דמוקרטיה לא-מתגוננת

 מזה כשלוש שנים מתקיימת בחוצות ישראל מחאה המונית נגד היוזמה של הקואליציה להפיכה חוקתית. יש למחאה זו הישגים חשובים במה שנוגע לעיכוב מהלכי ההפיכה החוקתית, אבל המאבק טרם הוכתר בהצלחה: בשנה שנותרה עד למועד הבחירות לכנסת (אוקטובר 2026) תנסה הקואליציה להשלים מספר מהלכים שיאפשרו לה לא רק להשיג יעדים ספציפיים שקבעה לעצמה אלא גם לשנות אגב כך את כללי המשחק הדמוקרטיים בישראל לטווח הארוך. אם המהלך יושלם - ישראל לא תהיה עוד אותה מדינה.

המחזה שבו אנו משתתפים הוא כולו תולדה של המאמץ להישרדותו הפוליטית והאישית של נתניהו - אין עניינו בהשגת ביטחון ורווחה לישראל ואפילו לא ברפורמה שתשפר את איכות השלטון. כל המהלכים במחזה נגזרים רק מכוונה זו, בין ישירות (קעקוע מערכות המשפט ואכיפת החוק כדי לעצור את משפטו של נתניהו, מניעת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את מחדלי ה-7 באוקטובר, והסתה ארסית כנגד תנועות המחאה) ובין בעקיפין (התמשכות חסרת-תכלית של המלחמה ברצועת עזה, חקיקת 'חוק ההשתמטות', הסטת תקציבי-עתק למגזר הדתי-לאומי וחיזוק ההתנחלות ביו"ש - כולם אתנן לבעלי-ברית פוליטיים של נתניהו). על רקע המהלכים שמתכננת הממשלה לבצע בשנה הקרובה וככל שנתקרב למועד הבחירות לכנסת צפוי להחריף המאבק בין תנועות המחאה לבין תומכי הממשלה (סיעות האופוזיציה נעדרות מהמחזה - הן עסוקות יותר בחלוקת עורו של הדוב ביניהן). ההחרפה תתבטא כנראה בהגברת האלימות כלפי המפגינים, הן מצד המשטרה והן מצד תומכי הממשלה. לא מן הנמנע שהקואליציה תנסה לסכל את קיום הבחירות אם הסקרים לא יצביעו על ניצחון שלה. ואגב: גם אי-הכרעה בבחירות יספק את הקואליציה הנוכחית, שתמשיך לאחוז בהגה השלטון. ובינתיים, מסביב ייהום הסער: המשק הישראלי עלול לשקוע למשבר כלכלי בעקבות הגירעון הממשלתי העצום שיצרה המלחמה הארוכה, בעיקר ככל שהממשלה תימנע מלנקוט צעדים כלכליים נחרצים לצמצום הגירעון ולהאטת קצב הגידול של החוב, והבידוד הבינלאומי של ישראל לא יחלוף במהרה, בעיקר אם ההסכם שכפה הנשיא טראמפ על הצדדים לא יהפוך למציאות שתאפשר שיתוף פעולה בינלאומי לשיקום רצועת עזה (אני חושש שנתניהו לא יפעל למימוש ההסכם עם החמאס - מה שקרוי "שלב ב'" - אלא יעדיף מציאות של לחימה מתמשכת תוך האשמת הצד השני בהפרות ההסכם כאמצעי להסיח את דעת הציבור מהשאלות הפנימיות). הזמן שחולף איננו פועל לטובתנו, שכן הנזקים הולכים ומצטברים. עלינו לחתור לסיום כהונתה של ממשלה זו מוקדם ככל האפשר.

למחאה הלא-אלימה יש אמנם הישגים חשובים, אבל אני חושש שמא אין בכוחה למנוע את המשך התהליכים ההרסניים: השלטון הנוכחי כבר התרגל לקיומה של המחאה, והוא למד להכיל אותה תוך שהוא ממתג אותה פוליטית כבוגדנית ולא-לגיטימית. אני חושש שהמחאה איבדה מכוחה והשפעתה, והחזרת החטופים החיים בשבוע שעבר עשויה לדלל את שורות המחאה ולהקטין את הלחץ הציבורי על הממשלה. התקווה להופעת 'מסה קריטית' (מיליון מפגינים) ברחובות לא נראית לי מציאותית כשמדובר במחאה המכוונת "רק" נגד ההפיכה החוקתית. ואם אמנם כך, אנחנו מסתכנים בכך שההרס  השיטתי של מדינת ישראל יימשך בחודשים הקרובים. אינני סבור שיש באופק הקרוב נקודת 'אל-חזור' לישראל: אני מאמין שהחברה הישראלית חזקה מספיק כדי להתאושש מנזקי התהליכים המתרחשים כיום, אבל ככל שהם יימשכו כך יקשה השיקום. וייתכן גם שאני טועה וישנה נקודת 'אל-חזור'.

אני סבור שעלינו לעבור לשלב נפשי אחר, כזה המונע על-ידי חרדה עמוקה מפני הרס עמוק של חיינו כאן. איננו רשאים לצפות במחזה בחוסר אונים - עלינו להיות יותר נואשים, יותר החלטיים. עלינו להתגונן מפני כוחות ההרס בצורה יותר נמרצת. זהו קרב חיינו, מלחמת העצמאות של הדור שלנו, וזוהי בעליל מלחמת אזרחים. אם נוותר - מדינת ישראל שהכרנו עלולה שלא להתקיים עוד ובמקומה תקום מדינה שנושאת דגלים אחרים: דתית, לאומנית, תוקפנית, לא דמוקרטית, אולי פשיסטית. והמשמעות ההיסטורית חורגת מעצם האיפיון: אני חושש שמדינה זו לא תצליח להתקיים לאורך זמן ובכך יבוא הקץ לחלום הציוני על הקמת בית לאומי לעם היהודי.

אם אמנם זהו כיוון הדברים, אולי כדאי לנו לוותר על החלום של אחדות פנימית בכל מחיר. אולי עדיף לנו להתפלג למחנות לאומיים נפרדים שיחיו איש באמונתו: זה במדינה יהודית דתית שתקדש את הארץ ותשאף לחיות את חיי היומיום שלה ברוח ההלכה, וזה במדינה דמוקרטית-ליברלית שחזונה חברה צודקת, חילונית, ברוח נביאי ישראל. מאז הקמתה של המדינה ניסינו את האחדות, והיא הכזיבה: לאחר שנים ארוכות של סטטוס-קוו, כשהמחנה שלנו הפסיד את השלטון במשחק דמוקרטי, מסתבר לנו שלאחדות יש מחיר כבד - שניאלץ לחיות במדינה לא-דמוקרטית, בחברה מיסיונרית שכופה עלינו אורח חיים דתי, שנשלחנו שלא מרצוננו להיות המפרנסים והמגינים של ציבור פרזיטי ההולך וגדל במהירות, ושבניסיוננו להתנגד - הפכנו לציבור מוקע הנרדף על-ידי ממשלתו. אז לפני שניכנע ונהגר מפה וננסה לתומנו להקים גטאות ישראליים בתפוצות, אולי כדאי קודם שננסה למנוע את חורבנה של מדינת ישראל ואת גירושנו בפועל. אולי כדאי שלא נוותר על חלומנו הישן להגשים את כל התקוות, פה בארץ חמדת-האבות. אז צריך להמשיך ללא ליאות למחות ולהפגין בחוצות ישראל כנגד ההפיכה המשטרית, אבל אולי צריך גם להקצין מעט את השיח. ואולי צריך לחשוב מה יהיה 'ביום שאחרי'.

אינני קורא כאן להתנגדות אלימה להפיכה המשטרית - זו החלטתו של כל אחד לעצמו. אבל אולי הגיע הזמן לוותר על ההשתתפות בהעמדת הפנים הממלכתית, זו המתאמצת להסתיר את קווי השבר שבחברה הישראלית ולהתחפש למשפחה מאושרת, מאוחדת, שכל הוויכוחים בה הם זניחים, "בתוך המשפחה". זו איננה יותר משפחה: משפחה - בוחרים. והאנשים שמולנו חולקים איתנו אולי מוצא משותף, אבל לא השקפת עולם ולא עתיד. אנחנו לא "אחים" שלהם, ואיננו חייבים להיות שותפים לגורל שהם מנסים לכפות עלינו. מנהיגיהם אינם המנהיגים שלנו. אני מציע להכריז על כך בפומבי ולא במרומז, ולהחרים כל אירוע רשמי וממלכתי של תומכי ההפיכה החוקתית: לא להשתתף בטקסים, לא בחלוקת פרסים ומענקים, ולא באירועים, כנסים וחגיגות - שיתנהלו להם בעולם משלהם, שממנו אנחנו ניעדר במופגן, עד שנצליח לסלק אותם מהשלטון. ההיפרדות מהממלכתיות המעושה צריכה להוות אמירה ברורה לצד השני: הציבור החרדי - לאור ההתנהלות הפוליטית הבוטה של נציגיו - איננו שותף לחזון הציוני שלנו; המתנחלים הם בני פלוגתא שלנו לגבי אופיה וגבולותיה של מדינת ישראל ולגבי מערכת היחסים שעליה לקיים עם בני העם הפלסטיני; ומוסדות הדת הפועלים כיום בישראל אינם מקדשים שמירה על חופש דת אלא מייצגים כפייה דתית של זרם יחיד - היהדות האורתודוקסית. וכמובן, מרגע שחוק ההשתמטות יתקבל בכנסת - אין לנו עוד סיבה לשרת בצה"ל: לא נולדנו כדי להיות כוח המגן של הציבור החרדי, ואם החרדים פטורים מהוראות חוק שירות הביטחון - גם אנחנו יכולים לראות את עצמנו פטורים ממנו. ולאור הפוגרומים שמבצעים מתנחלים בתושבי יו"ש הפלסטינים בנוכחות אילמת מחפירה של צה"ל - אין לנו יותר רשות מוסרית לשרת ביו"ש ואין לאף אחד זכות לדרוש מאיתנו להשתתף בביצוע פשעי מלחמה.

לכשהסיוט הלאומי הנוכחי יחלוף, בצורה זו או אחרת, נצטרך לחשוב מחדש על מדינת ישראל. היא דורשת הקמה מחדש. היא תצטרך להיות מדינה דמוקרטית, ליברלית, חילונית, ברוח עקרונות מגילת העצמאות. בפעם הזו נצטרך לחזק את המבנה הדמוקרטי ולהבטיח שהדמוקרטיה תהיה מסוגלת להתגונן כנגד כוחות שקמים עליה, ולשם כך נצטרך לכתוב חוקה. בפעם הזו נבטיח חופש-דת לכל ונפריד בין המדינה לדת. בפעם הזו נדאג למסגרת ממלכתית מחייבת במקום טלאים שבטיים, מסגרת שתבטיח שירותים בסיסיים (חינוך, בריאות) לכלל התושבים ורשת ביטחון סוציאלית למוחלשים. ואם יסתבר שהקרע בעם איננו מאפשר יותר הסכמה על חזון לאומי וחברתי משותף - אולי עדיף להתפלג, ברוח האמירה "שתי מדינות לשני עמים" - הפעם שניהם יהודים.