יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

מלחמת יום הכיפורים: תם ולא נשלם

השנה אנו מציינים 40 שנה לאירוע הטראומטי ביותר בחייה של מדינת ישראל: מלחמת יום הכיפורים. ישראל של ספטמבר 1973 אינה קיימת עוד: היא נמחקה באחת, בתרועת צופרי אזעקה בצהרי יום הכיפורים, ומי שחווה את המעבר הטראומטי מאור לחושך - לא ישכח אותו. לא דווקא את המלחמה עצמה - היא רק הייתה מלחמה נוספת בשרשרת המלחמות של ישראל, גם אם הקשה שבהן - אלא את אובדן התום, הגאווה והאמונה של הפרט באחריותה של הנהגת המדינה. מדינה פורחת בת 26, גאה על הישגיה החומריים, האנושיים והביטחוניים, מאמינה בצדקת דרכה המדינית וסמל להצלחה בעיני העולם בעקבות הנצחון הצבאי האדיר במלחמת ששת הימים - היא התעוררה יום אחד והבינה שהיא חיה בחלום: הכל היה אילוזיה. המצב הביטחוני היה אילוזיה, העתיד הוורוד היה אילוזיה, וכל מי שהיה צריך להנהיג - הכזיב.

מאז, יש לנו מדינה אחרת: צינית, מפוכחת, חוששת, מקשיבה בחשדנות למנהיגיה. מתגעגעת לימים בהם העתיד נראה בטוח, בהם היינו צודקים, ויכולנו לסמוך על מנהיגינו. הכל קרה, לדעתי, במלחמת יום הכיפורים. מה הדבר הנורא שקרה באותה מלחמה, ששינה את פניה של ישראל?

חורבן בית שלישי
הדיון במלחמת יום הכיפורים זכה השנה, די במפתיע, להבלטה יתירה בתקשורת. לכאורה זה בגלל המספר העגול. ייתכן גם שדור הלוחמים של אותה מלחמה נמצא כיום בשלב של פרישה ממעגל העבודה,  ובאופן טבעי מבטו מופנה לאחור והוא חוזר במחשבותיו לאותם ימים. אבל ייתכן שהעיסוק במלחמת יום הכיפורים מקורו אחר: לא מדובר רק בזכרונות מקרב או ממצב - מדובר במלחמה שניפצה את הגאווה הישראלית ופגעה לנצח באמונו של הציבור במנהיגיו. מדובר בטראומה ציבורית, מעבר לטראומה האישית של יחידים. מדובר בפצע שעדיין פתוח. בחוויה נפשית שטרם סיימנו לעבד אותה.

בפירסומים האחרונים הועלה תכופות זכר דבריו של שר הביטחון האגדי, משה דיין, שנתקף ייאוש למראה השבר הצבאי בחזיתות השונות בימים הראשונים של המלחמה ודיבר על סכנה לחורבן הבית השלישי - המפעל הציוני. מצטטים אמנם את דבריו בנימת זלזול, דברי אדם שאיבד את עשתונותיו, אבל בדיעבד ייתכן שהוא לא טעה: ישראל של ערב יום הכיפורים אינה קיימת עוד. סידרת ההצלחות המדהימה של כמעט מאה שנות המפעל הציוני - חברתית, תרבותית, כלכלית, צבאית, מוסרית - נפסקה במלאת 26 שנים למדינה. זהו עכשיו בית אחר. או אולי בכלל תקופת דמדומים.

חשבון הנפש
למלחמת יום הכיפורים יש תכונה ראויה לציון: 40 שנה לאחר שפרצה היא אינה מתועדת עדיין ממלכתית, במחקרים רשמיים. אין לה מפות רשמיות, אין לה היסטוריה ממלכתית שמציגה את ניהול המלחמה ומהלך הקרבות, והיא כמעט ואינה נלמדת. רוב התיעוד הקיים לגביה הוא סיפורי קרבות פרטיים של לוחמים, וספרים המביאים גירסאות של גנרלים המנסים להבטיח את מקומם בהיסטוריה. בשנים האחרונות נוספו כמה מחקרים פרטיים על חלק מהקרבות (ראו למשל את סיפורה של חטיבת הטנקים 188 ברמת הגולן - "על בלימה", סיפור מבצע "אבירי-לב" לחציית התעלה ע"י אוגדה 143 - "הצליחה", סיפור המערכה בסיני - "הסדיר יבלום?" ועוד). וכך, למרות שכולם חשים שמלחמה זו "מכוסה" במידע - נותרו ממנה רק סיפורי קרבות מיוחדים ואולי גם כמה תובנות/סיסמאות: "מחדל", "קונספציה", "הפתעה", "ניצחון צבאי". העיסוק המרובה של התקשורת השנה במלחמת יום הכיפורים אינו יכול להסתיר את העובדה שסיפור מלחמת יום הכיפורים עדיין לא סופר. חשבון הנפש האמיתי - למרות מה שאתם אולי חושבים - טרם נעשה.

כיצד נגדיר תקופה היסטורית?
ישנו פרק היסטורי אחד רצוף, שהחל במאי 1967 והסתיים במארס 1979. במאי 1967 הכריז שליט מצרים, נאצר, על סגירת מיצרי טיראן לאניות ישראליות, סילוק משקיפי האו"ם מגבול רצועת עזה והכנסת צבא מצרי לשטח המפורז בחצי האי סיני - לראשונה מאז הסכמי 1956. ישראל הכריזה בתגובה (אולי נמרצת מידי) על גיוס כללי של כוחות המילואים, המתינה כשלושה שבועות לראות אם מהלכים מדיניים יכולים להחזיר את הגלגל לאחור, ויצאה בסופו של דבר למלחמה נגד מצרים. 12 שנים מאוחר יותר, במארס 1979, הסתיים פרק זה בחתימת הסכם שלום בין מצרים לישראל שבמסגרתו הסכימה ישראל לנסיגה מלאה של כוחותיה מחצי האי סיני, לרבות פינוי הישובים היהודיים מפיתחת רפיח ומדרום סיני.

אנו נוהגים אמנם לחלק את ההיסטוריה הזו לשני פרקים נפרדים - מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים - אבל אין מדובר כאן בשני פרקים נפרדים, כפי שנראה היה בקירבת זמן לאירועים: מלחמת יום הכיפורים הייתה למעשה השלב השני (ובדיעבד: הבלתי נמנע) של מלחמת ששת הימים. המהלך שהחל בתקיפת צה"ל ב-1967ובכיבוש שטחים ואחזקתם לא הסתיים אלא ב-1979, כשהמצב (מבחינת מצרים) הוחזר לקדמותו. אם נחשוב על כך, ייתכן בכלל שהמהלך שהחל ב-1967 עדיין לא הסתיים: הוא יסתיים (אולי) רק כאשר המצב יוחזר לקדמותו מבחינת כל הגורמים, כולל סוריה וערביי ארץ ישראל, והגבולות יחזרו  למקומם ב-1967. למרבה המבוכה, ייתכן אפילו שזו בכלל מחשבה אופטימית ושאיחרנו את המועד: שהמהלך של 1967 כלל איננו רוורסיבילי.

כיצד נראו הדברים לפני המלחמה?
התחושות ששררו בקרב הציבור לאחר מלחמת ששת הימים היו שונות לגמרי: דומה היה כאילו מלחמת ששת הימים הייתה בכלל השלב המסיים של מלחמת העצמאות, שבסופה נקבעו קווי שביתת הנשק של 1949 ("הקו הירוק"). התחושה הייתה שאותם קווי שביתת הנשק היוו פתרון לא יציב ולא בטוח לישראל (ראו את ההטרדות הבלתי פוסקות של הצבא הסורי את יישובי עמק החולה, ואת המצוקה של ישובי פרוזדור ירושלים בגלל מעשי החבלה של אירגון ה'פתח'), והביאו לכן ל"סיבוב" נוסף. כיבוש סיני, הגדה המערבית ורצועת עזה איפשר לישראל, לפי אותה תפיסה, שני פתרונות אלטרנטיביים לסכסוך: שליטה מלאה בשטח ("ביטחון"), או החזרת השטחים הכבושים לידיים ערביות במסגרת הסכם מדיני ("שלום").

ההעדפה הישראלית הנגלית (מושג חשוב בכלכלה) הייתה ל"ביטחון": חוסר אמון בהבטחות הערביות, אי-קבלת תנועות השחרור הפלסטיניות כמייצגות יישות מדינית ממשית ובת-קיימא, וחיבה מתגברת לאחיזה בשטחים המוחזקים משיקולים דתיים-לאומיים, מלווה במפעל התנחלות שהקיף למרבה ההפתעה גם את חצי האי סיני וגם את רמת הגולן (מדוע?). אופציית ה"שלום" לא ירדה אמנם מהפרק, אבל החשיבה הייתה שהשטחים הכבושים הם קלפי מיקוח טובים מספיק כדי שיאפשרו לישראל להשיג תמורתם הסכם שלום אידיאלי. לכן אופציית ה"שלום" הפכה להיות בעיקר חלום רחוק, אוטופיה.

על רקע התחושות בציבור, ההנהגה הפוליטית של ישראל היססה להיענות להצעות למשא ומתן מצד גורמים בינלאומיים. ברקע ההיסוס פעלו לא רק הרצון להכתיב את תוצאות המשא ומתן, אלא גם ההערכה שאין לישראל לחץ זמן לפתרון המצב הביטחוני: הזמן הרי פועל לטובת ישראל. ובינתיים, ישראל נהנתה מפריחה כלכלית שמקורה בגלי עלייה מחד וביתרונות של השתלבות כלכלת השטחים בזו של המשק הישראלי מאידך. אז מה עושים? מכתיבים תנאים מוקדמים ו"מחכים לטלפון". לא יטלפנו? לא צריך!

חלק מהתחושה שהזמן פועל לטובת ישראל נבע מתמונת המאזן הצבאי. לאחר המכה המשפילה שספגו צבאות ערב מידי צה"ל ב-1967 נראה היה שהאיזור הפך להיות פחות-מסוכן לישראל: יתרון צבאי מוחלט לצה"ל, שתוגבר גם עכשיו במרחב חדש ועצום-ממדים לצורך הגנה על הישוב (סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן - שטח הגדול פי שלוש(!) משטח ישראל של גבולות 67') ובציוד צבאי אמריקני חדיש. התחושה הייתה שכל הקלפים הם בידי ישראל. סולקה הסכנה הקיומית של מדינת ישראל.

התעצמות צבאית
נקודה מעניינת קשורה לגידול בכוחו של צה"ל לאחר 67'. אם באמת הלקח של מלחמת ששת הימים הוא שצבאות ערב הם צבאות כושלים, ואם עליונות החימוש האווירי האמריקני היא כה ברורה, ואם נוספו עכשיו מרחבים המרחיקים את האויב מעריה של ישראל - סביר היה לצפות שהניצחון הצבאי ויחסי הכוחות יאפשרו לקצץ בעוצמת צה"ל ובהיערכותו: אחרי הכל, ההיערכות הצבאית לפני 67' הייתה הרי ללא היתרון של מרחב ספיגה ובמצב פחות אופטימי מבחינת הערכת יחסי הכוחות (זכרו את המועקה של 'תקופת ההמתנה' של מאי-יוני 67', את עבודות הביצורים בעורף ואת ההערכות שעימות צבאי יגרום לצה"ל כעשרת אלפים אבדות). אלא שמה שקרה הוא ההיפך הגמור: צה"ל הגדיל את כוחו היבשתי (מספר האוגדות הוכפל בין 67' ל-73'), הרחיב את המסגרות הסדירות (נוספו חטיבות שיריון סדירות), האריך את משך שירות החובה מ-26 ל-36 חודש, הפך את שירות המילואים לנטל ממשי על האוכלוסייה האזרחית כשהוא משתמש לראשונה בחיילי המילואים לפעילות ביטחון שוטף לשמירת השטחים המוחזקים,  והכפיל ויותר את עוצמת חיל האוויר שלו.

אם נחשוב על כך, בשנים אלו הופרה אחת מהנחות היסוד של תפיסת הביטחון של ישראל, לפיה צה"ל מתבסס בעיקר על כוחות מילואים הנקראים למלחמה ותפקידו של הצבא הסדיר הוא רק להוות גרעין לאימונים ותחזוקה וכוח לשמירה שוטפת על הגבולות. במקום זאת, הוקם מערך קבוע גדול. הצבא הסדיר הגדול נתן בפעם הראשונה לממשלה אפשרות לצאת למלחמה מבלי להזדקק לגיוס מלא של המילואים כתנאי (ראו את תכניות צה"ל לגבי הגנת סיני ורמת הגולן, ראו את מלחמות לבנון - הראשונה והשנייה).

כשלון צבאי
ההתקפה הצבאית על ישראל ביום הכיפורים של 1973 טרפה את הקלפים. בדרום, צבא מצרי חסר-מוניטין ולא מוערך, מונהג בידי מדינאי שנחשב למנהיג אפור וחסר יכולת-שליטה, עשה את הבלתי אפשרי: הוא צלח את מכשול המים בכוח עצום ולאור היום, והוא השלים את משימת ההשתלטות על הגדה המזרחית של תעלת סואץ בלוח הזמנים שקבע לעצמו ועם שבריר בלבד מהיקף האבדות אותן צפה מראש. צה"ל, שהציבור ראה בו את "הצבא הטוב בעולם" - הופתע, הוצא משיווי משקל ואיבד את עשתונותיו, עמד מנגד חסר-אונים במהלך כיבוש השטח ממזרח לתעלה, וספג אגב כך אבדות כבדות. בצפון, צבא סורי - בלתי מוערך אף הוא (ראו את מסקנות צה"ל מההיתקלויות היבשתיות עם הצבא הסורי ב-1970  ומההיתקלות האווירית עם חיל האוויר הסורי כשבועיים לפני המלחמה) - שטף בסערה את חלקה הדרומי של רמת הגולן ונעמד בסוף היום הראשון על המורדות לנהר הירדן כשהוא מאיים על יישובי הגליל.

בשנים שחלפו מאז אותה מלחמה ניסה הציבור בישראל, כנראה לשווא, להתמודד עם תחושת השבר בעקבות הכשלון הצבאי. הועלו טענות על כך שצה"ל הופתע. הועלו טענות על כך שבסופו של דבר צה"ל ניצח: ראו את כיתור הארמיה השלישית המצרית ואת כיבוש המובלעת הסורית לאחר סילוק הצבא הסורי משטחים שכבש בתוך 'הקו הסגול'.

יבושם למבקשים להתנחם. אני מציע לחשוב על שאלה זו בצורה אחרת. כולנו יודעים כיום (והיינו צריכים לדעת אז) שמטרות מצרים במלחמה לא היו להשמיד את ישראל או אפילו לכבוש את חצי האי סיני, אלא להכריח את ישראל באמצעות מהלך צבאי לצאת ממצב של סטטוס-קוו ולהגיע למשא ומתן מדיני שמטרתו החזרת שטח סיני לידי מצרים. כדי להשיג מטרה זו, ומתוך מודעות לעליונות הישראלית באוויר ובקרבות תנועה, תיכנן הצבא המצרי מהלך קרקעי מוגבל: לחצות את התעלה ולכבוש רצועה של עד 10 ק"מ מעבר לה, רצועה שמאפשרת לו עדיין להיות מוגן מחיל האוויר הישראלי בעזרת מטריית הטילים שמיקם ממערב לתעלה. הוא לא חשב לנצח את חיל האוויר הישראלי, ולא לנצח את השיריון הישראלי בקרב תנועה. לאור מטרה זו, שהייתה ידועה לאמ"ן אבל נראה שלא הופנמה בפיקוד צה"ל, התיאור הנלהב שמסר מפקד חיל האוויר הישראלי לטייסיו ביום השני למלחמה - כפי שנחשף בתקשורת לראשונה בשבועות האחרונים -  ש"במקרה של כשלון התקפת-הנגד הישראלית אין אף כוח שיחצוץ בין הצבא המצרי לבין תל אביב" - הוא מופרך: הצבא המצרי לא התכוון כלל להגיע אל 'הקו הירוק'. המטרה השנייה, החשובה לא פחות, של הצבא המצרי, הייתה למחוק את ההשפלה הנוראה שגרם לו הכשלון הצבאי של 1967.

הצלחה במלחמה נמדדת בהשגת יעדי המלחמה, ומבחינה זו מצרים השיגה את מטרות המלחמה במלואן. מנגד, מטרת ישראל הייתה הגנתית: למנוע הצלחה מצרית לחצות את התעלה ולהשתלט על שטחי סיני, ובכך לשמור על המצב שהקלפים נותרים כולם בידי ישראל. נראה שישראל לא הצליחה להשיג את מטרות המלחמה שלה. החל מהיום השלישי למלחמה, שבו "נפל האסימון" לממשלת ישראל שאין מדובר הפעם ב"יום השביעי של מלחמת ששת הימים", ניסתה ישראל להפעיל את קשריה בארה"ב כדי להשיג הפסקת אש מיידית שתאפשר לה להתאושש מהמהלומה הצבאית שספגה. הניסיון להשיג הפסקת אש שיקף הכרה לא רק בהישג המצרי, אלא גם בכך שקצרה ידו של צה"ל לשנות את המצב. המחשבה על ניצחון צבאי נמוגה.

שבר
מלחמת יום הכיפורים יצרה משבר אמון בהנהגה בקרב הציבור. בסרט "שומרי הסף" שהוקרן בשנה האחרונה מספר עמי איילון - לשעבר ראש השב"כ - על סיפור ששמע מאביו בילדותו, לפיו יש  במשרד ראש הממשלה בירושלים חדר קטן בסוף המסדרון שבו יושב איש זקן שחושב מה טוב לישראל, ועל ההתפכחות שהייתה לו כשגילה שנים רבות לאחר מכן שאין שום איש זקן שחושב באמת על מה טוב לישראל.

סיפור זה ניתן להכליל: המהלך המדיני הציוני נעשה תמיד בראיית הקולקטיב, ותמיד מאחורי הקלעים. זוהי גם המסורת ההישרדותית של ההנהגה היהודית לדורותיה. בקרב הציבור התפתח אמון כמעט עיוור ביושרם, כישרונם ומסירותם של המנהיגים - "הגדוילים", בלשון התקופה. ואכן, מלחמת ששת הימים היוותה הוכחה לכל אזרח מודאג שענייניו נמצאים בידיים טובות: מי יכול היה בכלל לשער בימים הקודרים של 'תקופת ההמתנה' שכך יימחצו צבאות האויב, שזה יהיה גודל הניצחון הצבאי. והנה באה מלחמת יום הכיפורים ושברה את האמון הזה בהנהגה: מסתבר, להוותנו,  ש"הם" לא יודעים מה הם עושים, "הם" סתם אנשים שנטלו לעצמם תפקידים למעלה מכישוריהם, מתקשטים בתארים ודרגות ואינם מתאימים כלל לשאת בעול. וכשהולך ומתחוור גודל הכישלון - "הם" רק מנסים להתחמק מאחריות לתוצאות מעשיהם ולהאשים אחרים. ואז, עם שטיפח במשך שנים אמון במנהיגיו - נכנס לתגובה הפוכה: אין הנהגה, אין על מי לסמוך. מעבר זה יצר מציאות השונה לחלוטין מזו שלפני המלחמה - מציאות צינית, מציאות פסימית. הגאווה בהישגי המפעל הציוני הועמה. השימוש בסמלים הציוניים - הדגל, ההימנון, החגים הציוניים (יום העצמאות, ט"ו בשבט) - הפך בהדרגה להיות נחלתו של הימין הלאומי, וגם אצלו יותר כהטחה בפניהם של הפלסטינים מאשר כגאווה ציונית אמיתית.

מי אשם, לעזאזל?
במלחמה זו פיתחנו תכונה לאומית מטרידה: חתירה לחיפוש אשמים לכל אסון. להקריב קורבנות אדם כדי לטהר את עצמנו מאשמה: אנחנו בסדר - "הם" אשמים. המיגרעת הגדולה של הניסיון להשליך את האחריות לכישלון על אנשים ספציפיים היא שאין בה הרבה מעבר לנקמנות. לא מדובר בהפקת לקחים לעתיד - מדובר בחיפוש מועמד ללינץ'. מנגד, נוצרת התנהגות משפטית מתגוננת של מנהיגים שמנסים להציל את עצמם במקרה של כשל - לא להציל את הציבור מהרעה, ובוודאי שלא להכריז על נטילת אחריות לכשלון. משפט ההיסטוריה הוא עכשיו זירה לעורכי-דין ומשפטנים. מנהיגים שומרים חומר בכספות כדי להגן על עצמם במקרה של כשל.

הצורך למצוא "אשם" בכישלון הצבאי מצא את פורקנו במימצאי ועדת החקירה הממלכתית - "ועדת אגרנט" - שהוקמה בניגוד לרצונה של הממשלה וכמענה ללחץ הציבורי (הפגנת היחיד של מוטי אשכנזי שהפכה להפגנת המונים). ואז כולנו ניזונו מהסיפור הדרמטי על המחדל המודיעיני: כיצד טחו עיניהם של אנשי המודיעין מראות את המובן מאליו בגלל "קונספציה", שגרמה להם שלא לראות נכוחה את הסימנים המעידים בשטח. ואכן, ועדת החקירה הממלכתית מצאה את אמ"ן אשם עיקרי ב'מחדל יום הכיפורים': ביקרה את אמ"ן על התנהלותו והביאה להדחת בכירים באמ"ן ולהקמת גוף ממלכתי נוסף, עצמאי, להערכת מודיעין.

האמנם בכל אשם המודיעין?
לכל מי שחושב שהכשלון של מלחמת יום הכיפורים מקורו באנשים לא מוכשרים - אני מציע להתפכח: מדובר בטובי העם, בטובי המנהיגים, בטובי המצביאים ובאנשי מודיעין מחוננים. אנחנו היום איננו חכמים יותר מהם, וייתכן שאילו היינו במקומם היינו עושים כמותם. בכלל, חוכמה שלאחר מעשה אינה מלמדת אותנו את הלקחים החשובים. ולגבי אשמת המודיעין, אחרי כל כך הרבה שנים אפשר לשאול את עצמנו כמה שאלות, והפעם עם יד על הלב: האם באמת הכישלון הצבאי-מדיני הנורא של ישראל ב-1973 נובע מהאיחור בהתראה על פתיחת המלחמה? האם תוצאות המלחמה היו באמת שונות אילו הוקדמה ההתראה? ועוד: האם באמת לא ראה המודיעין את המתרחש בשטח? ואם ראה - האם הוא הסתיר זאת מהקברניטים?

נסו לאמץ סט מחשבות אחרות מאלו שהורגלנו אליהן בארבעים השנים האחרונות. המודיעין הישראלי כן ידע על הכוונות המצריות לצאת למלחמה ולעשות זאת בתיאום עם הסורים, והוא התריע על כך; המודיעין מסר לידי פיקוד צה"ל את תכנית המיתקפה המצרית המדוייקת (כוחות, מקומות חצייה, שלבים ולו"ז) מספר חודשים (6-7) לפני המלחמה; המודיעין כן העריך נכונה את תכנית הפריצה המשוריינת הסורית ברמת הגולן, את היחידות שישתתפו בה  ואת מיקומה; כל הסימנים המתריעים - הכוננות, צבירת הכוחות קרוב לאיזורי ההתקפה, ריכוז אמצעי החצייה המצריים לקראת המלחמה, קירוב המטוסים הסוריים לגבול לצורך ההתקפה על ישראל -  זוהו ע"י מערך המודיעין ודווחו במלואם לקברניטים. לא היה מחסור בהבנה אצל הפיקוד הצבאי ואצל הדרג המדיני לגבי הכוונה לתקוף ולגבי היווצרות הסימנים המתריעים. לא היה מחסור במידע על ההתרחשויות בשטח - הוא זרם כלפי מעלה ללא הפסקה.

אם כך, אז אולי בכלל אנו ניזונים מסיפור מומצא, כאילו היה חסר מודיעין למקבלי ההחלטות? האם באמת המודיעין כשל בכך שלא אמר לנו בדיוק מה הולך לקרות, או שזו בכלל אשליה מסוכנת שתפקידו של המודיעין הוא לנבא את העתיד, שהרי כל כמה שנים אנו מאשימים את המודיעין במחדל נוסף כשאנחנו מופתעים? ואולי כל הסיפור שסיפרה ועדת אגרנט כאילו ההפתעה הייתה נמנעת אילו הקברניטים היו נחשפים לחומרי הגלם, ולא רק לתמצית והערכות אמ"ן - הוא סיפור שאין לו בסיס במציאות?

קרה דבר אחר: לא טחו עיני אף אחד מלראות - רק להבין. היכולות וההיערכות בשטח היו ברורות לכולם - השאלה הייתה הערכה של הכוונות. ההערכה שמצרים לא תצא למלחמה במועד המיידי הייתה הערכה של ראש אמ"ן, וזאת למרות הנתונים לגבי ההכנות בשטח שהביא בפני הקברניטים, נתונים העומדים בסתירה להערכה שמסר. זו הייתה טעות שלו בהערכת כוונות, וטעות אפשרית. לרוע המזל, דעתו האישית (שנתמכה ע"י כמה מראשי המודיעין) אומצה ע"י ההנהגה המדינית, שרק היא אחראית להחלטה הצבאית לצאת למלחמה או לא.

מדוע אומצה הערכת אמ"ן שמצרים לא תצא למלחמה, ובעיקר משהלך וגדל הספק לאור האירועים בשטח בימים שלפני המלחמה? אולי בגלל דמותו הסמכותית במיוחד של אלוף אלי זעירא והאמון שנתנה בו ראש הממשלה מאיר? אולי בגלל אירועי אפריל 1973 שבו המודיעין הישראלי טען שמצרים לא תצא למלחמה, בניגוד להערכותיהם של גופי הערכה שונים בארץ ובעולם, והסתבר שצדק (בדיעבד אנו יודעים שאמ"ן צדק במקרה: סאדאת פשוט החליט לדחות את מועד ההתקפה המתואמת)? ואולי אומצה הערכת אמ"ן בגלל שזו הייתה גם ההערכה המדינית של ההנהגה הישראלית?

צריך לזכור את חלוקת התפקידים התורתית בין הקמ"ן למפקד: הקמ"ן מביא למפקד את הנתונים ואת המלצתו לגבי פרשנותם. הוא אינו מקבל ההחלטות ואינו האחראי להערכת המצב, אלא רק להערכת המודיעין. המפקד הוא זה שמקבל או דוחה את פרשנותו של הקמ"ן, והוא שאחראי להערכת המצב. במקרה של מלחמת יום הכיפורים קיבלו הקברניטים את הערכתו של ראש אמ"ן; משהסתבר בדיעבד שההערכה הייתה מוטעית -  'תלו' את הקמ"ן ושחררו מאחריות את הקברניט.

מה נותר לא סגור?
אז ועדת החקירה הממלכתית באה חשבון עם פיקוד אמ"ן, וזה בסדר, אבל כדאי שאנחנו - לטובתנו וממרחק זמן נוח של ארבעים שנה - נהיה יותר ביקורתיים: המודיעין שימש כאן שעיר לעזאזל שהיה נחוץ כדי להרגיע את חמת זעמו של הציבור. לתוך אש המזבח הושלכו רמטכ"ל, אלוף פיקוד (שמונה לתפקידו רק חודשיים לפני המלחמה, וגם זאת שלא לפי סבב המינויים המתוכנן), ומפקדים בכירים באמ"ן. וחמת הזעם הציבורית אמנם שככה לזמן-מה, אבל היא לא כבתה: כשהיא התחדשה (אמרנו כבר מוטי אשכנזי)  - הושלכו לאש גם ראש הממשלה ושר הביטחון. שלוש שנים מאוחר יותר - ב-1977 - נזרקה גם מפלגת העבודה (לאופוזיציה).

מקץ 40 שנה נותרו רק החיילים של אותה מלחמה, שהטראומות האישיות שלהם מניבות עדיין זרם של ספרים וסרטים, וכמה אנשים פרטיים שמנסים לתעד ולנתח היסטורית קטעים נבחרים מאותה מלחמה. ורק מדינת ישראל נותרה אילמת: אין תיעוד רשמי וגלוי של מהלך המלחמה. וכך לא למדנו כלום מעבר ל'וועדת אגרנט', נשארנו טפשים: "קונספציה", "מחדל", "הפתעה", "כיתור הארמיה השלישית המצרית", "ניצחון ישראלי". כבר קלטנו אמנם שהעיוורון לא היה רק בתחום המודיעין, אלא בעיקר בתחום המדיני. הבנו שהדרג המדיני טעה בגדול בהבנת ההתפתחויות באיזור, טעה בהערכת המצב, וגרר את ישראל למלחמה מיותרת.

אבל נותרה עוד שאלה: מה גרם לכישלון הצבאי? האם הוא היה הכרחי, או שהוא היה תוצאה של מחדל צבאי בהכנת הצבא למלחמה ובניהול המלחמה? כי גם אחרי 40 שנה, מישהו לא נשפט היסטורית על המחדל הצבאי שהיה במלחמה זו: פיקוד צה"ל. ואיתם ננסה לבוא חשבון עכשיו. לא אישית - הם עצמם אינם חשובים עוד - אלא למען עצמנו. כי הסיפור האחרון על המלחמה ההיא, שלא סופר עדיין במלואו, הוא המחדל האגמ"י של פיקוד צה"ל.

מה זה קשור למודיעין?
באחד מימי העיון שהתקיימו לציון 40 שנה למלחמה אמר אחד הדוברים בערך כך: בבוקר שבת, 6 באוקטובר 1973, ידע כל העולם על כך שמלחמה עומדת לפרוץ במזה"ת באותו יום. האמריקנים ידעו, הרוסים ידעו, מדינות ערב ידעו, מדינות באירופה ידעו, ממשלת ישראל ידעה, הפיקוד הבכיר של צה"ל ידע. היה רק ציבור אחד שלא ידע: המערך הקרבי של צה"ל, זה שהיה אמור להיות הצד המותקף בתוך כמה שעות. וכך, בבוקר יום הכיפורים אמר מפקד גדוד הטנקים הקדמי בסיני - גדוד 9 - לקציניו כי צפויה 'התשונת', כלומר מין גירסה מוקטנת של מלחמת ההתשה, שתתבטא בעיקר בהרעשה ארטילרית ואולי פעילות קרקעית מוגבלת של כוחות חי"ר. בהתאם, הגדוד פעל במפוזר, כמחלקות טנקים עצמאיות, מול מה שנתפס על-ידם כאירועי צליחה ספוראדיים, עד שהגדוד כולו הושמד. ברמת הגולן, מפקדי הכוחות של חטיבת השיריון 188, שעליה נשענה הגנת הרמה, ידעו בצהרי יום הכיפורים כי צפוי 'יום קרב'. כך הם התייחסו להרעשה הארטילרית ולקרב עם הטנקים הסוריים - הם לא ידעו שהם נמצאים במלחמה. במעוזים שעל התעלה, שחציים היו נטושים משיקולי חיסכון בכוח אדם שמקורם בתקציב הביטחון, היו חלק גדול מהלוחמים אנשי יחידות שאינן קרביות; הם לא ידעו על הצפוי להם, ואף אחד לא הכין תכנית לפנותם לקראת המיתקפה המצרית.

כיצד קרה שהידיעה שכוחות מצרים וסוריה עומדים לתקוף את ישראל בו-זמנית - ידיעה מוחלטת שהיתה בידי פיקוד צה"ל כבר לפנות בוקר - לא הועברה למערך הלוחם ולא תורגמה להיערכות מתאימה? ברור הרי שלא מדובר כאן על בעיה מודיעינית, אלא על כשל בתרגום ידיעה ודאית לסידרת פעולות הנגזרת מתכניות הגנה קיימות. מדוע מפקדי המעוזים שעל התעלה והמוצבים ברמת גולן חשבו שהם נערכים למשהו אחר ממה שידעו כבר הממשלה וצה"ל? מדוע לא פונו המעוזים, שלא היה להם תפקיד תפקיד מתוכנן במקרה של ניסיון צליחה מלא ע"י הצבא המצרי?  וכיצד זה קרה, אם נקבל את העדות של הספר "על בלימה", שהקרב ברמת הגולן התנהל במהלך יום הכיפורים עד לשעה 18:00 ללא נוכחותם של אלוף הפיקוד ומפקד האוגדה, כאשר ההתרעה על פריצת המלחמה באותו יום כבר הגיעה לרמטכ"ל לפנות בוקר? כל זה איננו סיפור שקשור למודיעין. ההתרעה ניתנה כבר - היא לא הועברה לכוחות, והם לא נערכו לקראת האירועים. כוחות צה"ל לא היו ערוכים ביום הכיפורים לפי התפיסה הצה"לית המתוכננת של הפעלת הכוח. זהו כבר סיפור של ניהול המלחמה.

בהעדר התרעה
בשנת 1971 התקיים כנס של קציני חטיבת המילואים 80 של הצנחנים. לכנס הוזמנו שני דוברים מכובדים. הראשון - אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי (גנדי) - הציג למאזינים הערכת מצב שכותרתה "חמש סיבות מדוע לא סביר שתפרוץ מלחמה בין ישראל למדינות ערב בשנים הקרובות". הדובר השני - הקצח"ר דאז רפאל איתן (רפול) - התייחס בפתיחת דבריו להרצאת קודמו. הוא אמר כי למרות הערכת המצב המנומקת שהשמיע אלוף הפיקוד, יש לזכור שאסור במזה"ת לבנות על כך שנדע מתי תפרוץ מלחמה, ולכן תפקידו של המערך הלוחם של צה"ל הוא להבטיח שבכל מקרה שבו תפרוץ מלחמה - עם התרעה מלאה או בלעדיה - צה"ל ינצח בה.

אני מספר את הדברים רק כי לאחר מלחמת יום הכיפורים האחריות לכישלון הצבאי הוטלה כולה על המודיעין. כאילו לא קיימת אפשרות שלא תינתן התרעה. כאילו לא היה ברור לצה"ל כי עליו לעמוד למבחן לא רק אם הדברים יתפתחו כפי שחשב מראש, אלא בעיקר אם הדברים יתפתחו בניגוד למה שחשב. כאילו יכולתו של צה"ל להגן על ישראל מותנית בקיומו של מודיעין התרעתי. מכיון שצה"ל ציפה לקבל התרעה של 48 שעות לפחות (כך הבטיח המודיעין), והדברים התגלגלו אחרת - נראה היה שיש לצה"ל תרוץ טוב לכשלונות החמורים של הימים הראשונים. אין לו. אין לצה"ל שום התנייה על מחוייבותו לשמור על ביטחון המדינה.

תכניות הגנה?
בספטמבר 1973, העריך אמ"ן שהמצרים והסורים לא יצאו למלחמה נגד ישראל בעיתוי קרוב. הוא היה ער לחלוטין להתפתחויות בשטח. הוא יישב את הסתירה בין ההיערכות וההכנות בשטח לבין ההערכה שלו שהמלחמה אינה צפויה בטווח המיידי בטענה הבאה: את הסימנים בדרום הוא ייחס לתרגיל מצרי גדול ('תחריר 41'), ואת אלו שבצפון - לחשש סורי מהתקפה ישראלית. למקרה שיסתבר שהערכה זו של אמ"ן מוטעית - הכריז צה"ל על כוננות חלקית, שרמתה הועלתה יום לפני המלחמה. תרחיש המלחמה שראה צה"ל, אם אכן תפרוץ בניגוד להערכות המודיעין, היה של צליחה של חמש דיוויזיות מצריות בתעלת סואץ. תכנית הצליחה היתה בידי צה"ל, והוא היה אמור להכין תשובה לאפשרות זו.

צה"ל לא באמת נערך להגנת סיני. תכניות ההגנה שהוכנו על ידיו מאז 1968 לא כללו הכנות הנדסיות של שטח סיני הנדרשות לבלימת צבא תוקף. הוא לא חשב שיש צורך בכך: אחרי הכל מדובר בצבא נחות, שניתן לבלום אותו בקלות. צה"ל התכונן למלחמה הקודמת: הוא רצה לחזור על הישגי מלחמת ששת הימים. הוא לא השקיע מחשבה בהגנה, שנראתה לו מיותרת - הוא חשב על התקפה. התרחיש שהתכונן לו במקרה של התקפה מצרית היה בלימה מהירה שלה ואחריה ביצוע התקפת נגד אל מעבר לתעלה, לתוך מצרים. בהתאם, תרגילי הגנה של מפקדות שהתקיימו בשנים שלפני המלחמה בוצעו תוך זלזול ביכולתו של האויב: כוחות צה"ל "הצליחו" בתרגילים לבלום בקלות את ההתקפה המצרית ועברו מייד לצליחה למערב התעלה לצורך הכרעה. הבלימה המהירה הייתה אמורה להישען על חיל האוויר ועל הכוחות הסדירים שהיו מוצבים בסיני, כשהמעבר להתקפה היה צריך להישען על אוגדות המילואים. ואכן, נתון להלך רוח זה, אלוף הפיקוד עסק כבר ביום הראשון של המלחמה בתכנון הצליחה של צה"ל לתוך מצרים.

כשהמילואים יגיעו…..
בימים הראשונים של המלחמה, כשהסתבר שהצבא המצרי מצליח לחצות את התעלה בכוח עצום, ושהמערך הסדיר של צה"ל בסיני אינו מצליח למנוע זאת, החלה מבוכה. מאחר שהכוחות הסדירים נשחקו במאמץ הבלימה - פיקוד צה"ל חיכה בקוצר רוח להגעתם של אוגדות המילואים, אלו האמורות להפוך את הקערה על פיה. כוחות המילואים זרמו לחזיתות, אחד-אחד, ללא לוגיסטיקה תעבורתית מתאימה וללא ציוד מתאים. ברגע שהצטברו גם אוגדות המילואים, ביום השלישי למלחמה, הופעלה תכנית התקפה מטכ"לית שנועדה לסלק את הצבא המצרי מסיני ולנצל את ההצלחה מייד כדי לחצות את התעלה. התקפה זו נכשלה לחלוטין, תוך אבדות כבדות לצה"ל.

בסוף היום השלישי למלחמה, 8 באוקטובר, עמד צה"ל במצב מוזר: עמדו לרשותו כל הכוחות המתוכננים, הוא פעל לפי מה שחשב שצריך להספיק כדי 'לטאטא' את הצבא המצרי משטח סיני, ולמרות זאת הסתבר שהוא אינו מצליח. צה"ל ניצב מול מציאות חדשה, שבה הוא אינו מסוגל להכריע את הצבא המצרי. מצב זה של 'תיקו' נמשך כשבוע - עד ל-14 באוקטובר - יום שבו דווקא הצבא המצרי הניע כוחותיו להתקפה מזרחה ונחל תבוסה ששינתה את יחסי הכוחות ואיפשרה לראשונה נקיטה במהלך לצליחת התעלה.

האם גם זהו סיפור על קוצר ידו של המודיעין? לא: זהו סיפור על מחדל בתכנון הצבאי, בהכנת הצבא למלחמה, ובניהול המלחמה. זהו סיפור על כשל בפיקוד הבכיר של צה"ל.

בלגן
לא נוסיף כאן הרבה דוגמאות. פיקוד צה"ל לא הכין את הצבא למציאות. ביוהרתו הוא העריך שהוא יוכל בקלות לבלום את הצבאות התוקפים, והתמקד במעבר מהיר מהגנה להתקפה: חזרה למלחמת ששת הימים. גם בניית הכוח אחרי מלחמת ששת הימים שיקפה תפיסה זו שההכרעה תושג במלחמת תנועה: בניית הכוח התמקדה כמעט בלעדית בחיל האוויר ובמסגרות טנקים. הזלזול באויב היה פרי זחיחות הדעת שנגרמה בשל הניצחון הצבאי במלחמת ששת הימים.

משפרצה המלחמה התמוטט התרחיש היחיד שצה"ל התכונן לקראתו. התמונה הכוללת של צה"ל במהלך המלחמה הייתה של צבא באנדרלמוסיה: מערכים לוגיסטיים לא פעלו כנדרש; מחסני הציוד של צה"ל היו במצב ירוד ולא היו מוכנים למלחמה; טנקים נסעו לחזית על שרשראות, ועם ציוד לחימה חסר; כוחות לוחמים שיצאו לקרב לא קיבלו את הציוד התקני שלהם; לא התקיים כלל שיתוף פעולה בין חיל האוויר לבין כוחות היבשה, עובדה שמנעה מחיל האוויר לבצע את תפקידו המתוכנן במניעת הצליחה המצרית, ובמטכ"ל לא ידעו במשך כמה ימים את מיקומם המדויק של כוחות צה"ל - "קו כוחותינו".

הבלגן לא הסתיים בהמשך המלחמה. השליטה בצירי התנועה בסיני היתה כ"כ ירודה שכוחות לוחמים נאלצו להיאבק ביניהם על זכות השימוש בצירים; חטיבת הצנחנים שהייתה אמורה לצלוח את התעלה ב-15 באוקטובר לא קיבלה רכב קרבי עד לרגע המתוכנן ליציאה לצליחה, והגדוד היחיד ממנה שחצה באותו לילה עשה זאת בזכות יוזמה פרטית של "סחיבת" זחל"מים מיחידות אחרות; פניקה בפיקוד הבכיר גרמה לשינויי תכניות תכופים, לראייה שגויה של המצב, למהלכים צבאיים לא מוצלחים, ולריבוי אילתורים; השינויים התכופים, כמו במלחמת לבנון השנייה כעבור שלושה עשורים, יצרו תחושה של אובדן שליטה ברמת הפיקוד וטיפחו חרושת שמועות שכירסמה באמון החיילים במפקדיהם; דיווח שקרי פשט בפיקוד הצבא כלפי מעלה; מלחמות גנרלים האפילו על שיקולים של ניהול המערכה.

אלוף מוטה גור, שהיה באותה עת נספח צה"ל בוושינגטון, נהג לספר לאחר המלחמה את הסיפור הבא. תפקידו היה, בין השאר, לעדכן את עמיתיו האמריקניים לגבי תמונת שדה הקרב. הוא העביר את דיווחי צה"ל לאמריקנים במהלך שלושת הימים הראשונים של המלחמה, עד שהאמריקנים נתקלו במידע שגרם להם להטיל ספק ברמת הדיוק של דיווחים אלו. לאור זאת הם הזניקו מטוסי ריגול משלהם כדי לקבל תמונה בלתי-תלויה על מצב הכוחות. לאור מה שעלה מהצילומים האוויריים אמרו הנציגים האמריקנים למוטה גור שדיווחי צה"ל אינם מהימנים. הם עידכנו אותו לגבי תמונת הקרב, והיא הייתה חמורה בהרבה מבחינת צה"ל ממה שניתן היה להסיק מהדיווחים הישראליים.

מה כן עבד, ומה צריך לעשות?
כשהפיקוד הבכיר של צה"ל הכזיב, כשתמונת הקרב התערפלה (קראו את יומני המלחמה ולא תאמינו), כשהמבוכה גרמה לאובדן דרך ומלחמות הגנרלים שיתקו מהלכים צבאיים בגלל הקושי לתאמם בין הכוחות - נותרה רק משענת יחידה למדינת ישראל: המפקדים ברמות הביניים, מפקדי הפלוגות והגדודים וטייסי חיל האוויר,  והחיילים הלוחמים. צה"ל הצליח להפוך את הקערה על פיה, למרות שלא הצליח למנוע מהמצרים להגשים את מלוא מטרות המלחמה שלהם, וזה היה רק בזכות מסירותם ואומץ ליבם של החיילים והמפקדים. והמחיר האישי ששילמו אלה היה כבד מאד.

האם הם יעשו זאת גם בעתיד? אנו חוזרים להנחות היסוד של תורת הביטחון: צה"ל הוא צבא העם, ועוצמתו מבוססת על היותו צבא העם. כוחו בקרב אינו נמדד בציוד ובמסגרות, והביטוי האמיתי שלו אינו המערך הסדיר הבולט לעין או מערך הקבע המנופח שלו,  אלא בטיבו של מערך המילואים.

יש לכך כמה מסקנות, שלא נאריך אלא רק ננקוב בהן. חשיבות הגרעין הסדיר של הצבא קטנה משנוטים לחשוב, והיה צריך לשקול לקצץ את מנגנון הקבע ולקצר את שירות החובה כדי למקד אותו בהכשרה צבאית ובקיום השלד הקבוע. בהתאם, מי שמתכוון באמת להתבסס על צבא מילואים, ומבין שרוב המערך הלוחם מצוי בחיי היומיום במקומות העבודה - צריך להקפיד לאמן אותו ולהשקיע מאמצים בשמירת איכותו ומקצועיותו הצבאית. מדינת ישראל לא תינצל בזכות יחידות עילית קטנות שאנשיהן נבחרו בפינצטה, אלא בזכות מאות אלפי האזרחים שייקראו לדגל לעת מלחמה.

נקודה אחרונה היא שמירה על מוטיבציה: צבא העם יכול לתפקד רק במציאות של סולידריות, של שותפות גורל, של ערבות הדדית, של תחושה של קהילה מאחדת. מציאות של שונות ופערים - עשירים ועניים, מועדפים ומופלים, חיים ברווחה וחסרי-דיור, יורשי-הון וחסרי רכוש, אזרחים מלאים וחסרי זכויות אזרחיות, משלמי מיסים וחיים על חשבון אחרים - לא תומכת בסולידריות אלא מפוררת אותה. ביום פקודה לא נמצא את צבא העם, ממש כפי שכיום קשה כבר לאתר את משרתי המילואים.

2 comments:

גדעון שוּר אמר/ה...

דורון, נהניתי מאוד לקרוא את הרשימה. מסכים עם הניתוח והמסקנות. אין ספק שמחדל מלחמת יוה"כפ אינו רק מחדל מודיעיני, אלא בראש וראשונה מחדל מנהיגותי -מדיני, וכמובן חדלות אונים והפקרות של הפיקוד העליון -- מי שתיפקדו ברמות הפיקוד היו קצינים מדרגת אל"מ ומטה עד לחיילים הלוחמים. מסקנתך בדבר הצורך להקטין את הצבא הסדיר ולבנות אותו עם פחות שומן ואנשי קבע, ובמקביל להסתמך על צבא העם במילואים, אשר יוכשר באופן הרבה יותר רציני, היא מסקנה נכונה אף היא. דא-עקא, שצבא המילואים הולך ומשנה ערכיו, החברה הישראלית שסועה יותר מבעבר, וההסתמכות על החבר'ה הטובים מהמילואים עלולה להתגלות כבעייתית. המשך השליטה על העם הפלסטיני וההיצמדות לשטחי איו"ש בשלמותם שואבים מאיתנו אנרגיה בלתי נדלית ולא בת קיימא (המחדל הבא).
אוסיף רק, כי אחד המחדלים הגדולים של המלחמה הארורה הזו היה בתחום מודיעין השדה ואימוני היחידות (שלא לדבר על מצב הימח"ים הידוע לשמצה). שתי "פאשלות" היו נחלתנו בתחום מודיעין השדה: הראשונה הערכת חסר של יכולת הצבאות הערביים בתחום הטילים נגד מטוסים, שהתבררה כהרת אסון לחיה"א, והשניה יכולתם של חיילי השדה של מצרים בעיקר להשמיד טנקים ורק"מ באמצעות ציידי טנקים וטילי שמל וסאגר. כפי שהיטבת לתאר, צה"ל לא היה ערוך בכלל לנהל קרב הגנה מתמשך, ובוודאי שלא קרב כנגד כוחות רציניים המתחפרים היטב ומוגנים ע"י סוללות נגד מטוסים וטילי כתף נגד טנקים. אפילו הנשק האישי של חיילנו היה בנחיתות משמעותית -- רובי פ.נ. ועוזי חסרי עוצמה ועתירי תקלות אל מול מקלעי קלצ'ניקוב יעילים. רק כאשר גם סאדאת נתקף באופוריה משלו, והחליט לתקוף ב-14 באוקטובר כדי להרחיב עוד יותר את השליטה של צבאו, הוא גילה בדרך הקשה שאין לו יכולת להתמודד עם שריון בקרב תנועה. או אז חזרה המלחמה להיראות דומה יותר למלחמת ששת הימים. מי ניצח? ודאי שלא ישראל. תוצאות המלחמה המטופשת הזו עוד ניכרים היטב בדמותה של המדינה דהיום.

אנונימי אמר/ה...

חיים מעיר:
אומרים שמה שמבדיל את האדם מיתר היצורים זאת המודעות לקיומו של עתיד. העולם איננו "הווה נמשך", אלא הווה שהוא הרף עין, הלחוץ בין עבר אינסופי ועתיד אינסופי. לקחי העבר של הכלב של פבלוב אינם במעמד של " זיכרון" (כמו אצל האדם). כאשר מצלצל הפעמון הוא עכשיו מרגיש את בואו של המזון (מה שכמובן מבוסס על השריטה שנוצרה אצלו כאשר הרבה פעמים צלצל הפעמון ומיד אח"כ הגיע אוכל).
זה ש"יש עתיד" אומר שלמצב הנוכחי יש סיבות שנטועות בעבר, ושבהינתן המצב היום ניתן להניח / לצפות / לנבא / לדעת מה יהיה בעתיד.
לדעת "מה יהיה?" נהפך לצורך ממש כפייתי. המניע העיקרי לחקר העבר הוא נסיון פאתטי לדעת מה יהיה בעתיד.
במאמר מוסגר אציין שכאן נעוץ לדעתי שורשן של כל האמונות הדתיות, שבאות לענות על הצורך הזה, שלרוע המזל לעתים קרובות מדי לא בא על סיפוקו.

בדרך כלל אנו תופסים את רצף הזמן של המציאות המשתנה אכן כרצף, מתחיל בעבר הרחוק, מתקרב, חולף על פני ההווה ושועט לעבר העתיד, בלי לעצור. אבל התפיסה הזאת של רצף האירועים שהיא באופן אובייקטיבי אכן נכונה, כאילו יש ציר זמן אינסופי ועליו נמצא ההווה כמין נקודה שזזה (ימינה, כמו בסירטון במחשב). אבל כאשר הנקודה הדימיונית חולפת על פני ההווה הוא עובר טרנספורמציה מהפכנית. רגע מסויים בעתיד, כאשר הוא נהפך לעבר, הוא משהו אחר לחלוטין!

לענייננו. כמובן שניתן לייצר מודלים מתימתיים שיודעים לחזות בין אם באופן החלטי ובין הסתברותי מה יהיה מצב העניינים העתידי. וכמובן שיש טעם להסיק מדברים שקרו וליישם את המסקנות, כדי להרבות את הסיכויים של הדברים הטובים, ולהמעיט את הסתברותם של הדברים הרעים.
אבל לוותר על היומרה להתייחס לעתיד כמו לעבר. וככל שהנושא שעל הפרק מסובך יותר, ייחודי יותר, אנושי יותר, כנראה שהסיכוי לדעת באמת מה יהיה הוא קטן יותר.
הניתוחים בדיעבד שמסבירים את הסיבות המובנות והברורות למה שקרה, איך זה שלא ראינו אותם, הרי הכתובת היתה על הקיר?! שטויות! אנו שוכחים שהקיר היה מלא בכתובות, עד אפס מקום!
[לעניין זה, מעניין הספר של נסים טאלב "הברבור השחור". ועוד יותר מעניין הספר "10 החלטות ששינו את העולם" (או משהו כזה) של קראושו, שכותב בהקדמה על ספרו שמספר על שנת 1941, שהחלטות כמו למשל יציאת יפן למלחמה, נראות בדיעבד כשטות מטורפת, אבל אם שוכחים לרגע את מה שקרה אח"כ זה נראה די הגיוני ומתבקש.]