מדוע שיעור האבטלה בארה"ב אינו יורד?

במאמר שכותרתו "משהו אינו עובד", שהתפרסם ב"אקונומיסט" בסוף חודש אפריל, טוען הכותב שהמשבר הכלכלי הנוכחי שונה בתהליכיו ממשברים קודמים. ההבדל הוא בתהליכי ההתאוששות: במאמר מנסה הכותב לנתח את תהליך היציאה מהמשבר הכלכלי הנוכחי ע"י השוואתו לתהליכי היציאה ממשברים קודמים, כשמוקד הדיון הוא התעסוקה. מסקנתו היא ששוק העבודה במשבר הנוכחי נפגע יחסית יותר מאשר במשברים קודמים.

ההערכה הרווחת כיום היא ששיא המשבר הנוכחי כבר מאחורינו, ושתהליך ההבראה החל כבר לפני כעשרה חודשים. כך אנו למדים הן מנתוני שוק ההון והן מנתוני התוצר וסקרי תחושות הביטחון של הסקטור העסקי. אלא שהתמונה העולה משוק העבודה שונה מהתמונה הכוללת: התעסוקה כמעט ולא גדלה בחודשים אלו. מספר המועסקים באביב 2010 הגיע אמנם בחזרה למספרם באביב 1999, אלא שבין תאריכים אלו גדל כוח העבודה האמריקני ב-28 מיליון.

בתחילת המשבר האחרון בלטה מאד התופעה של פיטורים נמרצים של עובדים. במחצית השנייה של שנת 2008 טיפס קצב הפיטורים החודשי והתייצב על כחצי מיליון עובדים. שיעור האבטלה קפץ מתחילת המשבר ועד לנקודת השפל בכ-6 נקודות אחוז – השינוי הגדול ביותר מאז השפל של שנות ה-30' של המאה הקודמת. שיעור האבטלה הגיע בשיאו של המשבר הנוכחי ל-10.7%, כשמחציתם הם עובדים המצויים באבטלה עמוקה (מובטלים הרשומים ככאלו לפחות חצי שנה ברציפות). אבל הבעיה האמיתית של המשבר הנוכחי אינה נעוצה בשלב ההתחלתי שלו, בשנת 2008, אלא דווקא בשלב הנוכחי, שהחל במחצית השנייה של 2009, כאשר הולך ומסתבר שהיציאה מהמיתון אינה מלווה בהתאוששות מקבילה בתעסוקה. הפער הביא לכך שציפיות הממשל להצלחתה של תכנית החילוץ בתחום התעסוקה – לא התממשו: כ-15 מיליון עובדים אמריקאים עדיין אינם מועסקים, ושיעור האבטלה הצטמצם רק ל-10% ונותר ברמה זו.

תופעה זו לא הייתה צפויה. גידול הפעילות הכלכלית מלווה בדרך-כלל בגידול בתעסוקה, גם אם קיים פיגור ידוע שמיוחס לזהירות של היצרנים בבואם להגדיל את מספר העובדים. הראינו כבר ברשימה אחרת בבלוג זה על הפער בין תחזיות הממשל בעת הפעלת תכנית החילוץ לבין המצב בפועל.

ניתוח שמציע כותב המאמר מחלק את המשבר לתקופות משנה: בתקופה הראשונה, ששיאה היה במחצית השנייה של 2008, התופעה הבולטת הייתה פיטורים נמרצים של עובדים. בתקופה השנייה, שהחלה בחודשים הראשונים של 2009, נבלם אמנם בהדרגה קצב הפיטורים, אבל המעסיקים לא חזרו לגייס עובדים חדשים בגלל ספקות לגבי מגמת מחזור העסקים. בשלב השלישי, שהחל במחצית השנייה של 2009 ונמשך עד עתה, החלו המעסיקים אמנם לגייס עובדים חדשים, אבל קצב הגיוס היה איטי, ובשום אופן לא הספיק כדי להתמודד עם המאגר העצום של מחוסרי העבודה. שיעור האבטלה לא הצליח לרדת בחזרה לרמתו לפני המשבר, והוא נעצר בסביבות 10%.

יציאות איטיות ממיתון כלכלי כבר היו בעבר. המאמר מונה תופעות כאלו בהתאוששות לאחר המיתון של 1991, כשהתעסוקה חזרה לרמתה הקודמת לאחר 23 חודשים, ורק לאחר 39 חודשים לאחר המיתון של 2001 (משבר ה"דוט-קום"). בממוצע, התעסוקה מתחילה להתחדש 12 חודשים לאחר תחילת המשבר והיא חוזרת לרמתה מלפני המשבר כעבור כשנתיים. במשבר הנוכחי חלפו כבר למעלה משנתיים ולכל היותר אנו עדים ל"נקודת הפיתול": התעסוקה עדיין לא החלה לעלות (ראו גרף).

מדוע התעסוקה אינה גדלה? לכאורה, מדובר במשק שעבר את נקודת השפל וחזר לצמוח, והתחזיות המוסמכות צופות קצב צמיחה של לפחות 3% בכל אחת מהשנים 2010-2011. אופק חיובי זה היה צריך להביא לתעסוקה גדולה יותר, עם כל הזהירות המובנת של המעסיקים. הטענה של כותב המאמר היא שהסיבה אינה בצד הביקוש, אלא שהמשבר היכה את המשק בצורה לא אחידה: חלק מענפי המשק ספגו מכה חזקה יותר מאחרים, ומדובר באבטלה מבנית: חלק מענפי המשק לא יחזרו לרמת פעילותם הקודמת ותידרש התאמה במבנה התעסוקה כשכוח האדם יעבור מענפים שנפגעו יותר (ולטווח ארוך) לענפים שנפגעו פחות (ולטווח קצר).

עדויות לפגיעה הדיפרנציאלית בתעסוקה ניכרות גם בדיפרנציאציה גיאוגרפית: בין המדינות של ארה"ב קיים הפרש של 10% בין שיעור האבטלה של כאלו שנפגעו קשה מהמשבר לבין כאלו שנפגעו קלות. במצב עניינים אחר, פגיעה דיפרנציאלית שאינה זמנית צריכה הייתה לגרום לעובדים לנוע בעקבות איתותי שוק העבודה, ממדינות שנפגעו מהמשבר למדינות אחרות. אלא שכאן נכנס גורם דרמטי, ייחודי למשבר זה: נפילת מחירי הנכסים. כפי שכבר ראינו ברשימות אחרות בבלוג זה, כרבע ממשקי הבית בארה"ב נמצאים כבר במצב שחוב המשכנתא שלהם גבוה מערך ביתם. למעט אפשרות של הכרזה על פשיטת רגל - הם שבויים בבתיהם. בחלק מהמדינות הם שבויים לכן בשוק עבודה שנפגע, מבלי יכולת לנוע לעבר שוקי עבודה יותר מבטיחים.

פגיעה גיאוגרפית דיפרנציאלית ונפילת מחירי הבתים יוצרים שילוב שיפריע לתעסוקה להתאושש. מדובר בשילוב שמקטין את גמישותו של שוק העבודה ופוגע ביכולתו לפעול אוטומטית לפתרון המצב שנוצר. ברור גם שכדי לאפשר לכוחות השוק לתרום את חלקם לפתרון המצב יש להימנע מהרחבת הכיסוי של תשלומי האבטלה, שיעכבו את חזרתם של מובטלים לשוק העבודה - צעד שמנוגד לתפיסות האינסטיקטיביות של הממשל הנוכחי - ויש לעודד פתרונות של הגעה מהירה להסכם מרצון בין מלווים ללווים כדי להחזיר את המוטיבציה ללווים לעמוד בתשלומי המשכנתאות ולשחרר לווים השבויים בבתיהם לנוע לעבר איזורים יותר מבטיחים מבחינה תעסוקתית.

לבסוף, הכותב שואל שאלות לגבי ההשלכות לטווח ארוך של המשבר. לשם כך הוא מצטט מימצאי מחקרים שנעשו לגבי השפעת המשברים הקודמים. כמה מההשפעות של משבר כלכלי מעניינות במיוחד. מחקר לגבי ההשפעה על ההכנסות לטווח ארוך של המפוטרים במשבר 1981-2 מראה שבממוצע הם הצליחו להחזיר לעצמם כעבור 15-20 שנים רק כמחצית מירידת השכר שספגו בעקבות המשבר. מחקר אחר מראה שהפגיעה של המשבר במצטרפים חדשים לכוח העבודה היא גבוהה מהפגיעה במועסקים ותיקים. חלק מהצעירים מגיב לירידה בהזדמנויות התעסוקה בכך שהוא משקיע יותר בלימודים אקדמיים – המחיר האלטרנטיבי של השכלה גבוהה יורד, והוא מנסה לפצות על ירידת השכר ע"י השקעה נוספת בהון אנושי – אבל לגבי חלק מהצעירים המשמעות היא קושי מוגדל להצטרף לשוק העבודה והתמשכות של מצבי אבטלה. במיוחד פגיעים למצבים אלו צעירים שחורים, ובמשברים קודמים נרשם גידול בשיעורי הפשע בקרב קבוצות אוכלוסייה אלו. בקרב מועסקים שמתקרבים לגיל פרישה נרשמו בעבר שתי תופעות מנוגדות: חלק מהם בחרו לדחות את גיל הפרישה בגלל הפגיעה בחסכונותיהם בעקבות המשבר; חלק אחר, בעיקר כאלו שפוטרו, נאלץ דווקא להקדים את פרישתו מכוח העבודה בגלל הקושי למצוא עבודה חדשה בגיל מבוגר. נמצא גם שתהליך ההתאוששות בעקבות המשבר מגדיל את אי-השיוויון בגלל הפגיעה הדיפרנציאלית בצעירים, בחסרי השכלה, בעובדי צווארון כחול, במיעוטים, בעובדים מבוגרים וכו'.