הנאום הנפלא של נתניהו
ראש הממשלה נשא בשבוע שעבר נאום בפני מועצת הביטחון של האו"ם. הנאום היה דוגמא מרשימה של רטוריקה, של הצגה דרמטית ואפקטיבית של טיעונים בשמה של מדינת ישראל. נתניהו בא חשבון עם אומות העולם. כבן דורו של נתניהו, הנאום הפעיל גם אצלי רפלקסים קיימים: דברים כדורבנות! אמירה אמיצה על צביעותו של העולם, על חד-צדדיותו. אבל מהיכן הרפלקס הזה? מדוע ההתרסה מול עולם עויין מהדהדת גם בנפשי? ומדוע היא אינה עושה רושם על קהל היעד של הנאום - הציבור הנאור במדינות המערב? האם זהו כישלון מייאש של המאמץ להסביר את עמדתנו לעולם מרושע, או שאולי קהל היעד של נתניהו כלל אינו זה שחשבתי והנאום נישא רק לצרכים פנימיים ונועד להשפיע רק על קהל ביתי?
אנחנו התחנכנו להצדקה עצמית
המפעל הציוני טרח לשכנע את בני הדור הצעיר בצדקת-הדרך. מערכת החינוך ותנועות הנוער (ובהמשך גם מערכות החינוך של צה"ל) נרתמו למאמץ האינדוקטרינציה הזה. וכך חונכנו כשאנחנו משננים לעצמנו בהתמדה את עיקרי המסר על היותנו צודקים:
- לא העם היהודי המציא את הלאומיות האירופית של המאה ה-19 - הוא דווקא קיבל אותה בברכה, ניסה להשתלב במערכותיה וקיווה שימי רדיפות היהודים הגיעו לקיצם. בהדרגה הוא התפכח והבין שגם התנועות הלאומיות הצעירות אינן רוצות ביהודי כשותף, אולי (בואו נהיה נחמדים...) מתוך חשד בנאמנותם של היהודים למדינותיהם. וכך יצא לדרכו הרעיון של הקמת לאום יהודי נפרד. ואחרי הרבה התלבטויות נבחר גם מען טריטוריאלי ללאום החדש: ארץ ישראל.
- תהליך ההתיישבות בארץ ישראל התבסס - כך שיננו - על רכישת אדמות כחוק. בהתאם, מפת ההתיישבות הציונית - קיבוצים, מושבים - שורטטה ע"י ההצלחה לרכוש משבצות-קרקע מבעליהן החוקיים. לא גירשנו, לא הורשנו. עד למלחמת העצמאות.
- בסכסוך השכנים הערבי-יהודי שליווה את ימי ההתיישבות, הישוב לא היה התוקף אלא המגן. ההתארגנות ההגנתית נשענה על התנדבות התושבים ווהסתייעה בכוחות השיטור של השליטים (טורקים, בריטים) - לא הייתה (וזה נכון עד לאמצע מלחמת העצמאות) היערכות התקפית.
- תכנית החלוקה לצורותיה, מאז זו של "ועדת פיל" (1937) ועד לזו שבבסיס החלטת החלוקה של האו"ם (1947), תכנית "פרצלציה" שבאה 'לצלם' את תפרוסת האוכלוסיה הקיימת כדי ליצור על בסיסה הפרדה יעילה וברת-השגה בין מדינה יהודית למדינה ערבית - אומצה ע"י הישוב היהודי ונדחתה ע"י המוסדות הערביים. התוצאה הייתה מלחמת אזרחים שפרצה ביוזמה ערבית: היא החלה בהתקפה כוללת על הישוב היהודי בעקבות החלטת האו"ם, והיא הוסלמה בהתבסס על צבאות סדירים של מדינות ערב השכנות שפלשו לשטח מדינת ישראל יום לאחר הכרזת העצמאות כדי למנוע את הקמת המדינה היהודית.
- פעילות צה"ל לאורך השנים, ובכללן "פעולות התגמול", באו כדי ליצור תשובה צבאית שתשמר את הביטחון בכפוף לגבולות הבינלאומיים. מלחמת ששת הימים היתה גולת הכותרת של פעילות זו: היא לא נועדה לכיבוש שטח אלא לסיכול ההתקפה הצבאית מצד מדינות ערב, וישראל הודיעה מייד בסיומה שהשטחים שנכבשו ע"י צה"ל ישמשו אך ורק כקלפי מיקוח לצורך הסכם שלום שייחתם בין ישראל לבין מדינות ערב. ישראל גם הוכיחה כוונה זו כעבור שנים, כשבמסגרת הסכם השלום עם מצרים (1979) היא הסכימה לוותר על חצי האי סיני (לרבות פינוי ישובים אזרחיים), ובמסגרת משא ומתן עם סוריה היא הגיעה להסכמות עקרוניות בדבר ויתור על השליטה על רמת הגולן.
- עליית הטרור הפלסטיני היא אבן הנגף לסיום הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. הדרישה הפלסטינית היא בלתי-מתפשרת ואינה מכירה בזכות קיומה של ישראל. הטרור הפלסטיני הוא רצחני, והוא נשען על תמיכה כספית של מדינות שאינן מכירות בזכות קיומה של ישראל. נסיגת צה"ל מחלק משטחי הגדה המערבית ומתן שלטון עצמי לרשות הפלסטינית (הסכמי אוסלו) הביאו בהמשך לגל של טרור בערי ישראל שדוכא רק לאחר שצה"ל השתלט מחדש על ערי הגדה המערבית. החמאס בעזה הוא ארגון טרור ששם לו למטרה להילחם בישראל למרות שישראל ביצעה בשנת 2005 פעולה חד-צדדית של פינוי ישובים ונסיגה צבאית שהיו צריכים לכאורה לבטל את עילת הסכסוך ההיסטורי.
איך אנחנו מצטיירים בנרטיב הזה?
שינון הטיעונים לעיל יצר בישראל דימוי עצמי ספציפי:
- מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית שוחרת שלום, שהמלחמה נכפית עליה ע"י אויביה. אויביה נשלטים ע"י דיקטטורים מקומיים, שצבאותיהם נתמכים ע"י רוסיה הסובייטית בגלל שיקולים של המלחמה הקרה. ידה של ישראל מושטת תמיד לשלום, אבל היא שומרת על זכותה המלאה להגן על עצמה בכוח צבאי. הסיבה לכך שהאזור אינו מגיע לרגיעה אינה נמצאת בצד הישראלי, אלא בכך ש"אין עם מי לדבר": המנהיגים הפלסטינים אינם חותרים לשלום, אינם מוכנים לחתום על הסכמים (חלקיים או מלאים) עם ישראל בגלל חשש מפני גורמים קיצוניים במערך הטרור הפלסטיני. התוצאה היא שאנו חיים, מחוסר ברירה, על חרבנו: מנהלים את הסכסוך הצבאי כמיטב יכולתנו, בעוד אנו חותרים להסכם שלום עם כל שכנינו.
- מדינת ישראל היא מדינה מופלאה. בעוד ידה האחת אוחזת בחרב - היא הצליחה לקלוט עלייה, להפריח את השממה, לבנות חברה נאורה ודמוקרטית, לפתח כלכלה מודרנית עד כדי סטנדרטים מערביים, וליהנות מהתפתחות מדעית ותרבותית יוצאת דופן.
אם כך - אז מדוע אנחנו מחפשים הצדקה?
מה בעצם מטריד אותנו? מדוע אנו עסוקים כ"כ בהצדקה של מעשינו? מדובר כנראה ברגשות אשם. משהו בכל זאת לא בסדר, ואנחנו חשים זאת. השכנוע העצמי ארוך-השנים עד כמה אנחנו נפלאים - כנראה לא הצליח לגמרי: אנחנו מתעוררים בלילות בתחושה קשה. ואם זה לא גואה בנו כתוצאה מחשבון-נפש - זה מטריד אותנו כשאנו צופים בתסכול בדעת הקהל המערבית שכבר כמה עשורים הולכת ונוטה נגדנו, אותה דעת קהל שרק לפני כמה עשורים נטתה בבירור לצידנו. להיכן נעלמו כולם?
מה קרה?
בואו ננסה סיפור קצת אחר:
- סיפור ההצלחה של התחייה הלאומית שלנו כרוך בחורבן לאומי של עם אחר: העם הפלסטיני. כמה מיליוני בני אדם מצויים כיום במצבי צבירה שונים מבחינת הגשמת זכותם הלאומית: חלקם אזרחי מדינת ישראל; חלקם נמצאים תחת שלטון עצמי מוגבל ושליטה צבאית של מדינת ישראל; חלקם נמצא תחת שלטון של אירגון טרור ותחת מצור כלכלי ואנושי של ישראל; חלקם מפוזרים (עדיין) במחנות פליטים במדינות שונות של המזרח התיכון; חלקם מפוזרים בעולם.
- בשלב מסוים נראה היה שהסכסוך שכך, או לפחות שהוא מנוהל במחיר כלכלי-ביטחוני נמוך לישראל: ישראל שלטה צבאית בשטחים, הטרור היה ברמה נסבלת, פועלים פלסטינים עבדו במשק הישראלי, ונראה היה שנמצא פתרון מסוים לבעיה, מין "הרע במיעוטו". אבל אז הגיעה האינתיפדה הראשונה והסתבר ששום דבר לא נפתר: הבעיה עדיין איתנו, גם אם חשבנו שהפלסטינים יסתפקו ברווחה כלכלית - עבודה בענפי הבניין, החקלאות והמלונאות בישראל - ויוותרו על זכותם להגשמה לאומית. לחלק מאיתנו האינתיפדה גרמה למשהו נוסף, לזעזוע: להתפכחות מהמצב הנפשי הקודם, מהמוקסמות העצמית.
- התוצאה של האינתיפדה היתה הסכמי אוסלו. השמש הגיחה לרגע מבין העננים, ונראה סיכוי להתקדמות למציאות חדשה. אבל זה לא קרה: ראש ממשלה נרצח, הנהגת המדינה עברה לשליטת מפלגות הימין הפוליטי ועמדותיה המדיניות של ישראל הוקשחו, ההנהגה הפלסטינית נרתעה מחתימה על הסכם, ארגון טרור השתלט על רצועת עזה והכניס את האזור לסדרה של מערכות צבאיות, וממשלות ישראל למיניהן (ימין ושמאל) עיבו ללא הפסק את מערך ההתנחלות היהודית בשטחי יהודה ושומרון.
חתירה לשלום - מה צריך לעשות?
אז מה יהיה? האם רצח רבין הוא שחיסל את סיכויי השלום? האם כהונתו הארוכה של נתניהו היא הסיבה לייאוש? האם שלטון החמאס הוא העילה לכך שאיננו מאמינים עוד בפתרון הסכסוך? האם התמוטטות מדינות ערביות במזה"ת היא סיבה להקשיח את עמדותיה המדיניות של ישראל, או שזו הזדמנות מדינית? מה צריך לעשות?
להלן כמה נקודות שאני מציע:
- אנחנו חייבים לקחת על עצמנו את האחריות לחתירה לשלום בין ישראל לפלסטינים. חתירה אינה פעולה סבילה: אין פירושה שנהיה מוכנים למשא-ומתן בתנאים מסויימים ובכפוף לתנאים מוקדמים מסויימים ובהרכב משלחות מסויים (זו לכל היותר "ציפה") - פירושה שנתחייב לפעול להשגת שלום. אתם ואני איננו דיפלומטים ואיננו מנהלי משא ומתן - אנחנו אזרחי מדינת ישראל ובתור שכאלה אנחנו צריכים להודיע במפגיע למנהיגנו שאנו דורשים מהם לחתור להסכם שלום. לא לחכות להזדמנות טובה יותר, לא להמתין למנהיג ערבי 'מתאים' יותר. שלום יותר חשוב מביטחון (כלומר משיקולים צבאיים לגבי קווים, תהליכים, לו"ז), כי השלום הוא עיקר הביטחון. ללא התכנסות לתהליך של פירוק האיבה במזה"ת חיינו אינם בטוחים בחלק זה של העולם. זה הולך ונעשה ברור.
- ה"פוזה" של עוצמה ביטחונית היא אשלייה עצמית. מדינת ישראל אינה מעצמה, וגם אם היא תייצר עוד מכשיר קשר למטוס או עוד חלק מכנף (או זנב) של מטוס קרב - היא לא תהיה מעצמה. "מיכל הדלק" הביטחוני של ישראל אינו גדול מספיק להרפתקה שמנהיגנו עשויים לסבך אותנו בה. גם המוכנות של אזרחי ישראל להקרבה אינה כה גדולה כפי שאנו אוהבים לטעון. גאווה ('זקיפות קומה'), שחצנות ואיומים אינם עדויות לעוצמה - הם סימנים של חולשה. אנחנו חייבים לעשות הכל כדי להימנע משימוש בכוח: זה אינו פותר בעיות, אבל זה בהחלט מלבה שנאה בין העמים ומדלדל את התמיכה הבינלאומית בישראל. שימוש בכוח יחסל את עוצמתו המוסרית של צה"ל כצבא של קונצנזוס. העוצמה הביטחונית האמיתית אינה הרואית - זוהי דווקא עוצמה של החלשים-לכאורה: בריתות בינלאומיות, הסכמים מסחריים, תמיכה ציבורית בינלאומית, יצירת אינטרסים משותפים עם בעלי ברית מזדמנים, ושכנוע יריבים לכריתת הסכמים ולצמצום אזורי המחלוקת. תנועה מדינית - בניגוד לקיפאון - הוא רכיב של עוצמה. נדמה לי, מהספסל האחורי שממנו אני צופה, שישראל נמצאת בעת הזו במהלך בכיוון ההפוך מהרצוי.
- עלינו לנסות ולראות את המציאות שלנו דרך עיניים פלסטיניות. זה אולי יאפשר לנו להגיע לתובנות, לקבל רעיונות, להמציא משהו שטרם חשבנו עליו. המשך המלמול של המנטרות ששיננו לבנינו לא יביא לנו פתרון - רק יעמיקו את התחושה הקורבנית של 'אני צודק (שוב)', 'העולם כולו נגדנו', 'הגויים כולם אנטישמים', 'העולם הוא צבוע', 'שנית מצדה לא תיפול', וכמובן 'אושוויץ!'. אין בכלל תוחלת להתווכח עם כל העולם: זהו מהלך עקר, שיש לו מחיר שאנחנו מסרבים לראות. בניגוד למחזה שכתבנו לעצמנו - אין באמת בית משפט שיפסוק מי צודק, וממילא חבל להיתמם: אנחנו לא נכיר בשום פסיקה שבה אנחנו לא נצא צודקים. צריך לצאת מהאגוצנטריות ומההצדקה העצמית ולנסות לחשוב מנקודת מבט פלסטינית מה יכול להיחשב מוצא לסכסוך.
- אנחנו צריכים לקבל אחריות על ה'נכבה'. לא רצחנו, לא גנבנו, אפילו לא אנחנו 'התחלנו', אבל ההצלחה הצבאית שלנו ב-48' הפכה את העולם הפלסטיני לעיי חורבות. בני העם הפלסטיני חיים, מפורדים לגורלותיהם השרירותיים, ללא גאווה לאומית וללא הישגים חברתיים או כלכליים שהעולם המערבי מקבל כמובנים מאליהם. נותרה בהם רק שנאה איומה, שמשתקת אותם, ורצון לנקמה. 'תמות נפשי עם פלישתים' זו תפיסת עולם פלסטינית. אז במקום להיות משטרת שנאה עלינו להכיר באסונם ולנסות לראות את העתיד האפשרי בעיניהם. התנצחות לא יוצרת כלום, גם אם היא נעשית במועצת הביטחון ובאנגלית - היא רק ויתור מביש על הזכות לתרום לעיצוב של עתיד טוב יותר.
- בכל פתרון עתידי אנחנו צריכים לקבל על עצמנו אחריות לגורל הפלסטינים. לא כי אנחנו אשמים במר גורלם, אלא כי אנחנו מבינים שכל סיכוי של עתיד טוב יותר לאזור מחייב שיתוף פעולה, וטובתם של הפלסטינים היא טובתנו שלנו. לא נוכל להקים חומה שתחצוץ בינינו לבין הפלסטינים, ולא נוכל להיבנות מפינוי חד-צדדי של שטחים. חורבנם יאיץ את חורבננו. הוואקום שייווצר אם נתנתק מהם מסוכן לכל תושבי האיזור. זה לא מקרה של גירושין - אנחנו תמיד נישאר שותפים בארץ ישראל, וגורלנו בישראל תמיד יהיה מושפע מגורל הפלסטינים.
- ישנה נטייה לראות במו"מ עם הפלסטינים סוג של מו"מ מסחרי: מתווכחים היכן יעבור קו ההפרדה בירושלים, בחברון וכו'. זהו, לפי גישה זו, "משחק-סכום-אפס" - מה שהם ירוויחו אנחנו נפסיד. אבל בין עמים, הסיפור הוא שונה, סיפור של שותפים עתידיים: התהליך של מו"מ על גבולות הוא תהליך Win-Win שבו החלטה 'נכונה' משפרת את מצב שני הצדדים. לכן יש להיזהר מלהפוך את דיוני הגבולות למוקש שיסכן את הצלחת המו"מ. אולי כדאי היה לדמיין כיצד נראה שלום עתידי בין העמים כדי לצאת ממצב נפשי של עימות עיקש על גבולות.
- הסכסוך הפלסטיני-ישראלי עלול לגלוש למלחמת דת. הוא איננו מלחמת דת, אבל יש מי שיחפוץ להעביר אותו לפסים כאלו שבהם מצבה של ישראל יורע ופתרון רציונלי של הסכסוך יתרחק מאיתנו. כדי שהסכסוך לא יהפוך למלחמת דת צריך למנוע מהמימד הדתי להשתלט עליו: יש להילחם בתופעה של פגיעה במקומות קדושים (זהו סבוטאז'), יש למנוע את החיכוך המתעצם סביב המקומות הקדושים בירושלים, יש לרסן את השימוש בדגלי ישראל בהתנגשויות האלימות של 'נוער הגבעות' עם פלסטינים (הם אינם נלחמים עבור המדינה אלא נגדה), ויש לטהר את צה"ל מהניסיונות 'לחזק' אותו כשהכוונה האמיתית היא להשריש בקרב החיילים דעות של המחנה הדתי-לאומי בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
ולסיום, קיימת נטייה בקרב תומכי מרכז-שמאל לקחת אחריות מוסרית (מוגזמת, לטעמי) למצבם הקשה של הפלסטינים. אינני סבור שזו התפתחות קונסטרוקטיבית. גם אם התייאשתם מהמצב המדיני - אין טעם להתפלש בעפר, ולא להכפיש את צה"ל, ולא לבזות את הכנסת, ולא להכות על חטא שלא היה. זו עדיין מדינת ישראל ההיא, המדינה היחידה של העם היהודי, עיר מקלט ליום פרעות, גם כיום כשהמוני בניה מבקשים אזרחות זרה. זו עדיין מדינה מפוארת, מיוחדת, מעוררת השראה ונותנת תקווה. פה בארץ חמדת-אבות עדיין יכולות להתגשם כל התקוות. ישראל צריכה לשאת פניה לשלום בצורה יותר אפקטיבית, אבל אין באמירה זו שום שיפוט לגבי מעשיו של הישוב: לא גנבנו, לא רצחנו, לא שדדנו ולא אנסנו. איננו מפלצות, ואין בנו רגשי נחיתות לעומת עמים אחרים. אנו רק צריכים לאזור כוחנו ולעשות מעשה למען קידום שלום במזרח התיכון, לטובתנו-אנו ולטובת עמי האזור.
ונאום מתריס במועצת הביטחון של האו"ם הוא הדבר האחרון שיעזור לנו לכך...
