נראה שאנחנו מתקרבים לרגע היסטורי בתולדות
מדינת ישראל. לאחר למעלה משישה חודשים של ויכוחים סוערים בין מצדדי "הרפורמה
המשפטית" לבין מתנגדי "המהפכה החוקתית" תצטרך הכנסת להכריע בימים
הקרובים אם לקבל את הצעות החוק שתבשרנה את תחילת "הרפורמה". היסוס או
כישלון המהלך בכנסת יכולים לדחות את ההכרעה לסתיו, ויש בשני המחנות כאלו שמייחלים
לעיכוב זה על אף שאנחנו מסתכנים בכך בגלישה לסיכונים ביטחוניים, מדיניים וכלכליים
בתקופת הדחייה. קבלת החוק – לעומת זאת - תעביר את המשך המערכה לבג"צ. אם
בג"צ יקבל את העתירות ויחליט לפסול את החוק – ישראל תיכנס למשבר חוקתי שבו
גופים ממלכתיים יצטרכו לקבל החלטה כיצד הם פועלים: לפי הוראות הרשות המבצעת או לפי
אלו (המנוגדות) של הרשות השופטת. במצב כזה לא רק שנראה סרבנות גורפת (אין טעם
לעסוק בדקויות לשוניות: מדובר יהיה בהכרזתן של קבוצות בעם על סירובן להמשיך ולמלא
את תפקידן תחת משטר דיקטטורי), אלא נתקרב צעד נוסף להתפוררותה של ישראל ולשקיעתה
למלחמת אזרחים.
סרבנות המונית? מלחמת אזרחים? זה נשמע
דמיוני, זה נשמע אירוע בקנה מידה קוסמי, משהו שכלל לא היה כתוב בקלפים. הוא איננו
כזה: הקרע בעם ישראל היה צפוי, כנראה מאז 1967. כיבוש כל חלקי ארץ ישראל המערבית
במלחמת ששת הימים יצר דילמה שנראתה במקור ניתנת לפתרון ("שטחים
מוחזקים", "קלפים המוחזקים לצורך משא ומתן לשלום עם העולם הערבי",
הסכמי שלום עם מדינות שכנות, "הסכם אוסלו", "התנתקות" וכו')
אבל הוכיחה את עצמה בהדרגה כבלתי פתירה. זה לא קרה בגלל עמדותיהן של מדינות ערב
השכנות ולא בגלל התנהלותה של האוכלוסייה הפלסטינית – זה קרה מפני שבמהלך השנים ישראל
נמלכה בדעתה והחליטה להמשיך ולהחזיק בידיה את השליטה במלוא חלקי ארץ ישראל. כך, השיח
של "ירושלים המאוחדת, בירת ישראל לדור-דור", ו"לא נקיים משא-ומתן
עם תנועות הטרור" הפך לשיח משותף מימין ומשמאל. הוא הפך לקונצנזוס. החשש מפני
התנגדות המונית בקרב ציבורים בישראל במקרה של משא-ומתן על נסיגה לגבולות 1967
(כולל תיקוני גבול בהסכמה), ובעיקר מפני התנגדות אלימה לעקירת אוכלוסייה יהודית בישובים
ביהודה ושומרון שיועברו לשליטת המדינה הפלסטינית - הביא לשיתוק בקרב המחנה הפוליטי
שאמור היה להוביל את ההסכם הישראלי-פלסטיני. ברור היה שכל ניסיון להגיע להסכמה עם מדינות
הליגה הערבית על חלוקה טריטוריאלית יביא לסרבנות המונית מצד מחנה הימין. התקדים של
גוש קטיף והקרע שיצר בחברה הישראלית חי בזיכרון הציבורי. ברור היה גם שצה"ל
יסתכן במקרה כזה בסירוב משמעותי בקרב המערך הלוחם, שחלקו יעדיף להישמע לרבני הימין
המקדשים את ארץ ישראל ולסרב להשתתף בפינוי. לכן הסיפור של סרבנות המונית והתבקעות
של הציבור בישראל איננו אירוע דמיוני, בלתי צפוי: הוא תמיד היה בקלפים, והוא הסיבה
לאימפוטנטיות המדינית הכרונית של ממשלות ישראל ולניסיונות למצוא דרך להסכם
מזרח-תיכוני שאיננו כולל את הפלסטינים. סרבנות המונית הייתה צפויה, אפילו
בלתי-נמנעת. ניסינו רק לדחות אותה ככל האפשר, אפילו להכחיש אותה. עכשיו המחלה
התפרצה.
כשהמשבר הפנימי פרץ, הוא קרה בעיתוי
מפתיע, מכיוון מפתיע (קבוצת אוכלוסייה), ולא בגלל הסיבות הצפויות (הסכם עם
הפלסטינים). הוא קרה בגלל מלחמתו הפרטית של נתניהו במערכת אכיפת החוק להמשך שלטונו
למרות אישומיו. לצורך מלחמתו המשפטית הפרטית, יצר נתניהו גוש פוליטי מוצק בעזרת
ברית עם גורמים קיצוניים שניסו להגשים מטרות פוליטיות חסרות-סיכוי. גוש זה, שניסה
ללא הצלחה להקים קואליציה משלו ("ימין על מלא") במספר מערכות בחירות,
קרא תיגר על מוסדות המדינה ואף סירב לקבל את הכרעת הבוחר במערכת הבחירות של 2021.
והנה, בשל צירוף מקרים מפתיע (ואולי גם מביש) שאירע בבחירות של נובמבר 2022, הצליח
הגוש הזה להגיע ל-64 מנדטים בכנסת ולהקים קואליציה מוצקה. ואז הוא ניסה לקרב את
הקץ.
למרות מה שניתן להסיק מהשיח הציבורי, הגוש
הזה איננו מתנגד עקרונית לדמוקרטיה ואינו מטיף לדיקטטורה. להיפך: דובריו מדגישים ש"הרפורמה"
שהציג יריב לוין היא דמוקרטית שכן היא משקפת את רצון העם כפי שעולה מתוצאות
הבחירות, ושמדובר בשיפור תפקודה של המערכת המשפטית ובייעולה של עבודת הממשלה
("משילות"). המטרה האמיתית של הגוש היא להגשים את ההתחייבויות שנתן
נתניהו לשותפי הקואליציה (צעדים לקראת סיפוח יהודה ושומרון לישראל, פטור מגיוס
הציבור החרדי לצה"ל, פטור למערכת החינוך החרדי מהתחייבויותיו לפי חוק החינוך
הממלכתי, וכו'). הבעיה היא שהמחסום היחיד בדרך להגשמת התחייבויותיו הקואליציוניות
של נתניהו הוא הרשות המשפטית (במובנה הרחב, כולל יועמ"שים, שומרי סף
ורגולטורים). ולכן ההתנפלות החקיקתית שאנו עדים לה אינה אנטי-דמוקרטית במוכרז ואין
בה באמת יסודות אידיאולוגיים – זהו מהלך שמטרתו תפיסת "שטחים שולטים"
בעגה הצבאית. הפגיעה במערכת המשפטית ובמערכת אכיפת החוק אינה היעד האמיתי אלא רק שלב
מתבקש בדרך ליעד.
גוש המחאה הוא גוש שונה לחלוטין מגוש
הימין. הוא חדש בזירה הפוליטית, הוא מופתע בעצמו מכוחו, הוא נלחם על ערכים ולא על
אינטרסים, הוא מובל על-ידי מנהיגות צעירה ולא פוליטית, והוא טרם גיבש לעצמו זהות
אידיאולוגית מעבר לעמדה הנחושה בקרב המיידי על הגנת הדמוקרטיה. בזכותו, כולנו
עוברים סדרת חינוך מאלפת על מהות הדמוקרטיה. הוא מנסה להרחיב את בסיס התמיכה שלו,
אבל ציבור גדול עדיין "יושב על הגדר": מתלבט לגבי המסרים, מהסס לגבי
השתתפות פיזית בהפגנות ובמחאות, נרתע מנקיטת צעדים שעולה מהם ריח של סרבנות או היפרדות
מהגוש האחר, נמצא תחת השפעה של קיום "קווים אדומים", חי עדיין את תחושת
שותפות הגורל היהודית ("כל ישראל חברים") ואולי מפריד בין אויבים
חיצוניים ("הגויים") לאויבים פנימיים (יהודים).
כיצד זה יתפתח? לאן נגיע בעוד שנה? אין לי
מושג. המשבר יכול להתגלגל לתוצאות שונות: להיעלמותו של נתניהו מהמפה הפוליטית,
למלחמת אזרחים, למיתון כלכלי מתמשך שיפגע במשק הישראלי, לפרוץ מלחמה אזורית, ואולי
להתפתחויות שאף אינני מעלה על דעתי. יש רק שני דברים שאני מעריך: האחד - שמדובר
בצומת שחצינו ולכן ישראל לא תשוב עוד למסלול הקודם שבו התנהלו חייה; מה שיהיה הוא
לא מה שהיה. השני – שבלי קשר לשאלה כיצד ייראה העתיד, עלינו להילחם על זכותנו
לחיות בחברה דמוקרטית-ליברלית לפי פרשנותנו המורחבת, כולל שמירה על זכויות האזרח ועל
עקרונות מגילת העצמאות ועל קיום ביקורת שיפוטית על הממשל. ואין להירתע מפילוג, כי
איננו רוצים לחיות בחברה שערכיה מוכתבים על-ידי פרשנות קנאית-לאומנית של התורה
ושמוותרת מראש על כל תקווה לחיות בשלום עם שכניה ולא בכזו שבה ציבור גדול דורש
לפטור אותו מהשתתפות בנשיאת הנטל ועדיין לשמור על זכותו ליהנות מחלוקת משאבים
וממושב בשולחן קבלת ההחלטות. אולי, במקום זאת, נאמר להם את מה שאמר אברהם ללוט
בעקבות הסכסוך בין רועיהם:
וַיֹּאמֶר
אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי וּבֵין
רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ,
הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין
וְאַשְׂמְאִילָה
האם ניתן להיפרד לשתי ישויות נפרדות? אינני יודע, אבל הגיע זמן שנתנה את הברית עם הצד האחר בכתיבת חוזה חדש (חוקה) שיבטיח את קיומם של כמה תנאים שרובם כבר היו כלולים במגילת העצמאות: מדינה דמוקרטית, חילונית, שוויונית, צודקת, חותרת לשלום עם שכנותיה, מכירה בזכותו של העם הפלסטיני להגשים את זכותו לחיות במסגרת מדינית עצמאית, ודורשת מאזרחיה שוויון בנטל כתנאי להשתתפות בניהול חיי המדינה.
