דיאגנוזה
המצב הפוליטי מזכיר לי משחק כדורסל מכריע, דקה וחצי לסיום. לוח התוצאות מראה על שיוויון (או יתרון של נקודה לאחד הצדדים), והמשחק מתנהל מפסק-זמן לפסק-זמן כך שהדרמה מורטת-העצבים מתעצמת ונמתחת הרבה מעבר לדקה וחצי. במוצאי יום הבחירות נראה היה לפי תוצאות המדגם שהליכוד יוכל להרכיב ממשלה ימנית. כמה שעות לאחר מכן נראה היה שאין לליכוד מספיק תמיכה לכך. פרישתה של ח"כ לוי-אבקסיס והתנגדותם האפשרית של חה"כ האוזר והנדל יצרו אפשרות שגם כחול-לבן לא תוכל לגבש ממשלה משלה. ישנו תיקו משתק. מה יהיה?
קיימים ארבעה תרחישים פשוטים: 1) פיזור הכנסת ה-23 וסיבוב בחירות נוסף, רביעי; 2) הקמת ממשלת מרכז-שמאל בהובלת 'כחול-לבן' ובראשות בני גנץ; 3) הקמת ממשלת ימין בהובלת 'הליכוד' ובראשות נתניהו; 4) הקמת ממשלת אחדות לאומית בהשתתפות (לפחות) שתי המפלגות הגדולות ובראשות נתניהו, עם הסכם רוטציה.
התרחיש הראשון - בחירות חוזרות - הוא טריוויאלי, אבל יש ספק לגבי תכליתו. דומה שההצבעה הפוליטית בישראל יציבה. למרות שינויים קלים שהיו בין התוצאות בסבבי הבחירות האחרונים (חלקם בגלל השפעות של אחוז החסימה על חלוקת המנדטים) אין סיבה טובה להניח שתוצאות הסיבוב הרביעי תהיינה שונות משל הסיבוב השלישי, זאת למרות העובדה שנתניהו הפך בינתיים מחשוד לנאשם. לאור זאת, ההכרעה - אם בכלל תיפול כזו - תהיה כנראה על חודו של קול. זהו אולי מוצא חוקי מהבעייה הנוכחית, אבל זו איננה 'הכרעה': לא מדובר כאן בשיטת הבחירות לנשיאות בארה"ב, בהן יש מנצח יחיד (Winner Takes All).
התרחיש השני - ממשלת מרכז-שמאל - נראה כרגע חסר-סיכוי, למרות שגנץ קיבל מנדט מהנשיא להקמת ממשלה בעקבות המלצה של 61 ח"כים. הקושי נובע מחוסר הנכונות של האגף הימני של הגוש שלו להשתתף בקואליציה שתישען על תמיכת (לפחות חלק) מ'הרשימה המשותפת'.
התרחיש השלישי - ממשלת ימין בראשות נתניהו - נראה כרגע בלתי-אפשרי לאור הגוש החוסם (61) שיצר גוש המרכז-שמאל.
התרחיש הרביעי - ממשלת אחדות לאומית - הוא לכאורה הפתרון הטבעי של תוצאות הבחירות. כל בחירות. בעולם נורמלי, קואליציות נועדו ליצור ממשלה יציבה המתבססת על שותפות בין המפלגות הגדולות ומשקפות לכן פשרות אידיאולוגיות. אלא שבישראל המאבק הפעם איננו רעיוני אלא אישי: כן נתניהו או לא נתניהו. לכן פתרון שנראה טבעי ופשוט איננו יכול להינקט כאן בגלל מצבו המשפטי של נתניהו: הוא איננו מוכן לוותר על דרישתו להיות ראש ממשלה ראשון ולכלול בממשלה את 'הגוש' שבנה לצורך כך, וגנץ איננו יכול להצטרף לקואליציה כזו מבלי שיפר את הבטחת הבחירות העיקרית שלו ומבלי שיסתכן בריסוק עתידו הפוליטי ואולי גם בפירוקה של מפלגת 'כחול-לבן'. לכן, למרות המלצתו של הנשיא והתמיכה מצד מפלגות אחרות - זהו תרחיש בעייתי עבור גנץ.
האם דרושה בכלל אחדות לאומית?
אם חבל על המאמץ להכריע באמצעות סיבוב בחירות נוסף (התרחיש הראשון), אין סיכוי ממשי להצלחתה של ממשלת מרכז-שמאל (התרחיש השני) והאופציה להקמת ממשלת ימין חסומה (התרחיש השלישי) - האם לא כדאי לעשות הכל כדי להגיע לממשלת איחוד לאומי? הרי המכשול היחיד הוא לכאורה בעיות של אגו, ולמדינה דרושה ממשלה חזקה נוכח המשבר הכלכלי שצפוי בעקבות מגפת הקורונה?
ראשית, אינני חושב שמדובר בבעיות של אגו. ראשות ממשלה נחוצה לנתניהו כדי להימלט מגורלו המשפטי. אני חושב שגם לתמימים שבקרב גוש המרכז-שמאל ברור כבר כיום שהמאבק למניעת משפטו של נתניהו לא תיפסק, הקרב בין הליכוד לבין כחול-לבן לא יחדל לרגע גם אם שתי המפלגות תשתתפנה בקואליציה, וכל הסכם על רוטציה עתידית בתפקיד ראש הממשלה הוא חסר-תכלית כיון שכנראה שלא יקוים. שנית, אם אמנם יתממש איום הבלהות של משבר כלכלי בעקבות מגפת הקורונה, גנץ ימצא עצמו שותף מלא למחדלים שכבר היו (דלדולה של מערכת הבריאות, ניהול גרעוני של תקציב הממשלה) ועוד יהיו: אפשר 'לסמוך' על מכונת התעמולה הארסית והמיומנת של נתניהו שלא תשאיר בו מתום. ולבסוף, כל האמירה כאילו נחוצה ממשלת אחדות לאומית לצורך התמודדות עם המשבר הכלכלי המתקרב היא מניפולציה חסרת-בסיס: גם אם תישאר באופוזיציה, 'כחול-לבן' תתמוך מבחוץ בכל הצעדים הדרושים לניהול נכון של המשק. זוהי מפלגה ציונית ולא מפלגה שייעודה היחיד הוא לסחוט הטבות סקטוריאליות בתמורה לתמיכתה בצעדים שיש להם חשיבות לאומית (ודי לחכימא…).
מהו הפתרון שאני מציע?
אני יוצא מהנחה שהניסיון של גוש המרכז-שמאל להביא לסיום תקופת שלטונו של נתניהו לא צלח בסיבוב הבחירות הזה. נתניהו הצליח לחזק את מעמדו הפוליטי למרות הפיכתו לנאשם. הוא ימשיך בתפקידו כראש ממשלה בכל אחד מהתרחישים שנמנו לעיל: ראש ממשלת-מעבר, ראש ממשלה ימנית או ראש ממשלת אחדות. אני חושש לתועלת של התרחיש הראשון - בחירות נוספות - אם בגלל שמגפת הקורונה תגרום לדחיית לוח הזמנים של הבחירות לסוף השנה ואם בגלל שייתכן שכחול-לבן לא תצליח לשפר משמעותית את התוצאה בקלפי בסיבוב הבא (כלומר: להגיע להכרעה חד-משמעית) ונישאר באותו מצב.
הצעתי היא לכן שהשמאל ('עבודה-מרץ') יעריך מחדש את האופציות וישקול להצטרף לממשלת נתניהו. מהלך כזה יאפשר לנתניהו להקים ממשלה חוקית בראשותו ולסיים את הלימבו הפוליטי המתמשך ואת המצב החוקתי הבעייתי שנוצר עקב תפקוד מתמשך של ממשלת-מעבר. ממשלה נבחרת תוכל לפעול במלוא העוצמה לטיפול במצב הכלכלי. בתמורה להצטרפותו לממשלה בראשות נתניהו יוכל השמאל לדרוש ממנו מספר דברים: 1) תיקים חברתיים-כלכליים בממשלה שתוקם, שיאפשרו לשמאל להביא לידי ביטוי את הערכים בהם הוא דוגל ולקדם נושאים הקרובים ללבו; 2) התחייבות לעצירת המהלכים הפרלמנטריים המכוונים להרס הדמוקרטיה ופגיעה במערכות אכיפת החוק, לרבות המהלכים שתכליתם למנוע את המשך משפטו של נתניהו; 3) רשות לנציגי השמאל להצביע בכנסת כראות עיניהם.
הפתרון הזה הוא אמנם פשרה לא-מפוארת מצד השמאל, אבל יתרונותיה בצידה. הוא יאפשר למדינה להתנהל נוכח הצרכים תחת ממשלה נבחרת, הוא יאפשר לשמאל לאחוז בהגה הכלכלי-חברתי ולהביא להישגים, הוא ימנע סחיפה של הממשלה להרפתקאות של סיפוח חד-צדדי בשטחי יהודה ושומרון, והוא יפסיק את את המסע המתמשך לפירוק הדמוקרטיה ומנגנוניה. נתניהו יכהן כראש ממשלה בזכות (אחרי הכל, הוא קיבל יותר קולות מגנץ), אבל הכנסת תקבל הזדמנות מאתגרת לתפקד כמפקחת על הממשלה ומבקרת אותה, בניגוד למצב שהיה בעבר: היא לא תהווה חותמת-גומי של הממשלה. 'כחול-לבן' תוכל לשרת את העם בראש האופוזיציה, להציב עצמה כחלופה אמיתית לליכוד, ולנצל את הזמן גם כדי לגבש פרוגרמה פוליטית-מדינית-חברתית ברורה שתציג את זהותה כמפלגת שלטון אפשרית. ההזדמנות תגיע.
