לתמוך בתקציב המוצע

אשליה ראשונה: יש ארוחה חינם

גם אם נחזור ונשמע שוב ושוב את המנטרה המבאסת של הכלכלים - "אין ארוחות חינם!" - איננו באמת מפנימים אותה. אנחנו מהנהנים בהבנה (אנחנו אינטליגנטים!), אבל בתוך-תוכנו אנחנו עדיין מאמינים שיש ארוחות חינם. שניתן לדרוש מהממשלה לשפר את השירותים הציבוריים מבלי לפגוע בביטחוננו ומבלי לפגוע בהכנסותינו ע"י מיסוי. הצורה הספציפית שאנחנו משכנעים את עצמנו בכך שלא נדרש ויתור היא ע"י הצבעה נקודתית על נקודות של חוסר יעילות בסקטור הציבורי: ביזבוז כספים, פרויקטים מיותרים, אבטלה סמויה, משכורות גבוהות לפקידים, כשלים בגביית מיסים, שחיתות, ועוד. השירות הצבאי מאפשר לנו גם לראות מקרוב נקודות של חוסר יעילות בצה"ל. לכן אנחנו בטוחים בכך שניתן להגדיל את הצריכה הציבורית מבלי לקצץ בביטחון או בצריכה הפרטית.

אנחנו טועים. תמיד הייתה מידה מסוימת של חוסר יעילות בסקטור הציבורי, ומן הסתם תמיד גם תהיה. ביזבוז כספים, אבטלה סמויה, התחמקות מתשלומי מס, שחיתות - אלו תמיד יהיו איתנו. צריך להילחם בהם, לנסות למזער אותם, אבל אסור להתבלבל: לא ניתן לשפר את מערכות חינוך, הבריאות, הרווחה, התחבורה וכו' ע"י שום "טריק". גם לא אם נתנפל על הישיבות החרדיות. המשאבים הלאומיים נתונים - זו הכל שאלה של עדיפויות כיצד להקצות אותם: מערכות חינוך חינם? יותר מערכות "כיפות ברזל"? רכבות מודרניות לקצווי הארץ? הוזלת שירותי רפואה? דיור ציבורי? הגדלת התמיכה באוכלוסיות חלשות? רק אנחנו נבחר מה, ועל חשבון מה.

איך נבחר? באמצעות מעורבות בתהליך הדמוקרטי; באמצעות השמעת קולנו באוזני הנבחרים. אבל לשם כך צריך לרדת קודם-כל מההשקפה הילדותית שיש משאבים ששכחנו, ושיש משיחים שימציאו לנו אותם.

מהי הבעיה?

נסתכל סביבנו. המשק נקלע כמעט במפתיע לגירעון ממשלתי חריג. ניסיונות מוקדמים (בעיקר במהלך 2012) להתריע על המצב ולנסות למתן את גודלה של הבעיה - לא צלחו. מקור הבעיה אינו התפתחות חיצונית למשק, כמו אירוע אקלימי, משבר אנרגיה או משבר ביטחוני במזה"ת: הוא אירע כתוצאה מניהול לקוי של המערכת הכלכלית. נשאיר את התחקיר והטלת האשמה למועד מאוחר יותר ונציין: גידול הגירעון הוא תוצאה של ירידה בתקבולי מיסים שמקורה בהאטה כלכלית, ושל חריגה בהוצאות הממשלה. עכשיו נותר רק לפעול כדי להכיל את הבעיה כדי שלא תתפתח למשבר. כיצד עושים זאת?

יש תכניות מגירה?

ההנהגה הכלכלית הקודמת (לרבות הדרג המקצועי שכשל בהתרעה) הביאה אותנו למצב שמחייב שינוי דחוף של המדיניות הכלכלית. ראש הממשלה החליט אפילו לא לנסות: הוא הודיע על הקדמת הבחירות לאור הצורך בשינויים משמעותיים בתקציב. ניתן היה לצפות שראש הממשלה ידאג להכשיר את הקרקע לקראת השינויים הכלכליים הדרושים: להכין תוכניות, להביא את העניין לידיעת הציבור, לגבש הצעות (מין "תקציב צללים") שיביא לידיעת הציבור במסגרת מסע הבחירות ויביא לאישור הממשלה לאחר שתיכון הממשלה החדשה. זה לא קרה, ככל הידוע: הבחירות התנהלו בכלל סביב הנושא האירני, עם עיסוק צדדי (מפלגת העבודה) בטיפוח השנאה לעשירון (או מאיון) העליון. אז אנחנו לא במצב שהחלפנו סוס באמצע העליה - אנחנו במצב שהחלפנו סוס בגלל העלייה: הסוסים הקודמים ברחו. ולא נותרו תכניות מגירה.

גודל הבעיה

לאחר הבחירות ותוצאותיהן המפתיעות יש היערכות פוליטית חדשה. למשרד האוצר נכנס פוליטיקאי חדש. בהעדר תכניות מוכנות, עליו להכין תקציב לשנת 2013(!!) בלוח זמנים בלתי-אפשרי, תקציב שרובו כבר אינו בשליטתו לאור העיתוי. עוד הוא מנסה להבין את ההחלטות העומדות בפניו הולכת ומתגלה לו מציאות מבהילה: הבעיה התקציבית גדולה בהרבה ממה שידע הוא וממה שידע הציבור; הטייסים הצניחו אותו בלילה במקום שאינו מופיע בתכניות ובמפות שבידיו; הוא אינו צריך רק למצוא פתרון - הוא צריך בכלל להעריך את גודל הבעיה. ולבעיה הזו יש תכונה מאוסה: היא הולכת וגדלה בכל יום שעובר. אז עכשיו כבר לא זמן לכיוונון עדין של תקציבים משרדיים - נכנסנו לאיזור סכנה. צריך לפעול קצת יותר בברוטליות ממה ששר האוצר החדש היה אולי רוצה.

תמיכה עממית?

אפשר היה לצפות שמנהיג פוליטי חדש יזכה לתקופת חסד. שמישהו יזכור שהוא נבחר ע"י ההמונים - לא מונה בשל תככים תוך-מפלגתיים. שהוא נציגן האמיתי של תנועות המחאה החברתית (הוא, ולא מפלגת העבודה). שהתיק שקיבל החל להתפוצץ עוד לפני שנגע בו. אז אפשר.

ההתנגדות כמעט מקיר לקיר לשר החדש מעוררת מחשבות. מסתבר שקו האשראי שאיתו יצא לדרך היה צמוק, לא בגלל סיבות אובייקטיביות אלא בגלל משהו בעייתי בהלך הרוח של הציבור הישראלי. ההמון הרומאי שמקיף אותו דורש בחמת-זעם שיגשים מייד את כל ההבטחות: אלו שהוא הבטיח, ואלו שהבטיחו שאר הפוליטיקאים. ולמרות שכולנו מתפכחים בימים אלו מדימוי השווא שנמכר לנו, אודות ההצלחה הכלכלית המדהימה של כלכלת ישראל - עדיין זו בעיה שלו: אנחנו דורשים לקבל כל מה שהובטח לנו לפני שנתחוור גודל המשבר התקציבי.

אולי יש כאן שני לקחים: האחד - קוצר-רוח אגוצנטרי של הציבור. יאיר לפיד ילמד כבר בתחילת דרכו איזה "חבל" יש לו מהציבור. השני - העובדה שכל הכעס מופנה רק כלפי יאיר לפיד, ולא אל קודמיו בתפקיד ואל ההנהגה המקצועית של המשק, מרמזת אולי על כך שלציבור יש עדיין ציפיות חיוביות ממנו, בניגוד למצב עם קודמיו בתפקיד. ומעניין שרבים מהמתראיינים שבאים בטענות מציינים שהם לא הצביעו למפלגתו - יאיר לפיד כנראה נחשב להזדמנות האחרונה גם בעיני ציבור שלא הצביע עבורו בבחירות האחרונות. ואולי יש בכך משהו חיובי מבחינתו.

מה כבר נעשה?

בתוך כל זעקות השבר על התקציב המוצע, כדאי להבין שהבעיה העיקרית היא בעיית הזמן: מרחב ההחלטות לגבי שנת 2013 כבר כמעט ואינו קיים. גם אין זמן להחליף אנשים בדרג המקצועי, למצות דיונים על עקרונות, לבנות כמה חלופות תקציביות, לבחון את ההיתכנות שלהן, ולהגיע להסכמה פוליטית על תקציב. מן הסתם, התוכנית המוצעת היא תולדה של לחץ זמן זה: ניסיון להשיג מה שניתן בשנת 2013 מבלי לפתוח חזיתות מיותרות. אז ברור שלכל אחד מאיתנו יש תפריט שונה של תקציב אידיאלי, אבל זה כנראה מה שניתן עכשיו לעשות. לכן יש כאן ניסיון צנוע להגביל את הגירעון, ויישום רק של חלק קטן מהרפורמות המחלידות על מדפי משרד האוצר. זה מספיק? לא ברור. אבל כדאי לתת צ'אנס בשלב זה. ייתכן, אמנם, שהמקטרגים צודקים, והתקציב המוצע יחמיר את מצב המשק, והוא מעיד על חוסר עוצמה של השר החדש; אבל ייתכן גם ההיפך: שמדובר בתקציב שמשקף את האפשרי בלו"ז הקיים, שמשקף את ההכרחי אם רוצים להימנע מעימותים מיידיים עם ההסתדרות, שמשקף את מה שניתן להשיג מבלי לפתוח חזית מול ראש הממשלה. ואפילו בנק ישראל כבר הזדרז לפרסם את תמיכתו בתקציב המוצע. אז אולי דווקא יש כאן עוצמה.

ומה הלאה?

לאחר שוך ההמולה, כדאי היה להתכונן לשלב הבא: השלב שבו תושק תכנית כלכלית אמיתית, לשנת 2014 ואילך. תכנית כזו צריכה להתמודד עם מבנה הוצאות הממשלה לטווח של מספר שנים, לחזור לתוואי של גירעון פוחת, ולטפל בעיוותים במערכת המיסוי. את השלב הבא צריך לנהל בלי לחץ הזמן שהוכתב במהלך הנוכחי, ובהתבסס על מועצה כלכלית שצריך להקים לשם כך במשרד האוצר. התוצאה צריכה להיות תכניות מגירה שיפחיתו את הצורך לבנות תקציב בלחץ זמן כ"כ אבסורדי.