ממשלת אחדות לאומית?
תוצאות הבחירות מצביעות על כמעט-שוויון בין שתי מפלגות גדולות שאף אחת מהן לא הצליחה לגייס לבדה רוב מוחלט, ולכן נדרשת הקמת ממשלה קואליציונית. במצב עניינים רגיל, הפתרון הטבעי הוא הקמת קואליציה המתבססת בעיקר על שתי המפלגות הגדולות. אז האם צפוייה ממשלת אחדות לאומית?
אני סבור שלא. הבעייה איננה הבדלים אידיאולוגיים: אין למעשה הבדלים אידיאולוגיים בין שתי המפלגות הללו. הבעייה היא שהבחירות הללו הוקדמו ע"י נתניהו כדי לעכב הליכים משפטיים שעומדים להינקט נגדו סביב היותו חשוד במספר נושאים, והן הפכו לסוג של משאל עם לגבי העמדתו לדין. בהתאם, ההצבעה של הציבור לא הייתה אידיאולוגית אלא יותר הבעת תמיכה (או התנגדות) בנתניהו עצמו. העם נחלק, ולכן אין מקום לממשלת אחדות לאומית: אין על מה להסכים. נתניהו מתכוון להפוך את הכנסת הקרובה לעיר מקלט פרטית שלו, שתגן עליו מפני רשויות החוק. כל עוד הוא יכול לגבש קואליציה שתאפשר לו זאת - הוא יקים ממשלה כזו. נותר רק לקוות שכשרונו הפוליטי המפורסם יאפשר לו לצמצם למינימום את המחיר הפוליטי שייאלץ לשלם תמורת הסכמת השותפות לקואליציה, לטובת כולנו: זה אנחנו שנשלם את המחיר.
מלחמת אזרחים?
כחברה, אנחנו נמצאים קרוב למלחמת אזרחים. ההתחלקות למחנות פוליטיים אינה משקפת לדעתי חילוקי דעות אידיאולוגיים ואפילו לא הבדלי השקפה לגבי המהלכים המשפטיים סביב משפטו הצפוי של נתניהו - היא משקפת מאבקי זהות, והיא מלווה בשנאה בולטת בין מחנות סטריאוטיפיים. הנתונים הגיאוגרפים של תוצאות ההצבעה מצביעים לדעתי על הצבעת מחאה עדתית יותר מאשר על התלכדות סביב נתניהו. הוא גם אינו מבטיח להם כלום ואין לו מצע מפלגתי מחייב (מעניין היה לשאול את בוחריו למה הם מצפים ממנו בקדנציה הקרובה). הוא אמנם משתמש באנרגיה העדתית כדי להלהיט את תומכיו ("הם", "השמאל") אבל אני חושב שהוא נתפס בידיהם יותר כאמצעי, כאויב של האויב, מאשר כמנהיג ובן ברית אמיתי. זה אומר שהבעייה העדתית חיה ובועטת, כמחלה כרונית של החברה הישראלית. נתניהו הוא רק שסתום מוצא אפשרי לאנרגיה זו, ונקווה רק שהבעייה תיחלש עם פרישתו ושיורשיו בליכוד לא ישתמשו באנרגיה העדתית כדלק העיקרי לגיוס תמיכה פוליטית.
ההישג של בני גאנץ
ההישג האלקטורלי של "כחול-לבן" קיים למרות האכזבה המרה מכך שהמפלגה לא הצליחה לעקוף את הליכוד באחוזי התמיכה. מדובר ברעידת-אדמה: בחור משכמו-ומעלה, סוג של שאול המלך, שלא תכנן כנראה במקור לפנות לקריירה פוליטית, החליט לפתע להיכנס לפוליטיקה ובמהלך בזק הצליח לכרות בריתות ולהגיע להישג פוליטי חסר-תקדים. הצלחתו זו מבשרת על רצון עז שקיים בציבור בישראל לסיים את תקופת נתניהו ומעלליו, עד כדי ויתור על עמדות ודעות פוליטיות קבועות ונהירה ממפלגות אחרות למחנהו. זה אמנם לא הספיק כדי להחליף את השלטון, אבל זה מעיד על אנרגיה שעדיין קיימת במחנה המרכז-שמאל (שכמעט החריבה את מפלגות השמאל). אינני סבור שהמצב שנוצר בעקבות הבחירות הוא יציב, ומוקדם עדיין להכתיר את המהלך של "כחול-לבן" ככישלון: הסיפור שבו אנחנו מצויים טרם נכתב במלואו.
תבוסת השמאל היא הזדמנות
אינני סבור שתבוסת מפלגות השמאל בבחירות האחרונות היא סיבה לדכדוך: זה מגיע להם. מפלגות השמאל בישראל אינן באמת מפלגות שמאל אלא סוג של מפלגות מרכז ליברלי שמשתעשעות בתחפושות של שמאל. שמאל אמיתי היה צריך להילחם על שיוויון זכויות מלא לכלל תושבי ישראל, לרבות ערביי ישראל, מבקשי מקלט ופועלים זרים. הוא היה צריך להילחם על אפלייה מתקנת בחינוך, על מערכת מיסוי פרוגרסיבית שמשמעותה העלאת שיעורי המס (כולל מיסוי ירושות ורכוש), על תכנית ממשלתית אמיתית שתספק דיור לחסרי-דיור, על פנסיית מינימום לכלל תושבי ישראל, נגד ועדי העובדים הגדולים ונגד הפיכת הרפואה הציבורית בישראל לרפואה פרטית. הוא היה צריך להילחם על הפרדת הדת מהמדינה, על ביטול התמיכה הממשלתית ברבנות האורתודוקסית ועל הנהגת נישואים אזרחיים. הוא היה צריך להילחם ברכב הפרטי כדי לפנות את התשתיות הקיימות לתחבורה הציבורית (זה עד כדי כך פשוט).
השמאל הנוכחי (ומדובר בעיקר במפלגת העבודה) הוא צללית חיוורת של סדר יום זה. הוא עוסק אמנם מעט בפלסטינים, אבל תומך בוועדי העובדים הגדולים ואינו יוצא למלחמה על נושאים טבעיים שלו. הוא מנסה להתגונן (לשווא) מהכתם שהטיל בו הליכוד, כאילו אינו פטריוטי, ואולי לכן אינו חובר בגלוי לבוחר הערבי. הוא אינו יוצא להתקפה חזיתית בנושא חסרי הדיור, לא בנושא התחבורה הציבורית ולא בנושא מיסוי העושר. הוא מתבסס אלקטורלית על אוכלוסייה שבעה, מבוססת-מידי, וחושש לצאת בגלוי למלחמת מעמדות. הוא תומך בעיקרון בעמדות הימין בנושאי המשא ומתן עם הפלסטינים (עם הבדלים קוסמטיים) ומאמין בעצם בהמשך ניהול הסכסוך. מחנה פוליטי כזה, שאין לו עמדות תקיפות וברורות (בגלל הרצון למשוך מצביעים מהמרכז והימין), מצטמצם מרצונו לדיונים על שחיתות, מלחמות-מגדר, זכויות הלהט"בים, אי-יעילות ממשלתית ובלימת יוזמות חקיקה של גורמים קיצוניים בימין. אלה אזורים בהם קל להסכים, נעים להצטלם ואין מחלוקות מהותיות. אין פלא שברגע שקמה קריאה לדגל של "כחול-לבן" - המחנה מתרוקן. כי זה לא באמת מחנה רעיוני אלא מגרש חנייה פוליטי נוח. ואז במדינה שבה יש כמיליון מצביעים ערבים, כחצי מיליון להט"בים ולמעלה מחצי מיליון סטודנטים - שלא לדבר על רוב (70%?) שמוכן לוויתורים טריטוריאליים תמורת הסכם עם הפלסטינים במסגרת הסדר שלום אזורי - מפלגות השמאל שאמורות לינוק מהם את כוחן מגיעות לסף הכחדה פוליטית. הם צריכים לנצל את התבוסה לשידוד מערכות: לא רק להסתפק בפולחנים הרגילים של עריפת ראשים ובחירת מנהיגים חדשים אלא להקים שמאל אמיתי, אידיאולוגי, לוחם, פרוגרמטי (לא רק ביקורתי), נוכח במאבקים הפוליטיים היומיומיים ומעורר השראה בציבור בוחריו.
תחזית מזג האוויר
הממשלה הקרובה תהיה ככל הנראה אסון. היא תנהל שתי מלחמות בלתי-תלויות: נתניהו ינהל מלחמה פרטית כדי להציל את עצמו ממערכת המשפט, ושותפיו מהימין המתנחלי ינהלו מלחמה לביטול סופי של "הקו הירוק". במלחמתו של נתניהו נראה ניסיונות לעכב את התהליכים, לדחותם ואולי אפילו לבטלם בדרך של חקיקה. כל מערכת החוק ומערכת המשפט יוכנסו לחדר הניתוחים של הכנסת כדי לעקר אותן ולבטל את התהליך הצפוי של ניהול תביעה נגדו. שומרי הסף יוחלפו. במקביל, נהיה צפויים לסיפוח ולהחלת חוק ישראלי בשטחים. המשותף לשני המאמצים הוא כמובן האויב: שלטון החוק, מערכת המשפט, ובג"ץ כמווסת החקיקה הלא-חוקתית. בתוך כל ההמולה, המפלגות החרדיות יפעלו לשדידת אוצרות שטרם נבזזו בתקציב המדינה ולהתערבות נוספת באורח חייהם הרדוף של החילוניים. והתזמורת תנגן שירים לאומיים כרקע, אם כהסחה לצופים ואם כאמצעי חביב לנגח את "השמאל". שימו לב שבניגוד לתוצאות הבחירות - "השמאל" (כמילת גנאי בישראל) הולך ומתרחב: הוא כולל כיום גם את "כחול-לבן", את מערכות המשפט ואכיפת החוק, את רוב התקשורת, את צמרת צה"ל, ועוד היד נטוייה: הוא עתיד לכלול כל מי שיפריע לעיקור מערכת החוק.
זו תהיה קואליציה של מלאכי חבלה. כל מי שישב בביתו (או בבועתו) ויצפה פסיבית במתרחש - זה רק מגיע לו. יש לצאת ולהילחם על גורלה של המדינה היהודית היחידה, זה המאויים כיום ע"י קואליציה של בוזזים המנופפים משום מה את דגלי ישראל. במגבלות החוק, יש לעשות כל שניתן כדי לבלום את תהליכי ההרס של מוסדות המדינה: לדבר, לזעוק, להפגין, לסרב לקחת חלק בהצגה הלאומית הכוזבת, המאחזת עיניים.
