יום שבת, 4 בדצמבר 2021

מי שונא אותך יותר ממני?

 

מידי פעם אני צופה באמצעות ה-YouTube בהקלטות מתוך ערב הסיום של פסטיבל קונצרטי הקיץ המסורתי המתקיים בלונדון - ה-Proms. לא המוסיקה מושכת אותי בערב זה אלא החגיגה הפטריוטית המתרחשת בו-זמנית ב-Albert Hall ובפארקים ציבוריים בלונדון ובבריטניה. ערב הסיום הוא חגיגה פטריוטית אדירה המסיימת עונה של קונצרטים קלאסיים המתקיימת בכל קיץ מאז 1895, ובחלקו האחרון משתתף הקהל באולם ובפארקים בשירה של שירים פטריוטיים מסורתיים. אני מביא כאן קישור לשלושה מהם ולשירת ההמנון הבריטי (הקלטות משנים שונות). צפו בעצמכם בקטעים מהחגיגה:

Pomp And Circumstance

Rule Britannia

Jerusalem + God Save The Queen

  

מה גורם לישראלי ציוני (וציני) להתרגש כל-כך מהחגיגה המסורתית הזו? זו האווירה המיוחדת, האחווה, הסולידריות והשירה המשותפת. זו חגיגה שבה המשתתפים מזכירים לעצמם את המשותף, את המאחד, על-ידי הבלטת המוטיב הפטריוטי של בריטניה.

האימפריה הבריטית הגיעה לשיא השפעתה בתחילת המאה ה-20. היא הייתה האימפריה הגדולה בהיסטוריה האנושית: בסוף מלחה"ע הראשונה בריטניה שלטה בקרוב לרבע מאוכלוסיית העולם וקרוב לרבע מהשטח היבשתי של העולם. במהלך המאה ה-20 התפוררה האימפריה: תחילה היא איבדה את מעמדה כמעצמה, אחר-כך את מושבותיה, ולבסוף היא נקלעה למשברים כלכליים שקרעו אותה מבפנים. בדרך, היא איבדה את מעמדה כמעצמה תעשייתית, ובימים אלו שמיה מתקדרים על רקע הפרישה הבעייתית מהאיחוד האירופי והאיום של התפרקות אפשרית של הממלכה המאוחדת למרכיביה. ולמרות הכול, בריטניה נותרה מעצמה תרבותית, סמל גאה לדמוקרטיה ובעלת מורשת מפוארת של אומץ ונחישות במלחמה הכמעט-נואשת שניהלה מול גרמניה הנאצית. ואלפי ורבבות האנשים המריעים וחוגגים מציינים זאת: את תחושת ההשתייכות, את ההתרפקות על עבר משותף מפואר, את הגאווה.

ההיסטוריה של מדינת ישראל היא סיפור כמעט הפוך לגורלה של בריטניה במאה ה-20. ישראל היא דוגמה מופלאה לתחייה לאומית. מתנועה לאומית-חילונית שולית, שלא הצליחה לגייס לשורותיה אלא שבריר מהקהילה היהודית של מזרח אירופה - נולד בית לאומי משגשג שבו חיה כיום כמחצית מהעם היהודי. מחזון כמעט-תמהוני, הגורס שהפתרון היחיד לבעייה היהודית הוא הגירה המונית של היהודים מארצות מושבם אל מקום שבו העם היהודי יוכל לחיות לבדו במבנה עצמאי - נבעה הגירה לארץ ישראל. זו הפכה בהמשך לשיטפון, ובהמשך הביאה להכרזה על הקמת מדינה עצמאית. ממדינה ענייה ומאוימת הנתמכת כלכלית על-ידי קהילות יהודיות-ציוניות - ישראל צמחה וגדלה ופרחה במהלך היסטורי מופלא. פה בארץ חמדת-אבות מתגשמות כל התקוות. פה קמה תרבות עברית חדשה - היא לא קיימת מחוץ לגבולות הארץ. פה קמה לתחייה שפת-קודש עתיקה והפכה לשפת יומיום. פה מתקיים בכל יום החזון של כור היתוך: הקשיבו למוסיקה, הקשיבו לניב הדיבור, צאו לשוק האוכל ולמסעדות. פה, תחת איום קיומי רצוף, מתקיימת ומתעצמת דמוקרטיה למופת. פה נעשה ניסיון ייחודי ומפואר למזג עקרונות של חופש ליברלי עם עקרונות של ערבות הדדית. ואנחנו עדיין בעיצומו של הניסוי מעורר ההשראה הזה.

אז היכן בישראל ערב הסיום של ה-Proms? היכן עומדים רבבות אנשים, שרים שירים פטריוטיים, גאים במורשתם החדשה ומנופפים את דגלי הלאום? הייתכן שרק בבתי העלמין הצבאיים? הייתכן שרק בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל? האם כל מה שמשותף לכולנו הוא רק השכול? כיצד זה קרה לנו שאנו הופכים את תהליך ההיתוך של העם לאחור, מנסים להבליט את השונה, מקדשים את הסממנים התרבותיים מהם נוצרה ישראל במקום את השילוב שמתחולל, עורגים אל נהרות בבל? איך זה קרה שהפכנו חילוקי דעות לתחושות של שנאה אחד כלפי רעהו? איך זה קרה שהקריאה שלנו זה לזה היא להתבדלות, לשבטיות? איך זה קרה שכל קבוצה מאשימה את האחרת בחוסר-לגיטימציה, אפילו בחוסר-נאמנות למדינה ולרעיון הציוני שיזם את הקמתה? איך זה קרה שנפנוף דגלים אצלנו הוא לא מתוך תחושה של סולידריות אלא מתוך תחושה של שנאה למישהו, של הוקעה של מישהו?

אז מה אני רואה כשאני צופה בקנאה בחלק המסיים של ערב הסיום של ה-Proms? אני רואה את הכישלון. את החלק שלא התגשם בחזון הציוני. אני רואה את ההיאחזות העיקשת בזהויות, את ההתנגדות לרעיון הציוני של כור היתוך, את התיוג ההדדי הנהוג אצלנו לפי ארצות-מוצא (לפעמים: של הסבא!), את החשבונאות השבטית, את הדבקות בנרטיבים עוינים. אני רואה ים של שנאה. אני רואה קללה רובצת. אני רואה מחלה ממארת. אני רואה חוסר-תוחלת לפתור את הבעיות החשובות המשותפות לכולנו כי אין בכלל אנחנו לאומי - יש רק קבוצות יריבות, מקדשות את השונה, מתבוססות בשנאה, פוסלות זו את זו.

ואם חשבתם שאני מדבר עליהם - טעיתם. אני מדבר עלינו.

ועכשיו, אולי בכל זאת צפו בסרטונים לעיל ושאלו עצמכם - מה קרה לנו?