מסביבנו, נפגעים כלכליים ממגפת הקורונה קוראים לעזרת הממשלה. הממשלה מהססת, אבל זהו בעיקר רפלקס של כלכלני משרד האוצר: לממשלה לא תהיה ברירה והיא תצטרך "להכניס את היד לכיס" - לסייע לגופים ואנשים שכבר נפגעו, ולהמשיך להזרים כספים למשק בתקופה הקרובה כדי למנוע קריסה של עסקים פרטיים והתפתחות של "אפקט דומינו" הרסני. אז היכן בעצם הבעייה? בהבנה של כולנו שאין לממשלה באמת כיסים - אלו הכיסים שלנו. הממשלה תצטרך ללוות מאיתנו, אבל גם להגדיל את המיסוי. לכן, אחרי למעלה משלושה עשורים של ניהול פיסקלי אחראי שאיפשר למשק הישראלי להקטין את החוב הציבורי לרמה שמקובלת בעולם כ"בריאה" - החוב הציבורי הולך לגדול, ובמהירות.
זו איננה תופעה מקומית - זה יקרה לכל משקי המערב. ה'אקונומיסט' העריך לפני מספר שבועות שהגידול המהיר של החוב הציבורי יחזיר את משקי המערב למציאות ששררה לאחר מלחמת העולם השנייה. אי אפשר להימנע מהצרה הזו - נותר רק לנסות להתנהל בצורה אחראית כדי למזער נזקים. וכמו תמיד מדובר בחיפוש "שביל הזהב": מצד אחד יש לקחת בחשבון שדרושים תקציבים עצומים כדי לתמוך בהמשך תפקודו של המשק הפרטי, לא משהו שהתנסינו בו בעבר, ולקבל החלטות נועזות; מצד שני יש לזכור שחוב ציבורי אינו יכול לגדול במהירות מוגזמת ולכן לא תהיה ברירה לממשלה אלא להגדיל במקביל את גביית המיסים.
ממדי הסיוע הנדרש הם עצומים. לדוגמה, אילו הממשלה היתה מחליטה לשלם שכר ממוצע לכלל אנשי עולם התרבות והבידור שפרנסתם חוסלה בשל המגיפה - מדובר היה בהוצאה חודשית של כחצי מיליארד ש"ח. אבל זהו צעד שהיה צריך להינקט, וכמוהו גם סיוע למועסקים בענפי משק אחרים שנפגעו. העמידה מנגד של הממשלה אינה מבשרת טובות לגבי איכות הניהול של המשבר הכלכלי: דרושה מנהיגות - לא רפיסות.
מימון על-ידי חוב איננו באמת מימון - זהו רק מימון ביניים: דחיית התשלום לעתיד - מישהו הרי יצטרך לשלם את החוב. כדאי להיות יותר ספציפיים בנקודה זו: או שדחינו את התשלום לעתיד הקרוב ואנחנו נשלם אותו (הגדלת מיסוי עתידי), או שהחלטנו שאת החוב ישלמו ילדינו, וזאת בתנאי ששוקי ההון הבינלאומיים לא יחשבו שקצב הגידול המהיר של החוב הציבורי מטיל צל על עתידו של המשק הישראלי.
4 תגובות:
אינני כלכלן, מרבית המושגים במאמר הם סינית בשבילי.
עיוורון צבעים הוא מגרעת. לכאורה, הסלקציה האבולוציונית היתה אמורה לנפות את עיוורון הצבעים. ובכל זאת, יש אחוז מסויים (כ9%) של עיוורי צבעים ושמאליים בכל האוכלוסיות. ההשערה שלי, שבתור מיעוט, יש לתכונות האלה יתרון אבולוציוני. נכון שבדרך כלל ראיית צבעים כוללת יותר אינפורמציה, לכן יעילה יותר, אבל יש מקרים שבהם ביטול הצבעים מבליט פרטים שאינם נראים בראייה צבעונית. באנלוגיה, שלדעתי היא רלוונטית, אני מרשה לעצמי להביע דעה בתחום שבו אינני מבין. אולי אני רואה דברים שאתם לא רואים.
בהתנהלות מול הקורונה יש דימיון גדול מאוד בין המדינות השונות. חוץ מכמה יוצאות דופן (שבדיה, בילורוסיה). לכאורה, זה מוזר. מאז פרוץ פרשת הקורונה ועד היום המומחים תועים בתוך ערפל סמיך של "בעצם לא יודעים הרבה". אז בתוך הערפל, איך זה שכולם הולכים באותו כיוון? אז זהו בדיוק! כיוון שלא יודעים, הכי פשוט להצטרף לאן ש"כולם הולכים". זאת גישה לא כל כך מוצלחת. מזכיר את הדוגמא של התייר שמנסה לבחור בין שתי מסעדות (שאיננו מכיר) כמובן שבוחר את זאת עם התור הארוך, שזאת שטות.
לעניין ההתנהלות הכלכלית. גם בתוך ערפל, אם מאוד רוצים, אפשר להפעיל שיקול דעת. לזהות סימנים קטנים, שבעזרתם להגדיל את הסיכוי. חשוב למשל לפעול בדרך שמאפשר תיקון כיוון. להודות בטעויות כאשר מתגלה אינפורמציה חדשה. והכי חשוב, לא ללכת בשיטת קוסי פן טוטי (כך עושות כולן)!
יש לי הרגשה שמניעת איסוף אינפורמציה על הקורונה, למשל ע"י עצירת הבדיקות הסרולוגיות, המניע הלא מודע שלה הוא לא להיתקל בהפתעות שיגרמו ל'הודאה בטעויות', שזאת גישה מטומטמת, כי אלה אינן טעויות, והכי חשוב להמשיך כל הזמן לקרוא את המפה, וכאשר מסתבר שצריך לשנות כיוון, אז לשנות כיוון.
שלום דורון, אני כן כלכלן ומקבל במלואו את הנתוח שלך. אבל אין בידי נתונים מסודרים ולכן אשמח להתייחסותך לשאלה הבאה: בכמה גדלו/יגדלו הכנסות המדינה מהגז, ומה היחס שלהם לחוב הצפוי? האם פורסם לצבור לאן מיועדים כספים אלו (במסגרת התקציב או במסגרת אחרת)?
דורון, הניתוח שלך מקובל בכללותו, עם כמה הסתייגויות ותוספות: העולם העיסקי הולך לעבור בטווח הקצר שינויים מהותיים בתחומים מסוימים כמו ענפי התרבות, הלימודים, התיירות, הספורט ועוד. אני מעריך שכל מי שיוכל להתקיים בפעילות מרחוק - יעשה זאת ויתפתחו מאפיינים חברתיים וטכנולוגיים המותאמים לבידוד חברתי ולמינימום של מגע ישיר. ברור לחלוטין שהממשלה לא תוכל להחזיק על ברכיה לאורך זמן ענפים שנפגעו כמו תיירות, תרבות וספורט ולשלם שכר לעובדים המובטלים מתקציב המדינה עד אינסוף. גם הגידול בחוב הציבורי לא יוכל להתפתח מהר בגלל מגבלת היכולת להטיל מסים במשבר כלכלי כה חמור וגם בגלל הקושי לגייס חוב מהציבור, אלא אם הממשלה "תכרע ברך" ותבטיח תשואה גבוהה מאד על האג"ח הממשלתי. הבעיה היא שלצעד כזה צפויות השלכות מפליגות בשוק ההון שהוא כשלעצמו ענף כלכלי בעל מימדים אדירים (לא כמו שהיה באירופה וארה"ב בתום מלחמת העולם השניה). אני משוכנע שבטווח הקצר או הבינוני יימצא חיסון אמין נגד נגיף הקורונה. מאפייני החיסון ישפיעו מאד על הסדר החברתי והכלכלי שכרגע קשה לחזות אותם. הפיתרון למשבר הקורונה חייב להימצא, שהרי לא סביר שהאנושות כולה תיכנע לנגיף ותשבית הון של טריליוני דולר רבים ותשבש סדרי חיים בסיסיים. שווה לאנושות להשקיע כל סכום שיידרש בתשומות של כוח אדם, תשתיות מחקר והון כדי להגיע לפיתרון משבר הקורונה, שמזה ארבעה חודשים משתק את מרבית הפעילות הכלכלית בכל העולם. אם התקופה תימשך הרבה יותר מארבעה חודשים - לא נחזור לימים שלאחר מלחמת העולם השניה, אלא אולי לימים מוקדמים יותר: למצבים בהם הפשיעה תגבר על השיטור, כנופיות שודדים ישלטו ברחובות, והאנרכיה תגבר בכל העולם. בקיצור, מלחמת העולם נגד נגיף הקורונה היא על הכל או לא כלום.
לדוד ב. - מצטער אבל אין בידי נתונים אלו.
לדוד בועז - המבט שלי איננו על הקורונה אלא על מצב עקרוני שבו הממשלה נדרשת להזרים כספים למשק הפרטי בהיקפים אדירים. קורונה זה האירוע הנוכחי - זה יכול בעיקרון להיות אסון טבע. במצב כזה כלכלנים שאמונים על ניהול פיסקאלי ומוניטרי "אחראיים" (בעולם נורמלי) - מוצאים עצמם תומכים בצעדים של הגדלת הוצאה, הגדלת תמיכות, הגדלת גירעון ממשלתי והסכמה לתוואי עולה של חוב ציבורי. כל זה כנראה בלתי-נמנע, והנקודה שהדגשתי היא שלמרות הצורך להיחלץ בטווח הקצר להצלת המשק - יש גם טווח ארוך. לטווח הארוך אסור ליצור מציאות לא-יציבה ואפילו מסוכנת בגלל חוב גדול מידי, ויש לממן ככל האפשר את ההוצאות בדרך של מיסוי. לא מדובר במיסוי על פעילות (מיסים על הכנסה ועל הוצאה), שיפגע בסיכוי להבראה מהירה של המשק, אלא במיסוי על רכוש, ובמקביל בקיצוץ הפנסיות. ברור לי שמדובר בחומר נפץ פוליטי (מה גם שהנפגעים הם השכבות המבוססות), אבל אני מניח שהתובנה הזו תשקע בהדרגה במוח הפוליטי ככל שהמשבר הנוכחי יהיה ארוך יותר וכואב יותר וככל שיתפתח אי-שקט חברתי על רקע פגיעה כלכלית מוגזמת בחלק מהמשק
הוסף רשומת תגובה