מחשבות על ישראל בת ה-74

 

הציונות יוצאת לדרך

מדינת ישראל, החוגגת 74 שנים להולדתה, איננה הגשמה של הבטחתו של הקדוש-ברוך-הוא לאברהם. היא איננה תוצאה של אבולוציה ולא השלב הסופי בצמיחה אורגנית של עם לכדי מדינה. במושגי שעון היסטורי, היא הופיעה על במת ההיסטוריה כמעט בבת-באחת. היא מהווה מהפכה בחייו של העם היהודי - המהפכה הציונית: לא המשך לממלכות יהודה וישראל, ולא למלכות בית חשמונאי. מדינת ישראל היא משהו אחר: ביטוי לפרץ של כמיהה ליצירת מרחב לאומי יהודי חדש. היא תוצר של דור של חולמים. היא 'סטארט-אפ' לאומי. והיא עדיין פרויקט בהתהוות: היא אמנם מתבגרת, אבל היא טרם החליטה על דרכה ("מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?").

הציונות - והכוונה לציונות המדינית, לא לאהבת הארץ שקדמה לה ולא למוטציות השונות שהתפתחו ממנה - הייתה התפתחות חסרת-תקדים בתולדות העם היהודי. ההגירה שהיא יצרה לא הייתה מענה נלהב לקריאתם של מנהיגי הדור הרבניים לחדש את הישוב בארץ: הם ברובם שללו את הרעיון של בית לאומי וביקשו שלא לדחוק את הקץ אלא להמתין תחילה לביאת המשיח. הקריאה הציונית גם לא הייתה התשובה המועדפת של הקהילות היהודיות לאנטישמיות האירופית של סוף המאה ה-19: רוב ההגירה של יהדות אירופה ניווטה את עצמה דווקא ליבשות אחרות. וכך, הגירה דלילה, צעירה, סלקטיבית, שירטטה לאורך השנים את דמותה של החברה המתגבשת בפלשתינה-א"י: חלוצית, יצרנית, אידיאליסטית, עברית. לא ארץ מקלט (זה קרה יותר מאוחר), לא מוצא יחיד ליהודים ולא נווה מדבר לפרזיטים. לא המשך של הגלות, לא מקדשת את מנהגי הגלות ולא חיה מתרומות קהילות יהודיות בגולה: יוצרת לעצמה ערכי תרבות, שפה, ספרות, אמנות, שירה משלה. מפרנסת את עצמה, עובדת אדמה מבחירה אידיאולוגית ומגינה על עצמה.

לא השאיפה הטריטוריאלית עומדת במרכזה של הציונות המדינית אלא הכמיהה למציאת פתרון לאומי ל"בעייה היהודית" על-ידי הקמתה (מחוץ לאירופה) של חברה חדשה, שוויונית, צודקת, עצמאית. לא כמיהה לירושלים או למקומות קדושים, ולא תביעה למימוש זכות נדל"נית היסטורית על נחלת אבותינו באפרים וביהודה. לא מדובר כאן בכיבוש מרחב מחייה או בחיפוש ביטחון כלכלי: זו אינה אמריקה. והאמירה המוסרית שליוותה את הציונות היא שהחברה החדשה תשקף את רוח חזונם של נביאי ישראל, כפי שאמנם נכתב במגילת העצמאות (שנכתבה 50 שנים מאוחר יותר): "מדינת ישראל ... תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".

125 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, ישראל היא כבר מדינה מבוגרת, "נורמלית" במונחים מערביים: דמוקרטית, יציבה, מפותחת-כלכלית. היא מהווה סיפור הצלחה יוצא דופן עבור העם היהודי, בעיקר נוכח שואת יהודי אירופה. ואמנם, לראשונה מזה אלפיים שנה, כמחצית מהעם היהודי התרכז בה (עם דרכונים זרים, ליתר ביטחון). והיא הגיעה לפרשת דרכים: עליה להתמודד עם בעיות יסוד שלא טופלו עד כה.

הסכסוך היהודי-ערבי

התנגדותם של ערביי ארץ ישראל להגירה הציונית גרמה לעימותים מזויינים ולהכרה בנחיצותו של כוח עברי שומר. לקראת סיומו של המנדט הבריטי על ארץ ישראל הסתמנה הסכמה בינלאומית לגבי הפתרון המדיני לעתיד פלשתינה, שבה היה קיים אז רוב ערבי מובהק (80%): חלוקה לשתי מדינות, אחת בעלת רוב יהודי (של כ-60%), כדי שלמיעוט היהודי תהיה אפשרות לשמור על אורח חיים כרצונו. החלטת האו"ם על החלוקה הטריטוריאלית גרמה לפריצת מלחמת אזרחים, וההכרזה על עצמאות - לפריצת מלחמה כוללת נגד ישראל מצד ארבע שכנותיה. 

נצחונו של 'הישוב' במלחמת העצמאות פתח אמנם את הדרך לצמיחה ושגשוג של המדינה העברית, אבל לא סיים את הסכסוך: הגבולות שנקבעו בהסכם הפסקת האש (1949) חרגו משמעותית מגבולות החלוקה שנקבעו לישראל בהחלטת האו"ם (1947), פלסטין לא הוקמה, וחלק ניכר מהאוכלוסייה הערבית סולק מאדמתו ויצר את בעיית הפליטים הפלסטיניים. הסכסוך ההיסטורי הזה לא נפתר מעולם. המתח הביטחוני ליווה תמיד את המדינה הישראלית, ובמידה רבה קבע את אופייה: חיים על החרב ("ניהול הסכסוך"), התגייסות של מיטב הנוער לשורות צבא הקבע, מציאות יומיומית ייחודית של "צבא העם" המושתת על שירות מילואים, ואימוץ תפיסת עולם אגוצנטרית-לאומית. 

ב-1967 נקלעה ישראל למלחמה שכלל 'לא הופיעה על הרדאר', ובעקבות ניצחון צבאי מהיר ומכריע השתנה מצבה הגיאופוליטי: היא הפכה לסוג של מעצמה אזורית, השיגה עומק אסטרטגי מול צבאות שכנים, וביצרה לעצמה חסות של מעצמת-על (ארה"ב). הבחירה ('דה-פקטו') של ישראל בעקבות הניצחון של 1967, להבדיל מהצהרותיה החוזרות על נכונות לוויתורים, הייתה לאמץ את גבולותיה החדשים משיקולי ביטחון ולשלוט באוכלוסייה המצויה בשטחים שנכבשו. 55 שנים מאוחר יותר, ישראל מתקשה להסכים לחזור לגבולות ה-4 ביוני 1967. למרות ההסכמה המילולית של רוב הגופים הפוליטיים בישראל לעיקרון של חלוקת הארץ במסגרת הסכם מדיני כולל - קשה להאמין בכנות הכוונות הללו כששומעים הצהרות מקבילות על ירושלים מאוחדת בשליטה ישראלית, על חשיבותה האסטרטגית של בקעת הירדן, וכשמביטים בכחצי מיליון אזרחי ישראל המתגוררים "מעבר לקו הירוק" ובפרט בעשרות ההתנחלויות שנאחזו ביהודה ובשומרון. וכך, מתקיים כיום ממערב לירדן שוויון כמותי בין האוכלוסייה היהודית לזו הערבית, שוויון בכל נושא אחר, מצב הנשען על שליטה צבאית ישראלית. מעבר לכך, קיים ספק אם המחנה התומך בפתרון של פשרה טריטוריאלית יהודית-פלסטינית הוא בעל יכולת להביא להכרעה פוליטית בישראל וליישומה של הפשרה בפועל. 

בצד הפלסטיני, התמיכה הציבורית בהסכם נראית קלושה אף יותר. האיבה העמוקה לישראל רק החריפה במהלך שנות הסכסוך היהודי-ערבי, ואין לאוכלוסייה הערבית גיבוש לאומי שהיה מאפשר לה להתלכד אחרי הנהגה מוסכמת שתנהל משא-ומתן מול ישראל והעולם. במקום זאת, האוכלוסייה הערבית מחולקת לקבוצות שאין ביניהן זהות אינטרסים. ישראל, מצידה, נוטה להסתתר מאחורי האמירה "אין פרטנר" במקום ליטול על עצמה אחריות לגורל האזור כולו ולחתור לפתרון שיהיה מועיל לכל הצדדים.

האם המצב הקיים, של שליטה בשטחים ובאוכלוסייה פלסטינית ו"ניהול הסכסוך", יכול להמשיך להתקיים? ייתכן. אני סבור שהזמן פועל לרעתה של ישראל, שרמת הסיכון עולה ככל שמתחזקת התמיכה מצד מדינות זרות בגורמים פלסטיניים עוינים וככל שהסכסוך - הטריטוריאלי במקורו - מקבל צביון פנאטי של מלחמת-דת. בעולם שיש בו פוטנציאל להתלקחותם של עימותים גלובליים ושבו מדינות קרובות מתגרענות - ישראל חיה בצל פצצת-זמן. ניתן היה לפרק פצצת-זמן זו אילו הסכימה ישראל לאמץ את היוזמה הסעודית (2002) ולנצל את שינויי ההיערכות המדיניים במזרח התיכון ("הסכמי אברהם") כדי להרחיבם להסכם שיכלול בתוכו גם את הפשרה הטריטוריאלית עם הפלסטינים. לא נראה שהציבור בישראל מוכן לכך. אולי הוא מאמין שיקרה נס, אולי הוא מאמין שהפלסטינים יתייאשו ויקבלו את התכתיב הישראלי, ואולי הוא זקוק לקטסטרופה כדי לעורר אותו לבחון מחדש את האפשרויות.

הדילמה של מדינה יהודית

הרעיון הציוני, כמו תנועות לאומיות אחרות בעולם, נזקק לנרטיב מלכד, לסמלים. הוא אימץ לשם כך את התנ"ך כמקור השראה. הסיפורים ההרואיים של כתבי הקודש הפכו לסמלים לאומיים של המדינה שבדרך, מקור לחינוך ואינדוקטרינציה של הדור הצעיר, נחלת הציבור החילוני. כך הפכנו כולנו לבני ישראל היוצאים ממצריים כדי להתנחל בכנען, ללוחמיו הכובשים של יהושע בו-נון, לממשיכי דרכם של החשמונאים ולצבאו של בר-כוכבא. הברית הרומנטית הזו בין הציונות המדינית לבין סיפורי המקרא התבררה במהלך השנים כבעלת השלכה החורגת מהכוונה החינוכית-מורלית של המחנה הציוני. מדינת ישראל סיפחה לתרבותה סמלים ומסורות וסגנון יהודיים-דתיים. היא נכנסה באחרונה לשימוע אם היא מדינה ציונית או מדינה יהודית.

מה זה מדינה יהודית? זה התחיל בשפה: באימוץ סמלים, מנהגים ולוח החגים היהודיים. זה הפך למהות: המדינה הקימה את מוסד הרבנות הממלכתית והפקידה בידיו את חוקי ההגירה, האישות, הכשרות. תחת המושג המאלחש "סטטוס-קוו" מתקיים תהליך רצוף של הדתה המתקדם ומגיע לכל תחומי החיים. כפייה דתית נרחבת משביתה את התחבורה הציבורית ואת רוב הייצור, המסחר והשירותים בשבתות וחגים. לא מדובר עוד בשמירת חופש פולחן לאוכלוסייה שומרת מצוות אלא בכפיית מנהגים ואיסורים דתיים על אוכלוסייה חילונית. לזרמים דתיים ספציפיים ניתנה זכות לחרוג מעיקרון החינוך הממלכתי ולקיים רשתות חינוך משלהם, במימון המדינה. הונהג מונופול דתי המאפשר לזרם דתי מסוים למנוע את פעילותם הדתית של זרמים אחרים. המדינה הקימה אינקוויזיציה בהליך דמוקרטי.

זה חייב להשתנות. ישראל חייבת להפריד את הדת מהמדינה ולמנוע כפייה דתית. המלחמה הזו אינה מצליחה להגיע להישגים, בעיקר בגלל חולשה פוליטית של הקואליציות בעשורים האחרונים על רקע קרעים באוכלוסייה וטשטוש המסרים שמתלווה להם. אבל זוהי מערכה שצריכה וצפויה לפרוץ.

הדילמה החברתית

הנס הכלכלי של המדינה שבדרך ושל מדינת ישראל הצעירה נשען על מאמץ קולקטיבי שהופעל תחת הדגל הציוני. ריכוז הון (שמקורו בתרומות העם היהודי) בידי המוסדות הלאומיים והממשלה ותכנון משקי מרכזי של הכלכלה אפשרו הישגים מופלאים שהיו נחוצים נוכח אתגרי מלחמת העצמאות הקשה וגלי העלייה ההמונית בשנים הראשונות לחייה של המדינה. לכן צמחו בישראל מפעלים הסתדרותיים, המשק (המתוכנן) צמח במהירות-שיא, וישראל הצליחה לעמוד בנטל הביטחון.

כלכלה מתוכננת וניהול ריכוזי אינם יכולים להצליח מעבר לתקופת ביניים מאתגרת - כך למדנו מהתבוננות במדינות העולם (סין היא דוגמה מסקרנת למקרה יוצא דופן). משטרים ריכוזיים קורסים לתוך עצמם בגלל שחיתות, חוסר גמישות וחוסר יעילות. הכוח המניע צמיחה משקית יצרנית הוא יוזמה פרטית, וזו מונעת מצידה על-ידי חתירה לרווחים פרטיים ומשגשגת בעיקר בסביבה תחרותית. לכן המשק היה צריך לעבור מסביבה של כלכלה מתוכננת לסביבה של כלכלה פרטית תחרותית. והדבר נעשה בהדרגה: מפעלים וחברות הופרטו, יוזמה פרטית החליפה פיקוח ורישוי, שוק הון פרטי החליף את המימון הממשלתי. המשק הישראלי עבר תהליך מרחיק לכת של ליברליזציה. זה אפשר לו לצמוח ולפרוח, להירפא ממחלות ילדות, להתאים את עצמו לעולם כלכלי משתנה ולתהליכי גלובליזציה, להתמודד עם המהפכה הטכנולוגית ולספק לציבור חופש בחירה ושחרור מפיקוח והכתבה ממשלתית בכל אחד מתחומי החיים.

ובכל זאת, לא הגענו אל המנוחה והנחלה. לכבוד יום העצמאות ראיין סמי פרץ ("דה-מרקר") אנשי משק וכלכלנים והעמיד בפניהם את השאלה כיצד אפשר ליישב את הפריחה המשקית של ישראל עם אי-היציבות הפוליטית של ישראל בארבע השנים האחרונות: "האם ייתכן שהכלכלה התנתקה מהמצב הפוליטי?"  

אני סבור שהמשק הישראלי מדגים כבר כמה עשורים את עוצמתו של ליברליזם כלכלי ואת יכולתו לשחרר כוחות אצורים ולאפשר להם ליזום ולהצליח. עוצמה זו, ששוחררה בעקבות הפעלתה של "התוכנית לייצוב המשק" (1985) היא אחד ההסברים להצלחתו של המשק הישראלי שהיא לא פחות מנס כלכלי, והיא מביאה להישגים למרות שהמערכת הפוליטית בישראל - ואיתה ההנהגה הכלכלית - מתפקדות ברמה נמוכה. אלא שאסור לטעות: הנהגה כלכלית איכותית היא חשובה. קראתי פעם מאמר של פיטר דרוקר שבו הוא טען שבחברה פרטית מבנה ארגוני אינו יכול לגרום להצלחה, אבל מבנה ארגוני לקוי יכול להפריע להצלחה. בדומה לכך, מדיניות ממשלתית איננה יכולה להניע צמיחה כלכלית (למרות שכולם מנסים) אבל מדיניות כלכלית מוטעית יכולה להאט אותה או לעוות את התקדמותה. תפקיד הממשלה, לכן, איננו לנווט את המשק אלא לאפשר לסקטור הפרטי לשגשג.

ויש כמה שגיאות קשות שהממשלה עשתה. היא פיגרה לאורך העשורים האחרונים בהשקעות בתשתיות הציבוריות ויצרה חוסר איזון משווע בין צרכי המשק (והחברה) לבין המצאי. אנחנו חיים את השלכותיו של גירעון תשתיות זה בתחומים השונים של חיינו. בנוסף, בלהט ההפרטה (ובעיקר בגלל חולשה נוכח מצוקה תקציבית) הממשלה מכרה שלא לצורך נכסים לאומיים במחירים נמוכים. בהמשך, חולשה פוליטית מתמשכת וחוסר רצון (מסיבות פופוליסטיות) לממן את הוצאותיה באמצעות מיסוי גרמו לממשלה לצמצם יותר מידי את הצריכה הציבורית ולפגוע בכך אנושות ברמת השירותים שהיא מספקת לאזרחיה. ועוד: חוסר נכונות להתמודד עם שאלת ההגבלים העסקיים גרמה לכך שהמשק הישראלי סובל מריכוזיות-יתר ומרמת תחרות נמוכה בענפי משק רבים שהיא הגורם ליוקר המחייה המוגזם בישראל. 

ואחרון (ולא בסדר החשיבות): ליברליזציה ותחרות חופשית גורמים (בכל המדינות) לגידול במידת אי-השוויון הכלכלי. זוהי התוצאה הטבעית (והצפויה) של משחק שבו התמורה לפרט מוכתבת לפי מידת הצלחתו לתרום למשק היצרני. אבל תוצאה זו היא בעייתית מבחינת תפקודה של החברה האנושית כגוף מלוכד: היא עשויה ליצור אי-שוויון קיצוני, היא מפקירה את החלשים, היא יוצרת 'משחק מכור מראש' לבני הדור הבא, היא נותנת משקל גבוה למקריות ('מזל'), והיא מפלגת את האוכלוסייה ובכך מקטינה סולידריות ותחושות של שותפות גורל. ממשלה אמורה לנווט בזהירות כדי לשמור את הטוב משני העולמות: לקיים חוקי כלכלה ליברליים ותחרות חופשית, ומצד שני לספק רשת ביטחון כלכלית שתבטיח קיום לחלשים ושוויון הזדמנויות לבני הדור הבא. ממשלות ישראל כשלו בכך. עוד לא מאוחר לתקן.