להלן מספר הערות לרשימתו המקיפה והמעניינת של דורון "מלחמת יום הכיפורים: תם ולא נשלם". הרשימה כוללת מיגוון נושאים, שחלקם עדיין מדממים, חלקם מעלים שאלות, שעדיין לא קיבלו תשובות ברורות ובחלקם טמונות אזהרות חריפות באשר לעתיד המדינה. ברצוני להרחיב את הדיון במספר נקודות שהוצגו ברשימה.
גודל הסד"כ הסדיר
דורון מציג את פרדוקס חטיבת השריון הסדירה היחידה של צה"ל עד מלחמת ששת הימים (חטיבה 7), שצמחה אחרי מלחמת ששת הימים ל- 3 חטיבות שריון סדירות (7, 14, 401) וזאת כאשר האויב התרחק מהותית בעקבות כיבוש סיני, הגדה והרמה.
פרדוקס זה הועלה על ידי האלוף מתי פלד בדיון מטכ"ל בשנת 1968, אולם כשבוחנים לעומק את ההחלטה על הגדלת הסד"כ הסדיר מסתבר שאין כאן כלל פרדוקס, שכן גודל הסד"כ הדרוש נגזר גם מכוונת הדרג המדיני וגם מסעיף יחסי הכוחות. קודם למלחמת ששת הימים כוונת הדרג המדיני ויחסי הכוחות אפשרו החזקה של חטיבת שריון סדירה אחת (+תוספות פיקודיות שונות), בהתחשב באפשרות לגיוס מילואים. לאחר מלחמת ששת הימים, ההגדרה של קו התעלה, נהר הירדן ו"הקו הסגול" ברמה, כ"קווי עצירה" לצה"ל - נטרלה למעשה את מרכיב הקרקע וחייבה את צה"ל להחזיק סד"כ בסדר הגודל המותאם ליחסי הכוחות העדכניים. ככל שצבאות סוריה ומצרים התעצמו - נדרשה התעצמות מקבילה סדירה של צה"ל, כי במצב החדש פרק הזמן שנדרש להבאת כוחות המילואים לסיני, למשל, היה כמובן ארוך יותר מאשר להביאם לנגב.
הקשר בין סעיף ה"כוונה" לבין ההיערכות הטקטית
בסעיף זה לא ארחיב אלא אציין שהכישלון הטקטי החמור (לדעתי כמובן) של הפיקוד העליון של צה"ל ממחיש את הקשר החיוני בין הגדרה ברורה של כוונות הדרג המדיני (הדרג האסטרטגי) לבין ההיערכות וההפעלה הטקטית של הכוחות. היות ולא נוסחו הגדרות ברורות לכוונות הדרג המדיני באשר לשטחים הכבושים והן נשארו מעורפלות (ברמה של "קריצות" ורמזים) - לא הוסקו המסקנות הטקטיות הנכונות. כתוצאה מכך הניהוג הטקטי הוביל לאסון המעוזים ולאסון של חטיבה 14 שהוקרבה (אנשים וכלים) בליל ה- 6 לאוקטובר, בלי שהשפיעה כמעט על צליחת הצבא המצרי. גם חזית רמת הגולן הופעלה ללא יד מכוונת אמיתית והלחימה הבלתי מתואמת התבססה, בציר הפריצה העיקרי של הצבא הסורי, על גבורה ספורדית של מפקדים זוטרים וחיילים.
נקודה זאת חייבת לדעתי לשמש תמרור אזהרה חריף להנהגה בישראל, שכן כוונות הדרג המדיני היום אינן יותר ברורות (לי לפחות) מאשר היו אז.
גודל סד"כ ותפעולו
בין 1967 ל- 1973 הקימה ישראל סד"כ סדיר ומילואים גדול וחזק, אם כי בלתי-מאוזן בעליל, בעיקר במרכיב הארטילריה. אולם רמת ההפעלה הטקטית של סד"כ זה בדרגים של פיקודים ואוגדות הייתה נמוכה ביותר. ניהול הכוחות התאפיין בהתרוצצות חסרת-תכלית של כוחות בסדר גודל של אוגדה, תוך שחיקה של האנשים והכלים. חוסר השליטה על הנעשה בצירי התנועה בלט לאורך כל המלחמה. תנועת הכוחות לקראת הצליחה, למשל (המהלך האסטרטגי המכריע בחזית המצרית), התבססה בחלקה הגדול על "ניסים" ותושייה מקומית של מפקדים זוטרים. הלקח הברור הוא שכוח גדול שמופעל גרוע מאבד חלק גדול מהאפקטיביות שלו.
האם צה"ל למד מכך שיש לשפר משמעותית את כושרם של מפקדים בכירים להניע כוחות גדולים? מסופקני. מלחמת לבנון השנייה חשפה שוב אומץ לב של זוטרים ורמה ירודה של מפקדים בכירים. מבחינה זאת האזהרה שניתנה ע"י ועדת החקירה (וינוגרד) אמרה, כרגיל, את דברה, דהיינו, מצאה אשמים אך לא נכנסה לניתוח יסודי של התפקוד הלקוי של המפקדים הבכירים במלחמה והסיבות לכך.
לסיכום
אני מסכים עם קביעתו של דורון שבמלחמת יום הכיפורים היה מדובר בטובי אנשינו (לא כולל האלוף גורודיש שעל איכותו כמפקד ובודאי על אישיותו והתנהגותו יש לי השגות), שכשלו באופן חמור. עובדה זאת חייבה, אז ולדעתי גם היום, חקירה מדוקדקת כדי לנסות להבין את הסיבות והתהליכים שהובילו לכך. חקירה כזאת, שלא נעשתה עד כה, צריכה להיות שונה לחלוטין מחקירה נוסח 'ועדת אגרנט' (שבעיקרו של דבר חיפשה אשמים כדי לשכך את זעמו של הציבור), שכן כישלון ההנהגה הצבאית והמדינית של ישראל היה תוצאה של תהליכים וסיבות ולא אירוע מנותק מנסיבות. המפקדים/מנהיגים של היום אינם טובים יותר, אך הבעיות הניצבות לפתחנו כיום נראות מורכבות יותר. האם הדרגים העליונים השונים מוכנים יותר לאתגרים הניצבים מולם? קשה לדעת.
* ד"ר יאיר דוכין הוא יועץ כלכלי בנושאי נדל"ן ומרצה במרכז האקדמי.
* ד"ר יאיר דוכין הוא יועץ כלכלי בנושאי נדל"ן ומרצה במרכז האקדמי.
2 תגובות:
חיים מביע דעתו הצנועה:
גם המאמרים שלך, דורן, וגם התגובה של דוכין רואות במלחמת יום כיפור כישלון של ישראל, צהל וההנהגה.
אני חולק על כך.
לדעתי מלחמת יום כיפור היתה "מוצלחת" מבחינת ישראל. נתוני הפתיחה היו נגדנו. נזכור שלושה נושאים:
1. ההפתעה. אינני מומחה להיסטוריה צבאית, אבל אינני זוכר שום דוגמא של הפתעה אסטרטגית שלא הצליחה.לעומת זאת יש הרבה דוגמאות של הפתעות אסטרטגיות שהצליחו, כמובן שבדיעבד אמרו "איך לא ראינו / ראיתם, הרי הכתובת היתה על הקיר?! מישהו זוכר מלחמת הפתעה אשר נחשפה מראש ע"י המותקף, והוא נערך לקראתה?
2. הגיאוגרפיה. במלחמת ששת הימים היינו ארץ קטנה, עם אפשרות קלה לנייד כוחות מזירה לזירה, ואילו צבאות האויב היו צריכים להתגבר על מכשולים יבשתיים רציניים, סיני והרמה. ביום כיפור התהפכה התמונה: לצהל לא היתה אפשרות לנייד כוחות מזירה לזירה, הכוחות היו רחוקים מבסיסי האם בארץ (הבסיס שלי למשל היה בסירקין, אולי 500 ק"מ מהתעלה). שינוע הכוחות היה קשה מאד.
3. הנתון החשוב ביותר. מלחמת ששת הימים. בסך הכל, שש שנים קודם. אדי האלכוהול עדיין לא התנדפו. אני זוכר שיחת טלפון בצהרי יום כיפור, עם חבר מיושב בדעתו, אינטליגנטי, שמאלן ורודף שלום, ממש לא "מורעל" שאמר: וואי, איך שיקרעו אותם...
לדעתי לבוא בטענות בדיעבד על כך שמישהו לא העריך נכון את היכולת של המצרים והסורים, זה מעיד על הטוען שהוא לא רציני.
בתוך הסיטואציה האמיתית, בזמן שהדברים קרו, התיפקוד של ישראל, צבא וממשלה, מהרמטק"ל ועד אלי, אחרון החיילים, היה ממש בסדר. הבלגן לכאורה בצירים שבסיני היה סדר מופתי בהשוואה לתנועה של הצבא הגרמני המפואר והמסודר בעת האנשלוס - הפלישה והתפיסה של אוסטריה. פעם קראתי שפחות ממחצית מהכוח הפולש הגיע ליעד וינה. כדאי לזכור שבמצב של תשתיות כבישים גרועות, ערפל קרב והעדר אינפורמציה וג'י פי אסים, התפרקות מסגרות פיקוד אחרי 10 ימי לחימה, הצבא הגיע לתעלה, חצה אותה, והתפרס בגדה המערבית מאיסמאליה ועד סואץ,זה נראה לי הישג צבאי רציני. כן, גם ניצול של המתקפה המצרית שחשפה את עקבי אכילס של הצבא המצרי, הרי זה הישג בכלל לא מובן מאליו!
עיוורון שדה הקרב, כדוגמת מה שהיה בחווה הסינית או בעיר סואץ הוא אינהרנטי למלחמה. "טעויות" כאלה הן בלתי נמנעות. שום הפקת לקחים לא תמנע מקרים כאלה בעתיד.
השאלה "אז מי ניצח" מתאימה לדרבי בכדורגל או לתכנית ריאליטי. זאת שאלה שביחסים בין מדינות היא חסרת משמעות.
אז לעזאזל מה כן?
לדעתי חשוב לזהות את הדברים המוצלחים, מה כן "עבד", בזכות מה קרו ההצלחות, לנפות מזה את החלק (הגדול!) של המזל וצירופי המקרים האקראיים, זיהוי זה הוא הפקת הלקחים החשובה באמת, ולא מציאת אשמים.
יגאל אומר
חברה, אני לא יודע מה מחפשים .. נדמה לי שאיינשטיין מחצה את זה בצורה הכי ברורה, לגבי מה הדבר האינסופי השני.
אז הבריטים היו מדהימים בהכנת תשתית מכ"מ, העמקת נמל חיפה וכו כו' החל מ 36 (כן תחת אותו צמברליין)- זה לא מנע מהם להכשל טוטאל המהלך הפתיחה (גם דנקירק, וגם הבליץ האוירי - שניהם בשן ועין בזכות הטפשות של הצד השני.
כל התובנות של WW2 לגבי יתרון נמסו אצלנו, וממליון סימפטומים אזכיר שלא רק שמפת סיריוס "נפלה במזבלה" חצי שנה לפני יום כיפור, לא רק שאיש לא הכין למצב בו תיפול מפה ביום הראשון, רק במרץ סוף סוף הדפיסו מפות קוד חדשות. אני מתעצל לשלוף עוד סט גדול של סימפטומים למה שגיורא אילנד ודב תמרי קוראים "בורות", ואני מעדיף לכנות החל מ"חובבנות" וכלה ב "השתלטות הרגש על השכל".
שורה תחתונה: בגופים גדולים (עם/ מדינה), אנחנו עדיין מבינים כמו במזג האויר, ולמזלנו (לפחות עד כה), בכל פעם שנדמה שמצבנו עגום, הצד השני מפעיל את מתג הטפשות שלו...
בתוך כך מה שכן חורה לי זה איך הצבא כל כך עסוק בקידום אישי ויחידתי באמצעות חשיפה פרסומית של כל פרט אפשרי שיסייע לאוייב לתכנן היטב את הפעם הבאה (למשל - לספק תמונה טרמית של מזל"ט איך נראית תנועת סיירת מטכ"ל בלבנון השניה תוך 24 שעות), ואיך הוא מצליח בעיני הציבור לצאת בשלום עם תירוצים מסוג "בסך הכל עשיתי קבלת שבת עם הגב לחוף כשכל המכשירים כבויים כי... לא היתה התרעה מודיעינית" .
ההפתעה הבאה אולי תהיה כשהרעל שמפיקים כאן בניצוח התקשורת אולי יחלחל לעומק בו פתאום הדרג הנמוך ישאל את עצמו "על מי אני מגן ולמה דוקא אני". עוד לא החלטתי אם האשם הוא הבעלים של המדיה שרוצה להשפיע על דעת הקהל, או הסיבה הפרוזאית שיש התמקדות בגירוי הצופה ל"השאר איתנו עד גמר הפרסומות" - כי זה מה שחשוב במודל הכלכלי שח המדיה. ואולי שניהם.
הוסף רשומת תגובה