יום שלישי, 7 בינואר 2020

מציאות של שנאה

אנחנו טובלים בים של שנאה. זה לא הנאצים ימ"ש, לא הערבים, לא האירנים ולא האנטישמים החדשים באירופה - זה אנחנו: אנחנו שונאים אחד את השני. וזו אינה תופעה שניתן לתלות אותה בעימות מסוים שמתנהל כרגע - זהו כבר מצב קבוע, מצב נפשי. אנחנו שונאים את "האחר" - כל מי שאיננו "אנחנו": ראו את המערכה הפוליטית, קראו את העיתון, צפו בחדשות, הקשיבו לפוליטיקאים או לאנשים מסביבכם, סעו בכבישי ישראל.  יש בכך אירוניה: עם שבעצמו סבל מניכור, שנאה ורדיפות כמעט בכל מקום שבו ניסה לחיות את חייו, ששליש ממנו הושמד במאה הקודמת, ושהסיק שכדי לחיות חיים נורמליים עליו להתנתק מהגויים ולהקים מדינה משלו - חי עכשיו במדינה החדשה שהקים כשהוא אפוף באווירת שנאה משל-עצמו, בלי גויים. בחברה החדשה - כך קיוותה הציונות לתומה - יתקיים קיבוץ גלויות-ישראל, ייצרפו הקהילות השונות לעם אחד, הומוגני, עם ישן בעל אופק חדש; אפילו הקמנו לתחייה ואימצנו רשמית שפה ישנה-חדשה, שמעולם לא שימשה כשפת יומיום. עכשיו תסתכלו מסביבכם ותראו את השנאה שאנו רוחשים זה לזה.
חלק מזה ניתן אולי להסבר נסיבתי: קהילות שונות זו מזו, שנבדלות בשפת-אם, במנהגי תרבות, בדקויות של הפולחן הדתי - עברו חוויה של "גיהוץ" לצורך יצירת עם יחיד, הומוגני, והן מתמודדות עם הכאב של אובדן רכיבים של זהות עצמית. טבעי שתחת דגל ההומוגניזציה ('מיזוג הגלויות') כל קבוצה מנסה לשמר את עולמה הישן, הייחודי: להשליט את ערכיה על המכלול, להנחיל ל'עם' המתהווה ערכים "נכונים", לשמור על קשרים חברתיים עם שכמותה. לכן אף קבוצה אינה רואה בתהליך המיזוג הזדמנות להשתנות, לוותר, להתמזג: מדובר בשינוי של הקבוצה האחרת. טבעי שיש סגירות, עוינות, התנשאות, זלזול. החיכוך הוא בלתי נמנע. הוא קרה גם באמריקה בין קבוצות אוכלוסייה שהיגרו ממדינות שונות. 
אבל לא הכל הוא 'אורגני': חלק מהטינה הבין-שבטית הוא תוצאה של דינמיקה פוליטית שמנסה לחולל אנרגיה לצרכיה על-ידי פירוד, חרחור שנאה, שיסוי; לגבש תמיכה פוליטית של מחנה אחד על-ידי הפחת שנאה כלפי מחנה אחר. התוצאה היא שיח זהותני, צנטריפוגה לאומית שמפרקת עם לרכיבים אתניים/עדתיים - הילוך לאחור של המאמץ ההיסטורי של הציונות הלאומית. התוצאה היא הרמת ידיים, התעוררות ספק בסיכוייו של חזון לאומי. זו איננה דינמיקה שמוגבלת למחנה פוליטי מסוים, וזה לא התחיל בימי נתניהו: זה קרה למנחם בגין, זה קרה ליצחק רבין, זה קרה לשמעון פרס, וזה קרה לאריה דרעי - כל אחד בהקשר הנפרד שלו. זה קורה עכשיו לנתניהו ('השמאל') וזה קורה ליאיר לפיד ('הזועביז'). המתכונת היא אחידה: ציפוף שורות של זהות (אמיתית או מפוברקת) לצורך הפקת אנרגיה פוליטית. מי "אנחנו"? יש עכשיו תשובה: "אלה ששונאים את X".  וזה מגיע למצב שאין לנו בעצם שום תוכנית פוליטית או רעיונית משלנו שמאחדת אותנו חוץ משנאה למישהו. כך, התמיכה הרחבה והעקשנית בנתניהו אינה דווקא בגלל שהוא נתפס כזכאי ('אין כלום'), לא בגלל שהוא נתפס כמדינאי גדול, ולא כי הוא מביא הבשורה לעשור הבא של ישראל (לדעתי: אין לו): הוא בעיקר סמל שמלכד את השנאה כלפי האחר. והמוזר הוא שהשנאה הזו היא כלפי משהו שכבר איננו קיים (מפא"י) או משהו ערטילאי ("השמאל"). גם מנגד, התמיכה הנרחבת בגנץ אינה בזכות כריזמה שהוא מקרין, לא בגלל שהוא מדינאי מנוסה או אפילו בעל תוכנית מדינית ברורה, ולא בגלל שהוא מביא הבשורה לעשור הבא של ישראל (לדעתי: אין לו): הוא בעיקר סמל שמלכד את השנאה לנתניהו. כפי שזה נראה היום, שני אלו אינם מנהיגים במובן האמיתי של המושג, שמתווים חזון או אפילו כיוון - אלה הם רק כלי-מלחמה, סמלים המצויירים על דגלים. יכולנו לכאורה להחליף את שיטת ההצבעה הדמוקרטית שלנו: במקום להצביע עבור רשימות (עקרונות, פרוגרמות) - בואו נצביע נגד (אנשים). נהיה כולנו דובוני לא-לא. זה מביא לאבסורד, ובשני המקרים הזעם מעוור: מפא"י ההיא כבר מזמן אינה קיימת ואין באמת "שמאל" דומיננטי בישראל (חוץ מאשר לצרכי תעמולה), ונתניהו איננו השטן שאנחנו עושים ממנו.
המאבק הנוכחי בין "שמאל" לבין "ימין" הוא עקר: הוא שקרי, בכך שהצדדים אינם באמת לא שמאל ולא ימין אידיאולוגית (לא במישור החברתי ולא במישור הביטחוני), והוא אינו מוביל כנראה לשום פתרון דמוקרטי יציב אלא רק לקואליציות צרות שבהן מפלגות גדולות נסחטות על-ידי מפלגות קטנות שמייצגות אינטרסים של קבוצות שוליות. נותרה רק שנאה עיוורת, מיותרת, חסרת-אונים ומתסכלת. השיח הפוליטי המתקיים בישראל הוא שיח פנימי בכל אחד מהמחנות, שיח אימפוטנטי העונה רק על הצורך הנפשי להרגיש צודק. הוא אינו פרודוקטיבי: הוא אינו מגשר, אינו מאחה, אינו מאפשר. הוא רק מותיר ואפילו מעצים את התחושה של "אנחנו" ו"הם". של "טובים" ו"רעים".
תיאורטית, הפתרון הפוליטי לבעייה הנוכחית צריך להימצא במרכז המפה הפוליטית. אם יש באמת שמאל אידיאולוגי וימין אידיאולוגי מוצקים - האיזור ה"רך" (אידיאולוגית) הוא כנראה במרכז. לא כי אין אידיאולוגיה במרכז (דווקא יש) אלא בגלל ששם נמצאים גם אלו שאינם מחזיקים בעמדות היותר מובחנות-פוליטית - סוג של מצביעי "הדרך השלישית". שם השיח יכול לשנות דפוסי הצבעה, כי שם נמצאים "המתנדנדים" שניתן להשפיע עליהם. זה טבעי שאנשים המשתייכים לשמאל ולימין האידיאולוגיים מזלזלים באנשי המרכז ועויינים מפלגות המהוות "סופרמרקט רעיוני", אבל נראה שרק במרחב הזה יכולה להתגבש קואליציה: לא קואליציה כל-ימנית או כל-שמאלית, המבטאות ניצחון לדרך אחת וכישלון לאחרת, אלא קואליציה רחבה, קואליציה של פשרה. ואיך נדע שאנחנו באיזור הפתרון הנכון? כשלקואליציה שתקום תהיה אופוזיציה "עוטפת" - גם משמאל וגם מימין. אין בכך אמירה שאתם עצמכם אמורים להיות במרכז האידיאולוגי - אתם בהחלט זכאים להחזיק בעמדות מובהקות של ימין או של שמאל (ולהסכים ביניכם שהמרכז טועה), אבל עליכם לקבל את האפשרות שהקואליציה לא תהיה רק שמאל או רק ימין אלא פשרה. 

אבל מה נעשה עם השנאה ההדדית שאופפת אותנו ושהפכה למציאות מאיימת? חלק ממנה ייעלם כנראה כשנתניהו ירד מהמפה הפוליטית. חלק יישאר: זה לא רק 'מורשת נתניהו' כפי שניתן אולי לקוות - השנאה היא מנוע פוליטי אפקטיבי מכדי שפוליטיקאים יוותרו עליו ויסתפקו בסוגיות אמיתיות שמטבען אינן מחוללות אנרגיה ממשית. ישנו כאן חומר-בעירה זמין שפוליטיקאים אינם מתגברים על הפיתוי להשתמש בו שוב ושוב, למטרות מתחלפות. עלינו לוודא רק שמדורות אלו שהפוליטיקאים אוהבים להדליק (בעזרתנו כמובן) לא יגרמו לשריפה גדולה.