יום רביעי, 9 בדצמבר 2015

שתי המשימות החשובות: סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומדיניות כלכלית-חברתית חדשה

מהם חמשת הנושאים שזוכים כיום לרוב תשומת הלב הציבורית? אני הייתי מציע את הרשימה הבאה (לא לפי סדר חשיבות):
  • מיתווה הגז
  • מחירי הדיור
  • 'אינתיפאדת היחידים'
  • שאלת הגרעין האירני
  • השחיתות הפוליטית וזו המתגלה לבקרים במגזר הציבורי

ייתכן שאתם חושבים אחרת. הרשימה שלכם כוללת אולי את החרם האירופי על תוצרת ישראל, את המיתקפה הפוליטית על מערכת המשפט בישראל, את כוחם המידלדל של כלי התקשורת החופשיים, את שאלת הריכוזיות, את האיום על התחרות בתחום הסלולר, את נושא ההטרדות המיניות במשטרה, את גורל הרפואה הציבורית, ....
אני מציע לחשוב את הדבר הבא: כל הנושאים ברשימה שהצעתי ואלו שברשימה המשלימה הם נושאים משניים. העיסוק בהם הוא הסחת הדעת מהנושאים החשובים. הם אולי דרמטיים, הם בהחלט מגרים, אבל אלה אינם הנושאים שיקבעו את גורלה של ישראל ואת עתיד ילדינו במדינה. הנושאים שבהם כן תלוי קיומנו הם שניים: סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואימוץ מדיניות כלכלית-חברתית חדשה למדינת ישראל. כל עיסוק בנושא אחר הוא לוקסוס שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.
סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני?
עד כמה שהדבר אולי נראה מוזר, אני סבור שאנו קרובים מתמיד לאפשרות לסיים את הסכסוך - למרות האינתיפאדה הנוכחית, למרות החמאס, למרות חיזבאללה, למרות דאע"ש, למרות האביב הערבי המכזיב, למרות אירן, ולמרות חולשת המשטרים במדינות שכנות. אנו קרובים מתמיד כי הפער בין עמדות הצדדים הוא כבר שולי וניתן לסגירה, כי רוב מדינות האיזור כבר השלימו עם קיומה של ישראל ומחפשות הסכם כזה על בסיס איזורי ("היוזמה הסעודית") כדי להתפנות לשאלות היותר חשובות בעיניהן, כי מדינות המערב לא יאפשרו לישראל להמשיך את המצב הנוכחי של הכיבוש, וכי הציבור בישראל כבר התפכח ברובו משאיפות טריטוריאליות ('ירושלים מאוחדת בריבונות ישראלית', זכות להתיישבות יהודית בכל שטחי יהודה ושומרון) ומהסיכוי להשאיר את המצב הנוכחי יציב לתקופה בלתי-מוגבלת ('ניהול הסכסוך').
הסכם איזורי, לכשייחתם, יהווה מהלך סיום לתהליך הציוני ההיסטורי של הקמת מדינה לאומית לעם היהודי - המשך להחלטת האו"ם של 1947 על הקמת מדינת ישראל. זו תהיה הכרה ראשונה של מדינות ערב ושל העולם בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית בגבולות מוסכמים (במקום המצב הנוכחי של גבולות הפסקת אש). זה יהיה ויתור בפועל של כל הצדדים על תביעות טריטוריאליות נוספות. זה יאפשר השתלבות מדינית וכלכלית של ישראל במזרח התיכון. זה יאפשר לישראל להפנות משאבים מביטחון לתחומים לא-ביטחוניים. זוהי תקווה לא לפריחה כלכלית של ישראל על רקע חורבן כלכלי מסביבה, אלא לפריחה כלכלית של האיזור כולו.
הפער בין עמדות הצדדים הצטמצם והלך בארבעים ומשהו שנות משא ומתן (מאז הסכמי ההפרדה בתום מלחמת יום הכיפורים). סיבובי המשא ומתן של ראשי הממשלה ברק ואולמרט כיווצו את הפערים בין עמדות הצדדים למשהו שולי. אם קיים בכלל פער עמדות - הוא קיים בעיקר בתוך המדינות: בין חמאס לרש"פ, בין ימין ושמאל בישראל. אבל הפער בישראל אינו זה המשתקף במפת המנדטים בכנסת הנוכחית. סקרים שנעשו מצביעים על גמישות רבה יותר מצד הציבור המוגדר כימין להצעה ערבית שניתן לחיות עימה, לאור ההבנה שהמשך המדיניות הנוכחית של ישראל אינו אפשרי. התנגדות נוקשה להסכם מדיני אמנם קיימת בישראל, אבל היא נשענת יותר על מצע דתי (זכות היסטורית והבטחה אלוהית לעם היהודי) מאשר על תפיסה לאומית-אידיאולוגית.
התמונה הפוליטית בכנסת, זו המצביעה על תיקו-לכאורה בין שמאל לימין, משקפת כנראה נטייה עדתית לתמוך במפלגות הימין על רקע חברתי - לא אידיאולוגיה לאומנית או דתית. על כך יש להוסיף את מאמציו של הימין הישראלי לעודד את הרגשות השליליים בקרב הציבור, אם בנושא תחושה של קיפוח עדתי ואם בנושא של שנאת ערבים (ושנאת העולם בכלל). הצלחת ההסתה ניכרת לא רק בהתקפה יזומה על התקשורת החופשית ועל מערכת אכיפת החוק: אפילו המאבק הציבורי בנושא מיתווה הגז נצבע כבר בצבעים של שמאל וימין וממילא בצבעים של חוסר נאמנות למדינה. זהו חיבור כוזב הנשען על אסטרטגיה של חרחור ריב. הסתה זו באה להסתיר עובדה: הסיבה שהתהליך להשגת הסכם ערבי-ישראלי תקוע אינה נעוצה בנסיבות העולם החיצוני (חולשת הרש"פ, התערערות השלטון במדינות השכנות, התחזקותה של אירן) אלא בעלייתה של ממשלת ימין לשלטון בישראל ב- 2009.
ולמרות הכל, אחרי כל ההתפתלויות של שנות הסכסוך - העתיד נראה ברור. ההסכם האיזורי יתחיל מהסכמה ישראלית לנסיגה לגבולות 67' עם תיקוני גבול קלים והדדיים, ובתמורה נקבל הכרה רשמית של רוב מדינות ערב בישראל ופתיחת יחסים דיפלומטיים מלאים. תהיה כנראה הגירה מסויימת, לשני הצדדים. יהיו כנראה פיצויים כספיים. ירושלים - תחולק. פלסטין - תפורז. והאזור כולו ישקע בהמולה של בנייה ופיתוח. זה איננו תרחיש דמיוני - זה יקרה במוקדם או במאוחר. והעיתוי תלוי בנו.
מדיניות כלכלית-חברתית חדשה לישראל
המשק הישראלי הולך וטובע בביצה (בלתי צפויה) שנקרתה על דרכו בתהליך ההסבה שלו ממשק מתוכנן, הסובל מהתערבות ממשלתית מנוונת - למשק מודרני, תחרותי וחופשי. קרה כאן אסון קטן. קרתה כאן סטייה בניווט.
המשק החל את דרכו כמשק סוציאליסטי, שנשען על מימון של מוסדות לאומיים, ריבוי קואופרטיבים, תכנון מרכזי, שליטה ממשלתית בכל שלבי הייצור וההקצאה, וסקטור ציבורי ענק. המשק סבל בתחילת דרכו ממצוקת משאבים קשה, וכחברה בעלת הכרה ביעדים לאומיים ובשותפות גורל - הפתרון היה תכנון מרכזי, ניהול ממשלתי, קיצוב משאבים, והגבלה (מרצון) של חופש הפרט. המאמץ אכן הצליח: בתוך שניים-שלושה עשורים משק זה הצליח ליצור הישג היסטורי של השקעות יצרניות, צמיחה כלכלית מואצת ועלייה ברמת החיים, כל זאת תוך קליטה של גלי עלייה המונית והקצאת משאבים עצומים לביטחון.
בשלב מסוים התפיסה המשקית הזו לא החזיקה מעמד: הסקטור הציבורי אינו מצטיין בייצור, החיוניות של הסקטור הפרטי נחנקה בגלל מיסוי-יתר והתערבות-יתר, ההתפתחות התעשייתית של המשק נחסמה למעשה ע"י מערכות הגנה מוגזמות על הייצור המקומי שמנעו ממנו חשיפה לשוקי העולם, ההוצאות הביטחוניות הגואות יצרו נטל ביטחון עודף, הצריכה הפרטית סבלה מחסימת השווקים ליבוא ומעודף מונופולים ממשלתיים וציבוריים, שוק ההון לא התפתח והתיווך הפיננסי היה כולו ממשלתי, והעבודה המאורגנת  - אחד ההישגים הסוציאליים החשובים של מדינת ישראל - הביאה להסתיידות עורקים בשוק העבודה ולהתחלקות בלתי סבירה ומשתקת של התוצר בין הון לעבודה לטובת האחרונה. אם כל הבעיות הללו לא הספיקו - המשק נקלע בעקבות מלחמת יוה"כ למשבר מאז"ת ולאינפלציה דוהרת. בשנת 1985, כשקצב האינפלציה יצא משליטה וישראל לא יכלה עוד לממן את המשך קיומה - הופעלה מדיניות כלכלית חדשה, שהיוותה מהפך מוחלט. מדיניות זו שמה לה כמטרה יעדים גרנדיוזיים: להבריא את כלכלת ישראל - לא פחות. השיטה שנבחרה: צמצום הסקטור הציבורי, הקטנת החוב הציבורי, ורפורמה כוללת של שוק ההון.
30 שנה עברו מאז. הרפורמות של 1985 הצליחו, ובראו משק חדש. ההישגים הם לא פחות ממדהימים: האינפלציה נעצרה; הפער ההיסטורי במאז"ת חוסל וישראל נהנית בשנים האחרונות מעודף יצוא; מימון הממשלה נשען כבר שנים על גירעון מוקטן, בקנה מידה מערבי; החוב הציבורי נמצא בתהליך רצוף של ירידה; תהליך הצמיחה התחדש; חלקים חשובים של המשק הופרטו, לרבות שירותים ציבוריים; המשק עבר תהליכים חשובים של מודרניזציה, חשיפה ליבוא מתחרה והגברה של היצוא; הפיקוח על מט"ח שליווה את המשק לאורך עשרות שנים - בוטל; לשוק ההון זרמו כספי החיסכון הפרטי, שבעבר היו מתועלים למימון הגירעון הממשלתי, ושוק ההון החל לתפוס את מקומו כמנוע למימון הפעילות העסקית. השורה התחתונה של כל אלו היא משק מודרני ופורח שמגייס את האנרגיה של הגורמים הפרטיים לשיפור הכלכלה.
לא הכל הצליח. השתחררנו אמנם מהרבה חוליים של משק מתוכנן, אבל כיום אנחנו סובלים מתופעות-לוואי בלתי-רצויות של תהליך ההפרטה. התמוטטות העבודה המאורגנת גרמה לכך שרוב העובדים בישראל אינם זוכים כיום להגנה - רק אלו שמועסקים ע"י מונופולים. סדר עדיפות מוטעה גרם לשחיקה מוגזמת של רמת השירותים החברתיים, והתוצאה היא שאנו נאלצים לצרוך שירותים מפצים בשוק הפרטי. ההפרטה נעשתה ללא תשומת-לב מספיקה להגברת התחרות, והתוצאה היא שהריכוזיות במשק גברה. אי-השיוויון - גבר. יותר מכך: בעולם של אי-שיוויון מתגבר והצטמצמות של השירותים הציבוריים - נפגע העיקרון של הזדמנות שווה. אז נכון שאנחנו לא לבד, ושתהליך דומה התרחש גם במשקים אחרים שעברו צמיחה ומודרניזציה, אבל זה אינו צריך להרגיע אותנו - זה רק אומר שנצטרך לנקוט בצעדים לתיקון הסטייה בניווט.
כחברה, איננו יכולים להרשות לעצמנו לחיות במשק קפיטליסטי 'טהור', בלי איזונים. איננו יכולים לוותר על העיקרון המנחה של מתן הזדמנות שווה לדור הצעיר כדי שכל פרט בחברה יוכל להאמין שיש גם לו סיכוי להצליח כפונקציה של מאמציו-הוא. איננו יכולים לקיים חברה שמאמינה ביעדים לאומיים ופועלת להשגתם בלי לטפח סולידריות ותחושה של שייכות ושותפות גורל. איננו יכולים ליצור משק קפיטליסטי, שמקדש את חופש הפרט והתחרות הכלכלית, ולהסתכן בכך שהדור הצעיר ינטוש את ישראל לטובת מודל מוצלח יותר, בינלאומי יותר, של משק כזה.
אז אנו צריכים לשמור על עקרון הקפיטליזם, על האמונה בכלכלת שוק. איננו צריכים להתפתות להצעות לאימוץ מיסוי גבוה כדרך לצמצום אי-השיוויון, להחזרה של עולם התכנון המרכזי והניהול ע"י המדינה, להגדלה מערכתית של הסבסוד הממשלתי ההורס כל חלקה טובה, להכנסה מחדש של הייצור לידיים הממשלתיות, להחזרת העולם המעוות של הגנה מלאכותית על ייצור באמצעות מיסוי מפלה, ועוד ועוד. כי החריקות שאנו חווים אינן מעידות על צורך לשוב לעולם ישן, אלא על כך שעלינו לתקן את הסטיות שהתגלו בדרכנו לעולם החדש. כי רק התחרות החופשית מגייסת את משאבי האנרגיה החשובים של הסקטור הפרטי לטובת הכלל. ומהם אותם תיקונים? יש לשים סייג במקומות שאיננו מקבלים כחברה את הפתרון הקפיטליסטי הטהור: לקבוע מערכת מס פרוגרסיבית שתתקן חלק מהתחלקות ההכנסה, להשקיע בחינוך ובריאות ציבוריים, לדאוג לשיוויוניות בחינוך גבוה, להנגיש את רכישת הדיור לרוב משקי הבית, ולהציע הזדמנות שווה לכלל הציבור. כי רק הגבלה חברתית מוסכמת על אי-השיוויון תשאיר כאן את הדור הצעיר. אחרת - תפעל סלקציה שלילית: המוכשרים יהגרו.
אז מה צריך לעשות?
עלינו להתמקד בעיקר. כדי להתמקד בעיקר - יש לוותר על העיסוק בכל מה שמסיח את דעתנו ממנו. מיתווה הגז אינו חשוב. גם האינתיפאדה, אירן, השחיתות, הריכוזיות, מחירי הדיור, 'תג מחיר', חופש העיתונות וכל האנקדוטות סביב התנהלות המעגל הקרוב של ראש הממשלה - כל אלו אינם המפתח לקיומה של ישראל. יש להפסיק להתעסק במלחמות סרק ובהסחת תשומת הלב. יש רק שני נושאים שבהם צריך להתמקד ושעליהם צריך לצאת לרחובות להפגין: סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ותיקון הסטיות החברתיות שנוצרו בכלכלה הישראלית. את העובדה שיש לציבור כוח להשפיע - ראינו כבר באירועי המחאה של 2011.

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

נחמני, אתה גדול. אולי זה זמן מתאים לפרוש. אלא אם כן אתה מתכנן להתעלות לשיאים נוספים.
מספר הערות בשולי דבריך:
בשני הנושאים החשובים אתה מקדים סקירה היסטורית. סקירה היסטורית, בהגדרה, איננה נותנת תמונה נאמנה של העבר. הסיבה היא, שהסקירה היא מבט על האירועים מנקודת זמן מאוחרת יותר. אותם הפרטים שנמצאים במסמכים של התקופה המוקדמת, ושבדיעבד מרמזים על מה שעתיד לקרות, מקבלים בולטות, פרטים אשר בעתיד אינם בעלי משקל, חשיבותם פחותה. לכן, בגלל שתיאור העבר כפי שאנו משקיפים עליו מנקודת הזמן של ההווה איננו תיאור "נכון", אין טעם להתייחס אליו כאשר מתכננים את העתיד.
בעקבות סקירת העבר, אתה מציע תחזית של מה שצפוי. התחזית שלך (באופן מיוחד באשר למזרח התיכון החדש) מעודדת, משמחת, מרחיבה את הלב. אבל היא לא רלוונטית. מלבד כמה ספרים של ז'ול וורן, שניבאו נבואות אשר התגשמו במידה רבה של דיוק, אינני מכיר שום עתידנות שהתגשמה. האם באמת מישהו צפה לפני 15 שנים, בשנת 2,000, מה תהיה תמונת העולם היום? אף אחד! הסיבה לכך היא שרמת המיקריות והאקראיות היא עצומה. לפני שבוע קראתי על חוליית הקומנדו הנורבגי אשר פוצצה את מפעל המים הכבדים בנורבגיה במלחמת העולם השניה. בערב שלפני המבצע ראה המפקד חנות לחומרי בניין, וקנה מספרים לחיתוך גדרות. בעת המבצע עצמו, לא הצליחו לחדור בדרך המתוכננת, הוא שלף את המספריים, ומתקן המים הכבדים פוצץ. זה עיקב את תכנית הגרעין הגרמנית. ייתכן שאלמלא הצלחת החבלה בנורבגיה, גרמניה היתה מנצחת במלחמה. ואז היו כנראה מייחסים זאת לעליונות הטכנולוגית הגרמנית (למשל...).
אין טעם להחליט על דרך פעולה על פי תחזית של העתיד, שכנראה לא תתממש.

לכן, אין ברירה, ואת צעדינו עלינו לכוון לא על פי העתיד (שאיננו ידוע, למרות האשליה), ולא על פי העבר (שגם הוא בעצם איננו ידוע לאשורו), אלא על פי אמות מידה של "מה צודק", "מה מוסרי", "מה אני אוהב". או אפשר גם "מה טוב בשבילי?"
בעצם, זה מה שאתה עושה בקטע האחרון של מאמרך.

חיים