התפכחות, אופטימיות, ומה הלאה?

 

התפכחות

ישראל מונהגת כיום על-ידי קבוצת פוליטיקאים מופקרת. זו אינה יכולה להיות מציאות – היא נראית כמו קריקטורה. רוב חברי הקבוצה לא שירתו בצה"ל, וכלל אינם רואים בכך פגם במדינה שנולדה וחיה על חרבה. רבים מהם שובצו אישית בצמרת הפוליטית על-ידי נתניהו, נאשם בפלילים שמנסה למלט את עצמו ממשפט ותובע מהם בתמורה נאמנות מוחלטת כלפיו. כך, הם קיבלו לידיהם תיקים ממשלתיים מומצאים, כי המסר איננו בתוכן והמיניסטריונים עצמם נבנים ומתבטלים רק כאתנן לצרכי ייצוב הקואליציה. וכך, ממשלת החורבן יצאה לדרכה בתחילת השנה כשהיא נושאת שלושה דגלים: חילוץ הנאשם ממשפטו תוך השארתו בחיים הציבוריים, סיפוח שטחי יהודה ושומרון כחלק מהחזון לקימום מדינת הלכה בכל רחבי ארץ ישראל, והענקת הטבות חומריות ופטור משירות ביטחון לאוכלוסייה החרדית. בחתירה להשגת מטרות אלו הממשלה והכנסת יצאו לסלק כל מכשול אפשרי שעלול לעמוד בדרכן (ע"ע "משילות"): 'שומרי סף', רשויות האכיפה, רשויות המשפט, והדרג המקצועי של השירות הציבורי. רק תנו להם זמן, והם יהרסו את המדינה.

בחוץ, מלחמת האזרחים כבר משתוללת. הכנסת אישרה בקריאה שנייה ושלישית את התיקון לחוק לביטול עילת הסבירות, והתפזרה לפגרת הקיץ. המשבר הכלכלי הצפוי (והמוכחש) - כבר החל. המשבר המדיני הצפוי (והמוכחש) - כבר החל. האיום הביטחוני הצפוי (והמוכחש) - כבר קיים. אנחנו לא לפני האירוע – הוא כבר התרחש.

אנחנו קמים כל בוקר, והשמיים עדיין כחולים. לכאורה, הפרזנו בחששות: פעולות ממשלת החורבן לא גרמו עדיין לפגיעה משמעותית במפעל הציוני. אבל זוהי אשליה: נזקים כבר נעשו ונעשים בכל יום, ואת התוצאות עוד נראה. השקל עוד יאבד ערך, אם בגלל בריחת הון ואם בגלל ירידה בדירוג האשראי של ישראל. האינפלציה תגבר והריבית תעלה, מה שיגרום לפגיעה ישירה במשקי הבית. קצב הצמיחה יואט ואיתו ייפגעו התעסוקה והכנסות הממשלה ממיסים, מה שיגרום לגירעון ממשלתי שיחייב את הממשלה לנקוט בצעדים של קיצוץ תקציבי עמוק. וכל זאת – רק בתחום הכלכלי. בתחום המדיני, ישראל תאבד תמיכה בינלאומית ובמקביל יפחת שיתוף הפעולה עם ישראל בתחומי מדע, תרבות וספורט. כרסום הדרג המקצועי של השירות הציבורי והחלפת המנהלים המקצועיים במקורבים פוליטיים יגרום לנזק ארוך-טווח באיכות השירות הציבורי. ובתחום הביטחוני אנחנו נכנסים לערפל ולסכנה של התעוררות עימות צבאי מיותר המונע על-ידי הפגיעה בכוח ההרתעה של ישראל.

ובכל זאת: אופטימיות זהירה

לכאורה, המחאה הנרחבת נחלה כישלון במאבקה לסכל את ההפיכה המשטרית: הקואליציה הגשימה את השלב הראשון של החקיקה ופניה להשלמת ההפיכה המשטרית בתום פגרת הקיץ. אז מה לאופטימיות כאן? אני מוצא חמש נקודות.

ראשית, הוגשה עתירה לבג"צ לבטל את החוק לביטול עילת הסבירות, ובית המשפט קבע שהעתירה תידון בישיבה בפני הרכב מורחב (מלא) בחודש ספטמבר. ייתכן שבג"צ יחליט לפסול את החקיקה, ובכך יוזמת החקיקה תספוג מהלומה ותשוב לנקודת ההתחלה.

שנית, יוזמת החקיקה שהציג שר המשפטים בכנסת בתחילת ינואר יצרה מהומת-אדירים במערכת הפוליטית ובחוצות ישראל, במהלכה נקרעו המסכות: לא מדובר בשום "רפורמה משפטית" שבאה לתקן ליקויים קיימים בחוק הישראלי אלא ביוזמה שמטרתה לסלק מהדרך כל מנגנון שבכוחו להתנגד חוקית למהלכי הממשלה. המהלכים הללו ידועים – הם באים לממש הסכמים קואליציוניים גלויים - ויוזמת החקיקה חותרת להבטיח את הגשמתם באמצעות הפיכה משטרית שתיתן כוח בלתי מוגבל בידי הרשות הקואליציונית. מסכה נוספת שנקרעה: מסכת האחדות, שותפות הגורל המוצהרת של שבטי ישראל, זו שבשמה הסכמנו לשרת כל השנים בצבא הכיבוש ולקבל בשתיקה כפייה דתית הולכת ומתגברת ופטור דה-פקטו של הציבור החרדי מהשתתפות בנשיאת נטל הביטחון. הנכונות של הציבור החרדי והציבור הלאומי-דתי לחבור לנתניהו במהלך הכוחני לביצוע מהפך חוקתי מרסק-דמוקרטיה הוכיח לנו שהאחדות הייתה שקרית, שאנחנו לא עם אחד ותומכי החקיקה אינם אחים ולא שותפים שלנו. התדהמה בקרב הציבור מהנכונות של הציבור החרדי והציבור הלאומי-דתי לכפות עלינו הפיכה משטרית לצורך השגת מטרותיהם - גם לאחר שמאות אלפי מפגינים יצאו לרחובות להפגנות מחאה - צריכה להתחלף בהתפכחות: אין פה טעות ולא תום-לב - הייתה מראש כוונה רעה, והיא נחשפה. חרב נשלפה מנדנה, לעיני כל.

שלישית, מלחמת האזרחים המתנהלת מבשרת להערכתי על שינוי הדרגתי אבל פרמננטי בקרב הציבור הליברלי: ההכרה שאין דרך חזרה, שהגשרים נשרפו מאחורינו, שמה שיהיה בעתיד הוא לא מה שהיה בעבר. לא נחזור לשקר של סטטוס קוו בענייני דת ששימש בעקיפין לכפייה דתית של הציבור הלא-דתי, ולא להעלמת העין מהפטור דה-פקטו שניתן למגזר החרדי מנשיאה בנטל הביטחון ומהעובדה שציבור ענק עומד על כך שילדיו לא יזכו לחינוך ממלכתי המתיישב עם צרכי המשק ובכך מטיל צל על עתידה הכלכלי של ישראל תוך שהוא זומם שהציבור הליברלי יפרנס אותו לנצח. לכן, למרות שעתיד המאבק הדמוקרטי עדיין לוט בערפל – ברור שיש צורך לנסח אמנה חדשה בין הצדדים.

רביעית, בשל האירוע החקיקתי שיזמה ממשלת נתניהו זכינו כולנו להצטללות, להשלמת השכלה, בנושא המשמעות של קיום חברה דמוקרטית אמיתית. ככל שהמחנה הנגדי ימשיך לטעון ש"העם החליט" (64) בבחירות ושהרשות השופטת אינה נבחרת ולכן אינה יכולה למלא את תפקידה כמבקרת שיפוטית של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת – תתחזק אצל כולנו ההבנה מהו סט התנאים השלם לקיומה של דמוקרטיה מתפקדת, לא דמוקרטיה המתמצה בשם.

וחמישית, בשנה האחרונה נולד בחוצות ישראל עם חדש, מפתיע. זהו עם פטריוטי שיש לו דבק חדש (ולא דבק לאומני), שיש לו ערכים משותפים של דמוקרטיה ליברלית ושוויונית, ששוחר חופש אישי ומואס בכפייה דתית, שמדינת ישראל היא בבת-עינו והוא משתתף פעיל ותורם בכל המערכות על עתידה (הכלכלית והביטחונית), שמוכן לשלם מחיר אישי כדי להילחם על הגשמת חלום זה שלו, ושמודע לצורך לצאת סוף-סוף מהמלכוד ההיסטורי של הסכסוך עם הפלסטינים בדרך של הסכמה ולא באמצעות הכרעה.

ומה הלאה?

אנחנו נמצאים רק בשלב הבלימה של המתקפה על הדמוקרטיה בישראל. צריך סבלנות. צו השעה הוא התנגדות עיקשת ומתמשכת: להילחם עד חורמה נגד היוזמה החקיקתית. אסור לנו לקבל שום פשרות, כי משמעות הפשרות המוצעות היא תבוסה בשלבים לחזון הדמוקרטי. אני מאמין שהמחנה הדמוקרטי ינצח, כי אין (ולא הייתה מלכתחילה) היתכנות להצלחתו של המהלך האומלל של לוין ונתניהו – זה היה הימור מתוך ייאוש, והוא ייכשל. אינני יודע מה יביא את היוזמה החקיקתית אל סופה, אם זה יקרה מבפנים, בגלל התגברות המחאה הציבורית, או שזה יקרה מבחוץ, בגלל התדרדרות ביטחונית/מדינית/כלכלית, אבל בשלב כלשהו יחול פיצוץ והמהלך יגיע לסופו. לכן יש להיזהר מהנטייה של גורמים פוליטיים להידבר, להגיע לקואליציה תחת נתניהו עם הרכב מפלגות שונה (בעיקר ללא בן גביר וסמוטריץ') תחת עילות שונות של "טובת המדינה": מורך יביא לפשרה לא-טובה. אין מה לחשוש מהקצנת המאבק נגד החקיקה: ככל שהמצב הנוכחי יימשך כך יגברו הנזקים הכלכליים, המדיניים והביטחוניים, ולכן עדיף להקצין את המאבק כדי לנסות להגיע להכרעה מוקדם ככל האפשר.

אני מבין לליבם של המתונים בשני המחנות, אלו הכמהים לפשרות, המקווים שמדובר היה באירוע חד-פעמי שלא יחזור, השואפים ל"סולחה" באמצעות הידברות. אני חושש שהם טועים. הידברות אמנם רצויה, אבל הידברות איננה מוגבלת לניהול משא-ומתן, כפי שניתן אולי לחשוב נוכח המפגשים בבית הנשיא - הידברות יכולה גם להיות תקשורת, העברת מסרים: לשתף את האחרים באינטרסים שלכם, בתקוות שלכם, וגם בנחישות שלכם להילחם על עקרונות. הידברות בעיני איננה סחר-סוסים שבמהלכו אנו צפויים להסכים לדחות בכמה חודשים את החקיקה או לעיקור חלקי של סמכויות הרשות השופטת. מטרת ההידברות בעיני היא לתקשר למחנה השני את הסיכון הכרוך במלחמת אזרחים. את העובדה שאנחנו רואים בהם משת"פים של מובילי החורבן, הפלטפורמה שעל גבה רוכב שליט רקוב שמנסה 'לשרוף את המועדון' לטובת צרכיו האישיים. מטרת ההידברות הזו היא להרתיע, לנסות לצמצם את החיכוך בין הפלגים, להפחית את הסיכון של מלחמת דמים. ויש לצד השני הרבה מה לאבד לכשיסתיים המאבק הזה: לחרדים - את הקירבה היתרה שהייתה להם לעטין הממשלתי; למתיישבי יהודה ושומרון - את תקציבי העתק הממשלתיים ואת ההסכמה השקטה של הציבור להגן על שלומם ולדאוג לאינטרסים שלהם לכשיושג הסדר אזורי; לציבור הדתי - את הנכונות לשמוע את קולם ולהתחשב בדעתם בנושאי דת ומדינה; ולאכולי-השנאה העדתית והמכורים לנרטיב הקיפוח שנמצאים שלא בטובתם בצד הלא-נכון של המאבק הדמוקרטי - את האמפתיה וההקשבה שהם תנאי להצלחתו של כל תהליך שיקום חברתי.