באחרונה נשמעו כמה אמירות כאילו נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, הוא סוג של בר-כוכבא אוקראיני, מנהיג שעשה טעות טרגית בכך שקרא תיגר על מעצמה אדירה ויהיה לכן אחראי לחורבנה של אוקראינה. ייתכן. אינני מתיימר לדעת אם הייתה לאוקראינה דרך אלטרנטיבית ומכובדת יותר להיאנס ע"י הדוב הרוסי. ייתכן, לעומת זאת, שזה היה בלתי-נמנע: אוקראינה חמושה ומשולבת בנאט"ו לא הייתה אופציה שרוסיה הייתה מוכן לקבל. אז אני אישית ממשיך להתייחס לנשיא זלנסקי כאל מנהיג היסטורי. אבל על רקע האירועים הדרמטיים אני מציע כמה נקודות נוספות למחשבה:
הפתעה: מלחמה קונבנציונלית באירופה!
למרבה ההפתעה, המלחמה הקרה שהתנהלה תחת מטרייה גרעינית ושחשבנו שהסתיימה עם התפרקותה של בריה"מ - התחלפה במלחמה 'חמה' בתוך אירופה. בינתיים, זוהי מלחמה מוזרה המתנהלת בהעדר צד אחד (נאט"ו). ועוד הפתעה: זו איננה המלחמה העתידנית, זו שציפינו לה, וירטואלית וסטרילית, שמסתיימת כמעט מיידית בהכרעה בעימות בין מחשבי-על - אנחנו צופים לתימהוננו במערכה נוספת של מחזה מיושן מימי מלחמת העולם השנייה, שחשבנו שהסתיים, עם תותחים וטנקים. אפילו בקרבנו התקיימו ויכוחים על כך שאחזקת צבא המבוסס על דיוויזיות משוריינות יקרות היא אנכרוניזם והמלחמה הבאה היא בכלל 'אלקטרונית'. אז יש אמנם בגירסה הנוכחית של מלחמה ניואנסים מודרניים, כמו מלחמת סייבר והפעלה מסיבית של טילים מדויקים, אבל התמונה המטרידה היא שכיבוש מדינות, הפצצת ערים מרכזיות וחיסול אוכלוסייה אזרחית כאמצעי הלם והכרעה חזרו למרכז הבמה. למרבה הצער, כפי שזה נראה עכשיו, אוקראינה הולכת להיהרס במלחמה שיכולה להימשך זמן רב.
מה יקרה לחלום על כפר גלובלי?
אנחנו מקיצים בבהלה מחלום רגוע שחלמנו: מציאות של ביטחון, שלום, צבאות לאומיים קטנים (כמעט סמליים בגודלם) וכפר גלובלי תוסס ומלא תיקווה (ומדבר אנגלית). היו אמנם מנוולים גם בחלום שלנו, אבל הם לא היו קטלניים. חשבנו לתומנו שמלחמות בין מדינות גדולות הן נחלת העבר. מסתבר שטעינו. ייתכן שההיסטוריה שינתה כיוון. ייתכן שאנחנו בדרך חזרה לעולם של קונפליקטים לאומיים, של מרוץ חימוש. ייתכן שעלינו להתפכח גם מההנחה האופטימית שאפשר לקיים קשרים אמיתיים של שותפות בתחומי כלכלה ותרבות ומדע (וחקר חלל!) עם מדינות טוטליטריות שמחזיקות צבאות קונבנציונליים לא-מידתיים ולא מכבדות חוקים. ייתכן שבעתיד נצטרך לברור לנו בני ברית ביתר-חשדנות, והחבירה הבינלאומית תצטמצם למדינות המשתפות ביניהן אידיאלים של חופש. לא עוד יגור זאב עם כבש, כי הזאב לא ישן - הוא רק נח.
המהלך של פוטין הוא כישלון אסטרטגי
הנשיא פוטין ביצע מהלך משנה-היסטוריה כשפלש לאוקראינה בכוונה מוצהרת לבטל את עצמאותה המדינית (לפחות: להגביל אותה) ולחבר אותה מחדש לרוסיה. קטונתי מלחוות דעה מקצועית, אבל נראה לי שהוא נכשל במהלך זה עוד לפני שהתחיל בו: כוח צבאי של 150 אלף חיילים איננו מספיק למשימה יומרנית זו. הוא יכול אמנם לחולל הרס ולגרום לאבדות, אבל לא לכבוש את המדינה הגדולה באירופה, ובוודאי שלא כאשר עומדת נגדו אוכלוסייה אזרחית חדורת-מוטיבציה. פוטין לא יכול לגרום לעם של 44 מיליון להסכים לוותר על זהותו הלאומית, ואין בכוחו לשלוט בכוח לאורך זמן באוקראינה. התוכנית הצבאית שהפעיל הייתה אמורה כנראה להכניע את השלטון בקייב במהלך בזק ולהחליף את הפרסונות המכהנות (ע"ע שלמה פילבר). זה כבר לא יקרה, כי העם האוקראיני הפתיע בהתנגדותו הצבאית הנחרצת, אולי גם את עצמו. אז הרג והרס ומיליוני פליטים ימיטו אולי אסון על אוקראינה אבל לא יקרבו את פוטין להשגת המטרה המקורית שלו. קשה לפענח מה תהיה מטרתו של פוטין לאור הכישלון המתחוור. ייתכן שהמיתקפה הרוסית תהיה אכזרית והרסנית עוד יותר בגלל זעם ותיסכול, כי אין לפוטין דרך מכובדת לסגת מהצהרותיו וממהלכיו עד כה מבלי שהמהלך כולו ייחשב ככישלון אסטרטגי. ייתכן גם שאין לפוטין אופוזיציה פנימית שתתנגד להמשך המהלך ואף להחרפתו, וזה אומר שייתכן שהחורבן והסבל האנושי באוקראינה עוד יגדלו.
האם ניתן יהיה גם בעתיד לקיים מדינות ללא צבא משמעותי?
נראה לי (ושוב: קטונתי) שההסדר הבינגושי שהיה נהוג - של שיווי משקל המבוסס על הרתעה גרעינית ומאפשר הקטנה של צבאות קונבנציונאליים - היה משגה של המערב. הרתעה הדדית גרעינית לא מנעה את קיומה של מלחמה קונבנציונאלית, ואנחנו רואים באוקראינה צבא יבשתי מיומן ומפחיד שמאיים על אירופה כולה. זו אולי מסקנה לעתיד, הן לגבי היערכות צבאית קונבנציונאלית מול רוסיה והן (יותר חשוב!) לגבי התנהלות המערב מול האיום הסיני לכיבוש טאיוואן. בינתיים, הרווחנו משהו: המהלך של פוטין לא רק חישל את לאומיותה של אוקראינה אלא גם הזרים מחדש דם בנאט"ו.
יש עוד מדינה שתיפגע עמוקות על-ידי המלחמה הזו
ככל שהמלחמה באוקראינה תימשך, מעגל ההרס יתרחב. אבל הוא איננו מוגבל לאוקראינה: המלחמה הכלכלית שמפעיל המערב בתגובה לפלישה הצבאית הרוסית לאוקראינה נראית אולי נרפית לצופים מהצד, אבל היא תעשה שמות ברוסיה. רוסיה הייתה תמיד, בעיקר לאחר התפוררות בריה"מ, מדינה חלשה כלכלית המחזיקה צבא ענק, שהתקיימה בעיקר בזכות מכירת אוצרות-טבע. הסנקציות הכלכליות שמתכנן המערב עשויות להביא לכך שהחיים האזרחיים ברוסיה ייפגעו אנושות, כלכלית. הקורבן יהיה העם הרוסי, ששוב ישלם מחיר נורא, וייתכן שהנזק הכלכלי יימשך תקופה ארוכה מהעימות הצבאי. ייתכן גם שחלק מגלי ההרס הכלכלי יחזרו למערב: עליית מחירי האנרגיה, עליית מחירי המזון, צמצום האפקט החיובי של שיתוף פעולה גלובלי, תחייתה של האינפלציה, וכו'. אז אם חשבנו שחיינו עד עכשיו בעולם של אי-ודאות כלכלית, ונענו בעצבנות ממשבר למשבר - חשבו מה יכול לקרות עכשיו.
עם כל השקיפות, האם אנחנו מבינים מה קורה במערכה הצבאית המתנהלת באוקראינה?
ברמה הצבאית-אופרטיבית, אנחנו לא באמת יודעים מהו המצב באוקראינה. לכאורה זו מלחמה המתנהלת בשקיפות: עשרות לוויינים (כולל אזרחיים) מצלמים ומשדרים, לכל חייל ולכל אזרח בשטח יש טלפון סלולרי (חלק מהמידע על תנועות הצבא הרוסי נקלט בהתבסס על תמונות וסרטים של טלפונים סלולריים שהופעלו על-ידי חיילים רוסיים) והרשתות החברתיות פועלות. אלא שהתוצאה היא שטבענו בשטף של מידע שנראה אמנם נהדר על המסכים אבל לא באמת חושף מציאות או יוצר תובנה. במקום צלמים וכתבים היינו צריכים לשאוב מידע ממעריכים צבאיים מקצועיים, אלא שהמצלמה מכשפת אותנו ורשתות השידור נלחמות על רייטינג ולכן נגזר עלינו להיות חשופים לתמונות של דם, סבל, אש והרס ללא שום תכלית. אם הצבא (והמיליציה) האוקראינית יצליחו להכשיל, לעכב ולהקיז דם מהמתקפה הרוסית - זה יכול לקחת עוד הרבה זמן. זה עלול להפוך למלחמה עוד יותר אכזרית, עם עוד מיליוני פליטים ועם הרס תשתיות נורא. היא יכולה גם להביא לתוצאות מרחיקות-לכת: רוסיה אולי תנסה להשלים את השתלטותה על צפון הים השחור, לכבוש גם את אודסה ואולי גם את מולדובה (בגלל הרצון לחבור לחבל טרנסניסטריה הפרו-רוסי). כיצד תיראה אוקראינה בסוף המהלך?
מדוע הופקרה אוקראינה?
מנהיגים אוקראיניים מרבים להביע אכזבה מכך שנאט"ו לא התערבה צבאית כדי לסכל את הפלישה הרוסית. אבל עם כל האמפתיה הבינלאומית לעם האוקראיני, לא סביר לצפות שנאט"ו ייעתר לדרישה. ההצעה הנאיבית על הכרזת "אזור סגור לטיסה" (no-fly zone) מובילה היישר לעימות מזויין ישיר, בין-מעצמתי. משם הדרך קצרה לאסון גרעיני. אין שום טובה שתצמח מכך לעולם. אז במקום לשמח את הצופים בסצנות פופולריות של הסתערות פרשים צריך לחתור להסכמות דיפלומטיות שיפרקו אולי את המצב המסוכן שנוצר. אנחנו (פוטנציאלית) באזור אסון - צריך בעיקר לנטרל את האיום על שלום העולם.
האמנם ישראל איננה תומכת מספיק באוקראינה?
העיסוק של התקשורת המקומית בסיפור הפרטי של ישראל בנוגע למלחמה האוקראינית היא מובנת: יש סיפור. ישראל מגנה על עצמה ממיתקפה אפשרית מצפון, תוצאה של שיתוף פעולה בין איראן וארגון החיזבאללה. היא נוקטת כבר שנים בפעולות אקטיביות למניעת כניסתו של חימוש מדויק למערך הטילים שפרוש בלבנון. היא עושה זאת בהסתמך על תיאום שוטף עם חיל האוויר הרוסי הממוקם בצפון סוריה. בניגוד למדינות אירופה, ישראל נמצאת כבר מזמן במלחמה פעילה מול איראן, ומערכת היחסים העדינה והמורכבת עם רוסיה היא נדבך חשוב בביטחון הלאומי שלנו. לכן זה בסדר שנזהרים בכבודו של פוטין ושנוקטים במהלכים שנראים אולי למישהו כשיתוף פעולה לא-מוסרי עם מדינה מרושעת: האינטרס העיקרי שלנו הוא להבטיח קיום לאומי לעם היהודי - לא הפלסטיני, לא האוקראיני ולא הליברלי-אירופי. כמובן שתחת אילוץ זה צריך להיות מתואמים היטב עם האמריקנים, בעלי בריתנו העיקריים: ללא תמיכתם אנחנו רק מדינה קטנה (כמובן עם שגעון גדלות ועם סיפור אישי נוגע ללב) ומבודדת במזרח התיכון.
ואפרופו סיפור ישראלי - ההיסטוריה היא מחזה אירוני שבו מצבים חוזרים על עצמם, לעיתים בהיפוך תפקידים מצמרר. במערכה הנוכחית של המחזה, מיליוני פליטים אוקראינים נמלטים מאזורי קרבות ומתדפקים על שערים. מי הפעם בתפקיד היטלר? מי בתפקיד היהודים? ומי בתפקיד המדינות שמקשות את ליבן ומסרבות לפתוח את שעריהן לפליטים? באמת מצמרר. אז כדאי לנו להיזכר בסיפור האישי שלנו ולא לסגור את השערים לפליטים אוקראינים בשעתם הקשה. יכולנו להציע סידור קליטה ועבודה זמני נוח ל-50-100 אלף אוקראינים (לא כולל כמובן יהודים) לתקופה של שנתיים-שלוש. עשינו מהלכים דומים בעבר, אנחנו מנוסים, ואפילו כעת חיים בינינו כרבע מיליון לא-יהודים המוגדרים כעובדים זרים. זו רשעות ואטימות-לב שישראל, ששטופה כל חייה הבוגרים בשינון הנרטיב הפרטי על הנאציזם והעולם השותק - לא תפתח את שעריה לפליטי האונייה 'אקסודוס' בגלל שיקולים פוליטיים פנימיים. לאן נוביל את החרפה?
