פרופ' יהודה כהנא על בעיות מימון הפנסיה בעולם המודרני

בעיתוי חסר מזל, כשכותרות המדורים הכלכליים בעיתונות היומית עוסקות בהתמוטטותה של חברת Better Place, פירסם העיתון "כלכליסט" ראיון עם יהודה כהנא - פרופסור לניהול באוניברסיטת תל־אביב, מומחה ביטוח ופנסיה בעל שם עולמי ומי שנמנה עם יוזמי קרנות הפנסיה החדשות בישראל - על מצב הביטוח הפנסיוני בישראל ועל השינויים הנדרשים בו (ראו כאן). מאחר שהראיון כולל מספר תובנות חשובות - אני מוצא לנכון להביא כמה מהדברים.

עליית תוחלת החיים יוצרת דילמה פנסיונית

בטבע, טוען פרופ' כהנא, בעלי חיים שתקופת הפוריות שלהם נגמרת מסיימים בדרך כלל  את תפקידם ומסתלקים מהעולם; האדם הוא שונה: זהו בעל החיים היחיד ששם לו למטרה להאריך חיים מעבר לתקופת הפוריות. המשמעות היא שלאורך תקופה שמתארכת והולכת בממוצע (אגב: רוב התארכות תוחלת החיים אינה נובעת מדחיית גיל התמותה של מבוגרים אלא דווקא מהקטנת שיעורי התמותה בקרב תינוקות בזכות התפתחות תנאי התברואה) האדם הופך ללא פעיל כלכלית, והוא חי מניצול החיסכון הפנסיוני שצבר.

כהנא מתקשה לראות כיצד במציאות הנוכחית בני אדם יצליחו גם להאריך חיים וגם לחיות חיי שפע. אריתמטית, מאחר שיש לממן תקופה ארוכה יותר מבעבר ועם הוצאות רפואיות הולכות וגדלות - צריך היה להגדיל את החיסכון הפנסיוני הצבור. הגדלת החיסכון הפנסיוני הצבור מחייבת להגדיל את  שיעור החיסכון מתוך ההכנסה השוטפת, ו/או להאריך את תקופת העבודה והחיסכון. לעניין זה כהנא מזכיר שגיל הפנסיה שהיה מקובל עד לאחרונה (65) נקבע בעצם ע"י הקנצלר ביסמארק לפני כ- 140 שנה, בתקופה שבה תוחלת החיים הייתה כ- 50 שנה ומעט אנשים הגיעו לגיל פרישה (כנראה 2% מהאוכלוסייה). בניגוד לכך, שיעורם של גילאי 65+ באוכלוסייה מגיע כבר במערב אל מעבר ל-10%, והוא עולה בהתמדה. כהנא מסביר גם שההבחנה בין גיל הפרישה של גברים ונשים מקורה בקביעה לפני כ- 70 שנה של ועדה פרלמנטרית בריטית, שהתבססה על הפרש הגילים הממוצע בין בני הזוג וניסתה לתזמן פרישה משותפת ממעגל העבודה. שיקולים אלו אינם צריכים להיות רלוונטיים היום, וניתן היה לקבוע מחדש את גיל הפרישה לפי הצרכים הכלכליים המשתנים של החברה - התארכות משך החיים הממוצע ועליית רמת החיים - וללא הבחנה בין גברים ונשים. אחרי הכל, תוחלת החיים של נשים בגיל 65 ארוכה משמעותית מזו של גברים באותו גיל.

פצצת זמן

אפשר כמובן להתעלם מהבעיה, אבל אז נוצרת פצצת-זמן: החיסכון הפנסיוני הנצבר ע"י העובדים הצעירים של היום לא יספיק להם בהגיע זמנם לפרוש מכוח העבודה. נפילת הריבית בשנים האחרונות מחריפה את הבעייה, שכן שיעורי התשואה הנמוכים על השקעות חסרות-סיכון (לא באג"חים שמנפיקים הטייקונים הישראליים) פוגעים בקצב הצבירה של רווחים. בהכרח יגיע שלב בו נוצר צורך לסגור את הגירעונות האקטואריים האדירים שנוצרים בחיסכון הפנסיוני, ואז משלם המיסים יידרש לשלם את החשבון שאינו בהכרח שלו.

על מה מתנהל הוויכוח הציבורי לגבי גיל הפרישה?

בעולם שבו כל פרט חוסך לעצמו, השאלה כמה לחסוך ועד איזה גיל להמשיך לעבוד תהיה החלטה של הפרט בעצמו. בעולם של פנסיה הסתדרותית או ממשלתית - אין יותר קשר כזה: כולנו כעמיתי הקופות נקבל קיצבת פנסיה בלי קשר לשאלה כמה חסכנו - מין שקשוקה כזו.  במצב כזה קבוצות עובדים יכולות להיאבק לשיפור תנאי הפנסיה שלהן על-חשבון אחרים: הקדמת גיל פרישה, הגדלת הזכאות ע"י תרגילים של ניפוח בסיס הפנסיה, ועוד. בדיון הציבורי מופיעים שיקולים אנוכיים כשהם עטופים במסווה טהרני של אידיאלים: הקדמת גיל פרישה כהישג חברתי, ובעיקר הקרב על הקדמת הפרישה של נשים. הבעיה היא שכל הקרב הזה אפשרי כי מדובר בקרב על חלוקת העוגה: מישהו אחר ישלם כדי לאפשר למי שפרש לחיות ברווחה.

שתי עובדות לגבי החיסכון הפנסיוני

החיסכון הפנסיוני הוא נוזל החיים של הכלכלה החופשית. השיקול הפנסיוני (כלומר: הרצון של משקי הבית לחסוך במהלך חייהם היצרניים כדי לצבור מקורות שישמשו אותם לאחר הפרישה מעבודה) הוא שיקול בסיסי וחזק אצל משקי הבית, והוא יוצר את הבסיס העיקרי למימון השקעות יצרניות במשק דרך מנגנוני התיווך הפיננסי של שוק ההון. שני דברים יש לזכור לגבי החיסכון הפנסיוני: האחד, למרות שמשקי הבית מונעים ע"י הרצון לחסוך לפנסיה - הם אינם מודעים לגובה הביטוח הפנסיוני הנחוץ להם ולקשר הכמותי בין החיסכון השוטף שלהם לבין הסכום המצטבר. זהו חישוב מסובך מידי, ולכן דרושה כאן התערבות רגולטורית שעיקרה קביעה מקצועית של כללים, בקרה ועלות, ואכיפה של החיסכון הפנסיוני על כלל האוכלוסיה; השני, החיסכון הפנסיוני הוא ארוך טווח, וככזה הוא אינו צריך לעסוק בהשקעה ספקולטיבית לטווח קצר אלא בהשקעה לטווח ארוך, ולכן מנגנוני השוואת תשואה שוטפת בין מנהלי השקעות המקובלים אצל מנהלי תיקים עלולים להוות תמרור מטעה ומסיח את הדעת במקרה הפנסיוני.

מה היה צריך לעשות?

מהאמור עד כאן ברור שמדובר בקופה קולקטיבית: לכל אחד כשלעצמו כדאי אמנם להקדים את גיל הפרישה לפנסיה כי אז הוא עובר לחיי נוחות, אבל זוהי נוחות  על חשבון אחרים. לכולנו ביחד מחכה חשבון לפרוע. לכן זו שאלה שתופנה לכלל הציבור: ההחלטה על גיל פרישה מעבודה וההחלטה על הבחנה בין גברים לנשים. התשובה הסבירה היא שיש לדחות בהדרגה את גיל הפרישה ככל שמתארכת תוחלת החיים, ויש לקבוע גיל אחיד לפרישה עבור גברים ונשים.

מעבר לכך, יש לדאוג להרחבת מעגל החוסכים. יש לכפות לכן חיסכון פנסיוני על כלל האוכלוסייה, ולהתחיל מוקדם ככל האפשר. כהנא אפילו מציע להתחיל חיסכון פנסיוני מגיל ינקות, באמצעות תמריצים מתאימים להורים. עוד רעיון מעניין שהוא מעלה: להפוך את קיצבאות הילדים של היום להפרשה של המדינה לפנסיה של אותם ילדים, ובכך ליצור עבורם הון ראשוני עוד לפני שהצטרפו למעגל העבודה. זו אולי גם הזדמנות להיפטר מהתופעה המיותרת הזו ששמה קיצבאות ילדים: יש דרכים טובות יותר להתמודד עם בעיות עוני ומתן הזדמנות שווה לילדי ישראל.

נקודה נוספת, שמתאימה למיקוד של בלוג זה נוגעת  דווקא להשקעות של קופות הפנסיה: מול החיסכון לטווח ארוך, שמחפש אפיקי השקעה עם סיכון נמוך, עומדת האפשרות להשקיע ברכישת תיקי משכנתאות. תיקי משכנתאות הם נכס פיננסי בעל סיכון נמוך ומשך חיים ארוך, וככזה הוא מתאים לצרכיהם של החוסכים לפנסיה. ואמנם, בחלק ניכר ממשקי המערב החיסכון הפנסיוני מממן את המשכנתאות.