מה יהיה? מה נעשה?! אני מציע להירגע. החלטת הקואליציה להעביר את
התיקון בנושא "צמצום הסבירות" לא הייתה רעם ביום בהיר - זו הייתה אפשרות ידועה
מראש, חלק מהתוכנית הכללית לסירוס הביקורת השיפוטית על הממשלה והכנסת כדי לפתוח את
הדרך לישראל אחרת, לאומנית ודתית. אולי חשבנו שהחקיקה לא תתקיים כמתוכנן בגלל
רעידת האדמה הציבורית שקרתה בארץ, בגלל האיומים הכלכליים-מדיניים-חברתיים מכל עבר,
בגלל ש"אנשים-אחים אנחנו". אבל טעינו. "באנו למשול!". והכוונה
של הכרזה זו איננה לקדנציה הנוכחית של הכנסת והממשלה: האנשים שניצחו בבחירות
האחרונות מתכוונים לנעול אחריהם את שערי הדמוקרטיה כדי שלא ייתכן מהפך פוליטי. הם
אמנם הקימו קואליציה המתבססת על 64 מנדטים, אבל המשחק הדמוקרטי הסתיים עם ניצחונם.
זה לא קרה במקרה: הדמוקרטיה הישראלית הייתה מראש פריכה, חסרת מנגנוני הגנה, ממתינה
להשתלטות אנטי-דמוקרטית. והיא הגיעה.
הקואליציה עשתה אתמול טעות גורלית בכך שדהרה
קדימה עם החקיקה, בכך ש''ניצחה''. הסיכון האמיתי בחודשים האחרונים היה שההתנגדות
ליוזמת החקיקה תיחלש, שהאופוזיציה תסכים לפשרה כלשהי של "חצי-דיקטטורה".
פשרה כזו הייתה מחסלת כנראה את הסיכוי שבג"צ יפסול את החקיקה (היא הרי התקבלה
בפשרה פוליטית...), מדללת את השוליים הרכים של המחאה, מנטרלת את הביקורת האמריקנית
ומטשטשת אולי את המשמעות האמיתית של החקיקה. עדיפה לנו הדריסה, השמחה לאיד. סוג של
"חצי נחמה". הטעות של הקואליציה החוגגת הייתה שהיא העבירה את המאבק הדמוקרטי
לשלב הבא, של משבר חוקתי אפשרי לראשונה בתולדות המדינה. היא גרמה למחנה המחאה, בעיקר
בסגנון התנהגותה, להבין שהחלום הדביק של עם אחד נגמר, שישראל נבקעה לשניים, שזוהי
מלחמת אזרחים - לא ויכוח פוליטי בין ''אחים''. שמלחמת האזרחים בין
"ישראל" לבין "יהודה" כבר מתנהלת בפועל. שהצנטריפוגה האדירה
שפעלה כאן מזה כמה עשורים הצליחה לעצור את התהליך הציוני המקורי של "כור
היתוך" ומיזוג גלויות ולהפריד בחזרה את העם לשבטים ניצים. כשהם חוזרים
ואומרים "העם" – הם אינם מתכוונים אלינו. הם מעולם לא התכוונו אלינו.
הסתיים שלב. אחרי שישה חודשים שבהם
התאספנו לתומנו בצמתים ובכיכרות להביע התנגדות ליוזמת החקיקה עלינו להפנים ש'מחאה'
אדיבה - חייכנית, חותרת לפיוס, מקפידה בקנאות על החוקים - לא "נספרת" ע"י
הקואליציה. השלטון הוא עכשיו בידי מטורפים כוחניים: ראו את ההכרזות לבקרים, את
השנאה, את השיסוי, את הקללות, את התיוג הסידרתי של המוחים כמפירי חוק, בריוניםאלימים, בוגדים, משתמטים, פריבילגים. ראו את הקריאות לדכא את הפגנות המחאה בכוח
הזרוע. ראו את המשטרה, מתלבטת לגבי שימוש בכוח בפיזור ההפגנות ומידי פעם מגלה
כוחנות-יתר. אלימות משטרתית עוד עלולה להתגלות כחרב פיפיות: היא תדלל את שורות
המחאה מגורמים "רכים" ותזקק מציבור המפגינים את האלמנטים
ה"קשים" יותר. זוהי טעות אופרטיבית: אין למשטרה יכולת אמיתית להתמודד עם
מחאה המונית מוקשחת בגלל יחסי הכוחות, מה גם שהמשטרה מורכבת במידה רבה מאזרחים מתנדבים
שעשויים לפרוש ממנה ככל שהמשטרה תבחר צד בעימות הפוליטי ותהפוך לאלימה יותר.
אז מה קרה, לדעתכם: הדיקטטורה ניצחה? אני
מציע שתהיה לכם יותר אמונה בעם היושב בציון. הוא איננו עדר כבשים, והוא אמנם מתעורר
לאט - אבל בטוח. המאבק רק עובר שלב. אנחנו ממתינים להחלטת בג"צ לגבי החקיקה
האחרונה של הכנסת, ואחריה יהום הסער. צריך סבלנות – לא רק נחישות: ייתכן שלפני
שיעלה השחר יהיה פה חורבן, וכולנו נשלם ביוקר על האירוע של ממשלת נתניהו השישית. אבל
אולי זה מגיע לנו כי כולנו אשמים, כי נרדמנו בשמירה, כי היינו חלשים: הדמוקרטיה
הרופסת שעליה התפשרנו מפחד המפלגות הדתיות היא אשמתנו, הכניעה למתנחלים היא
אשמתנו, ההשלמה עם הדרישות להאכיל לעד את המפלצת החרדית היא אשמתנו, ואחרון - הכיבוש
הוא אשמתנו. עלינו להחליט שכל זה נגמר: נשלם עכשיו מחיר כבד על מחדלינו, אבל זהו
כאב שיש לו הצדקה - מדובר בצירי הלידה של ישראל אחרת, ציונית וליברלית.
הייאוש נוכח העברת החקיקה איננו מוצדק.
עברנו שלב הכרחי, של מחאה אזרחית מנומסת. צריך לזכור: המחאה ההמונית והתוססת ברחובות
היא קרש ההצלה של ישראל הדמוקרטית-ליברלית. ללא המחאה ומנהיגיה האופוזיציה הייתה
כנראה מסכימה כבר ל"חצי דיקטטורה". המחאה האדיבה לא הצליחה, כי הצד השני
פירש את ההתנהגות כסימן לרפיסות, לחולשה. אז ה''מחאה'' - תמה. מתחיל המאבק
נגד הדיקטטורה. ישראל לא תהיה דיקטטורה. We Shall Never Surrender!
אז ''מה יהיה?". התשובה נמצאת אצלנו,
כמו בכל ההיסטוריה הציונית: יהיה מה שנעשה! אנחנו נמצאים במלחמת
העצמאות השנייה, הפעם נגד אויב פנימי שמאיים על דמותה הציונית והליברלית של ישראל.
יש לנו הזדמנות להיות דור הפלמ"ח, להאיר לדורות הבאים.
