הרהורים בעקבות פירסום "תחקיר בארי"

תשעה חודשים לאחר מיתקפת הפתע של החמאס על ישובי "עוטף עזה" ומחנות צה"ל פירסם צה"ל בציבור את הפרק הראשון של הדוח הרשמי שלו (ראו כאן), העוסק במה שארע בקיבוץ בארי. סדר הפירסום הוא אקראי, ובמהלך הזמן יפורסמו דוחות נוספים. התקשורת, בצדק, לא המתינה לדוח הרשמי שהתעכב בעיקר בגלל נימוקים לא-ענייניים שקשורים להאשמות ההדדיות בין הדרג המדיני לדרג הצבאי על האחריות למחדל המצטייר, וכתבות ופרשנויות לרוב כבר נכתבו ושודרו. אז אולי האינפורמציה איננה חדשה, אבל מדובר בדוח הרשמי, חתום על-ידי צה"ל, המציג תחקיר לגבי השתלשלות הדברים. לא ברור מהו ערכו של התחקיר: מבחינת צה"ל, הבירור הפרטני היה צריך להסתיים כבר לפני חודשים לטובת הפקת לקחים, שכן מדובר באירוע חסר-תקדים מבחינת אופיו ועוצמתו; מבחינת הציבור, הבירור הפרטני הוא מיותר וחסר-תועלת, וגולש לסוג של רכילות ולחיפוש שעירים לעזאזל שאפשר יהיה להאשים אותם במחדל הנורא ובכך לטהר את כל היתר. אבל זוהי התוצאה של תחושת הציבור שמדובר בכשל נקודתי והרצון להשביע תחושה זו של זעם.

אני מציע ללמוד מהאירוע דברים אחרים.

*             *

לפי התחקיר, השתתפו בהתקפה על קיבוץ בארי 340 מחבלים (שהגיעו במצטבר). רק כ-100 מתוכם היו לוחמים מיומנים של החמאס (הנוח'בה) - השאר היו אספסוף של רוצחים ובוזזים שנלוו לכוח הפושט ופעלו בשטח הקיבוץ בהשראתו ובחסותו. המשימה של האזרחים המגינים על הקיבוץ (11 חברי כיתת הכוננות ושאר חברי הקיבוץ) הייתה לכן לחסום כוח פולש של 100 חמושים. ממה שניתן להתרשם מסרטי הווידיאו של המיתקפה שהועלו בתקשורת, לא מדובר בכוח צבאי ברמה גבוהה - מדובר אמנם בלוחמים רצחניים, שטופי-מוח ומצויים כנראה במצב נפשי שעל גבול ההיסטריה, אבל כאלו שכוח מגן מיומן ומאורגן היה יכול לבלום אותם ולסכל את ההתקפה. בגלל שהכוח המגן האזרחי פועל בשטח שמוכר לו היטב ושניתן לארגון הגנתי שיטתי מראש, מספיק היה כוח שגודלו שליש מהכוח התוקף כדי לעמוד במשימה: 30-40 מגינים. אבל הם לא היו שם באותו יום, ואלו מהם שכן היו - לא היו מצויידים במידה שתאפשר להם לעמוד במשימה. משהותקפו, הם לא העריכו שיהיה בכוחם לבלום את המיתקפה על הקיבוץ: הם ניהלו קרב נואש בתנאי נחיתות כשהם בונים על התערבות מצד כוחות צה"ל שהיו בגזרה (מחוץ לקיבוץ) שיגיעו להציל אותם. אלא שהכוח הצבאי שהיה קיים באותה שבת בעוטף עזה לא היה זמין לסיוע לקיבוץ: הוא הוצא משיווי משקל במכה הראשונה של ההתקפה. ההתקפה פגעה אנושות במפקדות האוגדה והחטיבות וחיסלה אפשרות של שליטה ותיאום שלהן במהלך הקרב שהתקיים ביישובי העוטף. שדרת הפיקוד הגזרתי (אוגדת עזה) של צה"ל שותקה. הפיקוד המרחבי (פיקוד הדרום) לא הצליח להתגבר על המהלומה שהונחתה על-ידי החמאס, ולא לגבש תמונת-מצב מעודכנת כדי להשתלט על האירוע. חיילי היחידות הצה"ליות שנמצאו בשטח פעלו ללא פיקוד ושליטה. הם ניסו לשווא לפענח את תמונת הקרב ולגבש מענה אפקטיבי, אבל הם נעו כסומים בארובה. למרות יוזמות נקודתיות של צוותים וביצוע מעשי גבורה אישיים, הם לא הצליחו למנוע את הטבח הנורא ברחבי העוטף ואת חטיפת מאות השבויים. למעשה, לא היה להם סיכוי: ההתקפה של החמאס הצליחה לשתק את שדרת הפיקוד הגזרתית ולהשיג שליטה (גם אם זמנית) באזור הנגב הצפוני. הצלחה זו של התכנון והביצוע האופרטיבי המדויק הכריעה את הקרב: היא איפשרה לכוחות של הנוח'בה להשיג את רוב מטרותיהם הטקטיות ברוב הישובים למרות שברמת החיילות לא מדובר כנראה בכוחות מובחרים. לכן 'הניצחון המוחלט' - אם בכלל - הושג באותו יום על-ידי החמאס.

הדוח שפירסם צה"ל על אירוע בארי איננו תחקיר מלא: זהו רק ניסיון לתעד את השתלשלות האירועים שקרו באותו יום ואת התנהלותם של כוחות הביטחון שפעלו בשטח. רק כרוניקה - הוא איננו מתיימר להעריך מדוע הדברים התפתחו כפי שהתפתחו ולא להפיק לקחים. ככזה, התחקיר פירט את השתלשלות האירועים ולוח הזמנים בתוך הקיבוץ. ובקיבוץ פעלו (מעבר לכיתת הכוננות וחברי קיבוץ) יחידות רבות, רובן יחידות מיוחדות שפעלו בצוותים: יחידה 504 (מודיעין), שלדג, יהלום (הנדסה), סיירת מטכ"ל, צנחנים, עוקץ, היחידה הרב-ממדית, שייטת 13, ימ"מ (משטרה), ועוד. ריבוי היחידות המיוחדות (במקום כוחות אורגניים שהיינו מצפים שיחברו למגינים) הוא תוצאה של העובדה שפיקוד צה"ל יצא משיווי-משקל ושיחידות אלו חשו (מן הסתם ביוזמתן) להציל את המצב. הם התקשו בכך. לפי הדוח: "בשל ריבוי מוקדים וקושי בגיבוש תמונת המצב, הלחימה במרחב בשעות הראשונות התאפיינה בהיעדר פיקוד ושליטה וחוסר תיאום וסדר בין הכוחות והיחידות השונות". הצוותים של היחידות המיוחדות לא הצליחו לחפות על חוסר התיפקוד הכללי. עם זאת, בזכות גבורתם והקרבתם נמנע אסון גדול אף יותר וחוסלו כ-100 מחבלים.

פירסום התחקיר בציבור גרם לחשיפה ביקורתית מוטה של התנהלות הצוותים של יחידות אלו: רובן פעלו ללא תיאום ושליטה ותחת ערפל קרב כבד, והחוכמה שלאחר מעשה של כותבי וקוראי הדוח עלולה להביא לשיפוט מוטעה ואפילו מיותר. וכך, התקשורת מצאה לה עניין לעסוק בהחלטות מפקדי צוות שלדג וצוות סיירת מטכ"ל. זהו עיסוק סרק, טקטי לגמרי, ומיותר מבחינה ציבורית: הבירור הפרטני נחוץ אמנם לצה"ל להבנת השתלשלות האירועים אבל אין בו כדי לסייע בהבנת האירוע הכולל של קריסת פיקוד צה"ל והקרב הנואש שאליו נקלעו מגיני הקיבוץ וצוותים מזדמנים של יחידות מיוחדות שחשו לעזרתם. ואכן, הביקורת המוצדקת שנשמעה נגד צה"ל בעקבות פירסום התחקיר הייתה שאין בתחקיר כדי להצביע על הסיבות לקריסת פיקוד צה"ל בכלל והפיקוד הגזרתי בפרט, אבל יש בו הכפשה של פעולתם של צוותים בודדים של יחידות מיוחדות שניסו להתמודד עם אתגר שגדול ממידותיהם, כל זאת כשעיניהם קשורות. לכן, למרות שהמאמץ לשחזר ולהבין את רצף האירועים שהתרחש בקיבוץ בארי הוא בעל חשיבות ברורה לצה"ל (לומדים רק משגיאות) - אין בו עניין לציבור הרחב (מעבר לעיסוק רכילאי): לא התנהלותו של צוות שלדג, לא אירוע הטנק בבית של פסי, לא השיפוט לגבי טיב ההחלטות של תא"ל ברק חירם, ולא השאלה מדוע כוחות צה"ל שהצטברו בשעות הצהריים בשער הקיבוץ לא הצטרפו מוקדם יותר ללחימה בתוכו.

הטבח בקיבוץ בארי החל מרגע הפשיטה על הקיבוץ (06:45) ונמשך עד לשעות הצהריים, כשנגד המחבלים פועלים כאמור אנשי הקיבוץ ואיתם קומץ של צוותים מזדמנים מהיחידות המיוחדות של צה"ל והמשטרה. לפי הדיווחים, הצטברו מחוץ לשער הקיבוץ עד שעות הצהריים מאות חיילים מיחידות שונות, אבל הם נשארו מחוץ לקיבוץ ולא הצטרפו ללחימה ולא מנעו את המשך הטבח שהתרחש בתוך הקיבוץ. אבל לפני שמאשימים את חיילי צה"ל בהירתעות ממגע עם אויב נזכור שמדובר באוסף של כוחות מיחידות שונות, שאינם מתואמים ביניהם, שלא הופקד עליהם פיקוד משימתי משותף (עד השעה 16:30, לפי התחקיר), ושלא היתה בידיהם תמונת מודיעין על המתרחש בתוך הקיבוץ. אז כשפיקוד צה"ל הגזרתי/מרחבי/מטכ"לי נכשל כישלון מחפיר שכזה בהשתלטות על האירוע ומאחר (10 שעות!) למנות מפקדה משימתית שתוביל את הקרב - מה רוצים ממפקדי יחידות המשנה שהתקבצו בשער הקיבוץ? שייכנסו כוח-כוח לקיבוץ למלחמות פרטיות של צוותים ללא תיאום? שייסתכנו בכך שהאירוע יהפוך לאסון של לחימה של יחידות צה"ל זו בזו (דו"צ)? ומיהם אותם 'אמיצים' שמצקצקים בלשונם ומכפישים לוחמים של יחידות מיוחדות שלא נמצא פיקוד שיוביל אותם לקרב ככוח מאורגן? את התשובה לשאלות הקשות שמעורר היום הזה יש לחפש בשדרות הפיקוד של צה"ל, לא להתנפל על אנשי היחידות הלוחמות שהתקבצו בשער הקיבוץ. את מה שעשו מתנדבי 'החזית האזרחית' מאז המלחמה בתחומים השונים לכשהסתבר שהממשלה האסונית נעדרת מהאירוע של ה-7 באוקטובר - לא ניתן לשחזר במישור הצבאי, בשדה הקרב. קרב אינו יכול להתנהל ברשתות חברתיות.

*             *

ראשי התיבות של שמו של הצבא הישראלי מעידים אמנם שמדובר בצבא-הגנה, אבל זה איננו באמת המצב. זה אולי היה המצב בעת הקמתו, במלחמת העצמאות, כשצה"ל היה מאורגן בחטיבות מרחביות שהתבססו על כוחות מגן נייחים שהתמקדו בהגנה על יישובים. זה איננו המצב מאז: צה"ל בחר, משיקולי אסטרטגיה, להיות צבא-התקפה. להכריע במלחמה את צבאות האויב - לא רק לבלום אותם. אפילו: להעביר את המלחמה אל שטח האויב כדי לקצר את הזמן הדרוש להכרעה. מאז המערכות הצבאיות ב-1956 וב-1967 צה"ל ממוקד בתמרון, בהתקפה. אבל מה לנו יותר מוזר מתפקוד צה"ל במלחמת יום הכיפורים, שעומד לרשותו עומק אסטרטגי קל להגנה בחזית המצרית ומאפשר לו (לראשונה) לנהל קרב הגנה סדור ואפקטיבי, והוא בוחר במקום זאת להתעלם מתוכניות ההגנה שהכין ולהתעמת עם הצבא המצרי קרוב ככל האפשר לקו המים, בקרב עקוב מדם ומיותר שגרם לו שלא לנצל עומק אסטרטגי ועליונות אווירית ברורה וגם להפקיר את חיילי המעוזים? משהו השתבש. צבא הגנה אמיתי אינו מדקלם לעצמו את המנטרה "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה" - הוא נערך כמיטב יכולתו לקרב הגנה. ואולי גם צבא הגנה אינו מונהג על-ידי שדרת פיקוד כמעט אחידה שכולה בוגרי ומפקדי כוחות מיוחדים. יחידות קומנדו ויחידות מיוחדות אינן מכריעות מלחמות - מהותן היא פעולה נקודתית.

זה תקף אמנם לגבי מלחמת יום הכיפורים, אבל נוגע גם למלחמת 7 באוקטובר 2023. אפשר היה להגן על יישובי צפון הנגב, למרות ההפתעה המודיעינית, למרות הדילול המסיבי של כוחות צה"ל בעוטף שנעשה לצורך עיבוי הפריסה הצבאית ביהודה ושומרון ולמרות המחדל המוזר של חיל האוויר באותה שבת. לשם כך צריך היה לבנות מראש הגנה אזרחית אפקטיבית, בקיבוץ בארי ובכל ישוב אחר. תפקיד ההגנה האזרחית צריך להיות הנדבך הראשון בהגנה על הישוב במקרה של התקפה: סיכול התקפה בהסתמך על תושבים מקומיים. הנחת העבודה צריכה להיות שהתקפה כזו תתרחש, ושיש להיערך בכל ישוב וישוב לסכל אותה. לשם כך דרוש כוח מגן אזרחי, מאומן ומצוייד. 30-40 חברי קיבוץ מאומנים וחמושים כיאות יכלו לשנות את תמונת הקרב, למנוע את ההשתלטות על רוב שטחי הקיבוץ ולצמצם את ממדי האסון (הקיבוץ מונה מאות חברים מבוגרים). ולא מדובר ברעם ביום בהיר: המודיעין ידע שהחמאס מתכוון לפשוט על יישוב אזרחי, להרוג ולחטוף שבויים, גם אם הוא לא ידע על איזה ישוב יפשוט החמאס ומתי. המענה היה צריך להיות בנוי מלכתחילה על התגוננות אזרחית - לא על הגעה של כוחות צה"ל ואוסף מזדמן של צוותים של יחידות מיוחדות. עם שבוחר להגן על עצמו (וזהו האתוס הציוני) צריך להיערך להתקפה כיאות - לא לבנות על התגוננות באמצעות מיקור-חוץ. כך זה היה במלחמת העצמאות בניצנים ובנגבה ובעוד ישובים, וכך צריך להיות כיום. שכבת ההגנה הראשונה חייבת להיות אזרחית, ועליה להיות אפקטיבית - לא סמלית. זה נכון בבארי, זה נכון בישובי הגליל, זה נכון בירושלים, זה נכון בישובי השרון. כל עוד ישראל נתונה במאבק צבאי עם שכניה, האמירה "כל העם צבא" צריכה להיות מחייבת - לא סיסמה ריקה שמתבטאת בעיקר בתרומות ציוד ובדוכני אוכל למגוייסים לקרב. אנחנו לא חיים באולימפיאדה, שם שולחים להתחרות רק נבחרות של מצויינים - התגוננות היא משימה שמחייבת את כולנו, בניגוד למלחמה הנוכחית בעזה שמנוהלת כמעט מתחילתה רק על-ידי יחידות עילית כשכל שאר הצבא צופה מהיציע. לכן אין מקום לפטורים מגזריים משירות הביטחון, אין מקום לחיילי צה"ל שאינם נושאים נשק ומאומנים להגנה עצמית, ואין מקום לאזרחים שעברו הכשרה במסלול צבאי ואינם משולבים בשום צורה בהגנה האזרחית על הישובים. זהו לוקסוס שאיננו יכולים להרשות לעצמנו, לתפוס את עצמנו כחסרי-ישע במקרה של התקפה על הישוב שלנו. ממ"דים אינם תשובה להתקפה על ישובים.

עד שנביא שלום.