השאלה החשובה כיום איננה אם סמוטריץ' יהיה שר אוצר טוב

 

האם בצלאל סמוטריץ' מסוגל לצמוח ולהתפתח כך שימלא את החליפה של שר אוצר? האם איתמר בן-גביר יכול להשתלט על תפקיד של שר לביטחון לאומי? ההתעסקות הקנטרנית שלנו בשאלות הרכילותיות הללו היא היגררות ילדותית אחרי זוטות והסחת הדעת מהשאלות החשובות. יש לנו מדינה אמיתית שיש לה דילמות אמיתיות ואתגרים עצומים. מהתעסקות בפרסונות ובטריוויה ומלעג מתנשא לכשלים קטנים - לא ניבנה.

יש לנו דילמה ביטחונית מהותית. למרות הזיותינו הלאומניות, שהיו אולי נסלחות ואפילו מלכדות בשנים הראשונות של ישראל הצעירה, מבחינה מדינית אנחנו בסה"כ שלוחה קדמית מתוחזקת של ארה"ב – לא ציר חשוב במקבילית הכוחות הבינלאומית. אנחנו מוקפים מדינות בעייתיות ולא דמוקרטיות, ואין לנו קיום עצמאי מובטח במזרח התיכון ללא החסות המדינית-ביטחונית האמריקנית. היזכרו ב"מבצע סיני" (1956) שבו נשענו על ברית צבאית עם בריטניה וצרפת לצורך כיבוש סיני ורצועת עזה, וב-"מלחמת יום הכיפורים" (1973) שבה נבנינו מרכבת אווירית אמריקנית שסיפקה לנו מנות תחמושת כמעט יומיות. חישבו על כך שהסיוע הצבאי האמריקני המצטבר לישראל מתקרב כבר ל-200 מיליארד דולר. זה אומר שלמרות שאנחנו בעלי-ברית של ארה"ב – היא יכולה להתקיים גם בלעדינו; אנחנו – אפילו לא שנה. זה אומר שלמרות שיש לנו ברית צבאית לכאורה-יציבה עם ארה"ב – עלינו לטפח אותה, לנהל את צעדינו בזהירות ובתיאום מרבי עם ידידינו-מגינינו: לחפש דרכים לבריתות מדיניות במרחב הקרוב, להימנע ממלחמות מיותרות (בעיקר מלחמות-דת, או כאלו שבהן איננו תורמים לאינטרסים האמריקניים), ולסיים בהקדם האפשרי את פרשת הכיבוש והשליטה במיליוני הפלסטינים. הקיפאון בפתרון הסכסוך והדחיפה הפנימית המתמדת לסיפוח השטחים, ועוד באמתלה של "זכות היסטורית" - הם סיכון אמיתי להמשך קיומה של ישראל.

יש לנו בעיה כלכלית מהותית. פריחתו המדהימה של המשק הישראלי בעשורים האחרונים אינה משקפת הצלחה של מדיניות תעשייתית, פריצה של היצוא החקלאי או גילוי מחצבים נדירים שיפטרו אותנו מהצורך לעבוד לפרנסתנו – הפריחה היא תוצאה של מהפכה קיברנטית שישראל ניצלה, והיא קשורה לכלכלת-ידע ואולי גם להתפתחות מהירה ומתבקשת של התעשיות הביטחוניות. זה איפשר לישראל לסגור את הפער הכלכלי למדינות המערב: לפתע, אנחנו מדינה מפותחת ועשירה. אבל יש תנאים להצלחה כזו: מדיניות כלכלית ליברלית התומכת בהקצאת משאבים על-ידי השוק, ניהול מקרו-כלכלי ממושמע ואחראי שמבטיח אקלים תומך של יציבות, השקעה ממשלתית נמרצת בתשתיות התומכות בהתפתחות המשק הפרטי, השקעות ממשלתיות מדרבנות המתעדפות פיתוח טכנולוגי והכשרה מדעית של כוח האדם במשק, ופתיחות לשוקי העולם שתאפשר זרימת הון חופשית אל ומחוץ לישראל. אי-עמידה בתנאים הללו, לרבות שמירה על שלטון החוק כערובה להבטחת קניין רוחני – עלולים לפגוע בהמשך התהליך. זה אומר אחריות כלכלית – לא הרפתקנות ופופוליזם.

יש לנו בעיה חברתית מהותית. הפריחה הכלכלית המדהימה של העשורים האחרונים איננה מקיפה את כל חלקי החברה הישראלית, והיא גורמת ליצירת פערים כלכליים הולכים ומתרחבים בין אותן שכבות אוכלוסייה הנישאות על גלי הגיאות לבין שכבות מוחלשות שנותרות מאחור. התקוות האופטימיות ש"חילחול" אוטומטי של השפע שייווצר יביא בעקיפין לשיתוף רוב האוכלוסייה - לא התממשו. זה עלול לפלג את החברה הישראלית ויוצר פוטנציאל למתחים בין קבוצות אוכלוסייה על רקע התגברות אי-שוויון. זה מסכן את לכידותה של החברה בישראל ואת יציבותה הפוליטית. זהו איום שמתממש בגלל הנוהג של גורמים פוליטיים להפוך את המתחים החברתיים למקור אנרגיה פוליטי עבורם על-ידי סכסוך ושיסוי. זה אומר שישראל הייתה צריכה ללוות את הפריחה הכלכלית במדיניות חברתית מתאימה ואפקטיבית שתשתף את רוב האוכלוסייה בפירות הצמיחה, תבטיח רשת ביטחון לאוכלוסייה שנפלטת משוק העבודה בגלל השפעות המהפכה הטכנולוגית, תצמצם את אי-השוויון הכלכלי, ובעיקר - תבטיח שוויון הזדמנויות לבני הדור הצעיר.

יש לנו בעיה דמוגרפית מהותית. שיעורי ילודה גבוהים בחברה החרדית - חברה שבחרה שלא להשתלב במלואה בשוק העבודה ובנשיאת הנטל הביטחוני – עלולים להביא לכך שהצמיחה הכלכלית תואט ולא תספיק עוד כדי להבטיח את המשך העלייה של רמת החיים. חקיקת חוקים המנציחים את הפטור של צעירים חרדים משירות הביטחון והבטחת תנאי קיום לקבוצת אוכלוסייה זו במנותק מתרומתה לכלכלה הם נוסחה לשיסוע החברה בישראל ולכישלון של כלכלת ישראל.

יש לנו בעיה דמוקרטית מהותית. מסיבות היסטוריות, משטר מדינת ישראל הוא יצירה שבנייתה לא הושלמה. כתוצאה, הדמוקרטיה הישראלית פריכה, בהעדר חוקה ובהעדר הפרדה אמיתית בין רשויות השלטון ואיזון ביניהן. זה אמנם איננו מידע חדש לרובנו, אבל הניסיון הבוטה של ממשלת החורבן לבצע הפיכה משטרית מכוונת בעילה של "רפורמה משפטית" שתחזק לכאורה את ה"משילות" הוכיח לנו שהמערכת הדמוקרטית של ישראל היא חסרת-הגנה מפני תקיפה פוליטית ושעלינו לדאוג מיידית לחיזוק המשטר הדמוקרטי בישראל כך שלא יהיה בסיכון מתמיד בשל משבי-רוח פוליטיים מתחלפים. הרפורמה המשפטית הייתה צריכה לנוע בכיוון הפוך לזה שבו היא נעה.

יש לנו בעיה מהותית בנושא יחסי דת-מדינה. ההתחמקות הפוליטית מקיבוע חוקתי של מערכת היחסים בנושאי דת ומדינה בתחילת דרכה של ישראל גרמה לכך שתחת מסווה מטעה של "סטטוס-קוו" מתקיימים תהליכים מתמשכים של הדתה, כשהמדינה נסוגה והולכת ומותירה את הקרקע פנויה להשתלטות של מוסדות הדת על חיי היומיום. כל זה קורה כשמדובר בזרם יחיד של היהדות – הזרם האורתודוקסי – שנטל לעצמו משום-מה מונופול (מקומי – רק בישראל) על היהדות בחסות המדינה. זרם זה מיוצג בעוצמת-יתר בממשלת החורבן בגלל בידודו הפוליטי המתגבר של נתניהו, והוא מנסה אפילו להכתיב למדינה כיוונים מדיניים שנגזרים לכאורה מתורת ישראל ואינם נתונים עוד להכרעה מדינית.

יש לנו בעיה מהותית ומחמירה בתחום איכות השלטון. כדי לשפר את אחיזתו של הדרג הפוליטי בשלטון בישראל ולאפשר לו לפעול בחופשיות (שוב, תחת הכותרת השקרית "משילות"), נעשה מאמץ לסרס את הדרג המקצועי של השירות המקצועי (Civil Service). הביטוי המעשי הוא החלפת מנהלים במקורבים, הגדרת משרות מקצועיות כ-"משרות אמון", והתייחסות לדרג הציבורי הבכיר כאל "פקידים" שתפקידם מתמצה בביצוע הוראות – להבדיל מ"מנהיגים" שלכאורה נבחרו לתפקידם דמוקרטית על-ידי "העם". בתהליך זה, יותר ויותר משרות שמחייבות כישורים מקצועיים גבוהים "נמכרות" כאתנן פוליטי למקורבים. מריטוקרטיה מוקרבת לטובת צבירת כוח על-ידי הדרג הפוליטי. בדרך מאבדת ישראל שכבת ניהול מקצועית הנאמנה לטובת הציבור ומסוגלת להתמודד עם אתגרי תכנון מדינתי ארוך-טווח וניהול מערכות ציבוריות מורכבות, וממלאת את השורות במקום זאת בנושאי-משרות מעוטי-כישורים שנאמנותם היא אישית לממנים אותם. הניסיון לסלק את "שומרי הסף" הוא אקורד נוסף של מהלך זה להעצמת כוחו של הדרג הפוליטי, בתואנה מגוחכת "לא נבחרתם".

*     *     *     *

השאלה איננה, אם כך, אם בצלאל סמוטריץ' יהיה שר אוצר טוב, ולא אם איתמר בן-גביר יצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון הלאומי. השאלה היא מה תהיה תוצאת ההתקפה הפוליטית על משטר מדינת ישראל, אם ישראל תצליח להדוף את ההתקפה ולהתמודד בהמשך עם אתגריה האמיתיים בצורה דמוקרטית. למרות ההפגנות הסוחפות של תנועות המחאה אין תשובה ברורה לשאלה זו, כיצד מדינת ישראל תתעשת ותיערך נכונה להתמודדות עם שאלות היסוד. חלקים גדולים מהאוכלוסייה עדיין משוכנעים שישראל היא מעצמה צבאית שיש בכוחה להפעיל כוח צבאי עצמאית להשגת מטרות מדיניות, שיש לנו זכות אבות בלתי ניתנת לערעור על שטחי יהודה ושומרון, שצה"ל יכול להבטיח ביטחון לישראל גם לאחר ויתור על עיקרון "צבא העם" והנהגת צבא מקצועי שכיר, שהדרג הניהולי הבכיר במגזר הציבורי יכול להיות מוחלף בידי שליחיו הממונים של הדרג הפוליטי בלא שייגרם נזק נורא לאיכות השלטון, ושהדמוקרטיה בישראל תישמר גם לאחר שהרשות השופטת תנוון ותמוזג אל תוך הרשות היחידה, זו הקואליציונית. כל זאת, כשרוב הדרג הפוליטי של ישראל איננו ברמה האנושית הנדרשת אובייקטיבית כדי לעסוק בניהול ענייני המדינה – זה בולט לא רק בקרב מנהיגי הליכוד אלא לרוחב הכנסת והעסקונה הפוליטית. זה אומר שהאתגר האמיתי העומד בפני מדינת ישראל הוא מורכב יותר ממה שנראה לעין, והוא לא יטופל על-ידי היטפלות למנהיג זה או אחר או החלפתו במועמד פוליטי אחר.