האם באמת דרוש מאבק בכנסת על חוק מיסוי דירה שלישית?

דיון של 7 שעות על מס דירה שלישית בוועדת הכספים

דרמה אמיתית התחוללה בשבוע האחרון במערכת הפוליטית כאשר הצעת החוק למיסוי דירה שלישית ויותר הגיעה לדיון בוועדת הכספים של הכנסת. הדיון הראשון בהצעת החוק הסתיים ביום שישי 16.12 בשעה 07:00, לאחר ישיבה שנמשכה שבע שעות(!). הוועדה אישרה את הצעת החוק. מאחר שחלק מחברי הוועדה טענו שלא הספיקו ללמוד את הנושא לעומקו (ואף פרשו מהישיבה במהלך הדיון בשל כך) - ביקש יו"ר הכנסת מיו"ר הוועדה לקיים דיון נוסף בהצעת החוק. משזה סירב - איימו חלק מחברי הוועדה כי ייפנו לבג"צ כדי לדרוש את ביטול האישור כדי לאפשר לוועדה לקיים דיון מעמיק ומושכל בהצעה הנ"ל.

נרטיב ראשון: משרד האוצר הוא אנטי-דמוקרטי

צורת התנהלות זו, שבה הצעות חוק מובאות לדיון ועדות הכנסת בלחץ זמן שאינו מאפשר לחברי הוועדה ללמוד את הנושא לעומק, היא החמצה של יתרונות התהליך הדמוקרטי. כאשר מדובר בחברי הכנסת, מדובר במומחים לנושא, באנשים יסודיים, מעמיקים, חסרי-פניות, שטובת כלל הציבור לעיניהם, וכל שאיפתם לקבל החלטה מושכלת שתהיה לטובת הציבור כולו. הם נלחמים בשם כולנו ולטובתנו: הם מנסים לגבור על התככנים הפוליטיים - אנשי משרד האוצר ובנק ישראל ויועציהם המשפטיים - שמנסים "לגנוב" החלטות, לעקוף את התהליך המקצועי של הרשות המחוקקת, ולהפוך את חברי הכנסת לחותמת גומי להצעות חוק ערמומיות, לא מקצועיות, שיש בהן מלכודות סמויות והן מנסות להרע לציבור.

מה אתם אומרים? אתם מקבלים את הקטע האחרון?

נרטיב שני: הכנסת היא מכשול לניהול תקין של ענייני המדינה

ואולי זה בכלל סיפור הפוך? אולי מישהו - דרג מקצועי בשירות הממשלתי, Civil Service במיטבו - מנסה לנקוט בצעדים הנדרשים להשגת מטרות לאומיות, ויש מישהו אחר שיעשה הכל כדי לסכל את המהלך או לפחות להסיט אותו מדרכו, לא בהכרח לגופו של עניין אלא כדי לייצג אינטרסים זרים, שוליים, שאינם נשוא הצעת החוק, ולשם כך הוא יעכב, ישנה, יסרס, יעוות, וירוקן מתוכן את הצעת החוק? ותוך כדי כך הוא יסחט את מגישי הצעת החוק, וכל זה כשבפיו דיבורים גבוהה-גבוהה (לתקשורת) על עקרונות ואידיאלים, טובת הציבור ותרומתו האישית? האם הסיפור השני נראה כ"כ מופרך אחרי הסיפור השבוע על שמונה חברי כנסת מהקואליציה שסחטו את משרד האוצר וקיבלו 300 מיליון ש"ח תמורת הסכמתם לאישור חוק התקציב?

המציאות היא כנראה שילוב של שני הנרטיבים הללו

מבחינת אנשי משרד האוצר מדובר במלחמה יומיומית נגד הדרג הפוליטי. לכן הם משאירים את התיאוריה הכלכלית (מה נכון) - לאנשי מחקר ואקדמיה; הם - עוסקים בקידום מטרות ריאליות (מה ניתן להשיג). הם יוצאים לדרכם להשגת מטרה (אישור החלטה, הצעת חוק, רפורמה, תקציב) ויודעים שיותקפו בדרך, שייפצעו, שיוכפשו, שישיגו רק חלק ממטרותיהם ושייפלו קורבן לסחיטה. הם משחקים ראגבי פוליטי. אין פלא שהם ציניים, ממוקדים בעיקר, בעלי חשיבה פוליטית, תכסיסנים ומקדישים הרבה לתכנון מהלכיהם. כדי להצליח במשימותיהם הם צריכים מודיעין ותחבולות. לכן הם מתכננים מחטפים, מפעילים מנופים, משתמשים בהסוואה, הונאות והטעיות - הכל כדי להצליח לחצות בשלום את המיצר הזה של הכנסת.

התוצאה היא מה שאנחנו רואים ושומעים בחיינו כשמדובר בתקציב המדינה: עירפול מכוון של סעיפי התקציב, הסתרות תקציביות, רזרבות סמויות, "עיזים", קנוניות עם פוליטיקאים ואפילו שוחד גלוי לח"כים. כולנו קורבנות של מצב עניינים זה: הציבור - שאינו יודע על מה באמת נסב הדיון התקציבי ומוצף בדיסאינפורמציה; הכנסת - שוועדותיה אמורות לאשר הצעות חוק אבל הן אינן מצליחות לרדת לעומק ההצעה; והרשות המבצעת, שבכלים שעומדים לרשותה מדובר כאן - שאינה מבינה את המשמעות האופרטיבית ואח"כ אינה שולטת בביצוע התקציב שאושר לה. אפילו בנק ישראל, שהעומד בראשו הוא (בהגדרה) היועץ הכלכלי של הממשלה - מתאמץ להבין את משמעות החלטות התקציב ואת השפעתו המקרו-כלכלית, אבל זוכה בהצלחה חלקית בלבד. וגם משרד האוצר הוא קורבן אופייני, לפי התקשורת, כאשר משרד הביטחון מפעיל כלפיו את אותם כלים ממש ומותיר אותו ללא יכולת שליטה.

זוהי תרבות קלוקלת. זהו עולם של שפה שקרית - לא מקצועית. עולם של הסתרת האמת והנתונים מהצד השני ואף מהציבור. עולם שבו כולם קורצים זה לזה ואינם מאמינים לזולת. עולם שדיון כלכלי או חברתי בו מתנהל על בסיס דק של עובדות ובסיס עבה של אינטרסים מגזריים. עולם של חינוך לרמאות 'קטנה' - סוג של שקר לבן - שבו לדווח אמת זו נאיביות. עולם שלאמת אין צבע משלה, אלא כולם צובעים את העובדות בצבעים שמתאימים לעמדותיהם. עולם שבו כל צד בטוח שרק הוא מייצג את טובת המדינה - מין עולם ערכים שנחשף לציבור סביב 'פרשת קו 300'. וזהו עולם משופע בהצהרות על עקרונות של מוסר וצדק, ואולי שיח זה הוא האיתות עד כמה התרחקנו מהם. וזה יחמיר כנראה בעתיד אם אכן תתרחש הגברת הפוליטיזציה המתוכננת של משרדי הממשלה.

ומה עם התקשורת?

בעולם כזה יש לשומרי הסף - התקשורת - שליחות קריטית: להבין, לנתח, לדווח לחשוף - להציג לציבור דברים כהוויתם. לדאבוני, הם אינם עושים מספיק. הם מתכופפים בפני אינטרסים של הון ושלטון ובמקום לדווח ואולי אף לנקוט עמדה עצמאית - הם בעיקר מהדהדים טענות של אינטרסנטים. אולי כי קצרה ידם מלעמוד במשימה. אולי כי הם הובסו זה מכבר במערכה נגד ההון והשלטון.

כמה מילים על החוק עצמו

רשימה על הצעת החוק למיסוי דירה שלישית ויותר ("מס ריבוי נכסים") פירסמתי בבלוג זה כבר בחודש אוגוסט, כשפורסמה הצעת התקציב לשנת 2017 (ראו כאן: "מס על דירה שלישית - למה ומה חשיבותו?"). לא נחזור על הדברים, אלא נדגיש נקודות עיקריות.

מהי בעצם המטרה של חוק זה? זהו ניסיון לאותת לציבור המשקיעים בדיור 'להרגיע' - לשחרר ולו במעט את הלחץ על שוק הדיור כדי להילחם בהתייקרות הדירות. ליוזמה זו גם מסר פוליטי-חברתי הפונה לשכבות החלשות: אנחנו רואים אתכם!

מהו הרקע לחוק זה? הריבית הנמוכה מאז 2009 יצרה מציאות חדשה לפיה אפיקי החיסכון הפיננסי אינם מבטיחים עוד תשואה חיובית לחוסכים, והתוצאה היא שהחיסכון הפיננסי החל לנוע לכיוון השקעה בנדל"ן. במקביל, ירידת הריבית הוזילה את עלות האשראי לדיור. התוצאה היא עודף ביקוש לרכישת דירות - חלקו הגדול ביקוש לרכישת דירה נוספת באמצעות אשראי בנקאי - שגרם לעליית מחירים מהירה שנמשכת כבר 7 שנים. ההכרה שמדובר בביקוש להשקעה ושהצעדים בהם נקט בנק ישראל עד כה לא הספיקו לרסן ביקוש זה - גרמה להחלטה להטיל מס על בעלי דירות מרובות כדי לצנן את התלהבותם של המשקיעים לרכוש דירות נוספות.

האם החוק מוצדק? אני סבור שכן. התהליך של השנים האחרונות גרם להדרה מתגברת של שכבות אוכלוסייה חלשות משוק הדיור, כפי שניתן לראות מהירידה של שיעור משקי הבית הגרים בדירה בבעלות עצמית. זהו תהליך שלילי, והוא תוצאה לא-מתוכננת של הריבית הנמוכה ששוררת כאן מאז שפרץ המשבר הפיננסי הבינלאומי. התהליך של הקצנת אי-השוויון הוא תהליך מסוכן ללכידותה של החברה הישראלית.

האם החוק המוצע אפקטיבי? אני סבור שלא. לא בגלל טעות בכיוון, אלא בגלל  שמדובר בצעד חלש מידי, שאין בכוחו לשנות את כדאיות ההשקעה בדיור בהינתן הציפיות הקיימות לגבי להמשך עליית מחירי הדירות. אנו רואים גם כיצד חברי ועדת הכספים כבר ניסו באותו דיון להקהות את שיני החוק בדרך של הגבלת תקרת המס ויצירת סף מס גבוה.

האם החוק המוצע יעיל? אני סבור שלא, כי אין בו כשלעצמו כדי לטפל בבעייה החמורה של הקצנת אי-השוויון במשק. עדיף היה בעיני שלא יהפוך לחוק של קבע אלא להוראת שעה לתקופה קצובה, לפני שאינטרסים שונים יביאו לתיקונים שיכרסמו בו ויסרסו אותו עד שיותירו אותו חסר תוקף.

אז מה בכל זאת חשוב בחוק זה? מה שחשוב הוא להתמודד עם התופעה של בועת נדל"ן. בועת נכסים היא תוצאה של תהליך אורגני, שנובע מהדרך שבה מתגבשות ציפיות. יש לנו בעיה, כי מדובר בתהליך פתולוגי: עליית מחירי הנכסים יוצרת ציפיות להמשך עלייה, שמגבירות מצידן את הביקוש לרכישת נכסים, שהוא מצידו גורם להמשך עליית המחירים. זהו תהליך שמפרנס את עצמו. התוצאה היא מחזורי מחירים מוגזמים, שיכולים להסתיים באירועים משבריים. ציורית, מדובר כאן בגירסה של הונאת פירמידה: המחירים ימשיכו לעלות כל עוד יימצאו קונים חדשים לדירות שיקבלו את חוקי המשחק (כלומר: יאמינו שהמחירים הגבוהים מוצדקים); ברגע שייווצר מחסור ברוכשים - מחירי הדירות יצנחו. במשחקים כאלו יש נקודות משבר, ויש קורבנות טבעיים. 'משחק' כזה התקיים שלא בכוונה בארה"ב בחסות תכניות ה-'סאב-פריים': מה שהחל כניסיון פדרלי לסייע לשכבות אוכלוסייה חלשות להגיע לדיור בבעלות - הסתיים בפיצוץ שהותיר את אוכלוסיית היעד ללא בתים וללא חסכונות. זוהי החשיבה שצריכה להוביל את המאמץ לעצור את תהליך עליית המחירים או לפחות לשכך אותו: לחסוך את הפיצוץ שעלול להתרחש בעקבותיו. לחסוך את הטרגדיות של משקי בית.

למרות מבול הביקורות, הדרך שבה פעל משרד האוצר היא סבירה. זהו ניסיון מתון, לא בומבסטי, לשכך את הנהירה להשקעה בנדל"ן. הכלי הוא סביר: מיסוי סמלי על משקיעים, שמטרתו בעיקר לאותת - לא להלום. זה אולי לא אלגנטי, אבל זהו צעד הכרחי. ורוב ההתנגדות לחוק היא מתלהמת וצבועה, שמנסה להציג את החוק כפגיעה בשוכרי דירות (המס יגולגל לכאורה עליהם) וכצעד לא מוסרי (מס על מס, מס על חסכון פנסיוני, וכו').

חבל על הדיון העקר הזה. עדיף לאפשר למשרד האוצר להעביר את החוק מלפתוח במלחמת הכל בכל. ומכאן אנחנו חוזרים לסעיף הראשון של רשימה זו: אין צורך לדון 7 שעות בחוק, אין טעם להילחם על פרמטרים שלו (החל מאיזה ערך דירה הוא יחול, מה תהיה התקרה שלו וכיו"ב) - זהו חוק המהווה צעד קטן, בעיקר סמלי, במהלך הכולל שמנסה לשכך את בועת הנדל"ן וינסה אולי בעתיד כנראה גם לטפל בבעיות של אי-שוויון כלכלי בחברה הישראלית.