ראול וולנברג - לזכרו

מדוע עכשיו?

השבועון הבריטי "אקונומיסט" הקדיש לפני כשבועיים מאמר הספד לראול וולנברג, הדיפלומט השוודי שהציל רבבות מבין יהודי הונגריה מהשמדה בידי הנאצים ונעלם בעצמו בכלא הרוסי. ההספד נכתב לרגל ההכרזה הרשמית על מותו ב-26 לאוקטובר השנה, לאחר שנעדר זה 70 שנה. המוזר הוא שההכרזה על מותו הייתה אירוע סתמי, פורמלי, של שלטונות המס של שוודיה - לא תוצאה של גילוי שמאפשר את סגירת התיק של תעלומת היעלמותו של וולנברג.

הדרמה המדהימה שחולל ראול וולנברג, זו שהפכה אותו לסמל ולדמות מופת בינלאומית הייתה קיצרת-ימים: היא נמשכה רק חמישה חודשים - יולי-דצמבר 1944. ראול וולנברג, אז דיפלומט שוודי בן 32, שירת כנספח מיוחד בשגרירות שוודיה בבודפשט. הוא 'פיברק' רישיונות מעבר רשמיים לשוודיה (שהייתה ניטרלית) וחילק אותם ליהודי בודפשט כדי למנוע את גירושם למחנות ההשמדה. בפועל, הוא טיפס למשאיות ועל גגות של קרונות רכבת שהובילו את יהודי הונגריה למחנה ההשמדה באושוויץ וחילק לנוסעים תעודות מסע דיפלומטיות שהפכו אותם למוגנים מפני הגירוש. בדרך זו הוא הציל בתוך כחמישה חודשים את חייהם של אלפי יהודים מהונגריה ושיכן עוד עשרת אלפים ב-32 בתי מחסה ששכר בסביבות בודפשט ושהפך אותם לצורך כך לטריטוריות שוודיות רשמיות (ספריות, מכוני מחקר וכיו"ב) כשהוא מניף עליהם את דגלי שוודיה.

רקע קצר: הונגריה

כחלק מהקיסרות האוסטרו-הונגרית שהתפרקה בסוף מלחמת העולם הראשונה, הונגריה איבדה שטחים נרחבים לטובת מדינות שכנות. התקרבותה לגרמניה הנאצית בשנות ה-30' חלה על רקע תביעתה להחזרת שטחים שנלקחו ממנה, תביעה שנתמכה בידי גרמניה (היטלר אף סיפח להונגריה שטחים). ב-1938 אימצה הונגריה חלק מחוקי הגזע של נירנברג. ב-1940 הצטרפה הונגריה לברית 'מדינות הציר', ושנה לאחר מכן השתלבו יחידות הצבא ההונגרי בהתקפה הגרמנית על ברית המועצות ('מבצע ברברוסה'). בתחילת 1943 חל מיפנה בהתפתחות המלחמה, והצבא הגרמני - הבלתי-מנוצח עד אז - נחל מפלות מול הצבא האדום במערכות בסטלינגרד ובהמשך גם בקורסק והחל לנהל קרב נסיגה שנמשך כשנתיים, עד לנפילתה הסופית של גרמניה. בחודש מארס 1944, על רקע הנסיגה המתמשכת של  הצבא הגרמני מהשטחים העצומים שנכבשו רק כשלוש שנים קודם לכן, האבדות הכבדות שסבל הצבא ההונגרי בקרבות ולאור החשש של היטלר שהשלטון ההונגרי ינסה להגיע להסכם עצמאי עם ארה"ב ובריטניה ולפרוש ממעצמות 'הציר' - השתלט הצבא הגרמני על הונגריה ('מבצע מרגריטה'), סילק את השלטון המקומי  ומינה מושל צבאי גרמני.

ההשתלטות הגרמנית על הונגריה הייתה בעלת משמעות בעיקר לאוכלוסייה היהודית. בתחילת 1944 מנתה האוכלוסייה היהודית כ-700 אלף נפש. הקהילה היהודית של הונגריה נותרה שלמה יחסית לקהילות היהודיות האחרות באירופה, שכן אדמירל הורטי, העוצר ההונגרי, לא הסכים לאפשר את גירוש יהודי הונגריה למחנות ריכוז. כל זה השתנה בעקבות ההשתלטות הגרמנית על הונגריה: בתוך חודשיים - כבר בחודשים אפריל-מאי 1944 - החל ה-SS לרכז את יהודי הונגריה כדי לשגרם למחנות ההשמדה בפולין. אדולף אייכמן ניהל את המבצע השיטתי לגירוש יהודי הונגריה, שבו - עיירה אחרי עיירה - שוגרו מידי יום כ-12 אלף יהודים למחנות ההשמדה. לפי מקורות מהתקופה, מאמצע חודש מאי ועד לתחילת יולי 1944 נשלחו כבר למעלה מ-400 אלף מיהודי הונגריה ברכבות, כמעט כולם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. כשלושה רבעים מהנשלחים הוצאו להורג מיד בהגעתם לאושוויץ; רק כרבע נשלחו למחנות עבודה. המהירות של הגירוש - לפי המקורות הנאציים - הייתה הודות לשיתוף הפעולה הנרחב של הציבור ההונגרי, שסיפק לאנשי ה-SS את כל המידע הדרוש ללכידת היהודים.

זהו השלב שבו הגיע ראול וולנברג כנספח מיוחד לשגרירות השוודית בבודפשט.

ראול וולנברג

ראול וולנברג נולד בשוודיה בשנת 1912, בן למשפחה שוודית מבוססת שבניה עסקו בעיקר בבנקאות. היה לו קשר יהודי חלש: סבא של סבתו היה יהודי שהגיע לשוודיה. הוא היה מודע לקשר זה ולפי עדויות מסוימות אף התגאה בו. וולנברג היה בן יחיד להוריו. אביו חלה ומת עוד לפני שנולד, וסבו מצד אמו נפטר כשהילד היה בן שלושה חודשים. הוא גודל, לכן, בידי אמו וסבתו. אמו התחתנה בשנית כעבור מספר שנים ומנישואין אלו נולדו שני ילדים נוספים. לאחר תקופת לימודים קצרה בפריס וולנברג התקבל ללימודי ארכיטקטורה באוניברסיטת אן ארבור במישיגן, ארה"ב, וסיים שם את לימודיו בשנת 1935. בתום לימודיו הוא עבד תקופה קצרה בקייפטאון, דרום-אפריקה, ואח"כ בסניף של 'בנק הולנד' בחיפה (ראו צילום של השלט ברחוב הבנקים בחיפה).

ב-1936 חזר וולנברג לשוודיה והחל לעבוד בחברת סחר בינלאומי - 'החברה המרכז-אירופית לסחר' -  חברה שעסקה בקשרי סחר של שוודיה עם חברות מסחריות במרכז אירופה ושבעליה היו יהודים-הונגרים. כתוצאה מהחקיקה האנטי-יהודית שאומצה בהונגריה (1938) לא יכלו עוד בעלי החברה היהודיים להיכנס להונגריה וראול וולנברג החל להיות הנציג הקבוע של בעלי החברה, והמקשר בינם לבין בני משפחתם שנותרו בהונגריה. בהמשך הוא הפך לשותף ומנהל והרבה לנסוע בנסיעות עסקיות להונגריה, לגרמניה ולמדינות הכבושות על ידה.

שליחותו הדיפלומטית של וולנברג

מהלך האירועים בהונגריה והמירוץ לגירוש הקהילה היהודית למחנות הריכוז בפולין היה ידוע למדינות המערב, הודות לעדויות מפורטות שהועברו למערב מהונגריה. לחץ של הקהילה היהודית באמריקה גרם כבר בינואר 1944 לנשיא רוזוולט להקים את 'הוועד לפליטי המלחמה' (War Refugee Board) שמטרתו הייתה לסייע להצלת יהודים שנרדפו ע"י המשטר הנאצי ברחבי אירופה. באביב 1944 שלח רוזוולט לשוודיה נציג מיוחד מטעמו כדי לקדם את המעקב הצמוד אחר מצבם של יהודי הונגריה, בתיאום עם הקהילה היהודית בשוודיה. כחלק מהמאמץ המשותף, הרעיון היה למנות נציג דיפלומטי מיוחד שיפעל מתוך השגרירות השוודית בבודפשט כדי לתאם פעולות הצלה. מועמד ראשון - הרוזן פולקה ברנאדוט, אז סגן-נשיא הצלב האדום הבינלאומי ובן למשפחת המלוכה השוודית - נפסל ע"י ההונגרים, ואז נבחר ראול וולנברג לתפקיד. הבחירה בו, למרות גילו הצעיר וחוסר ניסיונו הדיפלומטי, התאפשרה כי בעלי החברה בו עבד היה אחד מחברי הוועד, והוא שכנע את שאר החברים שמדובר בצעיר מוכשר שמכיר מקרוב את בודפשט ואת מצב היהודים בה. הוא התייצב לתפקידו החדש ב-9 ביולי 1944. חסר-ניסיון דיפלומטי, הוא נשלח כדי לסכל את המהלך להשמדת שארית הקהילה היהודית בהונגריה. עוד לפני צאתו לדרך הוא דרש וקיבל ממשרד החוץ השוודי סמכויות פעולה עצמאיות בכל הנוגע לשליחותו בבודפשט. בעת בואו נותרו רק כ-230 אלף יהודים בהונגריה.

הרעיון היה ליצור חסינות דיפלומטית ליהודי בודפשט ע"י הנפקת תעודות מסע שיעידו על כך שנושאי התעודות הם אזרחים שוודיים שממתינים למסע בחזרה לארצם. כ-700 תעודות כאלו כבר הונפקו ע"י השגרירות השוודית ליהודי בודפשט שהיו בקשרי עבודה עם השגרירות עוד לפני שוולנברג הגיע, אלא שוולנברג הרחיב את השימוש לממדים עצומים. התעודות שניפק היו מפוברקות, והרעיון התבסס על אי-הבהירות ששררה אז לגבי מסמכים רשמיים. המסמכים שפיברק וולנברג היו צבועים בצבעי הדגל השוודי והוטבעו בהם כתרי מלוכה (ראו צילום של תעודת מסע). המאמץ של וולנברג והתמיכה שקיבל מצוות השגרירות גרמו לכך שהוא הצליח למעשה לחסום את ביצוע תכניתו של אדולף אייכמן למשלוח כלל יהודי הונגריה למחנות ההשמדה.

כשנראה היה שמאמציו של וולנברג הצליחו ושארית יהודי הונגריה תינצל מ'הפתרון הסופי' - חלו שינויים במהלך ההיסטורי של האירועים. אדמירל הורטי ניסה, באוקטובר 1944, להגיע להסכם נפרד עם ברה"מ שיוציא את הונגריה ממעגל המלחמה. הגרמנים פעלו מיד כשהם נשענים על אנשי 'צבא החץ' - הארגון הנאצי ההונגרי - והדיחו אותו. פוגרומים של כנופיות 'צלב החץ' הביאו לרצח אלפי יהודים בבודפשט והשלכת גופותיהם לדנובה. תכנית ההשמדה של יהודי הונגריה חזרה לפעול. מאחר ובינתיים התפתחה מצוקת רכבות ברחבי הרייך השלישי - העברת יהודי בודפשט לאושוויץ  נעשתה החל מנובמבר 1944 במסעות רגליים ('מצעדי המוות') לעבר הגבול האוסטרי. מצעד המוות הראשון יצא לדרכו ב-20 בנובמבר 1944.

מצב החירום קרא לפתרונות חדשים. הרעיון של וולנברג היה יצירת מקלטים דיפלומטיים בתוך בודפשט שבהם ישוכנו מחזיקי תעודות המסע. את שכירת 32 בתי המחסה, בהם עברו כנראה כ-10,000 יהודים, מימן וולנברג כנראה מכספי הוועד לפליטי המלחמה. וולנברג לא פעל לבדו. מעבר לצוות גדול שסייע לו בתוך השגרירות השוודית (מספר עובדי 'האגף' של ראול וולנברג תפח כבר ליותר מ-300 איש), המאמץ הקדחתני של הנאצים לחסל את יהדות הונגריה לפני שהצבא האדום יכבוש את הונגריה גרם לבולמוס נגדי של מאמצי הצלה, שבו דיפלומטים ממדינות שונות עסקו גם הם בפיברוק מסמכי אזרחות ותעודות מעבר, בעוד אנשי 'צלב החץ' מנסים למנוע בעדם.

כשהצבא האדום שחרר את בודפשט (פברואר 1945) נותרו בעיר רק כ-100,000 יהודים. רובם נותרו בחיים בזכות מאמציו ובזכות הצלחתו לרתום נציגים דיפלומטיים של מדינות אחרות להירתם למאמץ להצלת יהודי בודפשט. המאמץ האחרון, שנרשם כולו לזכותו של וולנברג, היה סביב כוונתו של אייכמן ליזום טבח המוני של תושבי הגטאות שנותרו בבודפשט ובהם קרוב ל-100 אלף איש, שבוע לפני נפילת העיר בידי הצבא האדום. כדי לסכל מהלך זה הצליח וולנברג ליצור קשר עקיף עם המפקד הצבאי הגרמני בהונגריה, הגנרל שמידטהובר, ולאיים עליו שהוא - ראול וולנברג - יעיד נגדו אישית לאחר המלחמה כדי שיוחזק כאחראי ישיר לטבח היהודים. האיום נשא פרי והטבח המתוכנן לא בוצע.

היעלמות

בסוף דצמבר 1944 הגיע הצבא האדום לשערי בודפשט, והיא כותרה ע"י כוחות 'החזית האוראינית השנייה' ('חזית' - בצבא האדום - היא קבוצת ארמיות) בפיקודו של המרשל מלינובסקי. לאור סירובו של המפקד הצבאי הגרמני להיכנע, החל הקרב על העיר. בעיצומם של הקרבות - ב-17 בינואר 1945 - זומן וולנברג לחקירה במפקדתו של המרשל מלינובסקי בחשד שהוא עוסק בריגול לטובת ארה"ב. מסמכים סודיים של הצבא האדום שפורסמו ב-1993 מגלים שפקודת המעצר נגד וולנברג נחתמה ע"י קומיסר ההגנה בולגנין ונשלחה למפקדתו של המרשל מלינובסקי.

ישנן עדויות חלקיות, חלקן סותרות, לגבי שהותו של וולנברג בכלא הרוסי. הוא הגיע ב-21 לינואר 1945 לכלא לוביאנקה המפורסם במוסקבה, שם נחקר ע"י חוקרי ה-ס.מ.ר.ש. - הריגול הנגדי הסובייטי. ב-1957 שחררו הרוסים מסמך ישן, מיום 17.7.1947, חתום בידי רופא כלא לוביאנקה, שבו הוא מדווח על מותו מהתקף לב של ראול וולנברג ומבקש אישור לבצע נתיחה שלאחר המוות. ב-1989 העבירו הרוסים לידי המשפחה חפצים אישיים של וולנברג, כולל דרכון. חוקר רשמי של המשטרה הרוסית דיווח ב-1991 שוולנברג הוצא להורג ב-1947 בעזרת גז. עדות נוספת נוקבת בתאריך דומה אבל מציינת הוצאה להורג בירייה. למרות העדויות השונות המציינות את מועד המוות בשנת 1947- צפו ועלו עדויות על כך שוולנברג היה עדיין עצור בשנות ה-60', וקיימות עדויות אחרות לגבי שנות ה-80'. אחיו החורג של ראול וולנברג בילה שנים בחיפוש עדויות בארכיונים שנפתחו, אבל למרות שפע פיסות המידע - תיק וולנברג לא נסגר מעולם.

החקירה לגבי המוצאות אותו נתקלה בחומה בגלל 'המלחמה הקרה' שפרצה אז בין ברית-המועצות לארה"ב ואולי גם בגלל חוסר רצון של הממשלה השוודית להבליט את תרומתו של ראול וולנברג לעומת האדישות ושיתוף הפעולה של שאר השלטון השוודי למעשי המשטר הנאצי. עד היום איננו יודעים באמת מדוע עצרו אותו השלטונות הסובייטיים ומה עלה בגורלו.

בחודש מרץ 2016 הודיעו שלטונות המס של שוודיה שאם בתוך ששה חודשים לא תתקבל עדות חדשה - ראול וולנברג יוכרז רשמית באוקטובר 2016 כמי שמת-נעדר, בשל היעדרות גופה. ביום 26 באוקטובר אכן נמסרה הכרזה זו. תאריך המוות נקבע ליום 31 ביולי 1952 - חמש שנים מאז שהוכרז כנעדר.

לזכרו

על מעשיו להצלת שארית יהודי הונגריה זכה ראול וולנברג באזרחות כבוד של קנדה, הונגריה, ישראל, אוסטרליה וארה"ב (1981). מוסדות הוקמו על שמו, פרסים מחולקים לזכרו ורחובות וככרות במקומות שונים בעולם נקראים על שמו. קטע הכביש שבו שוכן כיום מוזיאון השואה בוושינגטון נקרא ב-1985 על שמו. ב-2013 קבעה שוודיה בלוח השנה הלאומי את 'יום וולנברג' - 17 בינואר, יום היעלמותו - לזכרו. קנדה קבעה עוד בשנת 2000 את 'יום וולנברג' בלוח הלימודים של בתי הספר. האו"ם קבע את ה-17 בינואר להיות 'היום הבינלאומי למצילי האנושות'.

מי ששמר על הגחלת כל השנים היו משפחתו ומשפחות הניצולים. אמו ואביו החורג שמרו על חדרו כפי שהיה וכתבו לו מכתבים במשך שלושים שנה. ב-1979 הם שמו קץ לחייהם לאחר שתקווה נוספת לניצוץ חיים הוכחה כתקוות שווא. אחיו (החורגים) עסקו גם הם כל חייהם בחיפוש אינפורמציה על המוצאות אותו.

במקומות שונים בעולם קיים פסל זיכרון לראול וולנברג, בצורת מזוודה דיפלומטית נטושה ועליה ראשי התיבות של שמו. מזוודה כזו נשא איתו, ובה רישיונות המעבר לשוודיה. מזוודה אחת מצויה באי שבו נולד בשוודיה (ראו תמונה). אחרת - במוזיאון השואה בנוטינגהאם. אחת - ליד בניין האו"ם בניו-יורק. ועוד אחת, בבודפשט - העיר בה שינה היסטוריה - על ספסל, מחכה כאילו לראול וולנברג שיאסוף אותה.