אם קראתם את הרשימה בבלוג זה מיום 20.10.2009 ("הריבית הנמוכה והמשכנתא") הבנתם שהריבית הממוצעת על משכנתא שאינה צמודת-מדד היא כיום שלילית, בעוד שבמסלול הצמוד למדד הריבית היא חיובית. מובן לכן מדוע חלק הולך וגדל של הלווים (כיום כבר למעלה ממחצית סכום ההלוואות) מעדיף ליטול הלוואות לא-צמודות. האם בכל זאת יש סיבה מדוע לא ליטול הלוואה שכולה במגזר השקלי הלא-צמוד?
ראינו שהריבית הנמוכה במגזר השקלי היא כלי-מדיניות המשמש בידי הבנק המרכזי לשם שיכוך השפעת המשבר הכלכלי על הפעילות העסקית ועל התעסוקה. שיעורי הריבית הקיצוניים הללו אינם צפויים להימשך זמן רב: ככל שיתרבו האינדיקטורים המעידים על כך שהמשק נחלץ מהמשבר הכלכלי, כן יעלה הבנק המרכזי את הריבית. במקביל, תעלה הריבית גם על המשכנתאות.
עליית הריבית תפגע בכל הלווים: גם אלו שכבר נטלו את ההלוואה. הדבר נובע מכך שכמעט כל האשראי השקלי למשכנתאות בישראל ניתן בריבית משתנה, הנשענת על ריבית הפריים (וזו, מצידה, נשענת על ריבית בנק ישראל). העדרן בישראל של משכנתאות בריבית קבועה (למעט הלוואות צמודות-מדד) הוא תוצאה של העובדה שאין לבנקים מקורות מימון ארוכי-טווח בריבית קבועה: המפקידים והחוסכים, שזכר האינפלציה עדיין מקנן בתודעתם, מהססים להפקיד פיקדונות ארוכי-טווח בריבית קבועה, שכן אז הם נחשפים לסיכוני אינפלציה.
אם כך - שואל הלווה הנבון - אולי ניתן לנצל את הריבית הנוכחית הנמוכה במגזר השקלי כדי ללוות הלוואות על בסיס הפריים, מתוך מחשבה להמיר הלוואות אלו בהלוואות צמודות-מדד בריבית קבועה כשהריבית תעלה? הבעיה עם אסטרטגיה זו היא שייתכן שבאותה עת הריבית במגזר השקלי הצמוד למדד תהיה גבוהה מאשר כיום, ולכן ניצול ההזדמנות הנוכחית הקיימת במגזר השקלי יהיה כרוך בעלות גבוהה יותר בעתיד.
נסתכל בגרף למעלה, המתאר את התפתחות הריבית במגזר המדדי בשנים 2001 עד 2009, בנתונים חודשיים. הריבית הנמדדת כאן היא התשואה לפדיון על איגרות-חוב ממשלתיות לתקופה של 12 שנים. נתונים אלו זמינים לציבור באתר האינטרנט של בנק ישראל. הבחירה בנתוני התשואה לפדיון לתקופה זו נובעת מכך שמחירי מקורות המימון של הבנקים לצורך העמדת אשראי משכנתאות במגזר המדדי נגזרים מהם: הפיקדונות שיגייסו הבנקים יהיו במחיר השווה לתשואה זו בתוספת פרמיית סיכון שמשלם הבנק למפקיד. מכאן שהריבית על משכנתאות צמודות-מדד נקבעת גם היא לפי תשואה זו, כשהבנק מוסיף על עלות המקורות פרמיית סיכון המשקפת את סיכון האשראי של הלווה. המסקנה היא שהגרף שאנו רואים כאן הוא מין "גרף עוגן", כשהריבית (הממוצעת) על הלוואות צמודות-מדד בריבית קבועה תהיה בדרך כלל גבוהה בהפרש קבוע מעליו (היסטורית, הריבית הממוצעת על משכנתאות הייתה בדרך כלל גבוהה ב- 1.00-1.50% מהתשואה לפדיון על איגרות חוב ממשלתיות).
ובכן, מה רואים מהגרף? ניתן לראות שהתשואות לפדיון ירדו מאז תחילת 2009 לרמה של כ- 3%, עם שינויים קלים מחודש לחודש. זוהי רמה נמוכה כשמסתכלים על העשור האחרון: נמוכה בכ- 0.5-1.0% מהרמה ששררה בשנתיים הקודמות, ובשיעור גבוה יותר מהתקופה שלפני כן. הסיבה לרמה הנמוכה של התשואות היא הריבית הנמוכה במגזר השקלי הלא-צמוד, ולכן ניתן להעריך שלכשתעלה הריבית השקלית – תעלה גם הריבית במגזר הצמוד למדד.
האם יש לנו כאן מסקנה לגבי אסטרטגיה נכונה בבחירת הרכב הלוואות? לא כמותית, אלא רק כמה תובנות:
- הריבית הנמוכה במגזר הלא-צמוד יוצרת פיתוי ליטול הלוואות לא-צמודות;
- הלוואות אלו ניתנות בריבית משתנה המתבססת על ריבית הפריים, וזו עתידה לעלות בתקופה הקרובה;
- העלייה תהיה הדרגתית, והיא תביא אפילו לביטול יתרון הריבית של הלוואות לא-צמודות;
- לווים הנוטלים כיום הלוואות עם מרכיב גבוה של הלוואות לא-צמודות יצטרכו אולי להמיר הלוואות כאלו בהלוואות צמודות-מדד המאפשרות קיבוע של הריבית והקטנה של נטל התשלום השוטף;
- יש מחיר להמתנה לעליית הריבית השקלית: ככל שתתעכב ההמרה ייתכן שהריבית (הקבועה) על הלוואות צמודות-מדד תהיה גבוהה יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה