1. הקורונה - הקורונה איננה סופה שניתן להתחמק ממנה. זה לא יעבור - הווירוס יגיע לכולנו וידביק את רובנו. הוא נמצא איתנו, ויישאר איתנו - בין אם נסתגר ובין אם לא: ההדבקה היא רק שאלה של זמן. אם נסתגר - אנחנו צפויים כנראה לפגוש את הווירוס ולהידבק כשנצא מהסגר. אז מהי התועלת של הטלת סגר? זהו רק ניסיון לרכך את המכה על-ידי עיכובה, למנוע הדבקה המונית בבת-אחת - "להשטיח" את הגרף. הצורך "להשטיח" את הגרף נובע מכך שחלק (קטן, אמנם) של הנדבקים צפוי להגיע לידי הסתבכות רפואית מסכנת-חיים ולהזדקק להתערבות רפואית נמרצת, ויש צוואר בקבוק בתחום ציוד ההנשמה במערכת הרפואית. לכן הסגר (או "הריחוק החברתי") לא נועדו למנוע את ההדבקה אלא לעכב אותה, להקל בכך על מערכת הבריאות להתמודד עם המקרים הקשים ולמזער את ממדי התמותה. ואולי גם קיימת ברקע תקווה קלושה שהמאמץ המחקרי הננטש כרגע במעבדות ברחבי העולם יצליח ליצור בהקדם (סוף השנה?) חיסון לווירוס שיאפשר למזער את נזקיו.
למי שפסימי מאירוע הקורונה, נדגיש שבינתיים למדנו לקח מהמשבר, החכמנו: ראשית - אנחנו מבינים שהקורונה הנוכחית איננה הווירוס האחרון שצפוי לנו ויש להתכונן למוטציה הבאה, ואולי האירוע הנוכחי ישמש לנו הזדמנות לתרגול של המערכות; שנית - אנחנו מבינים טוב יותר את חשיבות ההשקעה ארוכת-הטווח במחקר רפואי ובמוכנותן של מערכות רפואה. אנחנו כנראה ניערך טוב יותר לאסון הטבע הבא, לרבות רעידת-אדמה.
2. הדילמה - מגפת הקורונה הציפה דילמה: הסגר האישי אמנם מציל חיים, אבל הוא עושה זאת במחיר כלכלי עצום - האם אנו בוחרים לספוג נזקים כלכליים כבדים (ואולי גם נזק לרקמה החברתית וליציבות הדמוקרטיה) כדי להציל X חיי אדם? זהו דיון עקרוני, שאנחנו מקפידים להדחיק כל חיינו: מהו המחיר שאנו מוכנים לשלם כחברה כדי לחסוך חיי אדם? זוהי צביעות לכפור בלגיטימיות של דיון זה: אנחנו עושים אותו במובלע כשאנחנו מחליטים כל שנה על הרכב "סל התרופות", כשאנו 'מרעיבים' את מערכת הבריאות, כשאנו דוחים את ההשקעה בתשתיות תחבורה, וכו'.
במשבר הנוכחי אנחנו מסכימים משום מה (לפחות כך זה נראה בינתיים) להסתכן באסון כלכלי כדי להימנע מאבדות בנפש, וזאת כשאיננו יודעים באמת כמה אבדות בנפש נחסוך (ברור שלא מדובר במגפות הקטלניות של ימי הביניים) ואין לנו מושג ירוק כמה זה יעלה לנו במונחי נזק כלכלי. מעבר לטווח הזמן הדרוש כדי לשמור על מערכת הבריאות מקריסה - אין למעשה הכרח בסגר הנוכחי: יש לו חלופות. אז מדוע כולנו מסכימים לצעדים הננקטים? אולי כי ניהול המשבר הרפואי נעשה בדרך של הפחדה בוטה מצד ראשי המערכת, ואולי בגלל שהמודעות לגודל הנזק הכלכלי הצפוי טרם חדרה לתודעתם של רבים.
3. להיכן נעלמה הדמוקרטיה? - כבר כמה שבועות איננו חיים בחברה דמוקרטית: אין לנו חופש לנוע, אין לנו חופש להתפרנס, כוחות צבא ומשטרה מפטרלים ברחובותינו, והטלפונים שלנו נמצאים במעקב ע"י 'האח הגדול'. זה אומר שזכויות אזרח בסיסיות הופקעו בעקבות הפעלת מצב חירום לאומי; השליטה בגורלנו ובחיינו נלקחה מאיתנו. לכמה זמן נלקחו מאיתנו זכויות אזרח? מתי וכיצד נחזור למצב שבו אנחנו אדונים לחיינו? אין כרגע תשובה לשאלה זו. מצב של הפקעת זכויות אזרח ללא הגבלת זמן איננו תוצאה הכרחית של הערפל לגבי התרחיש הרפואי או בכלל של תכתיב רפואי שכופה עלינו המגפה - הוא מתאפשר בזכות סבלנותם של אזרחים ונכונותם להסכין עם שלילה מתמשכת של זכויות אזרח. זה תלוי במהירות שהמודעות לנזק הכלכלי הנגזר מהסגר תחלחל לתודעתם של האזרחים, ולמידת האמון שהם רוחשים להנהגה הפוליטית שהפקיעה מידיהם את השליטה בגורלם, לכאורה לטובתם-הם. איננו יכולים לדעת מתי תפקע סבלנותו של הציבור ותתחיל תסיסה חברתית, אבל כנראה שפתרון הפלונטר הפוליטי הוא תנאי ליכולתה של הממשלה להמשיך לנהל את המשבר מול ציבור צייתן. ובכל מקרה שעון הסבלנות מתקתק.
4. המשבר הכלכלי - הנזק הכלכלי שייגרם ע"י מגפת הקורונה הולך להיות עצום. בדמיוננו, אנחנו רואים את סוף המגפה כאירוע נקודתי, סוג של צפירת הרגעה שבעקבותיה כולנו חוזרים במהירות לחיינו הקודמים. זה לא בהכרח יהיה התרחיש: חלק מהסקטור הפרטי יקרוס, ויהיו 'אזורי אסון כלכליים'. התעסוקה לא תחזור לעצמה ביום שאחרי - צפוי תהליך שיקום הדרגתי. השאלה היא לכן לא רק מתי יחול מיפנה, אלא גם מה יהיה קצב ההתאוששות. ייתכן שזה לא יהיה תהליך אסתטי מעורר השתאות, של מחזור דמוי- V, כמו שאנחנו מקווים. ייתכן שגודל הבעייה לא יהיה דומה למה שפגשנו במחזורי העסקים הקודמים אלא למה שפגשנו במלחמות גדולות.
5. השאלה החברתית - כשניחתת מכה חיצונית על מדינה עולה השאלה כיצד נספוג אותה כחברה - ביחד, כקהילה, או לחוד - כל אחד לגורלו? אירועי החודשים האחרונים חשפו תופעה: היחלשותם של גופים בינלאומיים, התערערות הסולידריות הבינלאומית. האיום הרפואי הפעם אמנם היה בינלאומי (פנדמיה) ולכאורה היה מקום לצפות שהמדינות תפעלנה בעצה אחת לגיבוש תגובה בינלאומית מתואמת, אבל התגובה (הרפלקסיבית) במערב היתה דווקא הפוכה: כל מדינה נוקטת במדיניות לאומית משלה ומעדיפה את אזרחיה על-פני אזרחים זרים, מדינות סגרו את הגבולות הבינלאומיים, ומדינות נלחמות זו בזו על השגת ציוד רפואי. מנהיגים פוליטיים מדברים לתקשורת כשברקע מוצגים דגלים לאומיים. עוד מעט ישירו המנונים. וכל זאת קורה כשאנחנו נמצאים רק בשלב המקדמי של ההתגוננות נגד המגפה - עוד לא החלה המלחמה הקשה והמייגעת לשיקום הכלכלות, שלב שבו תמיד מופעל לחץ כבד על הממשלות להעדיף את הייצור המקומי. הסדר העולמי כבר השתנה, ויש חשש שימשיך להשתנות: העדפת לאום על פני גושים. תהליך הגלובליזציה בסכנה, ויש לכך משמעות לגבי רווחת העולם כולו בטווח הארוך. תארו לכם את הסיוט כשמלחמת הכל-בכל תחדור לתוך החברה הישראלית, כשכל סקטור ינסה לחלץ את עצמו מהצורך לשאת בנטל היחסי של הנזק מהמשבר ולהטיל את הנזק על האחרים.
6. הזדמנות לרפורמות - משברים הם הזדמנות לרפורמות; משברים גדולים הם הזדמנות לרפורמות גדולות: החלטות שניתן לקבל במצבי משבר, כשכל המשק נמצא ממילא בתהליכי שינוי - לא ניתן לקבל במצב של יציבות כלכלית, כשכל קבוצות האינטרסים ערוכות לקרב היומיומי. זוהי לכן הזדמנות להחיל רפורמות מרחיקות-לכת, לרה-ארגון של המערכת הכלכלית, לעיצובה של אמנה חברתית חדשה בין חלקי החברה הישראלית, אמנה של ערבות הדדית ושיתוף. מטבע הדברים, לא נאריך כאן בנקודה זו: יש הרבה על מה לחשוב; 'הקופסה' מתכווצת וקל יותר לחשוב 'מחוץ לקופסה'. זו איננה רק הזדמנות לשליפת תוכניות מגירה - זוהי הזדמנות לגבש תוכניות חדשות, נועזות.
7. המסך יורד על נתניהו - המגפה היקרתה לנתניהו הזדמנות מפתיעה להקים ממשלה קואליציונית רחבה בראשותו (כך לפחות זה נראה ערב הפסח). המגפה גם סיפקה לו, לדעתו, הזדמנות לתפוס 'פוזה' מנהיגותית היסטורית במלחמה נגד הקורונה. הוא חווה אותה כאילו הוא מצביא, מין צ'רצ'יל של הקורונה: הוא מקבל את כל ההחלטות בעצמו; הוא מנהל מצב חירום לאומי תוך עקיפת כל מנגנוני הקבע הייעודיים של ניהול משברים לאומיים ומינוי אד-הןק של סוגים שונים של "חפ"קים" ו"משל"טים" שכולם כפופים לו ישירות; הוא מופיע בטלוויזיה בתכיפות גבוהה ובשעות של צפיית-שיא כשהוא מנסה להצטייר גם כמצביא מנצח וגם כסוג של 'אבי האומה' הדואג רק לבריאות עמו. הוא מתבשם מהאירוע, מדבר הרבה בלשון 'אני'. אלא שהעובדה שהמשבר מנוהל על-ידו בצורה ריכוזית יוצרת מצב של ואקום פיקודי, רושם בעייתי של התנהגות מזגזגת, ותופעה גוברת של גורמים ממלכתיים הנלחמים זה בזה על שליטה ועל קרדיט. זה גורם לשחיקת האמון של המערכת המקצועית בהנהגה הפוליטית, במניעיה וביכולתה לנווט את הספינה בהצלחה. וכל זאת, כאמור, בשלב המיקדמי של המשבר, כשעוד לא הגענו לשאלות של ניהול המשק בשעת משבר חסר-תקדים, כשכל הציבור בינתיים מציית, כשהאינטרסים טרם נכנסו לפעולה. עכשיו תארו לכם שזה יפעפע לציבור.
יש משהו לא סביר בכך שראש הממשלה עוסק במיקרו-ניהול, בכך שהוא נטל לידו את כל ההחלטות במקום להרחיק את עצמו, לאפשר לגופים מקצועיים ומנוסים לנהל את האירוע ולעסוק בעצמו בניהול-על, בשאלות הגדולות באמת ובתכנון של המהלכים הבאים. זה יוצר מצב בלתי סביר שכל המעגלים 'נסגרים' רק אצלו. זה חושף אותו ללחץ ולעומס שהם למעלה מכוחו. זה 'מבזבז' יכולות קיימות של ניהול משברים לאומיים. מדוע זה קורה? זה נובע כנראה מכך שנתניהו איננו מפריד עוד בין הדמות הבדיונית שהוא מגלם כל חייו לבין האדם עצמו: כשנדלקת תאורת המצלמה, הוא נכנס אוטומטית לתפקיד שהוא משחק. זה הולך ונעשה בולט מצורת הדיבור הלא-אמינה, מהסגנון המגוחך של העתרת המחמאות העצמיות, מהדרמטיות המוגזמת של ההתנסחויות כאילו מדובר בקהל ילדותי. מה שאנחנו רואים על המרקע זה שחקן - לא מנהיג. וזה ילך וייעשה קשה יותר: הסגר הכלכלי יאיים יותר ויותר על סיכויי הישרדותם של הגופים הפרטיים במשק, הסבלנות הציבורית תלך ותפחת, כישלונות בניהול המשבר יופיעו בהכרח, שאלות נוקבות תישאלנה, האשמות הדדיות תיזרקנה. היכולת המנהיגותית של נתניהו, שהתבססה תמיד על פילוג, שיסוי, האשמת האחר, התלכדות נגד אויב חיצוני - לא תצליח לשרוד מבחן שבו מה שנדרש מההנהגה הוא השראה, תקווה, חיבור בין מחנות, חיזוק הסולידריות, הסכמה חברתית חדשה על שותפות-גורל. צ'רצ'יל של הקורונה יהפוך בהדרגה לקרבן אומלל של מפגש בין נסיבות אובייקטיביות מאתגרות לבין תגובות כושלות.
