הטלטלות הפוליטיות של החודשים האחרונים מחייבות
בחינה מחדש של מוסכמות שהיו נכונות בעבר אך אינן מתאימות עוד. בהמשך, מוצגים ארבעה
נושאים כלכליים המתנהלים על בסיס החלטות מיושנות או מעוותות. נושאים אלו מועלים לדיון
ציבורי כדי שייבחנו מחדש מנקודת ראות המשק והחברה בישראל.
אזהרה: התחזית המדאיגה של הטווח
הקצר
נתחיל באזהרה: הדיון על תקציב המדינה לשנתיים
הקרובות מתרחש בנקודת זמן בעייתית מבחינת היכולת האובייקטיבית להעריך את מצב המשק.
ברקע כבר פועלים מספר תהליכים גלובליים שצפויים להשפיע לרעה על מצבה הכלכלי של ישראל
בעתיד הקרוב. התהליכים האלה עדיין לא "נקלטו" על-ידי החיישנים העיקריים
של המשק, אך הם שרירים וקיימים:
הריבית במגמת עלייה תלולה מזה
כשנה, חלה כבר האטה ברורה של צד הביקוש, ענפי ההי-טק בכל העולם עוברים זעזוע, שערי
הבורסות בעולם ירדו כבר בשיעור משמעותי, ומלחמת אוקראינה הנמשכת כבר יותר משנה
וצפויה כנראה להחריף בחודשים הקרובים מאיימת לייצר השלכות גלובליות שליליות. כל
אלו מעלים חשש מפני השפעות חיצוניות שתפגענה במשק הישראלי בשנתיים הקרובות. קיימת לכן
סתירה בין מזג האוויר הנאה שעדיין נשקף מחלוננו לבין מה שנקלט כבר ברדאר הכלכלי:
אנחנו לא רואים את הסופה המתקרבת ולא מודעים לה. יש לכך השלכות לגבי הסיכוי
שתתממשנה התחזיות הכלכליות שבבסיס התקציב.
על ההשפעות החיצוניות יש להוסיף את ההשלכות
הכלכליות השליליות של המשבר הפוליטי הפנימי שהחל בישראל בתחילת השנה, על רקע "הרפורמה
המשפטית" המוצעת והתפרצות המחאה הציבורית נגדה. המשבר כבר גרם לנזק כלכלי
למשק הישראלי, גם אם הנזק לא נקלט עדיין על-ידי החיישנים העיקריים. גם אם הממשלה
תיסוג מתוכניתה המקורית לביצוע רפורמה משפטית - תדמיתם הנוצצת של המשק הישראלי ושל ענפי ההי-טק
המקומיים כבר נפגעה. נרשמה ירידה בהשקעות הזרות ונגרם כבר פיחות בשערו של השקל. להערכתנו,
זוהי רק ההתחלה: הפיחות המצטבר של השקל איננו משקף עדיין את מה שעשוי להתרחש ככל
שימשיכו להיפגע ההשקעות מחו"ל וככל
שיתקדרו השמיים; מדד המחירים לצרכן, למרות סימני האצה, טרם הגיב באופן מלא לפיחות
השקל וללחצי ההתייקרויות (צד ההיצע) במשק; הירידה הזניחה של מדד מחירי הדירות עדיין
איננה משקפת את המפנה הדרמטי שכבר מורגש בשוק הדירות מזה מספר חודשים. מגמות אלו
עוד תתבהרנה, ככל הנראה, בחודשים הקרובים, בלי קשר להצלחת ההידברות בנושא
הרפורמה המשפטית:
התהליכים כבר החלו.
לפיכך,
התוכנית הכלכלית של הממשלה ותקציב המדינה שיאושר השבוע עשויים להתגלות כבלתי רלוונטיים
משום שהם מתבססים על אומדנים ונתונים לא ריאליים, כאלו שאינם מבטאים את הסביבה
הכלכלית שצפויה לשרור כאן בשנים 2024-2023. ההאטה הכלכלית עלולה לגרום לירידה חדה
בתקבולי המיסים, לפיחות מהיר של השקל שיאיץ את קצב האינפלציה, וכתוצאה גם להמשך
העלאת הריבית ע"י בנק ישראל. תחזית הגירעון האופטימית שהוצגה בתקציב המדינה
החדש ככל הנראה לא תתממש, והגירעון צפוי להיות גדול משמעותית. הדבר עלול
לגרום למשבר תקציבי חריף שיתגלגל להעלאת מיסים, לקיצוץ נרחב בצד ההוצאות ולתחילתו
של מיתון.
חוק ההסדרים במשק
חוק ההסדרים חוקק בשנת 1985 במסגרת חוקי ותקנות
חירום של "התוכנית לייצוב המשק" כאשר המשק הישראלי עמד על סף
תהום. תוכנית הייצוב כללה חוקי חירום וצעדים כלכליים נוספים כמו הכרזה, בסמכות
בלעדית של שר האוצר, של "גוף נתמך". גופים ציבוריים רבים הוכרזו כ"גוף
נתמך", ביניהם רשויות מקומיות, עמותות, אוניברסיטאות, מועצות הייצור וגופים
ציבוריים רבים אחרים. משמעות ההכרזה הזו הייתה הטלה של שורה של מגבלות מנהליות על
גופים אלו, ביניהן איסור מוחלט על לקיחת אשראי בנקאי אלא באישור האוצר. גזירה זו אמנם
פסה מן העולם, אבל חוק ההסדרים - השרירותי, הבלתי דמוקרטי והבלתי סביר - ממשיך
להתקיים כבר 38 שנים כאילו מצב החירום של 1985 נמשך עדיין. חוק ההסדרים משמש כל השנים
הללו אמצעי קסם – סוג של קונץ-פטנט - לשינויי חקיקה, רפורמות מבניות ושינויים
מנהליים וארגוניים אדירים, חלקם שגויים ומזיקים. כמעט כל השינויים שהוצעו בחוקי
ההסדרים השונים אושרו באותו לילה שבו אושר חוק התקציב. כך, חוק ההסדרים, שהוצג
בשעתו כאמצעי חירום זמני - עקף את כל ההליכים הקבועים בחוק ובכך שימש כלי לאכיפת דיקטטורה
כלכלית. עם השנים הפך החוק למסורת מקודשת, עד כדי כך שכמעט כולם רואים בחוק זה כלי
לגיטימי הנדרש לשם העברת תקציב המדינה.
ההשלכות השליליות של חוק ההסדרים מתבטאות בתחומים רבים ובעיקר בקרב גופי שלטון שהתקנאו
במשרד האוצר על ה"פטור" שהוא קיבל מהליכי חקיקה ומנוהלי עבודה
נורמטיביים. את השאיפה להתנהל ללא שקיפות ובאופן שעוקף נהלי עבודה בסיסיים ניתן
לראות בקרב גופי שלטון רבים שאימצו לסגנון פעילותם אלמנטים של חוסר שקיפות,
שרירותיות וזלזול בהסדרי שלטון נורמטיביים. הדבר פוגע בזכויות אדם ובזכויות הציבור
הרחב, כפי שבא לאחרונה לידי ביטוי בניסיון ובשיטה לשנות את מערכת המשפט בישראל.
תופעת הקצבאות
קצבאות הילדים הן תולדה של ועדה ציבורית
שהמלצותיה המקוריות סורסו ושובשו ללא הכר. ועדת בן שחר - ועדה ציבורית לבחינת רפורמה במערכת המיסים שמונתה בסוף
1974 על ידי שר האוצר יהושע רבינוביץ
- המליצה על הנהגת רפורמה במערכת המס שהגיעה לסף קריסה עקב העיוותים הרבים שהיו
בה. הוועדה המליצה על הנהגת כללי מס אוניברסליים על בסיס הוגן, צודק ופרוגרסיבי.
ברם, לא היה בכוחם של הכללים האוניברסליים שהוצעו להשיג פרוגרסיביות מספקת לשכבות
החלשות באוכלוסייה משום שהמיסוי הנמוך על יחידים בקרב אוכלוסייה זו מנע מהם מיצוי
של זיכוי המס עבור ילדים, כפי שנהנו ממנו בעלי השכר הגבוה. הפתרון שהציעה הוועדה היה תקצוב קצבאות לילדים באופן מנותק מגובה ההכנסה.
ברבות הימים, לאורך כמעט יובל שנים מאז שאומצו המלצות ועדת
בן-שחר, נשחק דוח הוועדה ונעשה בו שימוש לרעה. הממשלה התעלמה מההצדקה הכלכלית
ומההקשר של רפורמה במס והפכה את הקצבאות המתוקצבות לכר נרחב של תגמול פוליטי בעיקר למגזר החרדי משיקולים
קואליציוניים. תופעה זו התרחבה על פני זמן ונתנה הכשר ליצירת העדפות סקטוריאליות נוספות
(כגון: יצירת קצבאות של יוצאי צבא) ולאחרונה גם לתוכניות חיסכון מתוקצבות לכל
ילד. ההתייחסות לתקצוב הקצבאות ביחס למספר
הילדים במשקי הבית ולא לרמת ההכנסה יצרה בפועל מדיניות ממשלתית של עידוד ילודה ותמיכה
במגזר החרדי - דבר שמעולם לא נבחן וממילא
לא הומלץ. מתן קצבאות ללא מדיניות וללא כללים – יוצר השלכות מקרו-כלכליות שליליות,
החל מהזנחה מתמשכת של מערכת החינוך, הרווחה והתשתיות ועד פגיעה עתידית במוטבים
עצמם ובעתידה של החברה הישראלית.
סיוע לרכישת דירה ראשונה
כבר מימיה הראשונים,
המדינה העמידה סיוע לחסרי-דיור לרכישת דירה ראשונה באמצעות תוכניות הסיוע של משרד
השיכון. התפיסה המקובלת הייתה שעל המדינה לסייע למשקי בית להגיע לדיור בבעלות עצמית
באמצעות הלוואות, מענקים ומענקים מותנים. תוכניות אלו לא עודכנו מזה שלושה עשורים, ולכן הנסיקה
של מחירי הדירות בעשורים האחרונים רוקנה מִּתוֹכֶן את אפקטיביות תוכניות הסיוע
הממשלתיות.
כיום, המדינה מסייעת רק למקרי-קיצון ולרוכשי
דירות בישובים שמעבר לקו הירוק: חסרי-דיור שרוכשים דירה ראשונה במרכז הארץ אינם
מקבלים סיוע מהותי מהמדינה (למעט השתתפות בתוכניות הגרלה שהופעלו בשנים האחרונות)
והם נאלצים להסתמך על הון עצמי ניכר ו/או על אשראי פרטי. אשראי זה מוגבל ל-75%
מערך הדירה, והוא ניתן במחירי שוק, דבר שיוצר אפליה באופן רגרסיבי: ככל שיש למשק
הבית מאפיינים סוציו-כלכליים נמוכים יותר – הוא נדרש לשלם ריבית גבוהה יותר (כי סיכון
האשראי שלו גבוה יותר). כתוצאה, נוצרה הדרה מתמשכת של חלק ממשקי הבית משוק הדיור. יוצא
ששוק הדיור משרת בעיקר את משקי הבית המבוססים, שמצליחים לרכוש דירות בזכות הכנסה
גבוהה וסיוע משפחתי. הריבית הנמוכה ששררה
במשק בעשור וחצי האחרונים חיזקה את התופעה של רכישת דירות על-ידי העשירונים
העליונים, והתוצאה הייתה גידול באי-השוויון, ירידה דרמטית בשיעור משקי הבית המתגוררים בדירות שבבעלותם, וגידול במוטיבציה
של צעירים להגר מישראל בגלל מצוקת דיור.
התפתחויות אלו מצביעות על צורך בשיקום דחוף של מערכת
הסיוע הממשלתית כך שתוכל לסייע למשקי-בית חסרי-דיור להגיע בפרק זמן סביר לבעלות על
דירות מגורים. גובה הסיוע הממשלתי צריך להתעדכן בהתאם למחירי הדירות כיום, ועליו להציע
מסלולי תמיכה משולבים באשראי ומענקים. מדיניות כזו תתיישב עם עיקרון הערבות ההדדית
של החברה בישראל, תחזק את המרקם החברתי ותצמצם את הנטייה של צעירים להגר מישראל בגלל
מצוקת דיור.
מודל "צבא העם"
הנחיתות הדמוגרפית של ישראל מול שכנותיה גרמה
בשעתו לדוד בן גוריון לגבש את מודל "צבא העם" שיאפשר לקיים צבא בסדר
גודל העונה על צרכי הביטחון מבלי לוותר על הצורך לספק למשק את כוח העבודה הנדרש לקידום
צמיחה ותעסוקה. המודל שאומץ התבסס על צבא סדיר קטן-יחסית העונה על צרכי הביטחון
השוטף וצרכי האימונים, וצבא מילואים גדול יחסית, שאנשיו יתגייסו לצבא בעתות מלחמה.
השחיקה במודל "צבא העם" בולטת בעיקר
לאור העובדה שחלק ניכר מהאוכלוסייה איננו "משתתף במשחק". רוב המגזר
החרדי בישראל איננו משתתף בנטל הביטחוני, לא בשירות החובה ולא בשירות המילואים. הפטור
הטוטלי שעומד לקבל תוקף חוקי מכוח ההסכם הקואליציוני עלול לגרום לכך שחלק משמעותי
מהאוכלוסייה יהיה פטור לחלוטין משירות הביטחון ותחושת השוויון בנטל תתערער בחברה
הישראלית.
מודל
"צבא העם" לא יוכל לשרוד מציאות כזו. סביר להניח שמשרתי המילואים לא יסכימו
להמשיך לשרת ותתחזק הנטייה של משרתי החובה שלא לשרת שירות צבאי מלא. הפגיעה עלולה
להיות משמעותית יותר במערך הקרבי, ולכן היא עשויה לפגוע בביטחון המדינה. קיים
לכאורה פתרון ביניים למצב זה: ביטול שירות החובה והחלפת מודל צבא העם במודל של צבא מקצועי, שכיר. אלא
שפתרון כזה יגרום לניתוק הקשר בין כלל האוכלוסייה לבין צרכי הביטחון, ולהתרופפות
הסולידריות ותחושת הערבות ההדדית שאפיינו את החברה הישראלית לאורך שנות הישוב. אין
ספק שמודל צבא העם מתאים למדינת ישראל גם כיום, גם אם נדרשים בו שינויים מסוימים, וראוי
שהממשלה תימנע ממהלכים שיפגעו במודל זה באופן בלתי הפיך, פגיעה שהשלכותיה תהיינה
קשות ובלתי הפיכות – בטווח הבינוני והארוך.
* רשימה זו הופיעה לפני מספר ימים (בשינויי עריכה) בעיתון "גלובס" (ראו כאן). דוד בועז היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר ויועץ אסטרטגי לשר התקשורת. דב מישור כיהן כיועץ כלכלי לשרי האוצר שמעון פרס ויצחק מודעי וכמנכ"ל משרד התעשייה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה