יום שני, 29 ביולי 2013

תקציב מאכזב? תקציב זמני!

אכזבה?
המדיניות הכלכלית הנוכחית של הממשלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהצעת התקציב של משרד האוצר, היא מדיניות זמנית. היא אינה מתמודדת עדיין עם הגירעון הממשלתי העצום שנפער בשנתיים האחרונות (2012-2013), והיא אינה משקפת את מלוא ההבטחות שניתנו לבוחר במהלך מערכת הבחירות האחרונה. היא אינה מחזירה את המשק לתוואי סביר של גירעון ושל יחס חוב-תוצר, ולכן היא אינה שומרת על המשק הישראלי מפני הסיכונים האורבים לו בשווקים העולמיים. היא יותר טלאי, או עזרה ראשונה, שהיו הכרחיים לאור האיום הכלכלי ואפשריים לאור קוצר הזמן. לכן המדיניות הכלכלית והתקציב המוצע נראים כמו המדיניות הכלכלית של שר האוצר הקודם - לא זה המכהן.

ואכן, מהקולות הנשמעים עולה שכ-ו-ו-ו-לם מאוכזבים. אף אחד - וזה כולל חסרי דיור, כלכלני אוצר ובנק ישראל, יועצים כלכליים עצמאיים, ההסתדרות, מעמד הביניים (מה זה?), הצעירים, ועוד - לא מאושר מהתקציב המוצע. אלא שייתכן שזה טוב שהצעד החשוב נדחה: אולי נקדיש יותר זמן כדי לקבוע את סדרי העדיפות הלאומית, אולי ניתן יותר זמן להנהגה כלכלית חדשה (גם שר אוצר חדש, גם כנסת חדשה וגם נגיד חדש לבנק המרכזי) להגיע לתכנית כלכלית מוסכמת, אפשרית-פוליטית וכזו המהווה תשובה הולמת לצרכי המדינה.

מהי הבעייה בגיבוש תכנית כלכלית?
הבעיה של תכנית כלכלית אינה חדשנות. אולי זה יישמע מפתיע, אבל כל הרעיונות הנכונים כבר נמצאים ב"נשקיה" של משרד האוצר, וחלקם נשלפו כבר בעבר ושובצו בהצעות תקציב קודמות ובהמלצות של ועדות ציבוריות. הבעייה היא שצעדים אלו עדיין לא מומשו. מדוע הם לא מומשו? משתי סיבות שאני יכול להעלות על דעתי: האחת, שיש צורך מקצועי ליצור שילוב ישים של רעיונות (יותר נכון: צעדים כלכליים) תוך שמירה על איזון תקציבי; השנייה, שיש צורך להגיע להסכמה פוליטית על המדיניות.

במגדל הקוביות שאנו רוצים לבנות הבעיה איננה המצאת הקוביות: הן מוכרות כבר לכל השחקנים. צריך רק לבחור את המודולים, ולהגדיר להם עוצמות - כמה מכל סוג. צריך להגדיר תכנית שתשלב את הקוביות (הצעדים) תוך שמירה על מסגרת תקציב. שמירה על מסגרת תקציב תבטיח תנועה "חלקה" על תוואי של צמיחה כלכלית, ללא חריגה ממיגבלות פיננסיות. אז אמנם להוותנו ההנהגה הכלכלית "פיספסה" בניסיון האחרון - ראו את הגירעון התקציבי המפתיע - אבל אין בכך כדי להצדיק השתלחות אישית וניסיון ציבורי לעריפת ראשים: האנשים אינם פושעים ואינם בלתי-מוכשרים - הם רק טעו בהערכה. צריך לנסות להשתפר בעתיד, ואולי כמו בנושאי מודיעין - כדאי לדאוג שתהיה אי-שם במערכת גם חשיבה עצמאית-אלטרנטיבית, שקולה נשמע,  ולא חשיבה קבוצתית.

אבל הגעה להסכמה בין כלכלנים היא החלק היותר קל לביצוע. הבעייה המאתגרת יותר היא בחירת מכלול הצעדים תוך הסכמה פוליטית רחבה. קיים משחק אינטרסים לגיטימי: לכל קבוצה במשק יש אינטרסים שונים, וכל קוביה (צעד כלכלי) משמעות שונה לכל אחת מהקבוצות. כך, הגדלת סיוע לדיור פירושו להעדיף קבוצה א' (חסרי דיור) על פני האחרים; הגדלת תקציב הבריאות פירושה העדפת קבוצה א' (הנזקקים לשירותי מערכת הבריאות) על חשבון האחרים; הגדלת התמיכה במשפחות שמתחת לקו העוני פירושה הגדלת שיעור המיסוי על כלל הציבור; הפחתת שיעור המס (מע"מ, מס הכנסה, מיסים על דיור, מיסים על רכב וכו') פירושה שיש להגדיל את שיעורי המיסים האחרים או לחילופין לקצץ בהוצאה הציבורית או בתמיכות לציבור; וכן הלאה. כן, הבנתם נכון: חוק המחסור פועל, ולא ניתן לשפר את מצבה של קבוצה אחת מבלי להרע את מצבה של קבוצה אחרת. אנחנו חיים בעולם כלכלי, ולכל בחירה שלנו יש מחיר במונחי ויתור על בחירה אחרת.

הדרישות הנשמעות בציבור מעידות לפעמים על כך שהמסר האחרון לא ממש חדר לתודעת הציבור הרחב. עדיין נשמעות דרישות שביסודן האמונה הנאיבית שניתן בדרך כלשהי לשפר את מצב כולנו - לא רק אחד על חשבון השני. כדאי לוותר על חשיבה זו: ישנם מקרים מועטים שבהם מדובר באמת בייעול כך שמצב הציבור כולו ישתפר; ברוב המקרים הדרישות הנשמעות הן דרישות לשינוי חלוקת ההכנסה בקרב הציבור. אז לא שדרישה כזו אינה לגיטימית, אלא שזו הונאה עצמית להסוות דרישה לחלוקה שונה של ההכנסות כדרישה לשיפור המצב של הכלל.

חלק מהדרישות הן מעט נאיביות, אם יורשה לי, כמו המחשבה שמצב 999 אלפיונים של האוכלוסיה ישתפר אם נקיז קצת את עודפיהם של אוכלוסיית האלפיון העליון (ואולי הם לא יחושו בכך בכלל!). באותה מידה של נאיביות, קיימת טעות בזיהוי המיקום העצמי של הפרט בחברה: רוב מעמד הביניים חושב שהוא עני והעשירון העליון חושב שהוא-הוא מעמד הביניים, מה שמחזק כמובן את הנטייה להפנות אצבע מאשימה ותובעת כלפי הזולת. אז כדאי להתפכח: אין כל-כך הרבה "זולת" בארץ, ורוב קוראי בלוג זה מצויים הרבה יותר גבוה בדירוג הכלכלי מאשר הם סבורים. רוצים להגדיל תמיכה ממשלתית בנושא מסויים? אל תחפשו מי ישלם, אלא על מה אתם מוכנים לוותר. ממש כמו בבית שלכם.

אז הנה הבעיה: אין יותר ממי לקחת ("טייקונים"), אין אפשרות אמיתית להגדיל הוצאות ממשלה ע"י העמקת הגבייה (אשליית "הון שחור"), לפחות בטווח הקצר, אי אפשר לבטל את הביזבוז הממשלתי בשנה הקרובה, ואי אפשר לקצץ את הוצאות הביטחון בטווח הרלוונטי לחלומות שלנו. נצטרך לפנות למשהו אחר: להסכמה מושכלת (להבדיל מהזוייה) על סדרי עדיפויות לאומיים, ולנכונות לקבל הכרעה פוליטית על כך. זה אומר: בואו נדבר על עקרונות, וננסה לשכנע את הזולת. המלחמה בנוסח "העם דורש צדק חברתי" אינה יכולה להיות דרישה ילדותית לקבל בלי לתת: היא צריכה להיות אמירה מפוכחת, ישרה ואמיצה על שינוי דגשים בחברה הישראלית. רוצים משהו? בואו נבנה ביחד את התקציב שיבטיח שנקבל את אותו ה"משהו" וגם יציג על מה נוותר כדי לקבל את אותו המשהו.

תרגיל אישי: מהם הצעדים הכלכליים שהייתי רוצה לראות בתקציב השנה הבאה?
מאחר שאני מאמין שמדובר בבחירה דמוקרטית, אני מציע להלן רשימה של הצעדים הנראים לי חשובים ביותר. זהו כמובן שיקוף של דעות חברתיות שלי - לא נגזרת של ידע כלכלי אובייקטיבי - ולכן סביר שלפחות חלקכם תחשבו אחרת. אבל תצטרכו להחליט על העדפות: תצטרכו לבחור. מספיק להצביע על "סליקים" דמיוניים של כסף: הם לא קיימים, והאמירות האלו מקטינות אתכם, וחבל.
  • החזרת התקציב לתוואי יציב - החריגה שנוצרה בשנתיים האחרונות, ושאמורה להימשך גם בשנים הבאות - צריכה להיפסק. קיומו של משק בריא מחייב אותנו לחזור לצמיחה מאוזנת, עם גירעון ממשלתי קטן ותוואי פוחת לאורך זמן של חוב לאומי במונחי תוצר. דרישה זו אינה סימפטום של פרפקציוניזם אלא אמצעי לניהול סיכונים לאומי, שתפקידו להבטיח שמצבו של המשק יהיה חסון למקרה של התרחשות בינלאומית שלילית
  • הטלת מע"מ על ירקות ופירות - הפטור שנ יתן לפני קרוב ל-40 שנה נבע מהעדר קופות רושמות בשווקים העירוניים. עברו 40 שנה. אין בסיס מעודכן לפטור זה פרט לכך שהוא נראה מסוכן-פוליטית למי שינסה לבטלו
  • ביטול הטבות המס על קרנות השתלמות - למי שטרם הבין, הטבות המס הללו ניתנות בלעדית לאוכלוסיה מבוססת. אלו הם מקלטי-מס ציניים: אין להטבות שום הצדקה חברתית (צדק) או התנהגותית (עידוד השתלמות מקצועית), ואין מדובר כלל בקרנות למימון השתלמות
  • הטלת מס על עיזבון - הרעיון הנאור של חברה שבה קיימת הזדמנות שווה לכל ילד אינו יכול לעמוד במבחן המציאות בגלל הבדלים אתניים ותרבותיים בין משקי הבית, ובגלל הבדלים בהון האנושי. למרות ששיוויון הזדמנויות הוא עיקרון ליברלי ונאור - הוא מופר מרגע הולדתו של האדם: אנחנו לא נולדים עם הזדמנות שווה. לא ניתן למנוע זאת, אבל יש לנו אפשרות לתקן מעט את המצב, לפחות בכך שנצמצם במעט את תופעת העברת הרכוש מדור לדור. לא מדובר בהלאמה ואין כאן שוד קברים: מדובר רק במיסוי מסוים (10%?) של סכום העיזבון, וגם זאת רק מעבר לגודל שייקבע. זה אינו פוגע בזכות הפרט לדאוג לצאצאיו - רק מבקש ממנו מעשר לטובת בני הדור הבא שלא זכו לגב זה.
  • הוזלת ההלוואות לדיור לחסרי-דיור ע"י ערבות מדינה - במערכת המשכנתאות הפרטית הנהוגה בישראל, מחיר האשראי נקבע ע"י הבנקים כפונקציה של פרופיל הסיכון של הלווה ("פרמיית סיכון"). המשמעות היא שהריבית על המשכנתא גבוהה יותר לבני השכבות החלשות. אני מציע שהממשלה תספק ערבות לחסרי דיור שיעמדו בקריטריונים אובייקטיביים וגלויים ("זכאים"), ובכך היא תקטין את הסיכון שהבנק מייחס להם ותיצור תקרה לשיעור הריבית אותו הם נדרשים לשלם
  • תשלום שכר כלכלי לחיילים בשירות חובה - גם אם אורך שירות החובה נקבע משיקולים ביטחוניים, התשלום לחיילים בגין השירות אינו צריך להיות קשור לכך. מוצע להנהיג תשלום חלקי ("שכר מינימום"?) לפרק של שנה וחצי למשרתי החובה, ותשלום מלא של צבא קבע ליתרת השירות. הרעיון הוא שמשרתי החובה ישתחררו מצה"ל עם חיסכון צבור שיסייע להם להתחיל בחייהם מעמדה כלכלית נוחה יותר, ושצה"ל ייחשף אגב כך לשיקול כלכלי אמיתי לגבי שירות החובה
  • הלוואות ממשלתיות למימון השכלה גבוהה והכשרה מקצועית - השינויים הטכנולוגיים והכלכליים מחייבים התאמה של ההון האנושי של כוח העבודה. זהו אינטרס לאומי, לא רק כדי לאפשר צמיחה כלכלית אלא גם כדי למנוע פליטה של כוח אדם ממעגל העבודה על רקע חוסר התאמה. כדי להבטיח הזדמנות שווה מבלי להיגרר למימון מלא, מוצע לבנות קרנות שיסייעו לפרטים לממן את ההשקעה בהון אנושי. גם כאן, כמו במקרה של הלוואות לדיור, הממשלה יכולה להסתפק ביצירת מסגרת ובמתן ערבות - היא אינה צריכה לממן ישירות
  • ביטול הפטורים מהכנסה מדיור - הפטורים הקיימים כיום על הכנסה מדיור - פטור חלקי על הכנסות שוטפות משכ"ד ופטור אחת לארבע שנים על שבח מקרקעין - אינם עולים בקנה אחד עם השאיפה למיסוי נייטרלי של כל ההכנסות. יש לבטל את הפטורים הללו ולהשוות את שיעורי המס על הכנסה מהשקעה בנדל"ן עם אלו הנהוגים על הכנסות מהשקעות אחרות
  • הפניית קיצבאות הילדים לקרנות חיסכון - התשלומים השוטפים של קיצבאות הילדים, הסדר שמקורו בניסיון של "ועדת בן שחר" מ-1975 ליצור צדק רוחבי (זיכוי מס שווה למשפחות בגודל שווה, במקום ניכוי מס המותנה בהכנסה), יצרו בעיה תקציבית מתמשכת ומאידך השפיעו על דפוסי התנהגות דמוגרפיים. מוצע לבטל את השיטה, להחזיר את חישוב המס של האוכלוסייה העובדת למצב של התחשבות במספר הנפשות בבית ואת התמיכות לתקציבי הרווחה. לחילופין, אפשר להשתמש בקיצבאות הילדים לא כתשלום שוטף אלא כמקור לצבירת חיסכון (לפנסיה?) עבור הילדים.
  • משרד לצרכנות - אחד הדברים הבולטים במאבק החברתי של השנים האחרונות הוא העדר ייצוג לאינטרסים של הפרט. לחקלאים יש משרד שדואג להכנסותיהם, בין השאר ע"י דאגה לסיבסוד ומניעת יבוא מתחרה. לתעשיינים יש משרד שדואג לתמיכה בהשקעות במו"פ ולהגנה מיבוא מתחרה. משרד התשתיות דואג לעובדי המונופולים. נותרה שאלה אחת: מי ידאג לאינטרס של הפרט? מוצע לכן לאגד את כל הגורמים במאבק על זכויות הצרכן במשרד ממשלתי אחד: המשרד להגנה על הפרט. הישגים בתחום מלחמה במונופולים ובקרטלים, זכויות הפרט מול היצרנים והסוחרים, ובכלל המאבק להפחתת יוקר המחייה- יהיו מטרתו של משרד זה
  • רפורמה של כוח האדם בממשלה - ההסדר ההיסטורי שקיים בסקטור הציבורי, שהבטיח לציבור העובדים קביעות בעבודה והסדרי פנסיה תקציבית, יצר מציאות בעייתית: ציבור גדול של עובדי מדינה הזוכה לתמורה כספית שוטפת נמוכה (יחסית לסקטור הפרטי), אינו נייד, אינו מתוגמל עבור תרומתו הספציפית (הסכמי השכר הם קיבוציים), ולכוד בסקטור הציבורי לכל חייו המקצועיים. התמורה שהוא זוכה לה היא קביעות, תוואי הכנסות עולה לאורך השנים ופנסיה קצובה לעת פרישה. הבטחת קביעות בעבודה היא מתכון להשתלטות בינוניות, ולדעיכה של איכות כוח העבודה. כפי שעשו הגופים הפרטיים הגדולים במשק לאורך השנים, אני מציע לבצע רפורמה בכוח האדם הציבורי: "לפדות" מחלקים גדולים של כוח האדם הממשלתי את חוזי ההעסקה שלהם, ולהעביר את הגוף כולו השבחה. השבחה זו צריכה להישען על הפחתה רב-שנתית של גודלו של כוח האדם המועסק בשירותים הציבוריים, החלפת כוח אדם ע"י קליטת כוח אדם צעיר ומקצועי, יצירת "כהונות" מוגבלות בזמן ומחייבות רוטציה בתפקידים השונים, יצירת מערכות מיון שידאגו לסינון נכון של כוח אדם, ויצירת מסלולי קידום למצטיינים. המשמעות הכלכלית המיידית היא תשלום פיצויים לכוח האדם שישוחרר והגדלת השכר למשרה לכל הרוחב.

ומה אתם חושבים?
רשימת הרעיונות לעיל היא פרטית: היא משקפת העדפות שלי. לכל אחד יש העדפות משלו מה חשוב לעשות. הניסיון הוא רק לעבור מפסים של אמירות סתמיות לפסים של קביעת סדרי עדיפויות, שפירושו שאין ארוחות חינם: מי שרוצה הגדלת תקציבי חינוך צריך למצוא את המקור הכספי לכך, וכן הלאה. תחת כלל פשוט זה, והאמירה שחבל על הזמן לדבר בסיסמאות וצריך לעבור לצעדים ולמספרים - נוכל גם להבין את המשמעות של הצעדים וגם להשפיע על גיבוש מדיניותה הכלכלית של הממשלה, שתתבטא מן הסתם בתקציב השנה הבאה: כרגע אפשר רק להתמרמר ללא תוחלת על כך שהתקציב שהובא לכנסת אינו משקף את הבטחות הבחירות. הוא לא יכול לשקף.
 

2 comments:

דוד ב. אמר/ה...

טוב שיש מי שלא אומר רק מה לא אלא גם מה כן, ובצורה אינטיליגנטית. אז יש לנו תקציב מאכזב ומומחים טוענים שהוא מניח עליית מיסים גם ב - 2015 (בין היתר כנגד הגדלת תקציב הבטחון שהובטח לשנה זו). ובאמת השאלה היא איך ומתי יוצאים למרחבי התמרון. כאן נכנסת כבר מנהיגות עם חזון שמסוגלת להניע תכנית שגם אם יש בה רמה של סכון והקרבה יש בה תקווה גדולה. סיום הסכסוך במזה"ת יוציא אותנו לשנים רבות ממשחק סכום האפס (או המינוס) בו אנו נמצאים!

דוד ב. אמר/ה...

טוב שיש מי שלא אומר רק מה לא אלא גם מה כן, ובצורה אינטיליגנטית. אז יש לנו תקציב מאכזב ומומחים טוענים שהוא מניח עליית מיסים גם ב - 2015 (בין היתר כנגד הגדלת תקציב הבטחון שהובטח לשנה זו). ובאמת השאלה היא איך ומתי יוצאים למרחבי התמרון. כאן נכנסת כבר מנהיגות עם חזון שמסוגלת להניע תכנית שגם אם יש בה רמה של סכון והקרבה יש בה תקווה גדולה. סיום הסכסוך במזה"ת יוציא אותנו לשנים רבות ממשחק סכום האפס (או המינוס) בו אנו נמצאים!