יום שישי, 14 בדצמבר 2018

האם מותר לבנק לסרב לקבל אדם כערב רק בשל גילו, או שמדובר באפליה אסורה?

מה קרה?
לפני מספר ימים דיווח ה-"דה-מרקר" על פיצוי שפסק בית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה לטובת אדם שבנק סירב לקבל אותו כערב להלוואת משכנתא בשל גילו (ראו את הדיווח כאן). בית המשפט קבע כי המדיניות הפנימית שקבע בנק אוצר החייל, שלא לאשר באופן קטגורי ערבים שגילם גבוה מ–55 בהלוואות לתקופות שעולות על 10 שנים וערבים מעל גיל 65 בהלוואות קצרות יותר - היא אפליה אסורה ללא הצדקה עניינית, שאינה מתחייבת ממהות השירות. מדובר במקרה שבו הבנק האמור לא הסכים כי התובע, בן 67, ישמש ערב להלוואה בסך 170 אלף שקל שביקשה לקבל בתו, בנימוק שהוא מבוגר מדי. בתביעה שהגיש נגד הבנק הוא טען לאפליה. הבנק טען כי המדיניות הפנימית שקבע מתחייבת מאופיו של המוצר: מדובר בהלוואה לתקופה של 15 שנה, כך שבתום תקופת ההלוואה הערב יגיע לגיל 82, ועם התקדמות הגיל סיכויי הפירעון נמוכים או בעייתיים יותר. בכלל, טען הבנק, קביעת הגיל נועדה למעשה להגן על אוכלוסייה חלשה, כדי שאדם קשיש לא יימצא בסיכון של ניהול הליכים משפטיים נגדו. השאלה היא, כמובן, אם מותר לבנק לסרב לקבל אדם כערב רק בשל גילו, או שמדובר באפליה אסורה.
על הבעיה האובייקטיבית של גיל בהלוואות משכנתא
כשאנו אומרים "הלוואת משכנתא" אנו מתכוונים בדרך-כלל להלוואות המשמשות לרכישת דיור, כשהבטוחה העיקרית כנגד החוב היא שעבוד זכויותיו של הרוכש בדירה לטובת המלווה. הלוואות אלו ניתנות לרוב לתקופות ארוכות (עד 30 שנה) כיון שמטרתן לאפשר ללווה לפרוע את החוב בתשלומים חודשיים: מאחר שמחירי הדירות גבוהים במונחים של חודשי הכנסה של הלווה, ומאחר שמטרת הפריסה של תשלומי הלווה היא לאפשר לו לפרוע את מלוא החוב במהלך חיי ההלוואה - נדרשת פריסה ארוכה מאד של לוח התשלומים.
נוהג זה עלול ליצור בעייה אם הלווה הוא מבוגר, או - כמו במקרה שלפנינו - אם הערב להלוואה הוא מבוגר, שכן ייתכן אז שהלווה (או הערב) צפוי לפרוש ממעגל העבודה במהלך תקופת ההלוואה. מאחר שהבנק, בבואו להעריך את טיב הלווה (או הערב), מתייחס לכושר ההחזר שלו, ולכן להכנסתו היציבה - נראה סביר שהבנק לא יוכל להתעלם ממצב לפיו הלווה (או הערב) צפוי להגיע לגיל פרישה מעבודה בתוך תקופת ההלוואה, שכן צפוי שעם פרישתו זו הלווה (או הערב) יחווה ירידה משמעותית בהכנסותיו השוטפות. מאחר שגיל הפרישה ממעגל העבודה הוא בעשור השביעי לחיינו - חשבון פשוט מראה שבעייה כזו יכולה להתעורר מוקדם, כבר כשהלווה (או הערב) מגיע לגיל העמידה. כלומר: זו איננה בעייה שמוגבלת לאנשים שכבר פרשו מגיל העבודה.
האם בעובדה שהבנק מתחשב בגילו של הלווה (או הערב) יש משום גילנות (אפלייה על בסיס גיל)? אינני סבור כך. יש כאן ראייה נכונה של סיכון האשראי: מרגע שהכנסתו של הלווה (או הערב) נפגעת - גם פרופיל הסיכון שלו נפגע מאחר שיכולתו לעמוד בהתחייבויות כלכליות פוחתת. אם מדובר בפגיעה בלתי-צפויה בהכנסותיו של הלווה (מוות, מחלה סופנית, אובדן כושר השתכרות) - ניחא: ניתן לגדר סיכון זה ע"י ביטוח חיי הלווה, וזוהי אמנם פרקטיקה מקובלת בתחום המשכנתאות. אבל כאשר מדובר באירוע ידוע מראש של פרישה צפויה ממעגל העבודה - אי אפשר להתעלם מכך בתהליך הערכת יכולתו הכלכלית של הלווה.
אם כך, האם מדובר במקרה שלפנינו באפלייה "אסורה ללא הצדקה עניינית, שאינה מתחייבת ממהות השירות", כפי שקבע בית המשפט? התשובה חייבת להיות שלילית: לא מדובר כאן בהתנהגות שרירותית של הבנק שאין לה הסבר אחר פרט לאפלייתו של הערב בשל גילו, אלא מדובר בהערכה אובייקטיבית של יכולותיו הכלכליות של הלווה (או הערב) לצורך התקשרות ארוכת-טווח איתו, ויציאתו הצפוייה לגימלאות היא ארוע בעל משמעות בהקשר זה. יש אמנם בישראל בכירים במגזר הציבורי שהסכמי הפרישה הנדיבים שלהם מבטיחים להם שמירה על אותו שכר ממנו נהנו בתקופת עבודתם לכל חייהם; אני מניח שאילו זה היה המקרה המדובר - אילו הערב הנ"ל היה, לדוגמה, אלוף במיל' בן 67 - הבנק לא היה מתייחס בכזו חומרה לשאלת הגיל, כי אז לא היה קשר בין גילו של הלווה/הערב לבין הכנסותיו העתידיות. באותה מידה, הבנק לא היה מתייחס בחומרה לעניין הגיל אילו אותו ערב היה יכול להוכיח שיש לו הכנסות שוטפות מרכוש שאינן צפויות להיפגע בשנים הקרובות. לכן ההבחנה שמדובר באפלייה על בסיס גיל - אינה נכונה; זהו שיקול מפוכח של מעריך סיכוני אשראי שלוקח בחשבון התפתחויות ודאיות שתיגרמנה בשל גילו של הלווה (או הערב).
יש בעייה אובייקטיבית; אבל יש גם פתרונות
גם אם הבנק יצליח לערער על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות ולשכנע שהחלטתו לפסול את הערב אינה מתבססת על אפליית גיל אלא משקפת שיקולים עניניים של הערכת סיכונים - נותרנו עם השאלה כיצד הבנק יכול להתמודד עם ערבים מבוגרים. בעייה זו מתחזקת בשנים האחרונות, כיון שהתייקרות הדירות (במונחי שכר) שחלה בעשור האחרון גורמת ל"מתיחה" של מדדי הסיכון המקובלים (שיעור המימון הנדרש בעיסקה, והיחס שבין התשלום החודשי לבין שכרו של הלווה/הערב). הבעייה מתחזקת גם עקב התגברות התופעה של משקי בית מבוגרים הרוכשים דירות להשקעה כדי לשמור על החיסכון הפנסיוני שלהם בתקופה של ריבית נמוכה.
אני יכול לחשוב על שלושה פתרונות לבעייה זו:
הפתרון הראשון הוא בתחום התימחור של הסיכון הגלום בהלוואה. בשלב הערכת הסיכון עומדים כיום לרשות הבנקים מודלים סטטיסטיים שמאפשרים להם להעריך מראש את סיכון האשראי הגלום בהלוואות ספציפיות. יכולת זו משמעותה שאין בעצם לבנק סיבה לסרב להעמיד הלוואה, להגביל אותה בצורה כלשהי, או להתנות אותה בקיום תנאים כלשהם (ערבות אישית וכו') - יש לבנק יכולת סבירה לתמחר כל סיכון, ובהתאם לקבוע ללווה הפוטנציאלי פרמיית-סיכון (ריבית) שמשקפת סיכון זה. יוצאים מהכלל יכולים להיות מקרים של אי-עמידה של ההלוואה בתנאי סף ברורים (דוגמאות: הלווה הוא "לקוח מוגבל" לפי הגדרת בנק ישראל, הלווה איננו מועסק ואיננו מקבל הכנסה במועד בקשת ההלוואה, או שהנכס הנרכש אינו ניתן לשיעבוד, ועוד), ואז הבנק יכול לקבל החלטה עקרונית שלא להעמיד את ההלוואה המבוקשת. במקרים אחרים אין צורך להשיב כן/לא, אלא אפשר לקבוע להלוואה מחיר המשקף את הסיכון. בדוגמה שלנו, ערב מבוגר המוצע ע"י הלווה לא יידחה ע"י הבנק, אבל תרומתו לפרופיל הסיכון של הלווה תהיה פחותה מזו של ערב שאיננו בגיל מבוגר, ובהתאם הריבית שתיקבע להלוואה תהיה גבוהה יותר. הלווה יוכל לשקול - במקרה שתרומתו של הערב לפרופיל הסיכון אינה נתפסת ע"י הבנק כמשמעותית - להעדיף לוותר על הערבות האישית ולהמירה בתשלום של ריבית גבוהה יותר.
הפתרון השני הוא בתחום הקביעה של אורך תקופת הערבות. הבנקים בישראל נוהגים ליצור חפיפה בין תקופת ההלוואה לתקופת הערבות. זהו נוהג סתמי, שנובע כנראה מחוסר-גמישות: אין סיבה ליצור חפיפה בין השניים, וניתן לחשוב על מצב שבו ההלוואה נפרסת לתקופה ארוכה, בעוד שהערבות לה מוגבלת לתקופה קצרה יותר. יש לאפשרות זו ביסוס הגיוני מבחינת ניהול הסיכון: סיכון האשראי בהלוואה לדיור נמצא בשיא בנקודת הזמן של נטילת ההלוואה, כיון שאין בידי הבנק עדיין היסטוריית אשראי מוכחת של הלווה וכיון ששיעור המימון (היחס בין גודל החוב לבין ערך הדירה) נמצא בנקודה הגבוהה ביותר; ככל שעובר הזמן וההלוואה מתנהלת ללא בעיות מצד הלווה - נוצרת היסטוריה חיובית ללווה, החוב עצמו קטן, ואיתו שיעור המימון (המעודכן). בראייה זו, הפחתת סיכון האשראי שמספק הערב חשובה בעיקר בשנים הראשונות של חיי ההלוואה. לפיכך, לא יהיה זה בלתי סביר שבעוד שתקופת ההלוואה תהיה ארוכה (30 שנה) - הבנק יסתפק בערבות אישית רק לחלק ממנה (5-10 השנים הראשונות).
הפתרון השלישי הוא בתחום המוצרים הפיננסיים. המוצר הפיננסי שהוצע באותו מקרה שהגיע לבית המשפט הוא הלוואה ל-15 שנים. זוהי מן-הסתם הלוואה עם לוח תשלומים המכונה "שפיצר", שבו התשלום החודשי (קרן + ריבית) הוא קבוע. השימוש בהלוואות כאלו נובע כאמור מהרצון לפרוע את מלוא החוב במהלך חיי ההלוואה (כלומר: עם ביצוע התשלום האחרון לא נותר עוד חוב). חישבו לחילופין על מוצר פיננסי המתיר דרישה זו, כך שבתום תקופת ההלוואה ייוותר ללווה חוב שיהיה עליו לפרוע בתשלום חד-פעמי, או לחילופין למחזר ע"י נטילת הלוואה חדשה (עם פריסה חדשה). מוצר פיננסי מקובל כזה קיים בשוק המשכנתאות בארה"ב וקרוי שם Balloon (אסור לבלבל עם המושג "הלוואת בלון" שנהוג בווריאציות שונות בישראל), והעיקרון לפיו הוא פועל הוא הבא (ראו עוד על הלוואה זו, כאן): לוח התשלומים של ההלוואה נפרס ל-5 או ל-7 שנים, כשגודל התשלום החודשי מחושב לפי הלוואת "שפיצר" ל-30 שנה, ובתום תקופת ההלוואה (כלומר לאחר 5 או 7 שנים) על הלווה לפרוע את יתרת החוב בתשלום יחיד, ממקורותיו הכספיים או באמצעות נטילת הלוואה חדשה. היתרון של הלוואה זו על פני הלוואת "שפיצר" ל-30 שנה הוא שהוא יצר הלוואה לתקופה של 5 או 7 שנים עם לוח תשלומים מוקטן הנגזר מפריסת ההלוואה ל-30 שנה. במקרה שבו אנו דנים, קיצור התקופה יוצר אפשרות לבנק להתייחס באופן שונה לגילו של הלווה/הערב שכן מדובר בתקופה קצרה משמעותית. גילוי נאות: מוצר פיננסי כזה, לתקופה של 10 שנים, היה קיים בבנק "טפחות" בתחילת שנות ה-90' והוא נקרא אז "טפחות 10".
אז מה היה לנו?
הבעייה של לווים מבוגרים וערבים מבוגרים הייתה קיימת גם בעבר, אבל היא הוחרפה, כאמור, בגלל עליית מחירי הדירות, שהעלתה את הצורך בערבות אישית, ובגלל הגידול במשקל האוכלוסייה המבוגרת הבוחרת להשקיע את כספי הפנסיה בדירות. לכן היה צורך אמיתי בפתרון. אבל הוא לא הוצע, כנראה, והבנקים העדיפו להיענות בשלילה לחלק מבקשות האשראי.
לקונה זו יצרה פתרון לא טוב עם התערבותו של בית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה, שקבע שסירובו של בנק לקבל את ערבותו של אדם בן 67 להלוואה ל-15 שנה הוא "אפליה אסורה ללא הצדקה עניינית, שאינה מתחייבת ממהות השירות". זוהי קביעה שגויה, וכמוה גם טענתו של הרשם כי "עם הגיעו של אדם לגיל מבוגר הסיכוי שהוא צבר נכסים וכספים גבוה יותר משל אדם צעיר, ולכן כושר הפירעון שלו איתן יותר". זוהי קביעה בעייתית, כי היא חושפת את הבנקים לתביעות בלתי-מוצדקות מצד לקוחות, והיא מחייבת אותם לפעול לביטולה בהקדם, או לחילופין להיערך לאורה אם לא יצליחו לבטלה. אם הבנקים יצליחו לפעול לביטולה - מה טוב; אם הם לא יצליחו - כפי שראינו ברשימה יש פתרונות אפשריים לשאלה האובייקטיבית, והם אינם מוציאים זה את זה: ניתן לשלב ביניהם. בכל מקרה היה כדאי לבנקים לאמץ חלק מפתרונות אלו כדי להגדיל את נגישותם של לקוחות לאשראי לדיור.

6 תגובות:

פייגין אמר/ה...

הי דורון

פייגין אמר/ה...

הי דורון האם כשהייתי זקוק להלוואה לפני כשנתיים הי מוצר כזה של הלוואה לחמש שנים עם החזרים חודשיים קטנים ובסוף התקופה תשלום יתרת ההלוואה. אם התשובה היא חיובית האם היא נתנה לצעירים בני 70?

Doron Nachmany אמר/ה...

אינני יודע אם יש מוצר-מדף בבנקים לגבי חמש שנים. אני מקווה שבין הקוראים יש גם בנקאים והם יוכלו לענות, אפילו בעילום שם

אנונימי אמר/ה...

על פי תיאור המקרה, הבנק יש לו החלטה גורפת, עיוורת, לא לאפשר למי שגילו מעל 55 לחתום ערבות מעל 10 שנים, ומי שגילו מעל 65 לא יכול להיות ערב. זאת אפליה ברורה על בסיס של גיל.
הרי אתה מסביר בבהירות ראויה לציון, שאם האב הערב הוא גימלאי של הצבא, יש לו הכנסה מוכחת, ולכן אין שום סיכון בערבותו (להיפך). מבחן ה"אפליה הגילאית" הוא האם המיגבלה היא קטגורית על בני 55 ו 65. על פי תיאור המקרה, זה המצב. יש גם הוכחה נסיבתית צדדית לכך: גודל ההלוואה, 170,000 ש"ח, מה כבר ההחזר החודשי?
לכאורה, כאשר יש מקרה יוצא דופן (פנסיונר של הצבא), יפנה הפקיד למי שמעליו, ואולי יתברר שזה מקרה חריג. אבל הרי יהיו מקרים רבים שהפקיד הזוטר יעדיף לא לפנות לבוס, לא להטריד אותו, או שהבוס בדיוק איננו, ואז ההנחיה הגילית היא סופית.
חיים
אפליה, באשר היא, תמיד יש לה "רציונל". גם באפליה של נשים, גם באפליה של ערבים, גם באפליה של שחורים. המלחמה באפליה מתחילה ונגמרת בניתוק הקשר בין פרט, אינדיבידואל, לבין קבוצת ייחוס, שהשיוך שלו אליה הוא טכני. כמו צבע עור. או גיל. או מגדר.
כמה חסר אונים הוא האב, שיש לו פנסיה נדיבה, שבא לבנק לחתום על ערבות לבת שלו, והפקיד הזוטר אשר מולו אומר לו במאור פנים "צר לי, אך כיוון שעברת את גיל 55 מדיניות הבנק היא לא לאפשר לך להיות ערב". "רגע, אינני פנסיונר רגיל, יש לי פנסיה מהמשטרה!" "מצטער. אינני יכול לאשר". או נשיאת אוניברסיטה מכובדת אמריקאית, שהיא ממוצא לבנוני, ובשמה יש מילה בערבית, שמעוכבת שעות ארוכות בשדה התעופה ביציאה מהארץ, לרבות פיספוס הטיסה שלה. נו טוב, היא "שייכת לקבוצה".

Doron Nachmany אמר/ה...

נראה לי באמת שהגדרת גיל ספציפית, במונחי שנים, יכולה להיחשב כאפלייה על בסיס גיל, ועדיף היה אילו הבנק היה מתייחס לבעייה האובייקטיבית של ירידה צפויה (או לא) בהכנסת הלווה/הערב במהלך חיי ההלוואה, ומחפש תרופה ספציפית - אחת מאלו שמניתי ברשימה

אנונימי אמר/ה...

בדיוק. לגשת לבעיות גישה חיובית. מה כן (ולא "מה לא"). להציע מראש סל תרופות למצבים השונים. והעיקר, לגופו של עניין, למקרה אינדיבידואלי, לא להכללות סטראוטיפיות.

חיים