יום שני, 14 באוקטובר 2013

חמש תובנות מוצעות ממלחמת יום הכיפורים

לאור התגובות הרבות לרשימה על מלחמת יום הכיפורים שהתפרסמה כאן בשבוע שעבר, מצאתי לנכון להוסיף רשימה זו לבלוג. מטרתה של רשימה זו להציג את חמש התובנות העיקריות שאני מציע להפיק מסיפור אותה מלחמה.

הערה ראשונה: על המודיעין במלחמת יום הכיפורים
דוח ועדת אגרנט קיבע בתודעה הציבורית את המסקנה שבמלחמת יום הכיפורים ארע מחדל נורא: המחדל המודיעיני. לפי הסיפור שנתקבע, לא זו בלבד שעיני ראשי המודיעין טחו מראות את המציאות בגלל היותם לכודים ב"קונספציה" (קרי: הנחה שמצרים לא תצא להתקפה על ישראל כל עוד לא נתמלאו תנאים מסוימים ובראשם עליונות אווירית), אלא שהם מנעו מישראל את ההתרעה הדרושה כדי להיערך למיתקפה המצרית-סורית ולכן גרמו לצה"ל להיות קרבן להפתעה ולסבול אבידות כבדות במלחמה.

המודיעין לא כשל באיסוף המידע, אלא בהערכת כוונות. כל העובדות המודיעיניות הנחוצות הובאו בפני מקבלי ההחלטות, אבל אליהם נוספה ההערכה החד-משמעית של ראשי המודיעין שאין מדובר כנראה במלחמה: הביטוי "סבירות נמוכה" קנה לו פירסום בהיסטוריה של ישראל. הקברניטים קיבלו את הערכת אמ"ן למרות סימני השאלה שהוצבו בפניהם, ולמרות שלא היו מחוייבים לקבל את הערכתו זו. הם גם הצליחו בדיעבד לתלות את האשם בראש אמ"ן: "הוא אמר". כאילו שאין להם תפקיד ולא שיקול דעת עצמאי, כאילו הוסתר מהם כל המידע והם שמעו רק את המשפט "סבירות נמוכה".

התוצאה של מסקנה זו של הוועדה הייתה השתרשותה של היתממות כללית, של צביעות. כאילו שיש אפשרות שמקבלי החלטות יקבלו גישה מלאה לחומרי מודיעין גולמיים, כאילו בכוחם לעבור בעצמם על ים המידע ולבצע הערכה מקצועית משלהם, כאילו אפשר בכלל לקיים הערכת מודיעין נקייה מהנחות (קונספציות), כאילו סביר לצפות לקבל מהמודיעין תשובות החלטיות ('המצרים יתקיפו ביום שבת בשעה 13:50') ולא הערכות לגבי סבירות האירועים. בשנים שלאחר מכן העיתונות נהגה לתקוף את המודיעין על כך שלא חזה נקודתית אירועים שונים (לרבות יוזמת השלום של אנואר סאדאת) - תפקיד המודיעין בעיני העיתונות הפך להיות הגדת עתידות.

הדבר אינו כך: המודיעין אוסף מידע ומנסה לגבש ממנו הערכה של יכולות ושל כוונות האויב. המטרה היא לתת התרעה. הוא עושה כמיטב יכולתו לספק גם הערכה של סבירות לתרחישים. הוא אינו יודע מה יקרה - הוא מעריך. הציפיות להתרעה מושלמת הן ציפיות סרק, לא רק בגלל שלא הכל ידוע אלא גם בגלל שתפקיד האויב הוא להסתיר את כוונותיו ומהלכיו ולהונות את המודיעין. ולפעמים זה אפילו מצליח. אז אחרי כל האכזבה מהמודיעין צריך לזכור שגם בעתיד יש סיכוי לכך שישראל תופתע, והדבר לא יקרה בגלל שמישהו במודיעין אשם בכך. וזה משהו שצריך לזכור גם אחורה, כשנזכרים בחתירה הבלתי-מתפשרת למצוא אשמים במחדל המודיעיני, וגם קדימה, כשמתכננים מהלכים וטועים לחשוב שאנחנו נכנסים לתחום שאנחנו יודעים בדיוק מה יקרה בו, לתחום של ודאות.

והנקודה האחרונה היא הוויכוח על הפעלתם/אי-הפעלתם של 'האמצעים המיוחדים' בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים. ממה שראינו וקראנו בשבועות האחרונים עולה שהדרג הצבאי והפוליטי התייחסו לאמצעים המיוחדים כאל 'תעודת הביטוח של ישראל'. לכן הם הסכימו לקבל את הערכתו של אמ"ן שהמלחמה לא תפרוץ בימים הקרובים, ולכן הם בחרו שלא לתגבר את הכוננות הצבאית בהתאם. משום כך התלהט הוויכוח הציבורי בשבועות האחרונים לגבי שאלת "האמצעים המיוחדים". אז יש כמה דברים שאפשר לחשוב כאן: האחד, שזהו ניסיון טיפשי להפוך את הכישלון המערכתי של ישראל במלחמת יום הכיפורים לכשל נקודתי; השני, שבעצם מה שהיה "תעודת הביטוח" של ישראל הפך בדיעבד להיות מקור המחדל הפוליטי-צבאי של ויתור על היערכות צבאית מתאימה - הסתמכות על נורית בקרה שלא עבדה הפכה להיות סיבה להחמרת האסון; השלישי, שכדאי לחשוב על כך שגם בעתיד איזשהו אמצעי פלא יכזיב, וסיפור המודיעין תמיד יהיה סיפור של עבודה סיזיפית של ניתוח והערכה ומושגים של סבירות נמוכה וגבוהה ולא סיפור מופלא של ידיעה בודדת שתביא לנו את 'המספר הזוכה'.

הערה שנייה: על מוכנותו של צה"ל למלחמה
באיחור, וכשהוא מופתע, התייצב צה"ל למלחמה. ואז הסתבר שמדובר בצבא שאינו מוכן למלחמה. הוא לא התכונן כלל למלחמה כזו. הוא הפך בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים לצבא בט"ש שהתמחה בסיורי מערכת, בשיטור בשטחים המוחזקים ובשגרת חיי מוצבים במסגרת מלחמת ההתשה. למקרה של מלחמה אמיתית, הוא בנה את עצמו להתקפה, למרות שמו ומתוך הגדרה לא ברורה של מטרת מלחמה: הקים מסגרות טנקים רבות, צבר אלפי טנקים ורכש מטוסים, ובנה מערכת צבאית לא מאוזנת, דלת-חי"ר ודלת-ארטילריה. מין צבא התקפי, של תנועה, של מלחמת בזק. מצד שני, הוא לא התאמן מספיק. הוא לא הכין תכניות הגנה למקרה שהתרחיש שסבירותו נמוכה - אכן יתממש. ובעיקר: הוא זלזל ביכולתם הצבאית של צבאות האויב, והתעלם מהאימונים שלהם, מאמצעי הלחימה שלהם (נ.ט., נ.מ.) ומתכניות ההתקפה שלהם. הוא האמין שהאויב יישבר במהלך הראשון, ולכן תוצאות המערכה תיקבענה ע"י תכניותיו-הוא. כפי שניתן לראות מהסרטים ששודרו בטלוויזיה בשבועות האחרונים, תחושה של ביטחון עצמי פשתה בקרב הפיקוד הבכיר, והושמעו התפארויות ע"י ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. הם היו עיוורים למציאות. ההתבטאות של הרמטכ"ל בתרגיל השיריון הגדול של 1973 ש"צה"ל ערוך למלחמה ואם תפרוץ - ינצח בה" - היא רק עדות עגומה לניתוק מהמציאות. הכרזתו של הפוליטיקאי החדש אריאל שרון חודשיים לפני המלחמה שהצבא המצרי איננו מסוגל לחצות את תעלת סואץ ולתקוף את כוחות צה"ל בסיני - היא ממש טרגדיה, בהתחשב בכך שמדובר באחד מטובי המצביאים של צה"ל.

אבל לא מדובר רק בהפקרה בתחום בניית הכוח וההיערכות. מדובר גם בהשתלשלות האירועים מרגע שצה"ל החל להעלות את דרגת הכוננות, כשגבר החשש לבואה של התקפה מצרית-סורית על אף הערכות אמ"ן. ההיערכות לא היוותה תשובה למה שמפניו באמת חששו: מיתקפה כוללת. הפקודות שניתנו למפקדים הטקטיים התייחסו לאירועים לא ברורים: יום קרב, חידוש מלחמת ההתשה, כוננות ספיגה, התקפה על מוצבים בודדים לצורך מחטף. "מלחמה" לא הייתה בלכסיקון, וגם לא ניסיון לפרט על מה מדובר בתרחיש מלחמה: במה הכוחות עשויים להיפגש בתרחיש זה. הטשטוש הלך וגבר כלפי מטה: בחטיבות הסדירות ובמוצבים לא היו מודעים כלל למהות העלאת דרגת הכוננות. בהתאם, תכניות מוכנות-מראש לא הופעלו, כוחות לא נפרסו, מחסנים לא נפתחו, דרגים לוגיסטיים לא נכללו בכוננות, אלמנטים שהיו אמורים לחבור למערך הסדיר לא גוייסו.

כשמסתכלים בדיעבד על כל אלו מפליאה הסתירה בין מה שידעו במטכ"ל לבין מה שנמסר למפקדים בשטח. הסתירה בין ההכרזה על דרגת הכוננות הגבוהה ביותר ביום ו' 5.10 לבין השלווה ששררה בשטח עד שפרצו הקרבות. נראה שהפקודות זרמו בסגנון "טלפון שבור": ככל שהן ירדו כלפי מטה עצמתן נחלשה והן איבדו מיקוד. זה מעלה שאלה למה בכלל צה"ל קורא "כוננות" מעבר לביטולי חופשות שבת של כמה יחידות סדירות.

הערה שלישית: על בחירת שר ביטחון ומצביאים
אחד הסיפורים שצפו מחדש בשבועות האחרונים הוא כיצד שר הביטחון דיין פונה למפקד חיל האוויר ביום הראשון למלחמה ומורה לו להפסיק את התכנית להשמדת מערך הטילים המצרי ולהתמקד במקום זאת בחזית הצפונית. לפי התיאור, כשמפקד חיל האוויר שומע את הדברים וחושב לרגע, אומר לו שר הביטחון: "אין לך מה לחשוב - זוהי פקודה!". אין מדובר כאן בהוראה של הרמטכ"ל - מדובר בפקודה ישירה של שר הביטחון, שהוא דרג פוליטי, למפקד חיל האוויר. מדובר בדרך בלתי סבירה לנהל צבא בעת מלחמה. ומדובר כאן בשר ביטחון אגדי, ששלושה חודשים מאוחר יותר עתיד לתאר בפני ועדת אגרנט את תפקידו במלחמה כנותן עצות מיניסטריאליות בלבד - הכל כדי להתחמק מאחריות לכישלון הצבאי ולהשאיר אותו בתחומו של הדרג הצבאי.

משה דיין היה דמות כריזמטית. פירסומו כמצביא היה כנראה חסר-בסיס: כך תרומתו השולית במלחמת העצמאות, וכך התנהלותו המוזרה כרמטכ"ל במלחמת קדש ב-1956. כוחו היה ביכולתו לעורר אמון בציבור, עד כדי כך שדעת הקהל כפתה על ראש הממשלה אשכול למנות אותו כשר ביטחון ימים אחדים לפני מלחמת ששת הימים. הוא לא השתתף בהכנות למלחמת ששת הימים ולא בתכנון. אבל הוא קטף את כל הקרדיט על ההצלחה והפך לגיבור-על. דמותו נסכה ביטחון בעם, ולכן כשלונו לא נמחה ע"י הניסיון המגושם של ועדת אגרנט להפריד בין הדרג הפוליטי לדרג הצבאי: דיין עצמו היה למעשה גם הדרג הצבאי.

משה דיין הוא המקרה הראשון בישראל שתפקיד שר הביטחון נמסר לאיש צבא, לרמטכ"ל לשעבר. מאז הדבר הפך לנורמה. התוצאה היא שבין ראש הממשלה, בעל הסמכות העליונה בנושא ביטחון ישראל, לבין הרמטכ"ל - נמצא רמטכ"ל נוסף (לשעבר). ולא סתם מדובר במצביא, אלא במצביא שעבר לפוליטיקה. שר הביטחון חייב "לחצוב" לו מרחב מחייה. וכך הוא גם משמש מבחינת הצבא כרמטכ"ל-על, שכוחו בהיותו דרג צבאי מעל לרמטכ"ל וביכולתו להשפיע על המינויים העתידיים בצמרת הצבא, וגם משמש מבחינת ראש הממשלה מין 'פילטר' שמרחיק את ראש הממשלה מתפקידו ואחריותו בהיבט הביטחוני. נשאר עוד להוסיף כמה צילומים מחמיאים במסדרים צבאיים וכמה רמזים שהתפקיד מחייב את המועמד להיות רמטכ"ל לשעבר, והמתכונת מוסדה. הבעיה היא רק מערכת היחסים האנושית: בין הרמטכ"ל יעלון ושר הביטחון מופז שררו יחסים גרועים; בין הרמטכ"ל אשכנזי ושר הביטחון ברק שררו יחסים גרועים; וגם בין הרמטכ"ל אלעזר ושר הביטחון דיין שררו יחסים גרועים. אז מעבר לטעות של המודיעין ולחוסר המוכנות של צה"ל קיבלנו עכשיו גם מבנה פיקודי מטושטש, עם ארבעה-חמישה רמטכ"לים המשתתפים בדיונים, ועם 'קליקות' של גנרלים המושכות את ראש הממשלה לכיוונים שונים. וכך גם נראו הדיונים במהלך המלחמה, וכך נראו מלחמות הגנרלים שההיסטוריה מעט גימדה אותן והציגה אותן כבעיה אישית של שרון וגורודיש. המגיפה הייתה הרבה יותר רחבה והרבה יותר מזיקה.

האם מדינת ישראל צריכה להמשיך במסורת לפיה בתפקיד שר הביטחון משמש גנרל? נראה לי שזהו נוהג שהגיע זמן להפסיקו, ולעבור לשר שאינו רמטכ"ל מוסווה. זאת למרות הכישלון הציורי של עמיר פרץ. מנהיג הוא מנהיג, ואחריותו של מנהיג פוליטי אינה צריכה להתעמעם עקב כך שהוא ממנה גנרל לשר ביטחון או רופא לשר הבריאות או פרופסור לשר החינוך: זוהי אחריות טוטאלית. לכן התפתלויותיה של ראש הממשלה מאיר לאחר המלחמה כאילו היא לא יכלה לחלוק על הגנרלים שלה הן בושה לרעיון הדמוקרטי של שלטון העם.

אבל ישנה עוד בעיה שצצה במלחמת יום הכיפורים. מפקדי האוגדות באותה מלחמה היו אלופים, לרוב אלופים שכבר פרשו משירות פעיל. כך נוצר מצב שמפקדי האוגדות של פיקוד דרום ראו עצמם בכירים מאלוף הפיקוד. ואולי עוד דבר: הם לא העריכו את יכולתו כאיש צבא. "ברן" חשב שגורודיש אינו מתאים כלל לתפקיד אלוף, ושרון היה עד חודשיים לפני המלחמה מפקדו של גורודיש. העניין התפוצץ מייד, וגרם לבזבוז זמן ואנרגיה מיותרים (מאבקים של בר-לב ודדו נגד דיין לסילוקו של שרון באמצע המלחמה, מינוי מפקד חזית מעל לאלוף הפיקוד, תיאום לקוי של מהלכים בין הכוחות, ועוד).

זה הכל נראה כיום סיפור לא רלוונטי, שכן מפקדי האוגדות הנוכחיים הם תתי-אלופים בשירות קבע. אבל זה כן רלוונטי: מפקדי הגייסות כיום (מסגרות בסדר גודל על-אוגדתי) הם אלופים במיל', והם בכירים היסטורית מאלופי הפיקודים להם הם כפופים. אנו צפויים תיאורטית לאפשרות של שידור חוזר. כדאי היה לשמור על פירמידה פשוטה של פיקוד, ולא מצבים בלתי פורמאליים שבהם גנרל מסויים אינו רואה עצמו כפוף לזה שממונה עליו. צריך למצוא דרך שהמינויים השונים ייעשו בהסכמה של המפקד הישיר, ולא במסגרת 'סידור עבודה' שאינו על דעתו של המפקד הממונה.

הערה רביעית: התפכחות מחלום הכוח
מלחמת יום הכיפורים גרמה למדינת ישראל להתעורר למציאות חדשה. צה"ל הצליח אמנם לסיים את המלחמה בתוצאה צבאית מעוררת כבוד, אבל יש לזכור שמדובר כאן במידה מסוימת של צירוף אירועים: החלטתו הגורלית של סאדאת לצאת למיתקפה נוספת בסיני ביום 14.10, שחשפה אותו בפעם הראשונה באותה מלחמה לעליונות של צה"ל בקרבות תנועה ולעליונותו המוחלטת באוויר. עד לאותו מהלך מצרי - צה"ל לא הצליח להכריע את המערכה.

נקודת הזמן שיש להקפיא ולשחזר בדמיוננו, כעבור 40 שנה, היא המצב הסטטי שהיה ביום 13.10.73. צה"ל נפגע קשות באנשים ובציוד. כל מאמציו לסלק את צבא מצרים מתוך סיני העלו חרס. המחשבה על מהלך צבאי שישנה את תוצאות המלחמה הטרידה את ממשלת ישראל, אבל תש כוחו של צה"ל. האופציה של צליחת התעלה להשגת הכרעה נראתה מהלך מסוכן מידי. ישראל הציעה לאמריקנים לפנות לאו"ם בהצעה להפסקת אש שהייתה מנציחה את הצלחת המהלך המצרי והסורי. 'רכבת אווירית' אמריקנית החלה באותו יום להביא לישראל מטוסים, טנקים, תחמושת ואפילו אפסניה, מאחר שצה"ל הגיע לנקודה מסוכנת מבחינת אבידות ומחסניה של ישראל התרוקנו. זוהי הנקודה לשחזור. זוהי נקודת ההתפכחות, וזוהי הנקודה שאנו צריכים לשחזר בדימיוננו - לא את השלב הבא, שבו צה"ל הצליח לנצל טעות מצרית ולשפר במהלך מוצלח את התוצאה הסופית של המערכה כולה.

רגע לפני כן, ביום 13.10.73, היה ברור: ישראל הקיצה מחלום למציאות שהיתה מעבר לכל דמיון. לא מדובר בסיוט חולף, לא רק בתוצאה של מחדל מודיעיני, לא רק בהפתעה אסטרטגית: טעינו, ועכשיו ברור שישראל אינה מעצמה כפי שחשבנו, וצה"ל אינו הצבא העשוי ללא-חת שציירנו בדמיוננו. ישראל איננה יכולה לנהל מדיניות חוץ עצמאית כמו מעצמה. היא אינה יכולה לכפות את רצונה בכוח על שכנותיה. היא אינה יכולה לפעול ללא גיבוי מלא של מעצמה בינלאומית. היא חייבת להגיע להסכם מדיני עם שכנותיה ועם ערביי ארץ ישראל. אין לה את הבחירה שחשבה בין ביטחון (שטחים) לבין שלום (החזרת שטחים) - יש רק פתרון יחיד, של הסכם שלום עם שכנותיה שהוא גם מקור הביטחון, והוא יהיה כרוך בוויתור על שטחים. נותר רק לחתור אליו.

מבחינה זו, למלחמת יום הכיפורים יש ערך חינוכי: היא ההתפכחות מהאופוריה שנגרמה בשל הניצחונות הקלים של מלחמת ששת הימים. היא זו שסללה את הדרך להסכמי שלום ולנסיגה מסיני. ומי שלא הבין - באו שתי מלחמות לבנון כדי להזכיר גם מקץ דור כי ישראל אינה יכולה לבנות על כוחה הצבאי כאלטרנטיבה להסכמים מדיניים. ואולי גם למדנו שהעתיד אינו ידוע לנו, ושדברים עשויים להתפתח לכיוונים שונים מאלו שאנו מניחים.

הערה חמישית: על צבא העם
צה"ל בנוי על שלד סדיר ועל גוף עיקרי המושתת על גיוס מילואים. זהו כורח, בגלל שצרכי הביטחון המוגדלים אינם מאפשרים הסתפקות בצבא מקצועי קטן, אבל זהו גם מקור עוצמה לצה"ל ולחברה הישראלית.

ביסוס צבא על אזרחים פירושו מאבק מתמיד על שימור הרמה המבצעית, כי לא מדובר בחיילים מקצועיים במשרה מלאה וכי יש להיאבק בהשפעת הגיל של חיילי המילואים. התוצאה צריכה להיות הקפדה על אימון. מי שצופה בהתפתחות צה"ל לאורך זמן יכול להבחין ברמה הבלתי מספקת של אימונים, בשחיקה של איכות חיילי המילואים, ובקבלה בהסכמה של העובדה שאי אפשר לסמוך על חיילי המילואים מעבר לגיל מסויים. וגיל זה הולך ופוחת. התוצאה היא שמשקלו של מערך המילואים הלוחם בצה"ל הולך ויורד. הנטייה היא לשמור על צבא סדיר גדול, והביטוי הוא שירות סדיר ארוך מידי.

השתתת כוח האדם על מילואים מציבה דרישות כבדות - זה מובן. צריך להשקיע באימונים לשימור היכולת. צריך להתמודד עם כוח אדם שיש לו בעיות משקיות ומשפחתיות מטרידות. צריך להתמודד עם כוח אדם שיש לו חשיבה מוסרית ופוליטית עצמאית ועלולה להיות לו הסתייגות ממדיניות צה"ל בנושאים שונים, מרמת הניהול ועד להתנהגות כלפי אוכלוסיית השטחים. צריך להתמודד עם כוח אדם שיש לו ביקורת על כך שחלק הולך וגדל מהאוכלוסיה אינו נושא בנטל הביטחוני בזכות הסכמים פוליטיים. צריך להתמודד עם בעיות מורכבות של בריאות ורווחה של חיילים. ועוד ועוד.

אבל זהו המודל שבחרנו, ומודל זה מעצים אותנו כחברה: עלינו לפתור את כל הבעיות בינינו לבין עצמנו כתנאי לקיומו של צבא מלוכד ובעל מוטיבציה. מבחינה זו, התבססות על חיילים סדירים או על חיילים מקצועיים היא בריחה מהשאלות - לא פתרון יעיל.

שותפות גורל בצה"ל מחייבת גם שותפות במערכת האזרחית. היא מחייבת מדיניות חברתית שתבטיח שיוויון הזדמנויות. היא מחייבת שאי-השיוויון בהכנסות וברכוש לא יגיע לקיצוניות. היא מחייבת מערכות בריאות וחינוך שתאפשרנה לכולם קיום מכובד. שהרי אם אין סולידריות, אם אנחנו חיים בחברה של תחרות כלכלית ללא גבולות ואין אחריות הדדית ודאגה לפרט - מהו הבסיס לדרישה שיוויונית כשמדובר בסיכון חיים? שהעשירים והמצליחים והמקושרים ילכו למלחמה: הרי ממילא כל פירות הארץ שלהם. וזה אומר שצריך היה לא רק להטות את הכף בחזרה לכיוון של חיזוק מדינת הרווחה, אלא שצריך היה גם להבטיח למשרתים שכר הוגן גם בתקופת שירות החובה, כדי שלא להאריך מידי את תקופת אי-ההשתכרות של אלו שאינם יכולים להישען כלכלית על משפחותיהם.

ועוד נקודה קטנה. בקרב על החרמון ב-1973 התבלטה מציאות מוזרה שקיימת תמיד בצה"ל, של חיילים שבפועל פטורים מהגנה על חייהם. למי שאינו מודע לסיפור החרמון: כיתה של חיילי "גולני", כ-12 לוחמים, היו אלו שנועדו להילחם בחיילי הצבא הסורי שפשטו על המוצב; היתר - כמה עשרות חיילים -  אינם מוגדרים בעיני עצמם כחיילים: הם נכנעים והולכים לשבי. בתואנה של היותם טכנאים או בעלי מקצועות כאלה ואחרים, אנשים אלו חונכו במסלול הצה"לי שלהם לחשוב שאין זה מתפקידם להשתתף בקרב - מישהו אחר יעשה זאת עבורם. מנהג זה לא רק שאינו סביר - הוא גם אינו מתקבל ערכית. הוא אינו סביר כי אין מדובר בחסרי יכולת לאחוז בנשק ולהגן על עצמם: אנשים אלו יכולים להיות בחייהם הפרטיים ספורטאים, לוחמי קראטה או מתנחלים הנושאים על גופם נשק חם להגנה עצמית בכל אשר ילכו בחייהם האזרחיים, ואז השאלה היא מה טעם מצא הצבא להכריז עליהם כפטורים מהגנה עצמית; הוא אינו מתקבל ערכית כי מיהו שקבע כי הלחימה באויב היא אחריותו של אותו חייל "גולני", בעוד שבן גילו המשרת איתו במוצב אינו צריך להשתתף בקרב? התוצאה היא ששני מחבלים חוטפים אוטובוס (קו 300) מלא חיילים שכולם "לא משתתפים", וכן הלאה. הלקח היה צריך להיות שכל חייל בצה"ל יעבור אימון טירונות שיאפשר לו בעת הצורך להשתתף בקרב בצורה אפקטיבית, ולפחות להיות מסוגל להגן על עצמו ועל משפחתו. והכוונה כמובן גם לחיילות. גם זה חלק מסולידריות ומהיותנו חלק מ"צבא העם".

2 comments:

אנונימי אמר/ה...

רשומה מעולה, קראתי בעיון רב, תודה.
הערה קטנה, להבנתי יש בעייתיות במשפט "ראש הממשלה, בעל הסמכות העליונה בנושא ביטחון ישראל".
ישראל היא לא ארה"ב, וראש הממשלה אינו מפקד העליון של הצבא שמחליט לבדו או בעזרת יועציו.
ממשלת ישראל היא בעלת הסמכות העליונה בנושא ביטחון ישראל.

Doron Nachmany אמר/ה...

מסכים. זו אמירה שנועדה להזכיר ששר הביטחון אינו סמכות העומדת מעל לרמטכ"ל, אלא הממשלה עצמה. נדמה לי שבמצבים המחייבים תגובות מהירות הממשלה מחליטה על פורום מצומצם מתוכה. ראה החלטה ביום ו' 5.10.73 למנות את ראש הממשלה מאיר ושר הביטחון דיין לבעלי סמכות לקבל החלטות בשם הממשלה