על המשבר הכלכלי בעקבות מגפת הקורונה

הקורונה: מה כנראה קורה?

אנחנו נמצאים בעיצומו של אירוע רפואי עולמי עקב התפשטותו של נגיף הקורונה COVID-19. השיא בישראל עדיין לפנינו. גרוע מזה: אין לנו מפות לנווט את דרכנו - זהו אירוע בלתי צפוי, לא מוכר, והוא מנוהל לכן כאירוע מתגלגל. היכולת היחידה שלנו להעריך את העתיד להתרחש היא להישען על מה שכבר קרה (וקורה) במדינות אחרות. נכון לכתיבת רשימה זו (בוקר יום ב', 16.3.20) ישנם כבר בעולם כ-170 אלף מקרים מתועדים של הדבקה, 81 אלף מהם בסין (ראו נתוני אמת מתעדכנים באתר מיוחד של אוניברסיטת Johns Hopkins, כאן). בעוד שבסין נראה שהמשבר חלף - קצב ההדבקה פוחת במהירות - מספר הנדבקים בשאר העולם ממשיך לעלות. התוצאה היא שלמעלה ממחצית ממספר הנדבקים עד כה בעולם הם מחוץ לסין (שיעור ההדבקה באיטליה הגיע כבר לפי 5 מזה של סין). בסין החלימו כבר למעלה מ-80% מהחולים, ושיעור התמותה עומד נכון לעכשיו על 4%. 

לא ברור עד כמה הנתונים הסיניים יכולים לשמש בסיס מהימן לתחזיות בשאר העולם, אם בגלל אמינות לא-ברורה של טיב הנתונים, ואם בגלל שהיכולת הסינית לדכא את קצב ההדבקה נשענה על דיכוי חופש הפרט ברמה שאיננה אפשרית במערב. גם השוואות בינלאומיות אחרות אינן טריוויאליות כיון שייתכן שהנתונים מושפעים מהמדיניות הננקטת בידי שלטונות הבריאות של המדינות, וזו שונה מאד בין מדינה למדינה. ובכל זאת, נוכל לומר שנראה שלא מדובר במגפה קטלנית: זו איננה 'המגפה השחורה' ולא דבר, ולפי מהלכה עד עתה היא איננה מהווה איום קיומי על האוכלוסייה. דבר נוסף: קורבנות המגפה - הן מבחינת שיעור ההדבקה והן מבחינת קטלניות במקרים של הדבקה - הם בעיקר בני קבוצות הגיל הגבוהות. כך, הגיל החציוני של הנדבקים הוא בסביבות 60; שיעור התמותה בין הנדבקים הוא ככל הנראה אפסי בקרב ילדים וצעירים, 5% בקרב שכבת הגיל 60-70, 10% בקרב שכבת הגיל 70-80, וקרוב ל-20% בקרב בני +80. אין זה אומר שאפשר להקל ראש במגפה הנוכחית, אבל מצד שני אין מדובר באסון בקנה מידה היסטורי.

המגפה הנוכחית כתרגיל התכוננות

אני מציע להתייחס למגפת הקורונה הנוכחי כאל תרגיל, כאל הזדמנות לבחון את שיטות ומערכות ההתגוננות לקראת אפשרות של מגפה קטלנית שעלולה להגיע אלינו בעתיד. במקרה הנוכחי מדובר בווירוס שיחסית למגפות הגדולות שהיו בעבר ולתרחישי קיצון איננו קטלני, והתוצאות הרפואיות שלו אינן דרמטיות: לגבי רוב האוכלוסייה אין מדובר במגפה ששיעורי התמותה שלה משמעותיים, אין תמונות מכמירות של גוויות נערמות, ואין איום של הרס חברות אנושיות. אבל מגפה קטלנית עשויה להגיע בעתיד, ומה שהמגפה הנוכחית מספקת לנו זו הזדמנות להתמודד, לנהל את האירוע: להתעשת, להירגע, להקשיב לקולות ראשי המערכת במקום להפוך לקורבן של מפיצי שמועות, לבחון את יכולותינו להתמודד עם מגיפה קטלנית יותר, או של אסון טבע או של מלחמה. האתגרים בכל המקרים הם אותם אתגרים: שליטה מרכזית, התגוננות מפני האיום, ניהול מיטבי של המערך הרפואי וניהול המשק האזרחי. המשבר הנוכחי כבר חשף נקודות תורפה בהיערכות, בשליטה המרכזית, ובהגנה על המערך הרפואי עצמו כדי שיוכל לתפקד (ראו כמה מהצוותים הרפואיים כבר נוטרלו עוד לפני שהגענו לשלב העיקרי של המערכה). זה לא נורא שטועים - זוהי הזדמנות לנצל את המגפה הנוכחית לצרכי הפקת לקחים.

גם הציבור צריך ללמוד להתנהל בשעת משבר. אין סיבה להתפרק כחברה, לא ליצור היסטריה מיותרת, ולא להעצים את המשבר על-ידי תגובות לא שקולות של הציבור. בהלה, חרושת שמועות, ריקון חנויות המזון - הם איתות שלילי בהקשר זה. תנו לראשי המערכת לפעול, אפילו לשגות פה-ושם, ולהסיק מסקנות. זו איננה אחרית הימים - זה רק תרגיל, ויש לנצל אותו לשיפור המערכות.

מי אשם?

הטחת האשמות היא ספורט לאומי בישראל. בעוד ראשי המערכת מנסים להתמודד יום ולילה עם האתגר הבלתי צפוי שיצרה מגפת הקורונה - סוג של 'ברבור שחור' שאי-אפשר היה להתכונן לקראתו - אנו כבר רואים אותם נצלבים בככר העיר (התקשורת והרשתות) על החלטותיהם, על מחדלים שכביכול כבר נעשו. זהו רפלקס חולני, שמתבסס כנראה על תפיסת עולם לפיה קיימת קונספירציה של ראשי המערכת כנגד הציבור ועלינו לחשוף אותה: מישהו אשם פה במשהו, מישהו פה לא בסדר. זהו רפלקס שאיננו יכול לסייע במצבי משבר - הוא יכול רק לקעקע את אמון הציבור במנהיגיו. שום דבר לא ישפר את יכולתה של ישראל להתמודד עם אתגר הקורונה אם נטען בלהט בכל הרשתות שמשרד הבריאות הוא היסטרי מידי או לחילופין פלגמטי מידי בתגובותיו למתרחש. מטבע הדברים, קיים מיגוון דעות בקרב בעלי המקצוע, אבל זה איננו סביר שנוקיע את ראשי המערכת כשאנו מסתמכים על דעת-מיעוט של מישהו מאחד מבתי החולים בארץ או בחו"ל. הטחת האשמות לא תסייע לניהול המערכה - היא יכולה רק לגרום להתנהגות יותר מתגוננת, יותר פוליטית ויותר מכסתח"ת של ראשי המערכת, וכולנו נפסיד מזה.

המערכה הכלכלית

גם ללא התערבות כלכלית מצד הממשלה, סיפור הקורונה היה גורם למכה כלכלית למשק. הציבור היה משנה את התנהגותו מיוזמתו האישית כדי לצמצם את הסיכון להידבקות: נמנע ככל האפשר מחשיפה לקהל, טס פחות לחו"ל, מנסה לעבוד ככל האפשר מהבית, משתמש פחות בתחבורה ציבורית, מצמצם פעילות פנאי הנעשית במרחבים משותפים, אולי גם לא שולח את ילדיו למוסדות חינוך, וכו'. ענפי המשק היו נפגעים כתוצאה מכך. הנזק במקרה זה איננו ידוע (הוא תלוי בעוצמת הפעולות של הציבור), אבל היתרון היה התגוננות דיפרנציאלית (סביר שאוכלוסייה מבוגרת הייתה נוקטת ביותר אמצעי התגוננות מאשר האוכלוסייה הצעירה - זה יותר חשוב לה וזה יותר קל לה) וצמצום הפגיעה בחופש הבחירה של הפרט. 

אלא שהממשלה לא הותירה לציבור חופש החלטה ונקטה בצעדים מנדטוריים כדי להגן על הציבור. צעדים שהציבור (או חלקו) היה אולי נוקט בהם מרצונו לצורך התגוננות - ננקטו על-ידי הממשלה כצעדים מחייבים. בימים הקרובים יינקטו צעדים שונים, אבל התוצאה היא אחת: הרחבת התחולה של הנזק הכלכלי ממגפת הקורונה. הפגיעה במשק תהיה חמורה יותר ממה שהיה מתרחש ללא התערבות ממשלתית.

מהו הנזק הכלכלי הצפוי? אין איש יודע. אל תלכו שולל אחרי הערכות מספריות המתפרסמות לפרקים: ראשית, חלקן מתפרסמות על-ידי גורמים אינטרסנטיים (הפחדה, הרגעה); שנית, אנו רק בתחילתו של האירוע ואיננו יודעים כמה זמן יימשך ומה תהיה השפעתו על המשק; שלישית, שאלת הנזק הכלכלי אינה מנוסחת במונחי תקציב ממשלה (כמה זה יעלה לממשלה) או במונחי הנזק הכספי שייגרם לחברות עסקיות והיא אינה קלה לחישוב, אפילו בדיעבד. ככלל, הניסיון לצמצם את פגיעת הקורונה על-ידי נקיטת צעדים יזומים שמשמעותם פגיעה כלכלית חמורה הוא ניווט ללא מפה: לא ברור כמה קורבנות נחסכים בזכות צעדים אלו, ולא ברור מהו הנזק הכלכלי שנשלם כולנו בגללם. לכאורה, מדובר בגידור סיכונים (כמו ביטוח), אבל גידור סיכונים מתבסס על הערכות סטטיסטיות של סיכון ועל עלות - שניהם אינם ידועים במקרה הזה. 

גם למי שנרתע מחישובים כלכליים שעניינם כדאיות השקעה בפעולות או בתשתיות חוסכות חיי-אדם (חיסונים, הגבלת מהירות נסיעה, בניית מחלפים, תאורת כבישים, מניעת זיהום סביבתי) ומאמין בקבלת החלטות המבוססת על 'פרינציפ' - צריכה להיראות מוזר המהירות בה נופלות החלטות ממשלתיות לשלם מחיר לא ידוע תמורת הישג לא ידוע. הדבר הברור היחיד הוא שהמשק הישראלי גזר על עצמו מיתון כלכלי מרצון, ולא שמעתי על עבודת מטה מקדימה שמנמקת מהלך זה. אוכלוסיית הגיל השלישי בישראל מונה פחות ממיליון נפש, והיא האוכלוסייה שעליה נועד להגן מהלך זה בהיותה הפגיעה ביותר לווירוס. עם כל אהדתי לקבוצת אוכלוסייה זו (אני נמנה עליה) אינני חושב שדילמות רפואיות מקבילות, כמו הצורך להרחיב את סל התרופות, הטיפול במצוקת מערכת הבריאות, הצורך בבניית בתי-חולים נוספים, הרחבת שירותי הרפואה בפריפריה, קיצור התורים של ממתינים לטיפולים רפואיים, ביטוח סיעודי לכלל הציבור - זכו לטיפול כל-כך החלטי, חד-משמעי ומיידי כמו סגירת המשק נוכח מגפת הקורונה. זוהי ממש הצגת גישה נחושה של 'יעלה כמה שיעלה'. מדוע? כי מתרחשת לכאורה דרמה? כי הציבור הרחב חושש ואינו מבין שרובו איננו נתון תחת איום אמיתי? כי הציבור אינו קולט שהחתימו אותו על המחאה ללא נקיבה בסכום? כי מדובר בראש ממשלה הנמצא במלחמת הישרדות על חייו הפוליטיים והוא מנצל את אירוע הקורונה ואת ערפל הקרב כדי ליצור מצב חירום שיסלול לו (כך הוא מקווה) דרך הימלטות? מדינות אחרות היססו להפעיל את הסגר - מי צודק כאן?

משבר כלכלי הוא הזדמנות

אם כבר אנחנו נקלעים למשבר כלכלי - כדאי לזכור שמשבר כלכלי יוצר הזדמנות לרפורמות שבמצב עניינים רגיל אינן מתאפשרות בגלל כוחן הפוליטי של קבוצות-אינטרסים. אסור לכן 'לבזבז' משבר כזה: מאחר שצפוי גידול משמעותי של הגירעון הממשלתי בשנה הקרובה (בגלל הצורך להגדיל את הוצאות הממשלה ובגלל הירידה הצפויה בהכנסות ממיסים עקב ההאטה הכלכלית) - זוהי הזדמנות לשקול הנהגת רפורמות כדי לתקן עיוותים שקיימים כבר מזמן.

הרשימה היא ארוכה, ואינני מתיימר להכין אותה כאן. מספיק אם נזכור שורה של עיוותים ידועים שלא טופלו עד כה וזו אולי ההזדמנות לכך: ביטול הטבות המס למשכירי דירות למגורים, ביטול הסדרי הפטור ממס על החיסכון והתשואה בקרנות ההשתלמות (הטבות ארכאיות הניתנות כיום רק לחציון העליון של האוכלוסייה), ביטול הפטור ממע"מ על מכירת ירקות ופירות ועל עסקים בעיר אילת. אלו רק דוגמאות, ורבות כמותן אפשר למצוא בתכניות המגירה של עובדי משרד האוצר, שם הן המתינו לשעת כושר.

אבל זוהי רק ההתחלה. כשמתרחש אסון טבע (או כשפורצת מלחמה) עולה שאלה של נשיאה בנטל הכלכלי. במקרה של מגפת הקורונה הענף הראשון להיפגע הוא התיירות, אבל ברור שאת נטל הפגיעה הכלכלית (והיא עוד תגדל) צריך לשאת כלל המשק: הרס ענף התיירות או הפקרת העצמאים הקטנים לגורלם אינם פתרון לבעייה ואינם יכולים להיחשב כשלב חיובי, אבולוציוני, חלק מתהליך ה-Creative Destruction של המודל הקפיטליסטי. ענפים אלו לא נפגעו בגלל חוסר יעילות או בגלל תחרות, אלא בגלל אירוע טראומטי חד-פעמי. הממשלה תצטרך לסייע לענפים אלו (ולאחרים) על חשבון הציבור. סיוע כזה דורש משאבים ניכרים. כדי לגייס אותם תצטרך הממשלה להשתמש בסל צעדים שיכלול מן-הסתם קיצוץ של הוצאות ממשלתיות אחרות, העלאת הכנסות על-ידי העלאת שיעורי מס, ואולי גם הגדלה זמנית של הגירעון. בצד ההוצאות, ניתן היה לצפות שהממשלה תחיל קיצוץ כללי על שכר העובדים בסקטור הציבורי, לרבות אוכלוסיית הגימלאים מקבלי הפנסייה התקציבית. קיצוץ כזה יכול להיות פרוגרסיבי בכך שיחול רק על חלק הכנסה שמעבר לשכר המינימום (כיום: 5,300 ש"ח). בצד ההכנסות, ניתן היה לצפות שהממשלה תגדיר מס מיוחד על ההכנסה ("היטל הקורונה"). גם כאן, שיקולים חברתיים יכולים להביא אותנו לכך שמס זה יחול על חלק ההכנסה שמעבר לשכר המינימום או מעבר לשכר הממוצע (כיום: 10,500 ש"ח). המסר החשוב הוא שהנזק הכלכלי שייגרם על-ידי המיתון הכלכלי הצפוי בעקבות מגפת הקורונה אינו עניין של קבוצה אקראית של האוכלוסייה אלא של החברה כולה.