יום רביעי, 8 בנובמבר 2017

של מי החוקים האלה, לעזאזל?

אחרי שנים ארוכות בהן חונכתי לערכים של יושר, אחווה ונטילת אחריות אישית - בבית, בביה"ס ובתנועת הצופים - התגייסתי לצה"ל ולמדתי שם מושג חדש: "השלמת ציוד". משמעות המושג הייתה לא פחות מנורמה חדשה, מהפכנית מבחינתי: אם אבד או הושחת לך ציוד צבאי במהלך השירות הצבאי - הדרך "הנכונה" אינה לדווח על-כך ולשאת בתוצאה, אלא "להשלים ציוד חסר" ע"י גניבה ממישהו אחר. מסתבר שהאיסור על גניבה, שהיה חשוב עד כדי כך שהוגדר כדיבר השמיני בתורה - אינו נחשב מספיק משמעותי כדי להיכלל בקוד האתי של צה"ל: ישנם דברים יותר חשובים. עד-כדי-כך הנושא פחות-ערך שחייל צה"ל שמתגלה אצלו חוסר-ציוד צפוי לעמוד לדין משמעתי, אבל חייל שהצליח בדרך כלשהי (נחשו איך!) "להשלים ציוד" - אינו עומד לדין על כך. התוצאה היא תרבות מטופחת של גניבות "אפורות". גניבות כאלו לא רק שאינן טאבו - הן זוכות להעלמת-עין מהולה בשביעות-רצון: מדובר ב"חייל טוב"; "קורא את המפה".
נחמד? איזוטרי? לא. לקוד ההתנהגות הזה יש אפקט אבולוציוני בעל השלכה מרחיקת-לכת על החברה הישראלית. כי אמנם יש לצה"ל קוד אתי שיש לו תרומה חשובה לחינוך לערכים כמו אומץ, הקרבה, שיוויון, אחריות אישית, התנדבות, דוגמא אישית, אבל מנגד יש לו קוד אתי לא-רשמי שיש לו תרומה לחינוך שונה: להישרדות הפרט על חשבון האחר. אבל יש כאן גם אמירה נוספת, על מידרג גמיש של ערכים, ועל זכותו של החייל לבחור בעצמו אלו הוראות יש לקיים ואלו לא (ראו הוויכוח הנצחי על משמעת מנהלתית מול משמעת מבצעית). התוצאה היא שאתה דורש מפקודיך הקפדה על משמעת ועמידה בהוראות (בעיקר אלו שנחשבות בעיניך כהוראות חשובות), אבל אינך דורש זאת מעצמך.
מה פוטר אותך מקיום הוראות מחייבות? זה יכול להיות שאתה שייך ליחידה מובחרת, שעושה סלקציה בהוראות הצבא. זה יכול להיות שאתה קצין בכיר. אני זוכר שלפני שנים רבות, במשפט צבאי של נהג של אלוף מסוים, העידה קצינה מלשכת האלוף לטובת הנהג וסיפרה על כך שבסביבתו של האלוף התחושה היא שהנוכחים אינם כפופים לחוקי הצבא - הם מעל לזה.
האינדוקטרינציה החינוכית אינה מוגבלת לתקופת השירות הסדיר - היא נמשכת גם בשנים הארוכות של שירות המילואים. כי אולי בגרת וכיום אתה אב לילדים, מורה לתלמידים ומנהל לאנשים - אולי אפילו מודל לחיקוי בסביבתך - אבל כיצד תנהג כשיסתבר שחסר לך פריט-ציוד במהלך שירות המילואים שלך? תעמוד לדין משמעתי כאדם בוגר ותישא באחריות, או תחזור למנהגך ו"תשלים ציוד"?
חלפו שנים רבות מאז השירות הצבאי. במפגשים עם תרבויות אחרות אני מודע לתכונה הבולטת של ישראלים (הכללה, אני מודע) בהשוואה לאזרחים של מדינות המערב: חוסר הכבוד להוראות החוק, לתקנות, לכללי התנהגות נורמטיביים. היחס המקובל להוראות השונות הוא יחס ספקני, מהול אולי בזלזול, כאילו מדובר בחוות-דעתו של המחוקק: הוא חושב כך, אבל זו רק חוות-דעתו - זה לא באמת מחייב אותי. בעולם אחר… מושלם… אולי…  אבל העולם הרי אינו מושלם, אז כל אחד יפעיל שיפוט עצמאי ויפעל כראות עיניו.
חשבתי אפילו על משהו אירוני: מאז קבע בית המשפט בעניין פרשת כפר קאסם (1957) שיש פקודות "בלתי חוקיות בעליל", כאלה שדגל שחור מתנוסס מעליהן ואסור לחייל למלא אותן - דומה שישראלים מתייחסים לכלל החוקים והתקנות (כולל חוקי התעבורה...) כאילו דגל אדום מתנוסס מעליהן; זו כנראה הסיבה לכך שהם שוקלים בכל מקרה לגופו אם ההוראה נראית להם. לרוב זו בכלל אינה שאלה מוסרית, תרבותית או חינוכית מבחינתם, אלא שאלה כלכלית, של תוחלת הנזק הצפוי להם מאי-עמידה בהוראות (כלומר: הסיכוי להיתפס כפול חומרת העונש).
חופש הבחירה הזה שהענקנו לעצמנו נוגע כמעט לכל תחום בחיים: חוקי התעבורה, חוקי הבנייה, תקנות עירוניות, הוראות בטיחות, כללי התנהגות במרחב הציבורי, ועוד. כפי שזה נתפס בציבור בישראל, ההוראות השונות אינן משקפות הסכמה חברתית מושכלת ומנוסה לגבי הכללים הנחוצים לפעולתו התקינה של ציבור גדול - הן סתם החלטות שרירותיות (וטפשיות: שאלו לדעתו של כל אחד שלא מקיים אותן!) של שלטון זר, חורש-רעה. ובכל מקרה מדובר רק בעצה. קטן עלינו!
זה מטשטש את ההבדל החשוב בין אזרחים שומרי-חוק לבין פושעים. זה אומר שמסביבנו מתנהגים רבים כראות עיניהם: מצייתים לחלק מהחוקים ומתעלמים מאחרים. זה אומר שכולנו נעים בתחום האפור, כל אחד בשטחי החיים בהם החליט שלא לקיים את החוק.
זה כמובן משפיע על איכות החיים של כולנו: אנחנו מפריעים איש לרעהו בחיי היומיום - אם זה בבית המשותף, בכביש או בתור לקופה, אנחנו כועסים תדיר על האחר ("הוא לא בסדר"), אנחנו פסימיים לגבי עצמנו ("מדינת ברדק", "מדינה מושחתת"), אנחנו משתמשים בביטויים אנטישמיים ("הישראלי המכוער") ואנחנו מנסים להימנע ככל האפשר מחברת ישראלים אחרים כשאנחנו מבלים חופשות בחו"ל. ובעיקר: איבדנו בדרך כמעט את כל המסר הציוני, של עם מתחדש, גאה בעצמו, שבונה חברה נאורה, ערכית, מלוכדת.
אז כנראה שלא הרווחנו הרבה מהחופש-לכאורה הזה שנטלנו לעצמנו שלא לקיים הוראות וחוקים, כי זה מחזיר אותנו למצב של חברה פרועה, לא מאורגנת ולא הוגנת. סוג של "מערב פרוע" בלי הרומנטיקה ההוליוודית. וכולנו כנראה נפגעים מכך - כל אחד בהקשר אחר. כי כפי שיש הקשר שבו אתם אולי מרוויחים משהו מאי-הסדר (נוהגים בניגוד לחוק, מעלימים הכנסות, "סוגרים" מרפסות, נדחפים בתור) - יש כנראה הקשר שבו אתם מפסידים (מחכים בתור ששה חודשים לרופא מומחה, משלמים מחיר מופקע לבעלי מלאכה שמנצלים אתכם, מרומים ע"י ספקי שירות, סובלים מהשתלטות של שכנים, מהווים קרבנות לניצול ע"י מעבידים).
אבל יש פגיעה יותר משמעותית מעצם הסכום של המקרים הפרטניים הללו - זוהי הפגיעה התודעתית, המתמשכת: אתם מבלים את ימיכם בידיעה שהמערכת כולה לא עובדת, שהחוקים הם ללוזרים, שאין דין ואין דיין, ושאם לא תפעלו בתוקפנות כנראה שלא תקבלו את זכויותיכם האזרחיות. ואז - הלך השקט הנפשי: כל מגע עם האחר כרוך עכשיו במתח ובחשדנות שמא אתם קורבן של העובדה שאין יותר חוקים וסדר חברתי, שמא מנצלים אתכם, שמא עוקפים אתכם בתור, שמא אתם "פראיירים". כל ניסיון לקבל שירות מתחיל בשאלה איך להימנע מפגיעתה של המערכת הבעייתית שיצרנו, איך לעקוף אותה. איך לקבל מבלי לשלם תמורה. מהי הקומבינה הנכונה לפתרון הבעייה שלכם.
איך זה קרה לנו? שמעתי כבר הרבה הסברים, חלקם גזעניים, חלקם פסיכולוגיים, חלקם כלכליים וחלקם חברתיים. אינני יודע מי מהם הוא הנכון. אבל אני זוכר שהמקום הראשון שבו פוצצה בועת החלום של נעורי האידיאליסטיים היה המפגש עם צה"ל, וזה עוד אחרי שביליתי שנתיים נאיביות בהתכוננות לקראת שירות צבאי משמעותי. כי בצה"ל למדתי שלמרות שמדברים גבוהה-גבוהה על חשיבותה הקריטית של המשמעת בתפקודו של צבא - המסר החינוכי היומיומי הוא שמשמעת ניתנת לחלוקה, לבחירה ע"י המפקד המקומי; שהיא תמיד חלה על אחרים - לא עליך; בעיקר אם אתה בעמדה מתאימה, בעיקר אם אתה "מהחומר הנכון".
אז הכל התחיל מ"השלמת ציוד", הגלגול המודרני של "סחיבת" התרנגולות של הפלמ"ח? או ש"השלמת ציוד" זה רק סימפטום סתמי המלמד את מצבה התרבותי של החברה? אינני יודע. אבל מדוע היא חלק מהקוד ההתנהגותי המועבר בפועל מדור לדור של צעירים?

לידיעת מפקדי צה"ל של היום. ואין בכל מה שאמרתי כאן שמץ של האשמה - רק רטרוספקטיבה.

6 תגובות:

אברהם הקורא הנאמן אמר/ה...

אכן אסור להיות פראיירים.
1. התופעה היא כמובן הרבה יותר בולטת בין עולי בריה"מ שרובם לא שירתו בצבא אבל בגנים שלהם מארצות מותאם מוטבע ההכרח לקמבן את המערכת כדי לשרוד.
2. חברה של מהגרים אינה חברה ממושמעת. כל סקטור מנסה להתבסס וזה הרבה פעמים על חשבון שאר הקבוצות. ראה האיטלקים, היהודים ואחרים בארה"ב.
3. יהודים היו תמיד נתונים לכמות אינסופית של חוקים ותקנות שמקורם בדת ובמסורת ולפיכך למדו עם הדורות או להתקין תקנות עוקפות או פשוט "לסבן" ולהעלים עין בתקווה שהיושב במרומים הוא לצידנו.

פייגין אמר/ה...

הי דורון כרגיל מילים בסלע.
אני חושב שיש בזה משהו יהודי.כי שנים רבות לפני שקמה במדינה הדרך של היהודים לשרוד בגולה היתה ע"י מציאת דרכים לעקיפת החוקים שהיו פעמים רבות מפלים כלפיהם.
גם בתקופה שקדמה למדינה בתקופת התורכים והבריטים הישוב באופן מודע ומאורגן פעל בניגוד לחוקים של הרשויות.
אני מוכרח להודות שעם הגיוס לצהל היתה לי תחושה שישנם חוקים ותקנות שחלים עלי באופן שונה משהם חלים על אחרים. תחושה זו התחזקה עי מפקדינו בסיירת. (אגב אני השלמתי ציוד לא פעם ולא פעמיים אבל מעולם לפי מיטב זכרוני זה לא היה זה גניבה מאחר).אם זאת לא הייתי תולה בשירות הצבאי את ההתנהגות של כולנו בעיגול פינות ובבחירה סלקטיבית בציות לחוק.
אני חושב שהתחושה הזו שאני לא רוצה להיות פריאר מלווה את כולנו. כמה פעמים נשאלנו עם או בלי חשבונית ועמדנו בפיתוי. המחשבה שאני אשלם את המחיר המלא בתוספת מעמ וכל האחרים מקבלים הנחות של עשרות אחוזים מאד קשים לקיום.
אני חושב שקל לנו בהרבה באותם מקרים שאנו לא מציתים לרשויות (מיסים משטרה וכו') מאשר פגיעה באחרים (השלמת ציוד הדחפות בתור וכו').

Yechiam Halevy אמר/ה...

כל מילה אמת...
ארץ שבה מתקיימות חמש מערכות חינוך שונות לא תוכל לעולם להקים מתוכה עם אחד בעל ערכים משותפים. מלחמת כל בכל (אלא אם כן אתה "אחי", "נשמה" , "מאמי..." או קרוב משפחה אמיתי).

בונדי אמר/ה...

אצלי הסחיבה מהלול ואפילו השלמת ציוד לא מובילים ישר לאבדן הציונות. במדינתנו הצעירה מתקיים, או לפחות התקיים, תהליך של חיפוש ישות לצבר החדש. חלק מהתהליך כלל דברים לא יפים אך במקביל התפתחו תכונות מעניינות כמו כשר אילתור שאחראי כנראה לא מעט להתפתחות ההיטק בישראל. את הקשר לאבדן הציונות הייתי עושה, ללא בושה, באמצעות קשירת "השלמות הציוד" לשחיתות השלטונית שמתחילה בראשי ממשלה בכלא, עוברת דרך רכש צוללות מושחת ומי יודע אם נהיה כאן לראות היכן היא נגמרת.

רון כתרי אמר/ה...

כמה נכון ונוגע... ואני זוכר את ה"וישר" האחד-החסר ברנו-4 של הצבא, או בג'יפ הצבאי... שכולם עסקו - בשרשרת "סחיבות" - להשלים החסר מרכב אחר. מסכים עם יחיעם - חינוך, חינוך, חינוך. מתחיל בבית, עובר לגן הילדים ולביה"ס, לתנועת הנוער ולצבא. אחרי המערכות הללו - זה "להיות אזרח" במדינתך. ואידך זיל גמור.

אנונימי אמר/ה...

70 שנה למדינה זה נס! מעבר לכך זה חזיון שוא...חבל שהכל יורד לטימיון.