפוגע בענף כלשהו במשק, נשמעים קולות הדורשים מהממשלה לפצות את הנפגעים מהאירוע. כך קורה כשמתרחש אירוע אקלימי, כך קורה כשעולים (או יורדים) המחירים (מחירי מניות, מחירי דירות, שער החליפין, הריבית), וכך יקרה כנראה לכשתתרחש רעידת אדמה. גם באירוע הקורונה עולה הדרישה מכל עבר שהממשלה תפצה את הנפגעים בגין הפסדים. והכוונה היא כמובן להפסדים שכבר קרו.

יש משהו ילדותי ברפלקס זה, סוג של התנערות כללית מאחריות. אנחנו יכולים לשאול את דורשי הפיצויים: מה אתם עשיתם כדי לקדם את הרעה? דאגתם לביטוח? ניהלתם את כספכם בזהירות ובשמרנות? חסכתם כסף לימות סגריר? או שאתם חשים פטורים מנטילת אחריות לגורלכם ופורצים מיד בבכי תמרורים כשמתרחשת תקלה ומצפים (ואפילו דורשים!) שמישהו אחר ישא בנזקים? צריך להתפכח מהלך-רוח לא-בוגר זה. ייתכן אמנם שהממשלה תתערב כדי לסייע למישהו בעיתות משבר, אבל זה צריך לקרות רק כאשר טובת הכלל מחייבת התערבות כזו - לא כי אתם מפגינים ומייללים "אכלו לי!", ולא רק כי מישהו נפגע. שימו לב שהפסדים שכבר נגרמו אינם עילה מספקת לדרישת פיצויים: הממשלה איננה סוג אבסורדי של חברת ביטוח שמבטחת הכל ובדיעבד בלא שדרשה תחילה מהמבוטחים לשאת בתשלומי פרמייה. לממשלה גם אין "כיסים": מאחר שהדרך היחידה שיש לממשלה להיטיב עם צד א' היא ע"י חיוב של צד ב' לשאת בנטל - היא צריכה לנמק לצד ב' מדוע עליו לשאת בנזק שקרה למישהו אחר.

לא תמיד הממשלה צריכה להתערב

המשק הפרטי הוא יצור אורגני: יש לו יכולת לשרוד פגיעה, יש לו מנגנוני הגנה, יש לו מערכת חיסונית משלו. הוא מסוגל להתמודד עם תקלות. יותר מזה - הוא מתמודד עם תקלות ועם שינויים ללא הרף: הוא מתמודד עם שינויים בביקוש, עם תחרות מחו"ל, עם שינויים טכנולוגיים, עם תהליכי גלובליזציה, עם אינפלציה, עם שינוי בלתי צפוי של שער החליפין. יש למשק הפרטי תהליכי ריפוי 'אוטומטיים' שמאפשרים לו להתמודד עם תקלות: עסקים כושלים נסגרים ואחרים קמים במקומם; יזמים שכשלו מאבדים את הונם ועסקיהם נמכרים לאחרים; קווי ייצור לא יעילים נסגרים, וכוח האדם וההון שהתפנו עוברים לייצר משהו שונה. הכלכלנים קוראים לתהליך הזה Creative Destruction: התפרקות עסקים כושלים שמאפשרת צמיחה של עסקים חדשים תחתם. 

לכן הבעייה שלנו איננה שהמשבר הנוכחי הוא בלתי-פתיר ללא התערבות ממשלתית: המשק הפרטי יכול להתמודד איתו; עסקים יקרסו ויימכרו, חובות יימחקו; מועסקים יפוטרו ויעברו למקומות עבודה חדשים. המערכת האקולוגית הקרויה 'משק' תתמודד ותבריא בכוחות עצמה. השאלה היחידה שעומדת בפנינו לכן היא אם לאפשר לסקטור הפרטי להתמודד בכוחות עצמו או שישנם שיקולים להתערבות ממשלתית כדי לשנות במשהו את תהליך ההחלמה ה"טבעי".

מה בעייתי ב'החלמה טבעית' של הסקטור הפרטי? 

נתחיל מכך שהבעייה איננה נעוצה בנזקים שכבר קרו: חלק מהאנשים היו בחופשה-ללא-תשלום וספגו ירידת הכנסות זמנית. עסקים פרטיים הפסידו כסף. נפילת שערי ניירות-הערך בבורסה גרמה לפגיעה ב"עושר" של משקי בית - בערך החיסכון הצבור, לרבות זה הפנסיוני. ייתכן שגם בעלי דירות ספגו כבר ירידה של ערך דירותיהם. כל זה איננו מצדיק כשלעצמו התערבות ממשלתית: הייתה סערה פתאומית, וחלק מהפרטים נפגעו ממנה. אם בכלל, הממשלה צריכה לשקול פיצוי רק למי שנפגע כתוצאה מצווים ומהלכים בהם נקטה הממשלה: סגר, סגירת השמיים, וכו'.

הבעייה החשובה יותר לדיון זה היא ההשפעה המשנית, העקיפה של המשבר: ירידת הביקושים הצפוייה. צפוייה ירידה בביקוש לתצרוכת בגלל פגיעה בהכנסות של חלק ממשקי הבית; צפוייה ירידה (או דחייה) של ההשקעות בגלל חשש של עסקים פרטיים שפני המשק למיתון; ייתכן גם שיחול שינוי בדפוסי הצריכה בעקבות המגיפה (פחות הוצאה לתרבות ובידור, פחות תיירות יוצאת, דחיית תכניות לרכישת רכב, וכו'). ירידת הביקוש, גם אם היא זמנית, תרחיב את ההאטה הכלכלית מעבר לפגיעה הראשונית (הישירה) של המגיפה. יתחיל מעגל קסמים של 'הדבקה'. זהו האפקט שפעם קראו לו 'המכפיל הקיינסיאני': תגובות השרשרת שמעצימות את הנזק המקורי ועשויות להוביל את המשק לתקופה ארוכה של מיתון כלכלי; לתקופה שבה הוא יפעל רק בחלק מהפוטנציאל שלו.

הבעייה עם המיתון הזה היא שזהו למעשה תהליך סרק, תוצאה של שרשרת תגובות אוטומטית של השוק הפרטי. זהו שלב זמני ומיותר, שכן כחלוף תקופה קצרה (או בינונית) המשק הפרטי יתאושש. לכן, על-אף שלמשק הפרטי ישנם תהליכים אוטומטיים של ריפוי שבהם עסקים כושלים יימחקו ואחרים יקומו במקומם - מנקודת מבט לאומית התהליך הזה כרוך בסבל ארוך מידי, במיתון עמוק מידי, ובעיקר בחוויה מיותרת. זוהי העילה להתערבות ממשלתית בכלכלה: הניסיון להאיץ את תהליכי ההחלמה והשיקום של המשק; הניסיון 'לחסוך' לכולנו את המיתון.

מה צריכים להיות היעדים להתערבות ממשלתית?

שני יעדים צריכים להיות להתערבות הממשלתית: האחד הוא יעד כלכלי - לנטרל את הירידה הצפוייה בפעילות המשקית כדי לקצר ככל האפשר את אורך המיתון הכלכלי; השני הוא יעד חברתי - לדאוג לכך שהחבטה הכלכלית שספג המשק בגלל משבר הקורונה לא תיפול רק בחלקם של ענפים מסוימים (ובכך תגרום לקריסתם) אלא תתפזר על כלל המשק. 

ההיגיון של היעד הכלכלי הוא למנוע שקיעה של המשק למיתון (מיותר) על-ידי עידוד של הביקושים הפרטיים והציבוריים. עידוד כזה נעשה על-ידי 'פתיחת הברזים הממשלתיים', באמצעות מדיניות פיסקאלית (גירעון ממשלתי) ומוניטרית (אספקת נזילות לשוקי הכספים) מרחיבה. שימו לב לאנומליה: התנהגות שבתקופות של יציבות כלכלית נתפסת כחסרת-אחריות (הגדלת הגירעון, הגדלת החוב הממשלתי) -  היא ההתנהגות הנכונה בתקופה כזו.

ההיגיון של היעד החברתי הוא שבמקרה הספציפי של מגיפת הקורונה לא מדובר בהתפתחות בת-קיימא (כמו התחממות גלובלית), כזו שמחייבת התאמה של המשק למציאות חדשה ומצדיקה את קריסתם של עסקים שמתקשים להתמודד, אלא מדובר באירוע חד-פעמי וממוקד (חישבו על תאונה) שאין ממנו לקחים ממשיים. יכולתו של המשבר לגרום להרס חלקים מהסקטור הפרטי איננה קונסטרוקטיבית, ולכן אין לתת לעסקים אלו לקרוס תחת המשבר. הדרך תהיה לכן לספוג את נזקי המשבר לרוחב כל המשק: לתמוך בעסקים שנפגעו ובמשקי בית שהכנסתם נפגעה, ולממן תמיכה זו על-ידי הטלת מס על עסקים ומשקי בית שיצאו מהמשבר ללא פגע. אם תרצו - סוג של שיוויון בנטל המשבר. למי שעד כאן נותר שלו ורואה בדברים שנכתבו אמירות חיוביות או סתם סיסמאות מעצימות של סולידריות - הכוונה היא שיש להטיל מיסוי על בעלי הכנסה גבוהה (לא על משפחת עופר - עליכם!), על מקבלי קיצבאות, על רכוש, וכו'.

ונקודה למחשבה

משבר הקורונה פגע מיידית ובאכזריות בחלק מהעסקים ובחלק ממשקי הבית. מעסיקים פרטיים, ברצותם להציל את עסקיהם מקריסה, שלחו עובדים לחל"ת או פיטרו אותם. למעלה ממיליון עובדים נשלחו כמעט מייד לבתיהם. אירוע חיצוני כמו מגיפת הקורונה היה יכול להיות מטופל (כלכלית) טוב יותר אילו הממשלה הייתה נכנסת מייד בנעלי המעסיקים ונוטלת על עצמה תשלום שכר (ולא חשוב כרגע באיזה גובה) לעובדים שמקומות העבודה שלהם נפגעו, למשך מלוא תקופת המשבר. באותה מידה, תשלום כזה יכול היה להיות משולם גם לעצמאים שעסקיהם נפגעו. כניסת הממשלה במקרה כזה (וצפויים מצבים דומים גם בעתיד) תמנע טרגדיות אישיות בכך שהיא תבטיח לכולם שכר מינימום (אחיד) למשך תקופת המשבר. הפעלה של תכנית כזו מחייבת היערכות מראש, ואולי כדאי שהממשלה תכין תוכניות מגירה למצבים מעין אלה. הם כנראה יגיעו, ועדיף שנהיה מוכנים.