האם יש סיבה שבנק ירושלים ימוזג לתוך קבוצה בנקאית אחרת?

מיכאל רוכוורגר פירסם ב"דהמרקר" (14.1.20) רשימה בשם "מה יהיה עם [בנק] ירושלים?" (ראו כאן). לדבריו, כישלונו של בנק ירושלים לרכוש את בנק מוניציפל (לשעבר: דקסיה), שנמכר בסופו של דבר לבנק דיסקונט, מעלה שאלה לגבי עתידו של בנק ירושלים, שכן מדובר בעיסקה שיכולה הייתה להביא את בנק ירושלים הממוזג למקום שונה לגמרי ביחס למצבו הנוכחי. בעקבות הכישלון לרכוש את בנק מוניציפל - גורלו של בנק ירושלים בסכנה.

מיהו בנק ירושלים?

בנק ירושלים מעסיק כיום 570 עובדים ומפעיל 20 סניפים. הוא הוקם בשנת 1963 כבנק למשכנתאות - מוסד פיננסי (ולא בנק) שרשיונו מגביל אותו להעמדת הלוואות לדיור (אז: רק מכספי המדינה) - בשם בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות. בשנות ה-90' הרחיב 'הבנק' את פעילותו לתחומים עסקיים נוספים: מניותיו נרשמו למסחר בבורסה לניירות ערך, הוא שינה את שמו ל-בנק ירושלים, והחל מ-1998 הוא בעל רשיון של בנק מסחרי מלא. במונחים של סיפור הילדים של הנס כריסטיאן אנדרסן, במקום להיות ברבור (בנק משכנתאות) הוא שאף להיות ברווז (בנק מסחרי), עם עתיד. בנק ירושלים הוא השורד היחיד מקבוצת הבנקים למשכנתאות שפעלו בישראל בשנות ה-90' (9 בנקים): כל היתר נרכשו על-יד בנקים מסחריים ומוזגו לתוכם, או נסגרו.  

האם הוא הצליח?

למרות הרישיון הכללי שניתן לו כבר לפני שני עשורים ושאמור היה לאפשר לבנק משכנתאות מצליח להתרחב למרחב הקסום של בנקאות מסחרית, בנק ירושלים נותר בנק מסחרי קטן (במונחי נתח שוק) ולא הצליח לשנות את אופי פעילותו: גם כיום, עיקר עיסוקו במשכנתאות (80% מתיק האשראי) ובאשראי לליווי בנייה. הוא מתקשה להתמודד מול הבנקים האחרים וסובל היסטורית מרווחיות נמוכה. אפילו בתחום שבו הוא שחקן מנוסה - שוק המשכנתאות - הוא לא הצליח לתרגם את הגיאות העצומה שפקדה שוק זה בעשור האחרון להצלחה עיסקית, וזה מעלה שאלה מדוע. אחרי הכל, הבנק המסחרי הבולט ברווחיותו היחסית בשנים האחרונות הוא הבנק הממוזג מזרחי-טפחות, שהמיזוג של בנק המשכנתאות טפחות לתוכו יצר בנק מסחרי שעיקר עיסוקו ומקור רווחיותו הוא תחום המשכנתאות, והוא נישא על הגל; לבנק ירושלים, משום-מה, זה לא קרה - הגיאות לא הצילה אותו. 

מיזוגים של בנקים כמפתח להצלחה

המאבק הנמרץ לרכישת בנק מוניציפל ולמיזוגו נובע כנראה מחוסר ההצלחה של ראשי בנק ירושלים לשפר את מצבו על-ידי צמיחה אורגנית, ואולי אף מעיד על כך שלהערכתם רק מיזוג ("איגוף אנכי"?) יכול לשפר את מצבו של הבנק. ההיסטוריה של הבנקים בישראל בשני העשורים האחרונים מלמדת שדרך חשיבה זו מנחה גם את הבנקים המתחרים: אנו רואים מעט מאד שינויים מהותיים בנתחי השוק וברווחיותם של הבנקים שהושגו על-ידי מהלכים ניהוליים של צמיחה - כמעט כל השינויים הם תוצאה של מהלכים של רכישות ומיזוגים בין בנקים. זה אומר שייתכן שהשלב הבא יהיה מיזוגו של בנק ירושלים עצמו לתוך קבוצה בנקאית קיימת, מתוך תפיסה שיתרונות לגודל בתחום הבנקאות מכתיבים מציאות עתידית שבה רק בנקים גדולים יכולים לשרוד. אז תורת האבולוציה הבנקאית היא עניין אחד, אבל יש להתפתחות כזו השלכה ברורה על צמצום התחרות הבנקאית במשק.

מה חשב בנק ירושלים להשיג על-ידי רכישה ומיזוג של בנק מוניציפל? 

לפי רוכוורגר, ראשי הבנק העריכו שהמיזוג היה מביא לקיטון סיכון האשראי (בזכות פיזור גדול יותר), להגדלת ההון העצמי ושיפור יחס הלימות ההון, ולהגדלת הרווחיות בשל צמצום ההוצאות התפעוליות שהיה מתאפשר על-ידי סינרגיה. כעת, משלא נותרו עוד בנקים קטנים שניתן למזג - עולה השאלה אם גורלו של בנק ירושלים נחרץ ונגזר עליו להתמזג לתוך קבוצה בנקאית קיימת, או שיש קיום גם לבנק בסדר גודל כזה. 

בנק ישראל תומך במיזוגי בנקים

נראה שבנק ישראל תומך עקרונית במיזוגים בין בנקים ולא היה מצטער על היעלמותו של בנק ירושלים מהנוף. כך ניתן להסיק מעמדות שהביעו אנשי הבנק לגבי המקרה של בנק איגוד. אולי זה בגלל אמונה של הרגולטור בעוצמת התופעה של יתרונות-לגודל בבנקאות, ואולי זו דעה ספציפית למקרה של בנק ירושלים: החשיבה שהצלת הבנק במקרה הזה היא משימה בלתי אפשרית ועדיף (לבנק ישראל) שהוא יתמזג מאשר שייקלע לסיכון של אי-יציבות שעלול להקרין על שאר המערכת. אבל רפלקס החשיבה ההגנתית של בנק ישראל צריך להדאיג את מי שאיננו מגביל את עצמו לשאלת יציבות הבנקים ומאמין גם בחשיבות קיומה של תחרות בבנקאות. התשובה לשאלה זו לגבי בנק ירושלים חשובה עקרונית, בגלל השלכותיה לגבי הסיכוי להקמת בנקים חדשים, נושא שמעסיק את משרד האוצר בשנים האחרונות.

מדוע האווירה הפסימית סביב יכולת ההישרדות של בנק ירושלים? 

האם הפסימיות היא תוצאה של ניתוח אסטרטגי קר שמצביע על כך שאין סיכוי לבנק בגודל כזה לשרוד בגלל תופעת יתרונות-לגודל בבנקאות? ואולי הבעייה של בנק ירושלים נעוצה בחוסר התוחלת בתחומים העסקיים בהם הוא מתמקד? או אולי מצבו המדאיג של הבנק נובע בכלל מסיבה פנימית, מחולשה ניהולית מתמשכת שאיפשרה לבנק להתדרדר למצב פסימי זה? 

האם הבנק קטן מידי?

אני סבור שלמרות שקיימים יתרונות-לגודל בבנקאות - אין בהם כדי למנוע בנק בינוני-קטן מלהצליח. צריך לשחק עם הקלפים שיש בידיך: לבחור בפתרונות שיש בהם כדי להתגבר על חסרונות-לגודל, ולתמרן את הבנק למצבים ולתחומים בהם דווקא עובדת היותו קטן-יחסית מעניקה לו יתרונות. כמי שהיה בשנות ה-90' בבנק טפחות אני יכול להעיד שבנק ירושלים היה אז יריב אימתני: הוא היה ממוקד, הוא היה לוחמני, הוא היה יעיל, והוא נהנה משרשרת ניהולית קצרה ואפקטיבית בקבלת החלטות אשראי. נכון אמנם שדרישות רגולטוריות מסויימות שהוחמרו במהלך השנים (לגבי מיחשוב, ניהול סיכונים, הלימות-הון, דיווח ובקרה, וכו') העצימו כנראה את תופעת היתרון לגודל בבנקאות, אבל אני סבור שניתן להתמודד עם דרישות אלו באמצעות הישענות על שירותי מערכות ניהול חיצוניות מבלי להזדקק להשקעות-ענק שרק בנקים גדולים יכולים להתמודד איתן. אני סבור שהקידמה הטכנולוגית המסחררת המתרחשת סביבנו יוצרת דווקא הזדמנות לבנק בינוני או קטן, שכן בנקים גדולים - שהם בעלי מערכות מיחשוב מיושנות וכבדות וכוח-עבודה גדול ויקר - מסורבלים יותר ומתקשים להשתנות בקצב הנדרש כדי לאמץ אותה וליהנות מפירותיה. ואחרון - לא בכל תחום בנקאי קיים יתרון לגודל: דווקא בתחום הקמעוני (משקי בית) שבו עוסק בנק ירושלים לא קיים יתרון משמעותי לגודל.

האם הבעייה נעוצה בתחומי העיסוק של הבנק?

האמנם אין תוחלת בתחומים העסקיים בהם מתמקד הבנק? נהפוך הוא: בנק מזרחי-טפחות חייב את הצלחותיו בעשור האחרון במידה רבה לגיאות ששררה בשוק המשכנתאות ולסיכון האשראי הנמוך השורר בשוק זה. זאת, ועוד: צמצום התחרות הבנקאית בשוק המשכנתאות בשנים האחרונות תרם לכך שהמירווח הפיננסי שהבנקים גוזרים כיום במשכנתאות הוא חסר-תקדים, למרות שלא חל שינוי לרעה בסיכון האשראי (בדיעבד או הצפוי). לבנק ירושלים ידע מקצועי, מוניטין חזק ומערך סניפים - נתונים שהיו צריכים להניב עבורו הצלחה גדולה משמעותית מזו שהשיג בתחום המשכנתאות בעשור האחרון.

מה ניתן היה לעשות?

הבנק היה יכול להתגבר על בעיות של הלימות-הון (ואולי גם של נגישות למקורות מימון זולים) על ידי חבירה למשקיעים מוסדיים לצורך שיתוף פעולה: יצירה של תיק משכנתאות עבורם (או להחזקה משותפת). צריך לזכור שבנק ירושלים היה בזמנו בין החלוצים במכירת תיקי משכנתאות למשקיעים מוסדיים, אבל בשנים האחרונות היו אלו דווקא בנקים גדולים שחברו אסטרטגית (להבדיל מעיסקאות ספורדיות) למשקיעים מוסדיים. 

הבנק היה יכול להימנע מעימות חזיתי עם הבנקים הגדולים על-ידי פנייה ל'נישות' בתחום המשכנתאות: הלוואות גדולות במיוחד, הלוואות בעלות לוח תשלומים לא סטנדרטי המתאים לרוכשי דירות שיש להם בעיות תזרים ספציפיות, הלוואות 'עומדות' למשקיעים בנדל"ן, משכנתאות "הפוכות" המעניקות לקשישים אפשרות למשוך הון מדירותיהם לצרכים שונים בעודם מתגוררים בדירותיהם, וכו'. ובקיצור: כל אותן הלוואות שאינן Plain Vanilla ושהבנקים הגדולים (והשבעים) אינם ממהרים להציע אותן, ושבהן הבנק היה יכול גם להגדיל את המירווח הפיננסי שלו. הצלחות היסטוריות שהיו לבנק ירושלים בחדירה למגזר הערבי ובקרב האוכלוסייה החרדית יצרו לו אחיזה ומוניטין שניתן היה למנף יותר.

סיכום

מהלכים של רכישה ומיזוג של בנקים אחרים יכולים אמנם ליצור שינוי דרסטי במצבו של בנק, אבל זה איננו מהלך הכרחי. אין באמת משפט אי-קיום לבנק בסדר הגודל של בנק ירושלים, ובוודאי שאין אופק חסום המסתמן בשוק המשכנתאות הישראלי. מנינו כבר לעיל כיוונים שהיו מאפשרים לבנק לשפר את מצבו, אבל יש גם נקודה נוספת שייחודית לשוק המשכנתאות: בנקים למשכנתאות אינם זקוקים להשקעה חדשה בדיור כדי למצוא לעצמם מקורות מחייה - יש במיחזור החוב הקיים מספיק פרנסה לקיומם. בהינתן שחוב המשכנתאות הכולל בישראל מתקרב כבר ל-380 מיליארד ש"ח - בנק ירושלים מספיק קטן כדי שיוכל להכפיל את תיק האשראי שלו מבלי לגרום לזעזועים מערכתיים, פשוט על-ידי פנייה ללקוחות של בנקים אחרים "לנייד" את חוב המשכנתא אליו. לכן המחשבה שגורלו הבלתי-נמנע של הבנק הוא להיבלע על-ידי "טורף" היא מוטעית: אפשר היה להסתפק בהנהלה שתהיה מחויבת לשיפור, שתכין תוכנית אסטרטגית ותיישם אותה. זה טוב לתחרות הבנקאית, זה טוב לבעלי המניות, וזה טוב לעובדים.