יום ראשון, 15 בנובמבר 2015

"מגש הכסף" - הרהורים בעקבות סידרת הטלוויזיה

האם הסידרה תניע מחדש את תנועות המחאה?
בקיץ 2011 פרצה בישראל מחאה חברתית. היא פרצה כרעם ביום בהיר: לא היו לה סימנים מקדימים. גם הארוע שסימן את תחילתה היה כמעט סהרורי: צעירה אנונימית אחת - דפני ליף - הקימה אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב כדי להביע את מחאתה הפרטית על כך שהיא אינה יכולה עוד לעמוד בהוצאות הדיור השוטפות, ואז החל תהליך שהביא לראשונה כמיליון ישראלים להפגנות. הפגנת יחיד זו היא אירוע שמזכיר אולי בסגנונו ובעוצמתו את מעשהו של מוטי אשכנזי, מפקד מוצב "בודפסט" בתעלה, שלאחר שיחרורו משירות המילואים בתחילת 1974 התיישב, לבדו, מול משרד ראש הממשלה ותבע את התפטרות הממשלה. פתאום קם אדם, והופך לתנועת מחאה חברתית. כמעט בן- לילה התמלאו שדרות ופארקים ציבוריים באוהלים, ומאות אלפי אזרחים צעדו בהפגנות של מעמד הביניים נגד המציאות הכלכלית בישראל.
מאז אותו קיץ מתקיים ויכוח בציבור אם המחאה החברתית באמת הביאה להישגים או שהיא הובסה בקלילות ע"י פוליטיקאים ממולחים וע"י ועדה ציבורית-מקצועית ('ועדת טרכטנברג') שהוקמה ע"י נתניהו בעיקר כדי לשכך את כעסו של הציבור. אני שייך לאלו הסוברים שהמחאה הצליחה: היא הביעה אי-שביעות רצון כללית של חלקים נרחבים בציבור מהמצב הכלכלי והחברתי במשק, היא העלתה לסדר היום הציבורי שאלות חברתיות שלא נשאלו עד אז, היא הביעה אי-אמון בסיפור ההצלחה הכלכלי של ישראל שמשווק ונלעס לעייפה ע"י הדוברים הרשמיים, והיא העידה על כך שיש בישראל ציבור עירני וחושב שמסוגל להתאגד ולדרוש מהשלטון תוצאות. 'הגפרורה' דפני ליף הציתה את הלהבות. והן טרם כבו.
בחודש האחרון חלה התפתחות חשובה נוספת בסיפור המחאה החברתית: ערוץ 8 הקרין סדרת טלוויזיה חדשה בת שלושה פרקים - "מגש הכסף" - שעוסקת בהערכת מצבה הכלכלי-חברתי של ישראל. מדובר אמנם בשלושה פרקים שונים בתוכנם, המוגשים כל אחד ע"י מגיש נפרד, אבל מדובר בסה"כ במוצר תקשורתי אחד: כתב קיטרוג בוטה נגד מדיניותה הכלכלית-חברתית של הממשלה בשני העשורים האחרונים (בערך), ובעיקר נגד מדיניותה הכלכלית של ממשלת נתניהו.
האם סידרה זו היא רק תוצאה של תנועות המחאה, או שהיא תהווה גורם מניע להתחדשות פעילותן? איננו יודעים עדיין. לפי דברי יוצרי הסידרה מדובר בניסיון להניע את הציבור לקום נגד הממשלה כדי לתבוע ממנה לנקוט במדיניות כלכלית-חברתית שונה. היא תיחשב ככישלון אם היא לא תניע את ההמונים לצאת בחזרה לרחובות. בינתיים, מאות אלפים כבר צפו בסידרה באינטרנט. האם אנו צפויים להתחדשות המחאה החברתית?
על האמירות של הסידרה
יוצרי הסידרה ומגישיה ניסו לשוות לה אופי אקדמי: ישנם שני פרופסורים בין המגישים, צורת ההגשה היא הרצאה פרונטלית עם לוח בפני קהל שומעים בכיתת לימוד, ישנן כותרות-מעבר והגדרות בסידרה המספקות רושם שמדובר בתיאוריה כלכלית, ויש בסידרה שימוש רב בנתונים ובתיאורים גרפים. ולמרות זאת אני סבור שלא מדובר בהרצאות כלכליות ושאין הרבה תיאוריה כלכלית מאחורי הסידרה: הטענות המועלות בפרקי הסידרה הן אמירות חברתיות. מבחינת הכלכלנים הן אינן נכונות ואינן לא-נכונות. זוהי בעצם מטא-כלכלה: שיחה שמעבר לכלכלה.
כלכלה היא מדע (לפחות לדעת הכלכלנים...) המנסה להכליל כדי לנסח חוקים לגבי ההתנהגות הכלכלית של פרטים (מיקרו-כלכלה) ושל משקים (מקרו-כלכלה). לשם כך אנו זקוקים להגדרה מדידה של המושגים אליהם אנחנו מתייחסים (תוצר, אבטלה, אי-שיוויון, עוני, צריכה והשקעה, צמיחה כלכלית, ועוד), לניסוח ולהוכחה של קשרים לוגיים בין גדלים אלו (בניית מודלים מתמטיים שלגביהם ניתן להוכיח משפטים), ולמדידת קשר כמותי בין תופעות כלכליות (שימוש בשיטות סטטיסטיות לאמידה). כל אלו אינם קיימים בסידרה הזו, למרות השימוש הרב בנתונים, בטבלאות השוואה ובתיאורים גרפיים.
באמירה שלי שלא מדובר כאן בהרצאה בכלכלה אלא במסה חברתית אין כדי לגרוע מאמירותיה ומחשיבותה של הסידרה. יש בסידרה כמה אמירות חדות וחשובות:
  • במשק הישראלי קיימת ריכוזיות מוגזמת שנותנת כוח בידי יצרנים ליטול לעצמם שיעורי רווח מוגזמים. כפי שמצוטט דרור שטרום, המשק הישראלי מוביל בקרב המדינות המפותחות מבחינת שיעור המונופולים שהוא 'מפרנס'
  • ריכוזיות זו אינה מציאות היסטורית יציבה של כלכלת ישראל או תוצאה של אירועי ההעבר: היא תופעה חדשה. היא הולכת ומתגברת לאורך השנים, בעיקר בשני העשורים האחרונים
  • ריכוזיות זו אינה תוצאה טבעית, בלתי-נמנעת, של התגברות התחרות החופשית, הפרטה והמעבר לכלכלת שוק: היא תוצאה של מהלכים מכוונים, ספציפיים, שנעשו ע"י בעלי עניין וגורמים ששיתפו איתם פעולה כדי לצבור כוח ולמנוע תחרות חופשית
  • תהליך ההתגברות של הריכוזיות של הכלכלה משולב בתהליך מקביל של השתלטותן של מספר מצומצם של משפחות ('טייקונים') על המונופולים
  • לצורך ההשתלטות על המונופולים, בעלי ההון השתלטו תחילה על הסקטור הפיננסי, שגם הוא ריכוזי מאד בישראל, ובאמצעותו (בתפקיד מטעה של ניהול כספי הציבור) - על המונופולים. השתלטות זו של מעטים על כספי הציבור משמעותה שהם שולטים גם בהחלטה מי יקבל אשראי בישראל
  • תהליך ההשתלטות על המשק נעשה באמצעות יצירת פירמידות שליטה שמאפשרות למעטים לשלוט כמעט ללא הון: השליטה אינה מבוססת על מקורות כספיים של בעלי השליטה אלא על ניצול מקורותיו הכספיים של הציבור. שיטת הפירמידות - שכבות של חברות אחזקה - נותנות בידי המעטים מכפלות כוח כתוצאה ממנופים
  • כדי להבטיח את ההשתלטות על הכלכלה, הטייקונים משתלטים כבר שנים בשיטתיות על כל מנופי הכוח בישראל: הדרג הפוליטי, התקשורת, מערך הרגולציה והדרג הניהולי הבכיר של הסקטור הציבורי. צבירת הכוח נעשית ע"י קירוב פוליטיקאים, רכישת השליטה בכלי תקשורת, והעסקה של רוב הרגולטורים-לשעבר ושל חלק ניכר מצמרת הניהול לשעבר של הסקטור הציבורי. שיטה זו שבה כל הדרג הבכיר בסקטור הציבורי הוא מועסק פוטנציאלי של בעלי השליטה המעטים מאפשרת להם לנהל בצורה יותר אפקטיבית את מגעיהם עם נציגי הממשלה לטובתם-הם. נקודה זו הועלתה מספר פעמים בסידרה, אם באיזכור של האיומים הגלויים שהופעלו על אנשים שרואיינו ואם בהצגת האיומים הסמויים.
  • היסטורית, חלק גדול מהתעשרותם של הטייקונים נעשה באמצעות השתלטות על משאבי המדינה מבלי ששילמו תמורתם מחיר נאות, וחלק ע"י הפרטה של מונופולים מבלי לפרק אותם.
  • במהלך העשורים האחרונים חל בישראל תהליך גידול רצוף של אי-השיוויון בחלוקת ההכנסות, מצב שגורם לכך שפירותיו של תהליך הצמיחה הכלכלית מגיעים רק לידי מעטים ואינם מחלחלים אל מתחת לשכבת האוכלוסיה העליונה. כתוצאה מכך מצבן של שאר שכבות האוכלוסיה הולך ורע למרות תהליך הצמיחה הכלכלית
  • שיעור העוני בישראל הולך וגובר לאורך השנים, למרות תהליך הצמיחה הכלכלית. הוא נעשה קיצוני בהשוואה בינלאומית, ביחס למשקים מפותחים אחרים
  • הכוח כלכלי והפוליטי המוגזם שצברו הטייקונים והאירגונים שבבעלותם מאפשר להם לפגוע באופי הדמוקרטי של ישראל באמצעות יחסים הדוקים מידי של הון-שלטון, התקשרות משתקת עם הדרג הניהולי הבכיר של הסקטור הציבורי ופוטנציאל מסוכן להגבלת חופש הדעה ע"י השתלטות מסחרית על כלי התקשורת (ערוצי טלוויזיה ועיתונות).
  • תשומת הלב הציבורית בישראל אינה נתונה לשאלות כלכליות-חברתיות: היא מוסחת ע"י שאלות של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי ושאלות של חוץ וביטחון. כפי שאמר ירון זליכה בפרק השני של הסידרה: "בזמן שהתעניינתם באיום האירני - גנבו לכם את המדינה"

.
הסידרה אינה מסתפקת בניתוח אקדמי של המגמות - היא שואפת להשפיע, לשנות: לגרום לכך שהציבור יתעורר לפני שיהיה מאוחר מידי ויתגייס בהמוניו לעצור את התהליכים. לשם כך, מעבר לתחזיות המאיימות לגבי העתיד - המגישים מפנים במהלך התכנית אצבע לציבור הצופים כדי לעורר אותו לקום ולעשות מעשה. הם מצביעים על כך שמדובר בכספי הציבור, ושהציבור הרחב הוא זה שמשלם את המחיר והוא זה שיישא בנזקי הכלכלה הישראלית גם בעתיד.

כמה מילים בעקבות הסידרה
הופעתה של סידרה זו היא כמעט נס בעיני: במציאות הנוכחית, שבה רוב הכשרון והניסיון הניהולי, האקדמי, הפוליטי והמשפטי כבר נשכר כדי לשרת את העשירים במסעם לרשת את הכלכלה - נמצאו שלושה לוחמים מוכשרים ומצליחים שמקדישים את מירצם וכשרונם כדי לשכנע אותנו לצאת למלחמה חברתית. במציאות הנוכחית, שבה אנשים הולכים ומאבדים תקווה לגבי יכולתם להשפיע על גורל החברה ומתמקדים במקום זאת בהבטחת עתידם-הם - באו יוצרי הסידרה לשכנע אותנו שיש לציבור את כל העוצמה הדרושה כדי לשנות - רק צריך לפעול.
מדובר כאן במאבק שהוא בנפשנו. הרעיון הציוני להקים חברה נאורה, צודקת - נמצא בסכנה. ראו את מגילת העצמאות:


מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  


זה לא בדיוק קורה: העולים החדשים אינם נהנים מתנאי פנסיה ומתנאים סוציאליים כמו התושבים הוותיקים; 'עובדי הקבלן' מועסקים בתנאים נחותים; עובדים זרים מנוצלים באופן מחפיר; כלכלת ישראל מעסיקה שב"חים בניגוד לחוק ותוך שלילת זכויות סוציאליות. ליבנו ופינו אינם שווים.
לא רק שבתואנה של ליברליזציה, תחרות חופשית וניהול כלכלי יעיל כלכלת ישראל נפלה בשבי בידי מיעוט שניצל כל אמצעי כדי להשתלט עליה ולשדוד את משאביה - מיעוט זה הצליח במהירות לקבל לידיו את רוב נכסי המדינה, לגייס לצידו בכסף את המוכשרים שבעובדי הסקטור הציבורי, לאלף את הדרג הפוליטי ולייאש חוגים רחבים מבני הדור הצעיר בישראל שמתפכחים מחלומות לגבי העתיד. הם חשים יותר ויותר שהמשך החיים בישראל לא יאפשר להם להגיע להישגים חומריים שבמדינות אחרות במערב הם נחשבים טבעיים. וכל זאת תוך הסחה של הדעת לשאלות לכאורה-קיומיות של חוץ וביטחון (אירן! דאעש! טרור! אנטישמיות!).
אבל אם נחזור לאמנה הציונית - זה לא צריך להיות כך. אין הצדקה לכך שטייקונים ישתלטו על משאביה של המדינה, שנושאי משרה בכירים יקבלו תנאי שכר מפוצצים ממעסיקיהם הטייקונים, שקבוצות עובדים מאורגנות יסחטו לעצמן תנאי-שכר מפליגים, שכלכלת ישראל תהיה כלכלה של ניצול מונופוליסטי של הרבים בידי מעטים, שהעוני יתרחב, שלצעירים לא יהיה כמעט סיכוי להגיע לדיור בכוחות עצמם, שיוקר המחייה יהיה כ"כ גבוה, שהדור הצעיר לא יזכה לתנאים סוציאליים תעסוקתיים דומים לאלו של הוותיקים, שמעטים יזכו לבלות את תקופת הפרישה ברווחה מוגזמת כשכל האחרים מתדרדרים לעוני, שהרפואה והחינוך יהפכו מזכות שיוויונית למוצר פרטי השמור לבני-מזל, ועוד ועוד מצרותיה של ישראל המודרנית. אפשר למנוע כל זאת, והמפתח נמצא בידי הציבור. אם רק יתעורר ויצא לקרב המכריע על פניה של החברה בישראל.
אבל זה לא קרב של כולנו. ליוצרי הסידרה ברור כנראה שהסיכוי להוביל תנועה אפקטיבית לשינוי פניה של החברה בישראל מותנה ביכולתם לסחוף את הצעירים - ממעמד הביניים ומדור הבייבי-בום כבר אין סיכוי לקבל שיתוף פעולה: זהו הדור שנהנה כבר ברובו מזכויות סוציאליות משופרות בתחום התעסוקה (קביעות, שכר גבוה, תנאים סוציאליים), שחי ברווחה לאחר שהצליח לצבור זכויות פנסיוניות מופקעות (פנסיה תקציבית, פנסיה הסתדרותית, פנסיית גישור), שהצליח לצבור בחייו רכוש פיננסי (קופות גמל, ביטוחי מנהלים) וריאלי (דירות להשקעה). זהו דור שבמקרה הטוב אין לו סיבה להתמרד כיון שמצבו שפיר והוא נהנה מפרישה נוחה או מצפה לה, ובמקרה הרע אפילו יתנגד לכל ניסיון לפגוע ולו במעט בזכויותיו היתרות ועוד יותר לכל ניסיון לחקיקה חברתית שתטיל עליו לשאת מעט יותר בנטל, כי הוא יכול. חישבו רק על שאלת מס העיזבון: ישראל יוצאת דופן בקרב מדינות המערב בכך שאינה מטילה שום מס על העיזבון; כל ניסיון להציע הטלת מס כזה נתקל מייד בהתנגדות נמרצת מצד האוכלוסייה המבוססת, ולכן פוליטיקאים (גם חברתיים) נזהרים להתרחק מהצעה כזו או שהם מגבילים את המס לסף עיזבון כה גבוה שכל הציבור יהיה למעשה פטור מהמס. לכן אני מאמין שרובו של מעמד הביניים ודור הבייבי-בום אינו קהל היעד הטבעי למסר של הסידרה - הם אולי אפילו משתפי הפעולה העתידיים עם הטייקונים במקרה של ניסיון לשינוי המציאות, כי יש להם בהחלט מה להפסיד משינויים חברתיים. זו מלחמה של הצעירים. השאלה תהיה מהי יכולתם של הצעירים בישראל להיענות לקריאה החברתית ולצרף אליהם את קבוצות האוכלוסייה המהוות בנות-ברית טבעיות: שכבות נמוכות-הכנסה, תושבי פריפריה, עולים חדשים של העשורים האחרונים, המגזר הערבי, העובדים הזרים, וכו'. מי שעתידה החברתי של ישראל חשוב לו - מקווה מן הסתם שסידרת טלוויזיה זו תצליח אמנם לגרום לצילצול השכמה בקרב הצעירים.

2 comments:

Yechiam Halevy אמר/ה...

גם המהפכה הרוסית לא התחילה ביום אחד.
המחאה היתה גפרור מקרי שנזרק בשדה, בער קצת, השפיע (הרבה... ההסטוריה של העתיד עוד תשפוט) וכבה.
בסוף יגיע עוד גפרור שאפילו סופר טנקר לא יכבה.
זה יקרה מסיבות חברתיות (ע"ע ואדי סאליב) או מסיבות כלכליות/חברתיות (עליית המדד וזינוק בתשלומי המשכנתא). הסיבוב הבא יקרה בחטף ברגע שתאבד ההבחנה בין ימין לסמול.
זה יקרה כשהקהל יבין שהקזינו מרמה בעקביות ובגדול.
מי שלא ראה את נאומו האחרון של צ'אושסקו ב-youtube שירוץ לראות.
כך קורות מהפכות.
בקרוב - אצלנו.
ואם תרצו....

אנונימי אמר/ה...

הכל נכון. חוץ מפרט אחד. אתה כותב שהמחאה של 2011 הצליחה "בכך שהביאה למודעות...הביעה אי אמון בסיפור ההצלחה הישראלי... " וכיוצא בזה מילים מעורפלות. לא נכון. המחאה שינתה במידה רבה את כללי המשחק הכלכלי. נפילתם של דנקנר, זיסר, פישמן, חייבת הרבה (בצד מפולת הרובל) למחאה של 2011. בנק לאומי שכמעט מחק חוב של דנקנר, התעשת. השינוי הזה הוא ממש שינוי בשטח! תקציב הביטחון שעבר אתמול - שמעתי פרשנים אומרים שזאת מהפכה. זאת התפתחות ישירה של מחאה 2011. סתיו שפיר בכנסת זה הישג ממשי, פיזי (לא "שינוי אווירה").
בעיניי חשוב מאד להאיר ולפאר ולרומם את ההישגים הגדולים והחשובים של 2011.
קראתי כותרת בעיתון "תמה תקופת ההפגנות". "ההפגנות אינן נושאות פרי". קשקוש גדול. ייתכן שדוקא בעידן הרשתות החברתיות, שבהן כל כך קל (וכל כך לא מחייב) לנקוט עמדה, דווקא עכשיו יש חשיבות בלתי רגילה לצאת לרחוב. עם אין ברירה, לחטוף מכה, לילה במעצר. רק מי שמוכן לשלם מחיר, משפיע. בקיצור, המחאה החדרתית של 2011 היתה סיפור הצלחה מדהים (אגב, בהבדל ממהומות 68).

חיים